שלום לכת"ר, על פי פסיקת הגר"א שהיום מתחיל מהנץ החמה עד שקיעתה, אם כן יוצא שמהשקיעה עד צה"כ הרי זה ספק כפשט הגמרא. מה הדין בנוגע לזמן שבין עה"ש להנץ? הרי במסכת מגילה למדו מנחמיה שמעלות השחר עד צה"כ זה יום וכפירוש הרמבם דוקא לדיעבד או עבר ועשה וכן מי שהתפלל אז יצא וכו’. אם כן ישנם שני מושגי יום? אחד בדיעבד אחד לכתחילה? האם הזמן שבין עה"ש להנץ הוא גם ספק? האם הרב יוכל בבקשה להסביר את היחס בין המושגים? תודה.

לשואל, שלום וברכה! יש להבדיל בין שני מושגים: א. מהי ההגדרה ההלכתית של המושג "יום", מתי הוא מתחיל ומתי הוא מסתיים? ב. כיצד מודדים את השעות הזמניות? א. הדעה המקובלת היא שה"יום" מתחיל מדאורייתא מעלות השחר לכל דבר ועניין, כפי שלומדת הגמרא במגילה כ ע"ב שציינת מהפסוק בנחמיה (ד,טו-טז): "וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים... וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה". הדין שאת מצוות היום יש לקיים רק מהנץ החמה הוא רק מדרבנן, מחשש שאנשים יטעו בזמנים. כך כותב רש"י במגילה כ ע"א: "וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר - דמעלות השחר יממא הוא, אבל לפי שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה". אמנם בדיבור הקודם כתב רש"י: "עד הנץ החמה - שיצא מספק לילה", אבל אין כוונתו שאליבא דאמת זהו ספק, אלא שבאופן טבעי לאנשים רבים עלול להיות ספק כשהם נמצאים בזמן זה האם כבר הגיע היום או לא (לב חיים, לר' חיים פאלאג'י, או"ח סי' ד, עיין שם באריכות; שו"ע הרב סי' תקפח ס"א). וכך כתב הרשב"א (ברכות ח ע"ב ד"ה הכי), שזהו סייג לתורה מדרבנן. אולם יש שכתבו שהחילוק בין לפני הזריחה ולאחריה מהותי יותר, שעיקר ה"יום" בתורה הוא הזמן שבו השמש נראית לעיניים. כך, למשל, כותב הלבוש (או"ח סי' תרנב ס"א): "וגבי לולב עיקר זריזותיה הוא משתנץ החמה לכתחלה, שהוא התחלת עיקר מה שקרוי יום... ואין עיקר יום אלא אחר זריחת החמה והוא כל היום" (וראה ט"ז שם ס"ק א, שנקט בשיטה המקובלת, שמדאורייתא עיקר מצוות לולב מעלות השחר, אך עיין ט"ז יו"ד סי' רסב סק"א). להרחבה בעניין זה עיין באנצי' תלמודית ערך 'יום' עמ' שסד, ובמאמר 'הגדרת הזמן שבין עלות השחר להנץ החמה לקריאת המגילה ולכל המצוות' מאת הרב פנחס רוזנבוים, בכתב העת 'בית אהרן וישראל' קיא עמ' פה-צז. ב. חישוב השעות הזמניות אינו תלוי בהגדרת ה"יום". ההלכה של חז"ל שיש לקרוא קריאת שמע של שחרית עד שלוש שעות ביום היא אומדן של חז"ל לזמן "ובקומך", והציון "עד שלוש שעות" הוא שימושם של חז"ל בשפת היום יום המקובלת בימיהם (גם בין המון העם, אולי אף גויים) לתאר את הזמנים. אין זו "גזירת הכתוב" ש"ובקומך" הוא רבע היום דווקא - שאז אומדן שלוש שעות היה צריך להיגזר ישירות מהגדרת ה"יום" ההלכתי וחלוקתו בארבע - אלא זהו רק אומדן של חז"ל עד מתי אנשים קמים בבוקר. כך גם לגבי גזירת חז"ל שיש להפסיק את אכילת החמץ בערב פסח בסוף שעה רביעית (ולא בחצות היום, כדין תורה), אין זו הלכה שאוכלים "עד שליש היום" אלא סברה שראוי לעשות הרחקה בת שעתיים לפני חצות היום. נמצא, שכאשר הפוסקים באים כעת לפרש לאלו שעות בדיוק התכוונו חז"ל הם לא צריכים לברר מהי תחילת ה"יום" וסופו, אלא זהו בירור לשוני, מהי השפה המקובלת שהשתמשו בה לחלוקת השעות ביום, האם מעלות השחר או מהזריחה. ממילא, לדעת הגר"א (או"ח סי' תנט) שציינת, השפה המקובלת בימי חז"ל הייתה לחלק את השעות מהזריחה עד השקיעה לשתים עשרה שעות, למרות שחלק מה"יום" ההלכתי לא נכלל בזה, ואילו לדעת תרומת הדשן השפה המקובלת הייתה לחלק כך את הזמן שמעלות השחר עד צאת הכוכבים (אגב, גם לדעת התרומת הדשן אין זהות מוחלטת בין ה"יום" לבין חישוב השעות, שכן לדעת תרומת הדשן חישוב השעות מכליל גם את בין השמשות, עיין תרומת הדשן סימן א ומגן אברהם סי' רלג סק"ג).