ארץ ישראל - נחלת ה' | הרב חיים אביהוא שוורץ | בית המדרש

ספריה
באהל אברהם

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב שפירא זצ"ל

1687

8 דק' קריאה

הזכרנו כבר, שמרן הרב, היה יליד ירושלים והיה דבוק בה בכל נימי נפשו וכך גם, מכחה של הירושלמיות ותורתה, היה דבוק בכל ארץ ישראל כולה.
כבר באחרית ימיו של מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, נרתם מרן הרב שפירא למאבק נגד פינוי ימית. הוא נסע לימית על מנת לחזק את המתישבים ואת כל נאמני ארץ ישראל שרצו למנוע את הפינוי. היה זה ממש בימיו האחרונים של מורנו ורבנו הרב צבי יהודה וכאילו כבר שרביט הנהגת הציבור עבר לידי ר' אברום.
בשנת התשמ"ב, בי"ד אדר, נפטר מורנו ורבנו בעיצומו של המאבק. עוד בחודש טבת רשם בשארית כוחותיו כרוז לכל המתקבצים "למען שמירת שלמותה של ארץ חיינו הקדושה לכל ישראל", והמשיך בכתב רוטט ורועד: "כולי אתכם ואליכם בכל פעולותיכם למען כל תקפה של שלמותה של ארץ חיינו כולה, במלואה, לכל גבולותיה" וחתם כדרכו בתוספת מילים לחיזוק: "בצפיה לישועה שלמה וגדולה, במלואה, לכל ישראל במהרה בימינו" וחתם את שמו. זה היה בעצם הכרוז האחרון של מורנו ורבנו הרב צבי יהודה, שעמד בראש המאבק העיקש להקמת ההתנחלויות במרחבי יהודה ושומרון חבל עזה והגולן, בעיקר מלאחר מלחמת יום הכפורים בשנת התשל"ד ועד כאמור ליום פטירתו בהתשמ"ב.
אפשר לומר שמורנו ורבנו, הגאון האדיר, הרב שפירא, נתעטף באדרת אליהו זו. כאליהו שהשליך אדרתו מעליו ואלישע בוכה ומצעק "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", כן מרן הגר"א שפירא בתוך ועם כל תפקידיו בכלל ישראל ובישיבה, נטל על עצמו גם את 'אדרת אליהו' זו, של הנהגת המאבק על ארץ ישראל וגם זה רק מתוך עומק וגודל של יראת שמים, השייכת לגדולי ישראל ופרנסיו, המצווים משמים לשאת באחריות למהלכי החיים והגאולה של כלל ישראל. אמנם בתחילה נשאו איתו בעול האחריות הגדולה, מורנו ורבנו הגאון הגדול הרב שאול ישראלי זצ"ל, ומורנו ורבנו הרב הגאון משה צבי נריה זצ"ל. אבל במהלך השנים נשאר מורנו ורבנו כיחיד מדור הראשונים שנשאו בעול הכבד. אמנם, הוא תמך ועודד את הקמת איחוד הרבנים למען ארץ ישראל. הוא יזם כינוסים של הרבנים למען ארץ ישראל והיה מקשיב ושומע לכל הדעות והרעיונות כיצד להמשיך את מפעל ההתישבות בארץ ישראל.
למרות היותו מעורב באופן עמוק ורציני במאבק על ארץ ישראל, ולמרות שהביע דעתו דעת תורה בענין זה בצורה נחרצת - בכל זאת, הקפיד מרן הרב שפירא, לשמור על איזון נכון של היחס הכללי למדינת ישראל כפי שנכתב לעיל.

כבר כתבתי כמה פעמים, על כך שר' אברום היה ענו גדול מאוד, בז ומאס לגינוני כבוד חיצוניים, אבל נזהר מאוד מלהיכשל ב"ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו וכו'". ר' אברום ידע היטב את גדלותו העצומה בתורה, כפי שהובעה על ידי כל גדולי הדור הקודם, וכבר בהיותו דיין ואב-בית-דין בירושלים טיפל בשאלות החמורות ביותר שבתורה, כמו היתר עגונות, נושא שרק יחידי הדור עסקו בו. כעת, לאחר היותו משמש בשני הכתרים, גם בכתר ראשות ישיבת 'מרכז הרב' וכפי שמרן הרב קוק קרא לה: "הישיבה המרכזית העולמית" וכפי שמרן הרב צבי יהודה קרא לה: "הלב של כלל ישראל", וכן בכתר הרב הראשי לישראל, ידע היטב מרן, שאחריות התורה בכל עניני כלל ישראל מוטלת על כתפיו. היו תלמידי חכמים עצומים בדור, שהורו הוראות חמורות בעניני שבת החמורים, בעניני כשרות ובעניני משפחה, אבל מעניני כלל ישראל וארץ ישראל הם משכו את ידיהם. מורנו ורבנו, הגאון העצום, שכל כולו תורה, קיבל על עצמו עול מלכות שמים של גדולי הדורות, להכריע הכרעות של תורה בדברים החמורים ביותר והאחראיים ביותר: עניני כלל ישראל.
מאידך הייתה לו ביקורת קשה וחמורה על תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה בענינים אלו, וחלקם אפילו בענינים כביכול קטנים ופרטיים, לא הגיעו להוראה, ובכל זאת העזו להורות הוראות של תורה כביכול, בעניני כלל ישראל.
כך הוא כתב במכתב אל פרופסור אליאב שוחטמן, אחד המומחים הגדולים למשפט העברי: "מה שכתבתי מזמן, למחות כנגד "רעבאלאך" שמ"ימין", שהתיימרו לפסוק בענייני כלל ישראל, בענין הריגת בני אדם ובקיום מחתרת כנגד הממשלה וכדומה,על סמך דעת תורה שלהם. עתה הגיע הזמן למחות באותה מידה, מאידך גיסא, כנגד "רעבאלאך" שבאים להחניף לממשלה ונסמכים על מליצות מלוקטות על מנת לפסוק בעד ציות לממשלה, להתיר איסור גם בניגוד להלכה... ועל זה כתב המהר"ל בדרוש על התורה: מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל שעליהם אמרו חז"ל שבגללם המאורות לוקים, ואין כאן מקום להאריך. ברור, שמי שלא יכול לפסוק בשאלות חמורות בכל ד' חלקי השולחן ערוך, ופסקיו מקובלים בישראל, אינו יכול לפסוק פסקים בענינים של כלל ישראל, שהם קשים ומורכבים הרבה יותר" ("מורשה" עמ' קכ"ז).

באמת, קשה לי מאוד לכתוב פרק זה, אבל אי אפשר שלא להזכיר את הדברים. הצער והכאב האיום על חורבן גוש קטיף על ידי ממשלת ישראל בביצוע צבא ההגנה לישראל, פגע כל כך עמוק בלבבותינו, עד שנראה שיצטרכו לעבור שנים רבות, אם בכלל, על מנת שנוכל להרפא. אין לנו נחמה גמורה אלא במלכות משיח בן דוד, שתתגלה במלוא תפארתה ברחמים גדולים במהרה.

אמנם, קדם לו לר' אברום, מורנו ורבנו הרב צבי יהודה, שפירסם בכל עם ישראל הצהרה המפורסמת בשם "לא תגורו". הוא דאג לפרסם אותה בכל הארץ, וכן דאג שתופיע בראש ספרו "לנתיבות ישראל" חלק א'.
שם בסעיף ג' כתוב: "אין שום צד היתר, לאיסור-תורה כפול ומוחלט זה של מסירת איזה חלק של קרקעותינו לרשות גויים ח"ו, לצמיתות ובהחלט, ולפיכך החיוב על כל אדם מישראל ועל כל גדול תורה בישראל, על כל שר ממשלה בישראל, על כל איש צבא בישראל, למנוע ולעכב את זה בכל אומץ ועוז, ומן השמים יסייעונו".
יש כאן פסק הלכה ברור מאוד של הרב צבי יהודה, שכולל הרבה יותר מאשר סירוב פקודה. הפסק כאן, הוא לא פאסיבי שב ואל תעשה, אלא משמעותו הברורה "למנוע ולעכב את זה בכל אומץ ועוז".
מורנו ורבנו הגר"א שפירא ישב על מדוכה זו, גם הוא, כבר שנים רבות לפני פרשת גוש קטיף, הוא כתב מכתב לפרופסור אליאב שוחטמן אודות הענין, וכך הוא פותח:
"עצם הדבר שייתכן כיום, שאנשים שומרי תורה ומצוות יחשבו וגם יכתבו דברי פקפוק, אם באמת מחייבים פסקי תורה והלכה את אנשי הצבא, כשהם סותרים פקודות הצבא, הדבר הוא בשבילי הפתעה עצומה, וכמעט שלא האמנתי לדברים שקראתי.
האם יתכן שאדם שומר תורה ומצוות, יחשוב שמותר לעבור על דברי תורה משום שישנה הוראה צבאית נגדה, ועדין יחשוב את עצמו לאדם דתי?? הרי זה דבר והיפוכו!
... ואם כי לפי הדין, יש תוקף עצום ומכריע לשלטון ולצבא, אבל במקרה ודעתם מנוגדת להלכה, אין לזה כל תוקף. וראה בגמרא בסנהדרין (מט.) ונפסק כן ברמב"ם (הלכות סנהדרין פ"ג ה"ט), שחייבים לשמוע ולקיים ציווי של השלטון והמלך, אבל אם זה פוגע בדין תורה, אין שומעין לו...".

בכ"ט תשרי התשס"ה פרסם הרב אהרון טרופ שליט"א ראיון עם ר' אברום, שבו ר' אברום אמר שגרוש יהודים מאדמתם ומסירתה לנכרים הוא עבירה כמו חילול שבת ואסור לחייל יהודי להשתתף בזה. על כל החיילים להודיע כעת (כמעט כשנה לפני הגרוש), שלא ישתתפו בדבר שכזה.
בסמוך לגרוש, פורסם פסק הלכה מפורט של מרן הגר"א שפירא בענין זה ובו נכתב:
" א. לפי דין תורה חל איסור גמור למסור קרקע של ארץ ישראל לנוכרי, משום לאו ד'לא תחנם', ומשום ביטול מצות ישוב ארץ ישראל המחייבת כל יחיד מישראל. איסור זה חל על כל יהודי, אזרח וחייל כאחד...
ב. בכלל איסור מסירת קרקע לנוכרים, חל האיסור לסייע לעוסקים בעבירה. משום כן, אין לחסום את הדרך לגוש קטיף או לסייע בכל דרך אחרת לגירוש היהודים מביתם. כמו כן על חייל הנקרא למילואים להימנע מהתיצבות, באם שירותו נועד לאפשר לחיילים אחרים לעסוק בעבירה.
ה. חייל או שוטר המזיק לרכוש המתיישבים, גוזל הוא. אין כאן דינא דמלכותא כי אם חמסנות של המלכות העוברת על דין תורה (ש"ך חושן משפט סי' ע"ג ס"ק ל"ט)...
ו. על כל יהודי לעשות כל אשר ביכולתו למניעת העבירה. כמו כן חלה חובת מחאה על כל יהודי ויהודי. כמובן, שאין לנקוט באמצעים אלימים נגד חיילי צה"ל או שוטרי משטרת ישראל.
ז. רק גדולי תלמידי-החכמים שבדור, שבכוחם לפסוק בשאלות חמורות בכל חלקי התורה, ופסקיהם מקובלים בישראל, ראויים לפסוק בשאלות אלה הנוגעות לכלל ישראל. כל מי שלא הגיע למדריגה זו, עליו להימנע מלפסוק בעניינים אלו. אם בכל זאת מורה הלכה בזה, כבר קרא עליו הרמב"ם (פ"ה מתלמוד תורה ה"ד): 'רשע שוטה וגס הרוח ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה וכו'...'.
ח. הנוקטים למעשה, כפי שפסקו להם רבנים שלא הגיעו לדרגת הוראה בנושאים אלה (כמבואר בסעיף לעיל), אינם בגדר שוגגים ועתידים גם הם ליתן את הדין. (עיין פתחי תשובה אבן העזר סי' י"ז ס"ק ק"מ, ופתחי תשובה יורה דעה סי' צ"ט ס"ק ה' בשם 'צמח צדק' הקדמון)." עד כאן לשון פסק ההלכה.
את מה שכתב מורנו ורבנו מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק בצורה תמציתית, כאשר לא היה הדבר בגדר הלכה למעשה, אלא רק מחשבות בעלמא, נאלץ רבנו, הגאון הגדול, מרן הרב שפירא, לכתוב בצורה מפורטת ומדויקת כהלכה למעשה ממש, לבושתנו וחרפתנו.
לא אשכח, כיצד בקיץ התשס"ה, באחד מימי שלישי, בעת היותי בישיבתנו הקדושה ישיבת 'מרכז הרב', ראיתי לאחר תפילת ערבית, קבוצה גדולה של בחורים עומדת מקובצת סביב מורנו ורבנו, ראש הישיבה, הגר"א שפירא. ניגשתי לראות מה קורה. ר' אברום החזיק בידיו דף וקרא בו. שאלתי בחורים: מה זה? והשיבו: פסק הלכה של... האומר הפוך מפסקו של ר' אברום.
לפתע ר' אברום הרים את ראשו ואמר: "מה נתתם לי לקרוא כאן (אולי הכונה גם, בתוך היכל הישיבה הקדושה) הרי אין כאן בכל הדבר הזה, מילה אחת של תורה. אין כאן כלום. זה לא תורה!!!". לעיני הבחורים הוא קרע את הדף לחתיכות, ואמר: "אסור לפרסם דבר כזה", "תאמרו לאחראים שאסור לפרסם דף זה".
ר' אברום פנה מיד לכיוון היציאה מבית המדרש בצעדים נמרצים (יחסית לגילו, כלומר מעל תשעים שנה!!). הלכתי אחריו והרגשתי צורך לומר לו איזו מילת חיזוק. אמרתי: "אשרינו שזכינו שהרב מנהיג אותנו בדור הזה! - הוספתי ואמרתי - רבינו בדורו כמשה בדורו"! כשהרב שמע מילים אלו, הוא הסתובב בפניה מהירה לאחוריו ואמר: "מי נתן לך רשות להגיד מילים אלו? מי נתן לך רשות להגיד זאת"? השבתי: "זה לא אני אומר זאת, רש"י אומר מילים אלו". (עיין שבת קא: ד"ה משה). ר' אברום: "על מי זה נאמר שם"? השבתי: "רב ספרא אומר לרבא". ר' אברום: "על רבא זה נאמר! לא עלי ולא עליך"!! מיד הסתובב והמשיך בדרכו. כאן התגלתה השלימות. מצד אחד ר' אברום יודע שהדור מוטל עליו, והוא צריך לפסוק הלכה לכלל ישראל. ומצד שני, אינו מוכן בשום אופן שיכנו אותו בכינויים שנתכנו האמוראים. "אם הראשונים כמלאכים - אנו כבני אדם"!!!
שמעתי מאחד הרבנים, שניכנס לאחר הגירוש אל הרב שטיינמן מבני ברק. (הרב שטיינמן נחשב אחד משלושת ה"גדולים" שבציבור החרדי). כשנסבה השיחה על גוש קטיף הוא אמר: "תגיד לי איך יכול להיות אצלכם (בציבור הדתי לאומי) דבר כזה, שתלמיד חכם ענק שכזה כמו ר' אברום שפירא, יפסוק פסק הלכה ומישהו יצא נגדו? איך יכול להיות דבר כזה? מי יכול לחלוק על תלמיד חכם כר' אברום? אם ר' אברום היה בצבור החרדי ומישהו היה חולק עליו, היו סוקלים אותו באבנים. אני אומר לך שכך היה קורה."

אשרינו שזכינו שענקי עולם היו - וישארו בעזרת ה' לעד - רבותינו. זכתה ישיבת 'מרכז הרב' שענקי עולם היו ראשיה בזה אחר זה: מרן הראי"ה קוק זצוק"ל, מרן הרב יעקב משה חרל"פ זצוק"ל, מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצוק"ל, ומרן הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצוק"ל. אלה היו ארבעת בוני היסודות, סוללי הדרך, ממש כארבע אותיות של שם הוי"ה ברוך הוא.

מרן הרב שפירא לא היה קשור רק דרך הרבנים השונים, לכל נושא ההתיישבות, הוא היה קשור גם עם המתישבים עצמם, עם "האנשים שבשטח".
בסמוך לבית אל הוקם באייר התשס"א 'מאחז אסף', לזכרו של אסף הרשקוביץ הי"ד אשר נרצח על ידי ערבים בסמוך למקום, ולאחר שאביו של אסף נרצח כמה חודשים לפני כן. גם מקום קדוש זה, זכה להיות מוגדר בין "הישובים שאינם חוקיים" כביכול.
מורנו ורבנו הרב שפירא ליוה את המקום מאז היוסדו. ניתן לומר, שאם ישוב זה, ברוך השם עומד על תילו, זה הרבה מאוד מכוחו וזכותו של מרן הרב. הוא ניפגש עם אלופי הצבא ושיכנע אותם לדחות צוי גרוש שהיו לכאורה חייבים לצאת אל הפועל. מרגלא בפומיה של הרב: "אנחנו אין לנו כח לבטל גזירות, אבל יש לנו יכולת לדחות את הגזירות. במשך הזמן על-ידי הדחיות הגזירה מתבטלת". כך הוא פעל ועשה. במקום צוי החרפה והעלבון של כלל ישראל, וארץ ישראל, דרש הוא מחברי הכנסת ומאישי הציבור, להמשיך ולבנות, להוסיף עוד קראוון ועוד אחד. את המתישבים, הרב היה מקבל בביתו, בכל שעה משעות היום ומחזקם ומעודדם, ובעיקר מיעצם בעצה טובה להמשיך הקיום וההתרחבות.
יש לציון את הגאון הרב יעקב שפירא שליט"א, שזכה להמשיך את אביו בהנהגת ישיבת 'מרכז הרב', וממשיך גם את תמיכתו בהתישבות. וכך בסיועו, סיוע שיש בו ממש, הוקם לאחרונה כולל אברכים ב'גבעת אסף' וכך אור התורה מאיר שם ומתפשט על כל הנוסעים בסמוך בכביש 60 שמחבר את ירושלים ושכם. יהי נועם ה' וברכתו עליהם ועל כל המאחזים והיישובים בכל ארץ ישראל כולה בשלמותה.