סמיכת זקנים ופולמוס חידוש הסמיכה בזמן הזה | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

משנה וגמרא
סנהדרין

קטגוריה משנית

1495

5 דק' קריאה

סמיכת זקנים ופולמוס חידוש הסמיכה בזמן הזה
סנהדרין דף יג:
המקור לדרך הסמיכה
המשנה אומרת "סמיכת זקנים בשלושה", ובגמרא מתקשה רב יוסף מהו המקור לכך, הרי נאמר במינוי יהושע על ידי משה רבנו "ויסמוך את ידיו עליו" משמע שסמכו לבדו, ואם נאמר שמשה עומד במקום שבעים ואחד, שמא נצריך שבעים ואחד, ואם כן אין מקור כיצד למדו חז"ל שצריך דווקא שלושה, ונשארה הגמרא ב"קשיא". בהמשך מביאה את הסיפור על רבי יהודה בן בבא שמסר נפשו על הסמיכה, ומקשה שמשמע מכך שמספיק יחיד, שהרי רב סיפר על מסירות נפשו וציין רק את שמו בין הסומכים ומשמע שסמך לבדו. הגמרא דוחה שמא היו עמו עוד שניים אך לא נזכרו משום כבודו של רבי יהודה בן בבא.
הרמב"ם (סנהדרין ד, ג) פוסק שצריך שלושה אולם מספיק שאחד מהם יהיה סמוך. מניין לקח הרמב"ם חילוק זה? ב פירוש המשניות (א, ג) כתב הרמב"ם: "אם צריך שיהו השלשה סמוכין ואחר כך יהיה אפשר להם לסמוך אחר, הרי יש בדבר ספק והנראה מן התלמוד שצריך שיהא הגדול שבהם סמוך ויצרף אליו שנים וימנה את מי שירצה". וצריך בירור מניין בתלמוד נראה שמספיק רק אחד סמוך. ונראה שלמד זאת מדברי הגמרא שרק שמו של רבי יהודה בן בבא נזכר משום כבודו, והבין שאם גם השניים האחרים היו סמוכים היה ראוי להזכיר גם את שמם, ורק משום שלא היו כלל סמוכים הוזכר שמו של רבי יהודה בן בבא לבדו.
מדברי רש"י מוכח שחולק ומבין שצריך ששלושתם יהיו סמוכים, שכן מסופר בסוגייתנו שרבי יוחנן היה שוקד ומתאמץ לסמוך את רבי חנינא ורבי הושעיא ולא עלה בידו, וביאר רש"י (ד"ה לא הוה) שכשהיו עמו לא היה מוצא שניים שיצטרפו עמו לסומכם. אם היה מספיק שניים לא סמוכים כמובן לא היה מתקשה למצוא אלא ודאי הבין שצריך שכל השלושה יהיו סמוכים.

פולמוס חידוש הסמיכה בזמן הזה
הרמב"ם בפירוש המשניות לסנהדרין (א, ג) כותב: "ואני סבור שאם תהיה הסכמה מכל התלמידים והחכמים למנות איש בישיבה כלומר שיעשוהו ראש, ובתנאי שיהא זה בארץ ישראל כמו שהקדמנו, הרי אותו האיש תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך ויסמוך הוא אחר כך את מי שירצה. לפי שאם לא תאמר כן לא תהא אפשרית מציאות בית דין הגדול לעולם, לפי שצריך כל אחד מהם שיהא סמוך בלי ספק והרי כבר הבטיח ה' בשיבתם באמרו ואשיבה שופטיך כבראשונה, ושמא תאמר שהמשיח ימנה אותם ואף על פי שאינם סמוכין, הרי זה מוכחש, לפי שכבר ביארנו בהקדמת ספרינו זה שהמשיח לא יוסיף בתורה ולא יגרע ממנה לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. ואני סבור שהסנהדרין תשוב לפני התגלות המשיח וזה יהיה מסימניו אמר ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק, וזה יהיה בלי ספק כאשר יכשיר ה' לבות בני אדם וירבו במעשה הטוב ותגדל תשוקתם לה' ולתורתו ויתרבה ישרם לפני בוא המשיח כמו שנתבאר בפסוקי המקרא".
וכן בפירוש המשניות לבכורות (ד, ג) כתב: "כבר ביארנו בתחלת סנהדרין שאין נקרא בית דין בסתם אלא סמוך בארץ ישראל, בין שהיה סמוך מפי סמוך או בהסכמת בני ארץ ישראל למנותו ראש ישיבה, לפי שבני ארץ ישראל הם אשר נקראין קהל, וה' קראם כל הקהל ואפילו היו עשרה אחדים, ואין חוששין למי שזולתם בחוצה לארץ כמו שבארנו בהוריות".
הרמב"ם אף הביא זאת להלכה בי"ד החזקה (סנהדרין ד, יא) אולם שם התנסח בהסתייגות: "נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן. ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע".
הרשב"א בבבא קמא (לו ע"ב ד"ה כתב) שואל כיצד שמענו בגמרא על כמה מעשים כגון חנן בישא שגבו דיני קנסות בבבל ועונה שאולי התובע דרש שאם לא ישלם יזמינוהו לדין בארץ ישראל, ועל ידי כך יכול לכפותו לשלם. ושב והקשה אם מדובר בתקופה בה עדיין סומכים בארץ ישראל הרי שניתן לדון גם בבבל, וענה שיש ליישב על פי הרמב"ם, שמדובר בתקופה שאין סמיכה אלא שבארץ ישראל יש יכולת לחדש את הסמיכה כדברי הרמב"ם, ומכח כך יכול לדרוש שיזמינוהו לארץ ישראל אם לא ישלם.
הרשב"א מעיר על חידושו של הרמב"ם מכך שרבי יהודה בן בבא מסר נפשו על הסמיכה והגמרא אומרת על כך שלולא כן בטלו דיני קנסות מישראל. משמע שאין יכולת לחדש את הסמיכה. כמובא למעלה, הרמב"ם עצמו התייחס לכך וכתב שכדי לחדש את הסמיכה צריך שתהיה הסכמת כל החכמים שבארץ ישראל, ובאותה תקופה היו ישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולם. יש לעמוד על כוונתו, הרי משמע שאין צורך שכולם יתקבצו יחד אלא רק שיסכימו, ומדוע היותם מפוזרים משפיע על כך שלא תהיה הסכמה. ונראה שכאשר יושבים ודנים יחד יכולים לשכנע אלו את אלו וכך יש אפשרות שיגיעו להסכמה אולם כאשר כל אחד נמצא במקומו כמעט בטוח שיהיו דעות שונות וממילא לא תהיה הסכמה (ובאמת הרדב"ז הסיק מכך שצריך שיהיו כולם מקובצים יחד, ובציץ אליעזר (ח"ב סי' כז) כתב שזהו דוחק).
לפני כחמש מאות שנה בתקופת הבית יוסף התעורר פולמוס גדול אם ניתן לחדש את הסמיכה. זקני צפת ובראשם המהר"י בירב צידדו בעד חידוש הסמיכה ואף נהגו כן למעשה, והמהר"י בירב סמך את תלמידו הבית יוסף ותלמידים נוספים, ואילו זקני ירושלים ובראשם המהרלב"ח התנגדו לכך ועימם הסכים גם הרדב"ז שהיה במצרים.
המהרלב"ח חיבר על כך כמה קונטרסים וטען (ראה בספר סמיכת זקנים, קונטרס ראשון) שלא ניתן לחדש את הסמיכה, שהרי הרמב"ם כתב את הי"ד החזקה בזקנותו וחזר מהחלטיותו בפירוש המשניות וכתב שהדבר צריך הכרע. המהרלב"ח מציין הבדל נוסף בין פירוש המשניות לי"ד החזקה. בפירוש המשניות הזכיר הרמב"ם שיעשוהו ראש ישיבה, ויש לתמוה מה עניין ראש ישיבה לדיין סמוך, והסיק מכך שכוונתו שניתן לחדש את הסנהדרין ולא רק סמיכה לעניין דיני קנסות. אך בי"ד החזקה כתב רק שיש למנות דיינים ולסומכם שיוכלו לדון דיני קנסות, ומשמע שחזר בו מחידושו שניתן אף למנותם לסנהדרין. מדיוק זה הוסיף קושי על מה שנהגו זקני צפת, שלא רק שסמכו דיינים אלא אף מינו נשיא ורצו לתת להם דין של סנהדרין. אמנם בימינו שאין בית מקדש לרוב ההלכות אין מכך נפקא מינה, כי גם כשיש סנהדרין הם לא יכולים לדון דיני נפשות ועיר הנידחת וכד' אלא כשהם יושבים במקום המקדש, אך עדיין יש מכך נפקא מינה לקידוש החודש. המהרלב"ח מדייק שלדעת הרמב"ם אף שמספיק שלושה דיינים לקידוש החודש הם צריכים להיות מתוך הסנהדרין, שלא כדעת הרמב"ן .
המהרלב"ח מעלה בעיה גדולה לגבי חידוש הסנהדרין, שאם אכן נחדש בימינו ניכנס לספק גדול הנתון בין הרים גדולים – בין הרמב"ם לרמב"ן הנזכר, שכן לשיטת הרמב"ן אם יש דיינים סמוכים מיד מתבטלת כל מערכת החודשים והזמנים שקבע הלל השני ועלינו לשוב לקדש חודשים על פי הראייה, ואילו לפי הרמב"ם היות והם רק דיינים ולא סנהדרין ממשיכה מערכת הזמנים הקיימת.
המהר"י בירב (קונטרס בסוף השו"ת ד"ה ועתה) מבאר שגם הרמב"ם בי"ד החזקה פסק כן באופן מוחלט, ומה שכתב "והדבר צריך הכרע" מוסב על סוף דבריו. לאחר שכתב הרמב"ם שם שנראים הדברים שניתן לחדש את הסמיכה, הוסיף שאם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין, ולאחר מכן כתב שהדבר צריך הכרע. כפי שהובא למעלה, בפירוש המשניות כתב הרמב"ם שיש ספק אם מספיק סמוך אחד או שכל השלושה צריכים להיות סמוכים. על פי זה מבאר המהר"י בירב שלכך התכוון הרמב"ם כאן, כלומר, שאם היה סמוך מפי סמוך אך אין עימו עוד שני סמוכים, אינו זקוק להסכמת כל חכמי ישראל, אך הדבר צריך הכרע משום שאם צריך שכל השלושה יהיו סמוכים, אכן לסמוך היחידי אין כח לסמוך וממילא לא יוכל לסמוך אלא על ידי הסכמת כל חכמי ישראל.
זקני צפת היו סבורים שדברי הרמב"ם "אם הסכימו כל החכמים" אין כוונתם שתהיה הסכמה "פה אחד" אלא כמו בכל דיני התורה מספיק רוב ורובם ככולם, ומכיוון שזקני צפת היו רבים יותר מזקני ירושלים ניתן לחדש את הסמיכה. המהרלב"ח מנגד היה סבור שהכוונה כפשט המילים שצריך הסכמת כולם ממש, והוסיף שאף אם יש לפרש כזקני צפת מכל מקום תוקף של רוב הוא רק כשנמצאים במעמד אחד ודנים יחד.