אני אשכנזי ואשתי ספרדיה. 1 בליל הסדר הראשון אצל הורי אשתי, גיליתי שחותני עורך את הסדר על מצות רכות (ושאר החג אוכלים מצות מכונה). בבית הורי לא ידעתי בכלל על קיומם של מצות כאלה, וכיום, למרות ששמעתי, שיש ת"ח שמתירים לאשכנזים לאוכלם, אני מחמיר. גם אצל הורי וגם אצל הורי אשתי, רק לעורך הסדר יש 3 מצות . אני מתלבט: האם לבקש מחותני לפני הפעם הבאה שאהיה אצלם בליל הסדר שאשים לפני 3 מצות קשות. אשתי חוששת שגם אם אבא שלה יסכים, זה פוגע בכבודו. מאידך, אני חושש שבעתיד הילדים שלנו יתרגלו למצות רכות, וירצו לאוכלם גם אצלנו בבית. מה לעשות? 2 בסימן תסד לגבי חרדל ביין שדינו כקטנית, כתבו החק יעקב והא"ר באחד ההסברים, שמילתא דעבידא לטעמא לא בטל. לא מצאתי מי שחלק עליו במפורש. (ולפי הדעה שקטניות בטלות רק ב60 מסתבר להחמיר גם בזה). והנפ"מ בתבלינים כמו כמון,הל,קצח. כגון, כאשר אני מתארח אצל ספרדים ומגישים עוף/קציצות ואיני יודע במה תבלו אותם, האם אפשר לאכול? 3 הפוסקים בסימן תסד כתבו שהיתר קטניות בתערובת הוא רק ב"נפל" ולא ב"נתערב", כלומר, אשכנזי שנשאר לו מלפני פסח יין עם חרדל אסור לשתותו, אע"פ שהחרדל לא ניכר, וכשעירב אותו לא התכוון לבטל את האיסור. ובפמ"ג משב"ז הביא בשם מהרי"ל שהחילוק הוא שאם יכול להשהות התערובת עד אחר פסח אסור, ואם התבשיל יפסד עד אחר הפסח – מותר. לפי זה: כשמתארחים אצל ספרדים זה נחשב כ"נתערב", שהרי התבשיל לא יפסד אלא יאכל ע”י הספרדים? צריך להחמיר בעוף שנתבשל עם אורז? בכלים עם טעם קטניות בן יומו? 6 גם בפסח, חמותי שולחת לנו דברים שבישלה ,כדי שנאכל אצלנו בבית, האם לאכול כשלא רואים קטניות בעין, או שעדיף לחשוש לטעם הבלוע בכלים (כף החיים תנג,כז ) וחששות אחרים? 7 כשמתארחים אצל ספרדים, וילדיהם אוכלים ממתקי קטניות, ילד שלי (אשכנזי) בגיל כזה שלוקח בעצמו אוכל מהשולחן, מאיזה גיל שייך לחנך אותו שבמשפחה המצומצמת שלנו לא אוכלים?

לשואל, שלום ומועדים לשמחה! יש בעניין זה דעות שונות ואכתוב את הנראה לעניות דעתי: 1. מצות רכות - כאשר מתארחים אצל בני משפחה האוכלים מצות רכות על פי מנהגם, לענ"ד גם מי שמחמיר בזה צריך לאכול עמהם, ובתנאי שהמצות נאפו בפיקוח תלמידי חכמים ויראי שמיים שיש בידם מסורת על צורת אפייתן של המצות הללו. כאשר ילדיך יגדלו, הם ילמדו שלכל בית מנהג משלו. 2. התבלינים - דין הכמון שנוי במחלוקת, האם הוא כלול באיסור הקטניות, וכן הקצח (במור וקציעה סי' תנג הקל בו, ובט"ז שם סק"א חילק בין סוגים שונים, ועיין בחק יעקב סק"ט). ולגבי הל [נקרא גם 'קדרמון'] כתב הרב יואל שוורץ ('קונטרס חמץ משהו' עמ' 60) שמאחר שזהו צמח רב שנתי אינו קטניות. על כל פנים, מסתבר שכאשר אתה מתארח אצל בני משפחה מהעדות הנוהגים היתר בקטניות יש להקל בכל תערובת קטניות שהיא מיעוט שאינו ניכר בעין, כדין קטניות ש"נפלו" לתבשיל, וזאת אפילו בתבלינים המיועדים לתת טעם. 3. הכלים - מקובל להלכה שמי שמתארח אצל ספרדי הנוהג היתר רשאי לאכול מכליו, אפילו כלים בני יומם. 4. כשבני משפחה שולחים אוכל לביתכם, אם הוא הוכן במיוחד עבורכם - יש לבקש שיכינו ללא קטניות. אם הוא הוכן עבורם - ניתן להשתמש פרט לקטניות בעין. 5. ילד שנמצא אצל משפחתו המורחבת שנוהגת היתר ולוקח ממתקים "לאוכלי קטניות", אם הן, כפי שהמצב בדרך כלל, מיעוט שאינו ניכר - מותר בפשטות, כנ"ל. ואם הקטניות בעין - נראה שאין לתת לו בידיים אבל אם הוא רוצה אין צורך לקחת ממנו עד גיל 9-10 בערך. 'גיל חינוך' לעניין זה איננו רק הגיל שבו הוא מבין שאסור לו לאכול את זה, אלא הגיל שבו הוא מבין למה לו אסור ולבן דוד שלו מותר בהחלט. הרחבה בחלק מהסעיפים: 1. מצות רכות - אין ספק שמעיקר הדין המצות הללו כשרות, ואלו הן המצות שאכלו אבותינו, גם באשכנז לפני מאות שנים. עיין שו"ע סי' תס ס"ה ומשנה ברורה סקי"ז וביאור הלכה ד"ה פת עבה, "שמן הדין אפילו אינן דקין מותר, כל שאינן עבין". וברמ"א שם ס"ד: "יש לעשות המצות רקיקין, ולא פת עבה כשאר לחם", וזה כ"נכון לעשות לכתחילה", כלשון המשנה ברורה שם ס"ק טז. ואין כוונת הרמ"א למצות דקות כמו שלנו, אלא שיהיו כמו פיתות: עיין רמ"א סי' שסח ס"ה (שבמצה היה שיעור י"ח גרוגרות, כ- 300 סמ"ק, וזה פי חמשה מהמצות שלנו) וסי' תעה ס"ז (שנהוג לעשות את שלוש המצות מעשירית האיפה, כלומר, כל אחת כ- 800 סמ"ק, כשליש כיכר לחם שלנו!). מאמר מקיף ויסודי בעניין זה, 'באופן אפיית מצה לפי מנהגי העדות השונות', מאת הרב ברוך אברלנדר, התפרסם בהמשכים בקובץ 'אור ישראל' (נא-נב), ובו סקירה על תולדות אפיית המצה בעדות ישראל. מסקנתו כאמור, שעד לפני כמאתיים וחמישים שנה היו המצות כעין פיתות. הסיבה למעבר למצות קשות ודקות מאוד היא שלמצות אלו 'חיי מדף' ארוכים, והן חוסכות את הצורך לאפות יום יום בפסח עצמו. יש לכך יתרון כלכלי, וגם יתרונות הלכתיים: הדבר מונע תקלות של חימוץ העיסה במהלך האפייה בפסח (אם כי בימינו נימוק זה איבד מחשיבותו, משום שגם את המצות הרכות ניתן להקפיא ולהימנע מאפייה בפסח), וגם יש במצה הדקה יותר בטחון שכל הקמח שבה נאפה כדבעי, ושריית המצה במים לא תביא לידי חימוץ שרידי קמח שלא נאפה. הדעות חלוקות האם זהו 'נוהג' טכני בלבד, שאין לו מעמד הלכתי של "מנהג" מחייב, או שמא היתרון ההלכתי מחשיב את הדבר כ"מנהג". כמו כן, יש חוששים שמאחר שבפועל הפסיקו לאפות מצות עבות, בין אם בתור "מנהג" ובין אם לאו, אבדה המסורת המדויקת כיצד לאפות אותן ללא חימוץ ולהבחין בין חוטי בצק אפויים לבין שאינם כאלה. לענ"ד מכיוון שאין מקור ברור לאסור זאת יש לסמוך על הדעה המקילה, ובתנאי שחותנך קונה את המצות ממקור מוסמך ומהימן בפיקוח תלמידי חכמים יראי שמיים הבקיאים בדבר, שיש בידיהם מסורת מדורות על צורת האפייה של המצות הרכות. 2. קטניות - דעת ר' יצחק אלחנן (שו"ת באר יצחק או"ח סי' יא) להקל בכל תערובת קטניות שבה הקטניות הן מיעוט ואינן ניכרות בפני עצמן, ואפילו כאשר הקטניות הן תבלין העשוי לטעם. הוא מציין לגמ' בחולין ו ע"א האומרת שלא גזרו על תערובת דמאי, ושם תירוצים חלוקים בשאלה האם בכל זאת גזרו על דבר העשוי לטעם. הלכה שבתערובת דמאי חוששים לטעם (רמב"ם הל' מעשר יג, יח), אבל בבאר יצחק שם מחלק בין גזירת חז"ל לבין גזירת ראשונים מאוחרת יותר, שגם לא התקבלה בכל ישראל, ולכן לדעתו יש להקל בה אפילו בדבר העשוי לטעם. כך מיקל הרב דב ליאור שליט"א הלכה למעשה, ראה בכמה מתשובותיו באתר זה לגבי הקטניות. בפרי חדש (סי' תנג סוף סק"א) משמע שאף היקל לבטל לכתחילה את הקטניות ברוב, כדין חלת חו"ל שמותר לבטלה ברוב לכתחילה (שו"ע יו"ד סי' שכג ס"א). גם לדעת החולקים, וכך הלכה רווחת ופשט דברי הרמ"א בעניין חרדל (סי' תסד ס"א ומגן אברהם סק"א ומשנ"ב סק"ו; ובבאר יצחק שם לא מצאתי שהתייחס לסעיף זה), יש מקום רב להקל כאשר מדובר באירוח אצל מי שנוהג היתר, ובפרט בן משפחה. בעניין זה כתב בשו"ת זרע אמת (ח"ג סי' מח) שהנוהג איסור בקטניות ומתארח אצל המקל יכול לאכול בכלים שבישלו בהם את הקטניות אפילו הם בני יומם, ודימה זאת למובא בכנסת הגדולה ביו"ד סי' לט, שם מסופר על הראב"ד שהחמיר בעניין מסוים בטריפות אבל הקל לאכול מאכל שהתבשל ביחד עמו ואין בו אלא טעם מאותו בשר האסור לפי מנהגו, וזאת משום שגם לדעתו מעיקר הדין בשר זה היה מותר אלא שהחמיר בו. על פי דימויו של הזרע אמת נראה שלדעתו יש להתיר לא רק מאכל שהתבשל בכלי הקטניות אלא גם מאכל שהתבשל עם הקטניות עצמן, וכשם שהקלו בדיעבד במיעוט קטניות שנתערב - כך גם במיעוט קטניות שהנוהג היתר עירב בכוונה עבור עצמו ומשפחתו. כמו כן כתב בשולחן גבוה (הל' טריפות סי' לט ס"ק כח) על פי הראב"ד הנזכר, שכאשר החשש אינו לאיסור ממשי אלא חומרא ניתן להקל בפליטת הטעם כשמתארחים אצל המיקל (וכן בשו"ת רבבות אפרים ח"א סי' שיג, לעניין מי שמחמיר לאכול רק מצה שמורה ומתארח אצל המיקל). אמנם בשו"ת יחווה דעת (ח"ה סי' לב) האריך להתיר לאשכנזים את השימוש בכליהם של אוכלי הקטניות, אפילו הם בני יומם, ומדבריו (בפרט בהערתו על הזרע אמת) נראה שתבשיל שעירבו בו קטניות אסור לאשכנזים. אך בבני משפחה אפשר שגם הוא יודה להקל ולהגדיר את הנישואין המשותפים כשעת דחק גדולה ובה יש לסמוך על המתירים. הזכרת את החילוק בין "נפל" ל"נתערב" שמופיע בפוסקים לגבי הקטניות, ולדעתך יש להחשיב את הקטניות שעירבו בבית ספרדי ל"נתערב", משום שבעלי הבית יוכלו לאכול את המאכל ולא יהיה בכך הפסד. אך יש לשאול: האם מחלוקת במשפחה איננה הפסד מרובה?! אני מסכים שלכתחילה אין לאשכנזי הנוהג איסור לקנות מוצרים עם תערובת קטניות בטענה שזהו כבר "דיעבד" מאחר שייצרו אותם לנוהגים היתר: עיין פתחי תשובה יו"ד סי' קכב סק"ה, שכאשר יש חילוק בין לכתחילה לדיעבד, ייצור המוני שנועד גם עבור מי שהדבר אסור לו עשוי להחשב כמצב של לכתחילה שיש להחמיר בו. וברמ"א ובמשנה ברורה הנ"ל לגבי חרדל מבואר שאין להשתמש במוצר שעירבו בו קטניות לפני פסח, אע"פ שאז המוצר היה מותר ומשמע שגם השתמשו בו בפועל להיתר. וכן כתב בחיי אדם כלל קכז,א, לחלק לגבי קטניות בין דיעבד של נפילה לבין דיעבד שדרכו בכך (דודי הרב יעקב אריאל שליט"א הקל יתירה מזו בשו"ת באהלה של תורה ח"ב סי' סז עמ' 245, להחשיב את הייצור ההמוני עבור כלל ישראל כדיעבד לאשכנזים, ולדבריו רוב המוצרים שמוגדרים "לאוכלי קטניות" מותרים לאשכנזים, אם כי בתשובתו שם זהו שיקול מצטרף לשיקולים נוספים, עיין שם). 3. התשובה שכתבתי היא במפורש 'מגמתית': מגמתה לעשות את הנישואין ה'מעורבים' בין העדות לקלים ופשוטים ככל שאפשר, ולמנוע מצב שחילוקי מנהגים כמו קטניות יגביהו חומות בין העדות. אין ספק שגם אם במקרה פרטי מסוים ניתן להתגבר על חילוקי המנהגים ולחיות באהבה ואחווה ושלום ורעות עם המשפחה המורחבת, החמרה בדיני הקטניות עלולה להפוך את האופציה של 'נישואי תערובת' למועדפת-פחות מחשש לקשיים שיתגלעו. לכן צריך להניח על כף המאזניים את הדברים במלוא הכנות: האם להחמיר במנהג הקטניות, חומרא דאתי לידי קולא במצוות אהבת ישראל ובאחדות ישראל? הגע בעצמך: חז"ל קבעו שברגלים ירושלים היא "עיר שעושה את כל ישראל חברים", ועמי הארץ, שאינם בקיאים בטומאה וטהרה, נחשבים ברגל כ"חברים" לכל דבר ועניין. המשמעות היא, שניתן להסב בליל הסדר בחבורה של קרבן פסח עם עמי הארץ, למרות שכאשר הם נוגעים בצלי שעל השולחן הם עלולים להפוך את המצווה לאיסור של אכילת קדשים בטומאה. עמי הארץ מצטופפים בעזרה עם החברים, ואם אחד מהם זב או טמא מת מחוסר ידיעה הוא מטמא את כל אלו שהוא נוגע בהם, והופך את שהייתם בעזרה ממצוה לאיסור כרת בשגגה. אמנם אמרו חז"ל ש"טומאת עם הארץ דרבנן", אבל ה"דרבנן" כאן הוא חשש כבד לאיסור תורה ממשי, וגם את זאת התירו חז"ל כדי שישראל יהיו ברגל באהבה ואחווה ו"כדי שלא יהיה כל אחד בונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו". על אחת כמה וכמה שבנוגע למנהגים מסוימים שהתקבלו בעדות שונות, יש ללכת בהם לפי דעות מקילות בכל מה שעלול לפגוע בקשרי משפחה. אין הכוונה להתיר איסורים, או לבטל לגמרי את מנהגי העדות; הכוונה היא ללכת בעניין המנהגים על פי דעות מקילות שקיימות בפסיקה, כפי שסומכים על דעות מקילות בשעת הדחק (באיסור דרבנן על כל פנים, וקל וחומר במנהג). ושמירה על קשרי משפחה תקינים היא בהחלט בגדר של "שעת הדחק". אציין שהתכתבתי בעניינים אלה עם הרבה תלמידי חכמים ואין זה חידוש פרטי משלי. כל טוב!