קודש וחול חלק ג' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
מבוא למשנת הראי"ה

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שירה קופרמן ז"ל

5026

4 דק' קריאה

הקודש נבנה על החול
הַקֹּדֶשׁ צָרִיךְ שֶׁיִּבָּנֶה עַל יְסוֹד הַחֹל, כִּי הַחֹל הוּא הַחֹמֶר שֶׁל הַקֹּדֶשׁ, וְהַקֹּדֶשׁ הוּא לוֹ צוּרָה. וְכָל מַה שֶּׁיִּהְיֶה הַחֹמֶר יוֹתֵר אֵיתָן וּמֻכְשָׁר, תִּהְיֶה הַצּוּרָה יוֹתֵר חֲשׁוּבָה.
ִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁהַקֹּדֶשׁ מִתְעַמֵּר בַּחֹל, עַד שֶׁמְּדַלְדֵּל אֶת הַחֹמֶר, וְאָז נִמְשֶׁכֶת תְּקוּפָה, שֶׁהַחֹמֶר תּוֹבֵעַ אֶת דִּקְיוֹן שֶׁלּוֹ, "וּמָארֵי דְּחוֹבָא דָּחִיק" (זוהר האדרא רבה ג, קכז:). וּבְנֶשֶׁךְ וּבְתַרְבִּית נוֹטֵל אָז הַחֹל אֶת חוֹבוֹ מֵהַקֹּדֶשׁ, וְהַחֻצְפָּא מִתְגַּבֶּרֶת.
אֲבָל כָּל מַה שֶּׁהַחֹל מִתְחַזֵּק עַל חֶשְׁבּוֹן הַקֹּדֶשׁ, מֵכִין הוּא לְעַצְמוֹ בָּזֶה – מִצַּד תְּכוּנָתוֹ הַחֻלִּית – שׁוּחָה, כִּי סוֹף כָּל סוֹף יִתְבַּע אַחַר כָּךְ הַקֹּדֶשׁ אֶת חוֹבוֹ, וְלֹא בְּדֶרֶךְ תְּבִיעָה וּנְגִישָׂה, לֹא בְּדֶרֶךְ חוּצְפָּא וְרִבִּית, כִּי־אִם כֹּחַ הַקֹּדֶשׁ יִהְיֶה כָּל כָּךְ מִתְאַמֵּץ וּמִתְרוֹמֵם, עַד שֶׁכָּל הַחֹל יִכָּנַע תַּחְתָּיו, יִכָּנֵס בְּקִרְבּוֹ וְיִתְבַּלַּע לְגַמְרֵי מִיסוֹדוֹ הַחֻלִּי. "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַלם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ" (ישעיה ד, ג).
(מאמרי הראיה ב, נאדר בקודש, ה)

מבוא למשנת הראי"ה (128)

בשביל הנשמה

51 - קודש וחול חלק ב'

52 - קודש וחול חלק ג'

53 - תחיית האומה חלק א'

טען עוד

בִּכְלָל לֹא טוֹבָה הִיא שִׁיטַת הַמִּלְחָמָה בֵּין הַחֹל וּבֵין הַקֹּדֶשׁ. הֶכְרֵחַ הוּא שֶׁנִּמְצָא אֵיזֶה דֶּרֶךְ שָׁלוֹם, שֶׁהַחֹל וְהַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם נִרְאִים כְּאִלּוּ הֵם מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה בַּחַיִּים, מִכָּל מָקוֹם כָּל אֶחָד יֵלֵךְ בִּמְסִלָּתוֹ הַמְיֻחֶדֶת לוֹ. אין התנגדות בין הקודש והחול
וְעַל יְדֵי זֶה, עַל יְדֵי הַרְשָׁמַת הַמָּקוֹם שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּחוּג עֲבוֹדָתוֹ, לֹא דַּי שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה, אֶלָּא שֶׁעוֹד יוֹסִיפוּ אֹמֶץ זֶה לָזֶה, וְכָל אֶחָד מֵאֵלֶּה שְׁנֵי הַכֹּחוֹת שֶׁבַּחַיִּים וּבַמְּצִיאוּת יַעֲזֹר אֶת חֲבֵרוֹ לְהַשְׁלִים אֶת מַטְּרוֹתָיו הַיְסוֹדִיּוֹת.
(מאמרי הראיה ב, הקודש והחול, י)
___________________________________
צוּרָה – החומר הוא גולמי והצורה נותנת לו תוכן ומשמעות, כך הקודש נותן לחול את תוכנו וערכו. מִתְעַמֵּר – פוגע, מתעלל. דִּקְיוֹן שֶׁלּוֹ – את מקומו. מָארֵי דְּחוֹבָא דָּחִיק – בעל החוב דוחק, החומר תובע את מקומו שנלקח. וּבְנֶשֶׁךְ וּבְתַרְבִּית וכו' – כשהחומר תובע את מקומו אזי הוא נוטל מעבר למה שמגיע לו, ומתגבר וכתוצאה מכך החוצפה מתגברת. כָּל מַה שֶּׁהַחֹל וכו' – כשהקודש יבוא לתבוע את מקומו האמיתי בשלמות, לא יבוא לבטל את החול ולהתגבר עליו אלא יתן לו את מקומו הנכון בבנין הקודש וכך יצטרף החול לבנין הקודש ויוסר לגמרי מלהיות דבר חיצוני לקודש. שוחה – בור, נפילה.

הַרְשָׁמַת הַמָּקוֹם – נתינת מקום מוגדר ומסוים. אֹמֶץ – כח, החול יחזק את הקודש והקודש את החול.

ביאורים
בפסקה הראשונה הרב מברר כיצד צריכים להיות יחסי הקודש והחול. משמעות המושגים 'חומר' ו'צורה' הלקוחים מן הפילוסופיה העתיקה דומה לכלי ותוכן. התוכן הוא הסיבה לשמה צריך את הכלי, ללא הכלי – התוכן מאבד את יכולתו להתקיים. אלה גם היחסים בין הגוף לנשמה – הגוף הוא הכלי והנשמה היא התוכן. לכן חשוב לנו שהכלי יהיה חזק, יפה, איכותי ובעיקר – כזה שיוכל להתאים לתכונות של התוכן שאמור להיות ניצוק אליו. כדי שהתוכן יוכל להופיע בצורה מלאה ושלמה יותר. אלא שלפעמים יש מצבים שהקודש מגביל את החומר ומונע ממנו לגדול ולהתפתח. זה היה המצב בחיי הגלות מסיבות שונות. וכמו כל מצב לא נורמלי, הוא יוצר גם תגובת נגד לא נורמלית. משל לאדם שמנעו ממנו לאכול זמן רב, כאשר בסופו של דבר הוא יקבל אוכל – הוא יאכל הרבה מעבר למה שהוא היה זקוק לו, וזאת בגלל ההגבלה שקדמה לזמן הזה. זהו ה'דקיון' עליו מדבר הרב; משמעות המילה 'דקיון' היא 'משפט' או עלבון ופרעון חוב. כלומר: החול תובע את מה שמגיע לו בצדק. אך בגלל שהקודש מנע ממנו את חלקו זמן רב, כעת החול מבקש את שלו בתוספת על הצורך, כריבית שנגבית מאת המלווה יותר מהחוב עצמו. אלא שגם תנועת מטוטלת זו לצד החול תשלם מחיר, ויישוב הקודש יתפרץ ויביא לביטול צד החול שמאבד מכוחו, מיכולתו וממגמתו כאשר הוא ללא צד הקודש. אלא שבשונה מצורת התקפת החול המלווה בחוצפה ובכוחניות, כיבוש הקודש ינבע מסגולתו הטבעית וכן מתוך תחושת הצימאון שתנבע מעודף העיסוק בחול.
בפסקה השנייה נחתם העיון שלנו במסגרת זו בסוגיית סוגיית הקודש והחול בשאיפה להרמוניה בין שני כוחות אלה. לפי דברי הרב, המלחמה ביניהם נובעת, כתוצאה מאי הבנה וחוסר תיאום; לכן על כל אחד מהכוחות הללו לצעוד במסלול התפתחותו מבלי להילחם בחברו. בדרך זו, במקום להחליש זה את זה הם יוסיפו כוחות זה לזה, וכך הכלי עם התוכן שבו, יגיעו יחד לתכליתם השלמה.

הרחבות
האם החומר בהכרח סותר את הרוח?
נִרְאִים כְּאִלּוּ הֵם מִתְנַגְּדִים. מדברי הרב קוק משמע שהחומר לא בהכרח סותר את הרוח, אף על פי שזוהי אולי התפיסה המקובלת. גישה חיובית זו במבוססת כבר בדברי חז"ל : "קל וחומר: ומה זה (נזיר) שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא 'חוטא', המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה" [נזיר יט, א].
גם בירושלמי אנו מוצאים גישה דומה: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל" [ירושלמי קידושין מח, ב]. גם בתנ"ך אנו רואים כי לאורך התקופות השונות של עם ישראל היה יחס חיובי אל העוצמה הכלכלית והצבאית של ישראל.
אכן, בחומר ישנה סכנה רבה והוא עלול להביא לכך שהדגש בחייו של האדם או האומה יהיו הדברים הגשמיים והחולפים. מצד שני, אם מבינים שהחומר הוא משני והוא יכול להוות בסיס לרוח, מקום שעל גביו היא תוכל להתפתח, הוא הופך לדבר חיובי. דוגמא לדבר היא גוף האדם - הנשמה הרוחנית שלנו צריכה את הגוף בשביל שתוכל לפעול בעולם הזה.
במהלך הגלות עם ישראל פחד להתעסק עם החומר בגלל הסכנות הרבות שיש בו. מזמן שהוא גלה מארצו, נשארו לעם רק אוצרות הרוח, התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ההלכה והאגדה. החומר לא קיבל את מקומו הראוי. כאשר אנו חוזרים לארצנו, עלינו לחזור ולטפח את הגישה החיובית כלפיו, כיון שהפחד כשלעצמו הוא שלילי. כך כותב הרב קוק במאמר 'הפחד': 'הפחד הנפרז... מגדיל את כל הרעות באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות, בחתירתו אשר יחתור מתחת לאֹשיותיהן (ליסודותיהן) להגזים ששם צפונה רעה, תחת הטוב הגלוי . מקור כל חולשה וכל רפיון חומרי, מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו " [עקבי הצאן עמ' קיט]. גם כך ביחס לחומר. עלינו להכיר בסכנות שיש בו ואם זאת לפעול כדי למצות את הטובות הרבות שטמונות בו (וראה עוד בפרקי הקודש והחול).

שאלות לדיון
"לִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁהַקֹּדֶשׁ מִתְעַמֵּר בַּחֹל, עַד שֶׁמְּדַלְדֵּל אֶת הַחֹמֶר". האם זה יכול לקרות גם לי? כיצד נמנעים מכך?
"אַף עַל פִּי שֶׁהֵם נִרְאִים כְּאִלּוּ הֵם מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה בַּחַיִּים". מדוע זה רק "כאילו", הרי אנו רואים במציאות התנגשויות רבות?