בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויקהל
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת ויקהל תשע"ו

מלאכת המשכן

מקור המלאכה בעולם ◆ מדרגות בתרומת המשכן ◆ מעלת החובה ומעלת הנדבה ◆ כסא הכבוד עומד על מחצית השקל ◆ עבודת חודש אדר .

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

אדר תשע"ז
9 דק' קריאה 40 דק' צפיה
מקור המלאכה בעולם
קראנו השבת את פרשת ויקהל. נאמר בפרשה (שמות לה, א-ב):
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'.
"אלה הדברים" הגמרא במסכת שבת (ע, א) לומדת מכאן שיש ל"ט מלאכות אסורות בשבת, 'אלה' בגימטריה זה שלושים ושש, 'דברים' זה עוד שניים ודברים' מוסיף עוד אחד, סך הכול שלושים ותשע מלאכות שאסור לעשות בשבת. המלאכות הללו הן ה'דברים' שהצטווינו לעשות ששה ימים, וביום השביעי לחדול מהן. הגמרא אומרת (שם מט, ב) שגדרי המלאכות בשבת נלמדים ממלאכת המשכן. מלאכה חשובה שנעשתה בבניין המשכן אסור לעשות אותה בשבת, או במילים אחרות - במשכן היו ל"ט מלאכות שנעשו ונכללו בבניית המשכן ורק אלה נחשבות כמלאכות שאסורות בשבת. המקור של כל המלאכות בעולם זה ממלאכת המשכן.
יש כאן רעיון עמוק ששמעתי ממו"ר הרב צבי יהודה ואני רוצה קצת להרחיב. כל מה שהקב"ה ברא בעולם לא ברא אלא לכבודו, וכל מלאכה היא פעולת יצירה שיש בה מלאכת מחשבת. הקב"ה נתן את החכמה בלב כל איש לעשות מלאכה, חכמה אלוקית. כל מלאכה ועבודה זו עוד התגלות של הופעה אלוקית. שיא ההופעה של הקב"ה בעולמו הוא בבית המקדש, אבן השתיה שממנה הושתת העולם והמקום שבו השכינה שורה בצורה הגלויה ביותר, ושיא הקדושה זה בקודש הקודשים. המשמעות היא שהתחלת כל המלאכות והיצירות בעולם זה שם, בבית המקדש. חז"ל אומרים שכמו ששבת ניתנה בברית כך גם המלאכה ניתנה בברית. הקב"ה כרת ברית עם עולמו ונתן לנו אפשרות לעשות מלאכה שישה ימים, והיום השביעי שייך לו. לא שנאסרנו מלעשות מלאכה בשבת, אלא שקיבלנו רשות לעשות מלאכה בששת ימי המעשה. כך גם בנוגע לשנת השמיטה, קיבלנו רשות לעבוד שש שנים אך לא בשנה השביעית. צריך רשות להשתמש בעולם.
אם כן, המקום של הגילוי היותר עליון הוא בבית המקדש, במשכן. מכאן יש מציאות של מלאכה בעולם כי הכול מאת ה'. לכל מלאכה יש מקור ושורש עליון, והכל מתבטא במלאכת המשכן.
שבת נזכרה כבר קודם, בפרשת כי תשא לפני חטא העגל. התורה חוזרת עוד פעם על מצוות שמירת השבת כדי לומר לנו שכל מי ששומר שבת, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלים לו, "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ" - 'אל תקרי מחללו אלא מחול לו' (ישעיהו נו, ב. שבת קיח, א). זה דבר תמוה מאוד. אדם עובד עבודה זרה וכאילו עובר על כל תרי"ג מצוות, ובזה שהוא שומר שבת מוחלים לו. למה? מי ששומר שבת מודה שהקב"ה ברא את העולם, הוא מכיר ומאמין בזה שהקב"ה ברא את העולם, אלא שיש לו יצר של עבודה זרה. זה דבר פרטי לעומת האמונה בבורא עולם, ולכן אפילו שהוא עובד עבודה זרה מוחלים לו. התורה מזכירה את שמירת השבת שוב אחרי פרשת העגל, ללמדנו ששמירת שבת היא התיקון.
השבת קשורה כמובן גם להמשך הפרשה לבניית המשכן. אף על פי שאמרנו שמלאכת המשכן היא קודש והמקור לשורש המלאכה הוא במשכן, למרות זאת השבת היא מעל זה. שבת היא מעין עולם הבא ובה אסור לעשות אפילו את מלאכת עבודת המשכן.

מדרגות בתרומת המשכן
נמשיך בפסוקים (שמות לה, ד-כא):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'... וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ.
יש כאן שתי מדרגות: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ", "וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ". אומר "אור החיים" שאנשים ש"נדבה רוחו" הביאו מה שהיה באפשרותם, ואילו אלה ש"נשאו ליבו" הביאו מעל האפשרות והיכולת שלהם. ממש לא חשבו על מה שיישאר להם. הקב"ה מצווה ומאפשר לתת תרומה, והם נתנו למעלה מיכולתם. "נשאו ליבו", ליבו נשא אותו למעלה. היו שתי מדרגות בין האנשים שהביאו תרומות.
לאחר מכן מוזכרים בפסוקים עוד ארבע מדרגות של נתינה:
וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ... כָּל כְּלִי זָהָב
הלב שלו נדיב. הוא לא רק נותן בפועל אלא זוהי התכונה הפנימית שלו. יש אנשים שנותנים אך זה לא הטבע שלהם, ויש "נדיב לב", הלב נותן ברצון. התכונה הזו באה לידי ביטוי בכך שהביאו את הדברים שהכי יקרים להם. למשל הנשים הלכו לחנויות ובחרו תכשיטים, כל אישה בחרה את מה שהיא אוהבת, בזה היא הייתה מתקשטת.. והנה כשנקראים לתת תרומה למשכן הן מביאות את הנזמים והטבעות שעליהן. הם היו צריכים לוותר על הדבר שהכי אהוב עליהם. "כָּל כְּלִי זָהָב", הביאו הכול ולא השאירו לעצמם דבר.
המדרגה הבאה היא: "וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'". זהב זה הדבר הכי יקר, ואותו הם הביאו.
השלב הבא אחרי הזהב הוא שיש אנשים שמחזיקים בדברים שאין לאחרים, דברים לא מצויים, חפצים נדירים. והם הביאו את הדברים המיוחדים האלה: "וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ".
השלב הרביעי הוא אנשים שמביאים באופן כללי: "כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה'". מדרגות מדרגות. הייתה התלהבות גדולה של נתינה למשכן.
לאחר מכן התורה מספרת שהקב"ה מצווה את משה שיבחר את בצלאל ואליאב והם יעשו את המלאכה, והתורה מפרטת את כל הדברים שהם יצטוו לעשות. בפרשה הבאה התורה תפרט את הביצוע של הדברים בפועל, ואחרי כל הפירוט גם את ההבאה של כל כלי וכל פריט. פרשיות ויקהל ופקודי היו יכולות להיות קצרות מאוד, אחרי שבפרשת תרומה אנחנו כבר למדנו אילו כלים צריכים לעשות למשכן, היה אפשר לכתוב שהקב"ה ציווה את בצלאל לעשות את כל מה שהוזכר מקודם ולהסתפק בכך, אחר כך לכתוב עוד פסוק שהדבר בוצע, ופסוק אחרון שכל הכלים הובאו - שלושה פסוקים במקום שתי הפרשיות. יש כאלה שהחזרות הללו גורמות להם לטורח, בשביל מה התורה צריכה לחזור שוב ושוב.
כבר אמרנו בשנים הקודמות, אבל השנה יש המחשה לכך (בבניית בית המדרש החדש): כשעושים פעולות מאוד יקרות, חוזרים עליהן עוד פעם ועוד פעם, וכל החזרות לא מספיקות כדי לבטא את התחושות שהלב מלא בהן... אנחנו עומדים לעשות משכן לה', משכן לשכינה. הקב"ה אומר לעשות מנורה, לעשות מזבח, לעשות ארון, באיזה אופן לעשות את המשכן ואיזה כיסויים לשים עליו. כל דבר ודבר הוא מאוד מעניין וחשוב, ואחר כך גם אחרי שהצטוו יש ציווי לבצע את הדברים. ההתרגשות גדולה מאוד ורוצים לחזור על הדברים, והיה צריך לחזור גם בעשר פרשיות. העיסוק בבניית המשכן מרומם את הנפש מאוד מאוד.

מעלת החובה ומעלת הנדבה
שלוש תרומות נתרמו: מחצית השקל בשביל האדנים, מחצית השקל נוספת בשביל הקרבנות, והתרומה השלישית היא כל אשר ידבנו ליבו. יש חובה ויש נדבה. יש מעלה לחובה, "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", ככה חז"ל הכריעו למעשה (קידושין לא, א). למה? תוספות שם אומר שלאדם המצווה יש יצר הרע גדול יותר שלא לעשות, לאדם יש אופי עצמאי ואם מצווים אותו הוא מתמרד ולא רוצה לעשות.
הסבר נוסף שמובא בראשונים הוא שמי שמצווה הוא עושה את רצונו של הקב"ה, הקב"ה ציווה והוא מבצע. לעומת זאת מי שאינו מצווה, הוא עושה מעצמו. יכול להיות שיש בזה נחת רוח לקב"ה, אבל זה לא התחיל מריבונו של עולם. מי שעושה כנדבת ליבו עושה לפי מה שהלב שלו אומר לו, יכול לעשות ויכול שלא לעשות, אין כאן הגודל והייחודיות של הנתינה המחויבת. מצד שני, כמובן שיש מעלה גם במי שאינו מצווה ועושה, עובדה שהגמרא התלבטה מה יותר גדול. אמנם ההכרעה היא שהמצווה ועושה גדול יותר, אך הייתה כאן התלבטות. יש בזה שני צדדים שמשלימים אחד את השני, צריך מסגרת אך גם צריך מקום לפן האישי. בתפילה חכמים קבעו שמונה עשרה ברכות ואותן צריך להתפלל, אך הכוונה משתנה מאחד לשני. יש אנשים שמכניסים תוכן עמוק ומרומם מאוד בתוך המילים של התפילה, יש פחות ויש יותר. כך בכל עבודת ה', יש מסגרת ובתוכה יש חופש פעולה שכל אחד ואחד מכניס את העצמיות שלו. גם המשכן נעשה באופן הזה. הבסיס, האדנים, הם חובה. כל השאר הם "נדבת לבו", "נשאו לבו", "נדבה רוחו אותו". השלמה של עבודת ה'.
השבת הייתה גם שבת שקלים. זיכרון לזמן שייבנה בית המקדש במהרה בימינו. אז כל אחד היה צריך להשתתף בהבאת קרבנות הציבור. יש קרבנות חובה ויש קרבנות נדבה, אדם יכול להביא קרבן נדבה כפי רצונו אבל יש מסגרת שהיא חובה. מחצית השקל צריכה להיות מכל ישראל כי הקרבן הוא קרבן ציבור, כלל ישראל מביאים קרבן אחד ובכך מתבטאת האחדות של העם כולו. אבל כשכל ישראל ביחד, אין ביטוי ללב הפרטי של כל אחד ואחד. כשחשבתי על כך נזכרתי שבקידוש יש הנהגות שונות: יש מקומות שאחד עושה לכולם, וכך בדרך כלל נוהגים הליטאים. אצל החסידים יש כאלה שנוהגים שכל אחד עושה קידוש בעצמו. זאת הסתכלות שונה, האם מדגישים את מעשה המצווה והוא קבוע וקיימא, או שמדגישים את הכוונה. אם מדגישים את הכוונות, כל אחד עושה כוונות שונות בקידוש ואיך אפשר שאחד יוציא את השני. יתר על כן, כשעושים הרבה קידושים יש גם הרבה כוונות. כך אם נותנים דגש על כוונת הלב. אבל אם נותנים דגש על עיקרה של המצווה, והעיקר הוא "ברוב עם הדרת מלך", כולם עושים קידוש ביחד.
הזכרתי פעם שיש כאלה שקשה להם לבוא לכותל להתפלל. יש שם בלגן והרבה מניינים. אם אדם מתפלל בשביל ליהנות מהתפילה, להתרומם ולהרגיש טוב, לפעמים באמת עדיף להתפלל בבית לבד, כך אפשר לכוון כמה שרוצים. כשאדם מתפלל יחד עם הציבור הוא לא יכול להתרכז, הוא שומע קולות מכאן ומכאן. אבל תפילה בציבור היא דבר מיוחד, כבוד שמים הוא דבר גדול מאוד. בשביל מה אתה מתפלל, בשבילך או בשביל כבוד שמים? כשמתפללים כולם ביחד יש עוצמה, כשעשרה מתפללים ביחד זה לא כמו עשרה יחידים שמתפללים, זה פי מאה. התפילה ביחד היא ברמה אחרת. צריכים לדעת להתבונן בעבודת ה' שלנו, אנחנו עובדים כדי לעשות נחת רוח לריבונו של עולם, שכבודו יתגדל בעולם ולהרבות כבוד ה' בעולם. הדרך לכך היא ציבור, ציבור מרבה את כבוד ה' בעולם, למרות שלא כל אחד ואחד יוכל לכוון את הכוונות שלו, אבל היחד הזה מעצים את העבודה ועושה אותה מאוד גדולה. אלו שני צדדים של דגשים.
כמובן שצריך לשאוף להיות גם ביחד וגם שכל אחד יוסיף את הפן המיוחד שלו, ואז ההופעה תהיה באמת הופעה שלמה.

כסא הכבוד עומד על מחצית השקל
חז"ל אומרים (ירושלמי שקלים א, ד):
אמר רבי מאיר: כמין מטבע של אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו: "זה יתנו" כזה יתנו.
נראה כאילו משה היה מופשט, לא ידע מה זה מטבע של כסף ולכן היה צריך להראות לו מטבע של אש כדי שיראה ויבין. בדרך הפשוטה אפשר לומר כמו שהיה אצל הרב צבי יהודה, שלא ידע כמה שווה כל מטבע ולא התמצא בערך הכלכלי של הדברים. אבל, קשה לומר שבשביל זה הקב"ה היה צריך להוציא מטבע של אש מתחת כסא הכבוד. נראה לומר שהקב"ה הראה לו שכסא הכבוד עומד על מחצית השקל, כבוד ה' מופיע בעולם על ידי הקרבנות ועל ידי כלל ישראל. כלל ישראל זה הכסא שעליו מופיעה שכינה בעולם, הקב"ה מתגלה בעולמו על ידי עם ישראל המאוחד ובבית המקדש המאחד. מחצית השקל היא המצווה שעל ידה מביאים את כל קרבנות הציבור, וזאת הופעת השכינה וכסא ה' בעולם. זה עניינה של המצווה הזאת, כל אחד הוא חצי וכולם ביחד הם שלמים.

עבודת חודש אדר
עכשיו אנחנו צריכים לדבר על "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט, א). בשמחה אמיתית. חז"ל אמרו וצריך לקיים. הקיום של השמחה האמתית היא התבוננות. כמו שחז"ל התכוונו בפשטות, נעשו לנו ניסים בחודש אדר ובחודש ניסן ועלינו להתבונן במעשי ה', להתחזק באמונה וזה מביא לידי שמחה. זה הפשט הפשוט. עולים במדרגת האמונה, מתעמקים בטוב ה' ובנפלאותיו, רואים את גדלותו ורוצים את קרבתו. שמחים שהוא אוהב אותנו ומקרב אותנו, "אהבת עולם אהבתנו". ככל שנבין שהקב"ה אוהב אותנו, כמים לפנים הפנים כך נאהב אותו יותר.
לפני שנתיים עשינו מבצע של חודש אהבת ה'. זה היה טוב, ובעניין הזה תמיד אפשר להתקדם עוד. למלא את הלב באהבת ה' וממילא אין מקום לכל מיני אהבות אחרות, הלב לא פנוי לדברים אחרים, "אין מחשבת העריות אלא בלב הפנוי מן החכמה", כך אומר הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה כב, כא). החודש הזה הוא חודש של התחזקות רוחנית והתעלות, חיזוק באמונה וחיזוק באהבת ה', עד כדי כך שאי אפשר להעלות על הדעת הרהור או מעשה שהוא לא לכבודו של הקב"ה. אדרבה, מתוך הרצון שהקב"ה יאיר עלינו בטובו אנחנו רוצים בקרבת ה' ועושים את כל המאמצים בשביל כך. החודש הוא חודש של עבודת ה'. נקווה שהשנה גם כשיכנס אב נרבה בשמחה, כי לפי ההתקרבות שלנו אנחנו מתקדמים אל השמחה שתהיה בבניינו של בית המקדש.
בנוגע לצורת השמחה בפרטות, אני מאוד רוצה שנעלה במדרגה. אנחנו לא ישיבה תיכונית אלא ישיבה גבוהה, ולא סתם ישיבה גבוהה. אסור לנו לשבח את עצמנו אבל זו ישיבה מיוחדת ואי אפשר להתעלם מזה. בהתאם לכך אנחנו צריכים ששבת זכור לא תהיה שבת של צחוקים ובדיחות אלא שבת מיוחדת. שירה יפה, דברי תורה, להציב מטרה, שהשבת תהיה מרוממת והלהט של לימוד התורה לקראת פורים יגדל מאוד, וגם בפורים. קבענו בשנים הקודמות שיש סדרים לפני הריקודים והשמחה, גם בליל פורים וגם ביום. נדמה לי שהפרופורציות בין הלימוד ובין החגיגיות צריכות להיות יותר לכיוון הלימוד. לרכז את השמחה שעיקרה יהיה בסעודת פורים, לא להשתכר לפני כן, אפשר לשתות אבל לא להשתכר. לא בערב ולא בבוקר, רק בסעודת הפורים העיקרית שסועדים ביחד. אם נוהגים כך מיד אחרי פורים אפשר להמשיך בלימוד ולא צריך מספר ימים של התאוששות כי הייתה יציאה מהסדר. מתעלים למדרגות רוחניות בשמחה, ומי שיודע שאם הוא שותה הוא משתטה, אני מציע לו שלא ישתכר. מי שהופך להיות אלים, ודאי שמן הראוי שלא ישתכר. השתייה צריכה להיות כך שיכנס היין ויצא הסוד, האחדות.
נדע אם הצלחנו בדבר הזה אם הזמן ייגמר בצורה של שיא, שיהיה קשה להפסיק את הלימוד. הדבר הזה בידינו. השנה היא שנה מעוברת והחודש הזה הוא חודש שישי בזמן חורף, יכול להיות שיש תחושה שכבר מצפים להתאווררות, וזאת ההזדמנות ללמוד למרות שקשה. אני מתאר לעצמי שלרוב התלמידים אין קושי, אבל ליחידים שיש זו ההזדמנות לקנות את התורה. כשקשה לאדם והוא בכל זאת לומד, החיבור שלו לתורה חזק מאוד. כשהולך לאדם בקלות החיבור הוא טוב מאוד, וכשקשה לו החיבור מצוין.
אני רוצה לאחל לכולם שהחודש הזה יהיה חודש טוב, חודש מרומם וחודש של שמחה, שמחת התורה.
⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il