ארבע לשונות של גאולה | הרב יצחק הלוי | בית המדרש

שבת ומועדים
שיעורים נוספים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שי שלום בן רחל

5467

4 דק' קריאה

הגמרא מספרת במסכת נדרים מ"ט ע"ב על מטרוניתא גויה, שראתה את רבי יהודה ופניו מעידים עליו כי שתה לשוכרה. היא מוכיחה אותו על פניו: מורה ורוי?! כלומר, אתה תלמיד בעל הוראה, ואתה שיכור?! ורבי יהודה השיב לה בכנות הכי גמורה: אינני שותה יין כלל, למעט יין בקידוש ובהבדלה וארבע כוסות של ליל הסדר. ולאחר שתיית אותן ארבע כוסות בליל הסדר, אני חוגר את צדעיי מפסח ועד לחג השבועות (!)מפאת כאב הראש, שתוקף אותי מחמת אותה שתייה.

מהו פשר כאב הראש המוזר של רבי יהודה דווקא מפסח ועד עצרת? הסביר הגר"י צדקה זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', את הדברים כך: ארבע כוסות נתקנו כנגד ארבע לשונות של גאולה שבפרשת 'וארא' (ירושלמי פסחים פ"י הל' א'). מהן אותן ארבע לשונות? "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי" (שמות ו, ו-ז).

כל אחת מן הלשונות הללו מבטאת רובד מסוים של חירות.
כשנשתה את הכוס הראשונה, נעלה בתודעתנו את רובד החירות הטמון בפסוק הראשון: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים". נושא פסוק זה איננו דווקא עצם העבודה הקשה, כי אם הסבל. סבל הנובע מן העובדה שלעבדים אין כל מעמד בעיני משעבדיהם. שום אמנת ז'נבה איננה חלה עליהם. אבק אדם, ותו לא! עובדה זו גרמה בהכרח לדימוי עצמי נמוך של בני ישראל בעיני עצמם.

עם שתיית הכוס השנייה אנחנו מתקדמים בהיחלצות מן העבודה הקשה: "והצלתי אתכם מעבודתם". העבודה היא ערך חיובי. אבל זו שימשה בידי מצרים אמצעי ליישום פילוסופיית חיים שלמה. לאמור: יצירת מעמדות בחברה. זו חברה שעבודת הכפייה של בני אדם נחותים מעוגנת בה בחוק המדינה.

הכוס השלישית נמזגת לכבודה של הגאולה, כפשוטה. "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים". לגאול בעברית פירושו לקנות. מישהו גאל אותנו. כוס זו מוקדשת לכבודו של הגואל, ישתבח שמו! כאן ישנה הצהרה כי אנחנו עוברים להיות תחת חסותו של הבורא, יתברך, שגאלנו בעצמו. וכלשון המגיד בהגדה : אני - ולא מלאך! אני - ולא שרף! אני - ולא שליח! אני ה', אני הוא - ולא אחר!

הכוס הרביעית מוקדשת לבחירתו של עם ישראל על ידי ה' לעם סגולה: "ולקחתי אתכם לי לעם!"

והנה, בפרשת הציצית מצטווה משה על ידי רבש"ע: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם!" (במדבר טו, לח) וברש"י שם: "על כנפי בגדיהם", כנגד: "ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יט, ד). על ארבע כנפות ולא בעלת שלוש ולא בעלת חמש (זבחים ח"י ע:ב) כנגד ארבע לשונות של גאולה, שנאמר במצרים: "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי". מהו הקשר?

הגאולה הפיזית חסרת ערך
הסביר הגר"י צדקה זצ"ל, שנראה כי שלוש הלשונות הראשונות של הגאולה נוגעות לגאולה הפיזית. שלוש גאולות אלו אף מופיעות הן בפסוק אחד. והנה, הפסוק הבא: "ולקחתי אתכם לי לעם... והייתי לכם לאלוקים..." עוסק כבר בחירות הרוחנית. לאמור: בלי הגאולה הרוחנית, בלי שנותנים משמעות לחיים, אין כל ערך לגאולה הפיזית. זו איננה עמדת בפני עצמה. אין לה זכות קיום מבלעדי החירות הרוחנית.

עתה נחזור לנקודת ההתחלה. חג הפסח מבטא את החירות הפיזית. שבועות, לעומתו, מבטא את החופש הרוחני. והזמן שבינתיים הוא 'חול המועד' ארוך (רמב"ן עה"ת ויקרא כו, לו). ואנחנו מונים בכמיהה את הימים שבין ובין (ספר 'החינוך' במצוות ספירת העומר, מצווה ש"ו).

מעתה מובן פשר כאב הראש הממושך של רבי יהודה. אם ישנה חירות פיזית, וטרם הגענו אל החירות הרוחנית, זהו "כאב ראש" אחד גדול! עכשיו גם מובן הקשר של פרשת ציצית לכאן: כשם שבגד בן שלוש כנפות איננו מחויב בציצית, כך גם שלוש הגאולות בלי הרביעית – זה לא זה!

חז"ל ניסחו יסוד זה במשפט קצר: אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה! (אבות ו'). לאמור: החירות היא מצב נפשי שאיננו תלוי כלל בתנאים חיצוניים. החירות מבטאת את הנאמנות המוחלטת – גם במציאות של חיים קשים מנשוא – להכרה המוסרית, לאמונה ולעקרונות הטוב. בן חורין הוא אדם שניצב כסלע איתן, וכל סערות החיים לא יוכלו לו. מסעות דיכוי וניסיונות השפלה לא ינמיכו את קומתו הרוחנית. זוהי תשתיתה של חירות אמיתית!

ודברים אלו מוכחים במוראות עם ישראל בימי החידלון והאימה בתופת הנאצית, וכפי שכתב ויקטור פרנקל, אחד ממעוני אושוויץ שחזר מן התופת, בספרו 'האדם מחפש משמעות': אנחנו, שהיינו במחנה הריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מועטים, אך די בהם כדי להוכיח כי אפשר ליטול מן האדם את הכל, חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש - לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו.

היהודי המעונה נטל בליל פסח את מנת הלחם הדלה אשר העניק לו הצורר, וברגש של קדושה, עטוף ביגון ובכאב תהומי, בירך על הפת ונגס בפרוסה העלובה בעיניים עצומות ובלב בוכה. הוא לעס באיטיות ובכוונה את פירוריה וקיים בפרוסת לחם זו את מצוות אכילת מצות בפסח. ולמרבה הפלא, טעם את טעם... החירות!

יציאת מצרים, היא האב-טיפוס של היציאה מן המיצרים. שכן מצרים סמלה יותר מכל את עולם החומרנות, את שלילת הערכים, את הברוטאליות, את הטומאה, את השקר.

ואנחנו, הלילה הזה, כשנסב אל שולחן הסדר ונשתה אותן ארבע כוסות, נזכור את עוז הרוח ואת תעצומות הנפש ששאב היהודי המעונה מגאולת מצרים ועלה ונתעלה, והבין, כי חירות אמיתית פירושה שליטת הכרתו של האדם בעצמו בכל תנאי ובכל מצב ומסירותו לעקרונות הטוב, לאלוקים.

חג שמח!
מתוך העיתון בשבע