לתור את הארץ כדי לנחול אותה | הרב דוד דב לבנון | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

6511

12 דק' קריאה

שלח לך- לדעתך
עיון בספור שליחת המרגלים מעלה מספר שאלות שהמפרשים עסקו בהן. נעסוק בשתי שאלות יסודיות במהות שליחות זו.
א. מי יזם את שליחת המרגלים? האם הייתה זאת שליחות מצווה, או שהורתה ולידתה שלא ברצון ה'?
ב. מה היו מטרותיה של שליחות זו? האם נשלחו כתיירים הבאים לראות בשבח הארץ ובפירותיה הטובים, או שמא נשלחו כמרגלים הבאים לחפור את ערות הארץ, לדעת מהיכן תהא נוחה להיכבש?
על שתי השאלות הנ"ל אפשר לעמוד על פי השוואת שתי הפרשיות העוסקות בכך, פרשת "שלח" ופרשת "דברים".

בפרשתנו פרשת שלח נאמר: "וידבר ה' אל משה לאמור. שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען... וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה'", נראה מכאן, שהשליחות באה במצות ה' והיא כולה שליחות קודש "על פי ה'", לעומת זאת בספר דברים נאמר: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וגו'" משמע, שהיוזמה הייתה של העם. אולם גם משם נראה שיוזמה זו היא חיובית, ולכן הוטבה בעיני משה, כפי שנאמר שם "ויטב בעיני הדבר". רש"י נדחק לישב את הסתירה בין הפרשיות ופירש "שלח לך -לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח. על פי ה' - ברשותו, שלא מיחה על ידו". ולפי זה דברי ה' כאן באו בעקבות פניית העם אל משה לרגל את הארץ, וה' הסכים לאפשר להם זאת בדיעבד.

והנה אם מטרת השליחות הייתה לדעת כיצד לכבוש את הארץ, אפשר להבין את המניע את העם לפעול בדרך הטבע לכבושה של הארץ, ולשם כך לשלוח מרגלים לבדוק אם נוחה היא להיכבש, אם היא במחנים אם במבצרים, אם אנשיה אנשי מידות, אבל לשם מה עליהם לדעת את טובה של הארץ, וכי אין הם מאמינים לה' שהוציאם ממצרים כדי להביאם לארץ זבת חלב ודבש? ומהי האלטרנטיבה האחרת, האם להישאר במדבר, או חלילה לחזור מצרימה?

יש מפרשים (הרב מרדכי ברויאר פרקי מועדות עמ' 409) שמטרת ראית טוב הארץ כדי לדעת כיצד לחלק את הארץ לשבטים. ולכן נשלחו לרגל את הארץ נשיאי השבטים, שהם היו ממונים על חלוקת הארץ. אולם קשה מה הייתה הדחיפות לעשות זאת עתה לפני כבוש הארץ, את זה יספיקו לעשות לאחר שירשו את הארץ, וכפי שאנו יודעים שבע שנים כבשו ושבע שנים חלקו את הארץ, א"כ באותו הזמן ידונו בענין חלוקתה של הארץ?!
נראה להשיב על כל הנ"ל על פי ההתבוננות בדרך שבה אברהם אבינו זכה לברכת ירושת הארץ, ובדרך שלמדונו חז"ל, כיצד ישראל זוכים לרשת את הארץ. אברהם אבינו ע"ה נצטווה ללכת לארץ כנען בלשון זו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך וגו'", פרש"י שלא גילה לו את המקום כדי לחבבה בעיניו, ע"י שיחפש אותה בעמל ובקושי ורק אח"כ ימצא אותה, יזכה שתתחבב בעיניו וכך יגלה את טובה ויופיה, ובזכות זה יירש אותה.

כעין זה מצאנו גם ביחס לגלוי ארץ המוריה, גם שם נאמר לו "על אחד ההרים אשר אומר אליך" וגם שם פירש רש"י "לתת לו שכר על כל דבור ודבור" ומסיבה זו כדי לחבבה בעיניו. לאחר שלושה ימים נאמר "וירא את המקום מרחוק", ואמרו חז"ל שראה ענן קשור על ההר, וידע כי זה המקום. שאל את נעריו ישמעאל ואליעזר אם הם רואים את הענן, וכיון שלא ראו את הענן, הבין שהם לא שייכים לקדושת המקום, ולכן אמר להם "שבו לכם פה עם החמור". למדנו מכאן, שכדי לזכות לראות את קדושת המקום צריך לחפשו ולדרוש אותו.

וכך לדורות אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני תורה פרשת ראה רמז תתעט) "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם, דרוש על פי נביא, יכול תמתין עד שיאמר לך נביא, ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ואתה מוצא ואחר כך יאמר לך נביא, וכן את מוצא בדוד זכור ה' לדוד וגו' אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום לה', שלא תעשה אלא על פי נביא שנאמר ויבא גד (החוזה) [אל דוד] ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי". א"כ עלינו לדרוש ולחקור ואחר כך יגלה לנו הקב"ה את המקום ע"י נביא. וכך מצאנו שדוד המלך דרש את מקום המקדש ומצא אותו, ואח"כ בא הנביא ואישר שזהו המקום הנבחר. ולכך לא נתגלה מקום המקדש מיד עם כניסתם לארץ עם יהושע, מפני שלא דרשו את המקום ולכן לא זכו שיתגלה להם. וכן ביחס לארץ ישראל ירושת הארץ תלויה בדרישתה, "ציון דורש אין לה - מכלל דבעי דרישה", וכך כתב הכוזרי, שהגאולה העתידה תהיה כאשר "יכספו לארץ ישראל בתכלית הכוסף".

שלוש שבועות השביע הקב"ה את ישראל כשיצאו לגלות, ולפי רב יהודה אחת מהן היא שלא יעלו לארץ. ולמד זאת ממה שנאמר "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ", לכאורה יש כאן סתירה פרדוקסלית, אם לא יעוררו את האהבה כיצד היא תחפץ? אלא נראה לפרש "עד שתחפץ" ע"י כלל ישראל. כי משמעות השבועות הללו היא, גזירת הגלות שלא יוכלו לצאת ממנה, והארץ לא תקלוט אותם, וכל מה שיעשו כדי להיכנס לארץ לא יצליח, כמו שנאמר למעפילים "והיא לא תצלח", והנה כדי לזכות בישיבת ארץ ישראל צריך לדרוש אותה, ולכן כדי למנוע מהם זאת, יאטום ה' את לבם של ישראל שלא ידרשו את ציון, וכאשר היא "תחפץ", יהיה זה אות שהגיע זמן הגאולה.

ולפי זה אפשר להבין גם את פרשת שליחות המרגלים לתור את הארץ כדי לעורר בהם את החשק לרשת את הארץ, ע"י שיראו את טובה, ופרותיה היפים. ולכן רצה משה שהמרגלים יראו את טוב הארץ לדעת כיצד לחלקה לשבטים, שכל שבט ידע היכן מקומו. כדי שירגישו איך הארץ כבר מוחזקת להם מאבותיהם, (כן מצאנו שבנות צלפחד לאחר ארבעים שנה שואלות את משה בפרשת נחלות, ולפי חז"ל היה זה מפני שחבבו את הארץ, ורצו לעורר את ישראל לענין ירושת הארץ בזמן של יאוש שאמרו"נתנה ראש ונשובה מצרימה" ). ולפי זה מובן הצווי "שלח לך - לדעתך" היינו, שמצד אחד זו מצוה, אולם המצוה שייכת רק כאשר זה לדעתך. וזה מקביל לצווי לאברהם אבינו ע"ה "לך לך" וגם שם דרשו חז"ל "לך - להנאתך לטובתך". כי ירושת הארץ באה ע"י משתוקק אליה ויודע שהיא מקומו. ולכן כאשר העם פנה אל משה ואמר לו "נשלחה אנשים לפנינו" שמח משה והיה טוב בעיניו, כי זה הדרך שיזכו לרשת אותה.

וזה מסביר גם את חופש הבחירה שהרגישו העם, בנושא הכניסה לארץ ישראל, שהדבר תלוי בהם אם הם מרגישים מוכנים לכך. והם בחרו להישאר במדבר ולא להיכנס עדין לארץ, ולכן נגזר עליהם במדבר הזה יפלו פגרכם, שלא יוכלו לנחול אותה. ולא עזרה תפילתו של משה אלא שלא ימותו בבת אחת אלא במשך ארבעים שנה, אבל לא היה יכול לבטל את הגזירה שלא יכנסו לארץ, מפני שכל זמן שהם אינם חושקים בה לא שייך שיכנסו אליה.

לפי זה מבואר מדרש אגדה שמשווה את בחירת ארץ ישראל כנישואי חתן וכלה, משום שלצורך זה דרושה אהבה והסכמה הדדית להתקבל זה על זה. "ואסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה שמא יראה דבר מגונה ותתגנה עליו, והתורה אמרה "ואהבת לרעך כמוך". וכך גם ביחס לירושת הארץ, דרושה אהבה והתקשרות אליה כחתן וכלה.

אנו מוצאים גם מבחינה הלכתית, שקדושת הארץ תלויה בהיות ישראל בתוכה, ובמידת ההתקשרות שלהם בה. הנה "קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא", זו קדושה של עלית יהושע שכבש את הארץ, וכשגלו ישראל מארצם בטלה קדושת הארץ, כיון שבטל הכבוש בטלה הקדושה (רמב"ם), "קדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא", זו קדושה של עלית עזרא שהחזיק בארץ ברשיון כורש, שהיא לא בטלה עולמית, מפני שבה נוצרה התקשרות חזקה יותר בין ישראל לארצם, עד שגם לאחר הגלות נשארה זיקתם אליה. הרי לנו שקדושת הארץ תלויה בזיקה של ישראל אליה.

הקבלה בין קבלת תורה לירושת הארץ
ישנה הקבלה בין פרשיות יציאת מצרים ומסעות בני ישראל עד להר סיני, לבין מסעותיהם בשנה השניה מהר סיני לארץ ישראל, כפי שמתואר בפרשת בהעלותך. בשנה השניה הקריבו קרבן פסח לפני יציאתם מהר סיני, ישנו תאור מפורט של עמוד האש ועמוד הענן כמסופר עם יציאת מצרים, מסופר כאן על פרשיות המן והשלו, פרשת יתרו - חובב ופרשת מינוי שבעים הזקנים, כפי שמסופר בפרשת יתרו. פרשת האשה הכושית מבררת מדרגת משה רבנו ומקבילה למעמד הר סיני "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". ובסופו של דבר כשם שמשה עלה להר סיני לארבעים יום לקבל את התורה, כך נשלחו המרגלים לארץ לארבעים יום.

השוואה זו מלמדת אותנו על מטרת שליחת המרגלים, כשם שמשה רבנו עלה להר סיני לארבעים יום כדי לקבל את התורה, כך המרגלים נכנסים לארץ כדי להביא לישראל את תודעתה, את פרותיה, הגשמיים והרוחניים. ושקולה שליחות זו כמתן תורה ולכן זמנה מ' יום. וכך אמרו חז"ל על עלית עזרא לארץ ישראל שהוקשה לעלית משה להר סיני ללמדנו ששקולה כניסתם של ישראל לארץ כמתן תורה.

כלב רוח אחרת עמו
התורה אומרת על כלב: "ועבדי כלב עקב הייתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי" דבר שלא נאמר אף על יהושע בן נון. וזאת מפני שכלב היה זה שהתעקש לקיים את השליחות על סופה, ונכנס בגפו לחברון ולא פחד מילידי הענק שפגש שם. וכך הוא אומר כאשר הוא כובש את חברון לאחר שנים "ככוחי אז וככוחי עתה למלחמה לצאת ולבא" (יהושע י"ד, י"א - י"ב). וכך הוא מהסה את העם הבוכים "ויהס כלב את העם", ומחזק את לבם "עלה נעלה כי יכול נוכל לה".

נשאלת השאלה מדוע יהושע לא היה שותף עמו במהלכים אלו? למרות שאין ספק שהוא לא היה בעצת המרגלים, והוא זה שנבחר להנהיג את ישראל לאחר מות משה?
ה"משך חכמה" מפרש "ויהס כלב את העם אל משה ", שהעם פחד להיכנס לארץ, מפני שחששו מנבואת אלדד ומידד "משה מת ויהושע מכניס", אם היו נכנסים לארץ עם משה היה זה בדרך ניסית, עתה שהם עתידים להיכנס עם יהושע תהיה כניסתם לארץ בדרך טבעית של מלחמה, והם פחדו ממנה. וכלב הסה את העם המפחדים בעבור משה זה שמשה מת, ואמר להם שכניסתם לארץ היא בזכות עצמם, ואף משה רבינו עצמו תלוי הוא בזכות ישראל, ולכן אומר "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", כלומר אנו בכוחנו (נפלא הדבר מדוע כלב לא הזכיר בדבריו שם שמים, ונראה כאילו היה בדבריו נימה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא שהוא היה מאמין גדול שהכוח והעוצמה של ישראל משמים הוא, ועיקר הדגש שלו היה להשפיע עליהם שהדבר תלוי בהם). ולפי זה מובן מדוע יהושע לא היסה את העם כמותו, כיון שהוא עתיד להנהיג אותם אחרי משה! שלא יחשבו שהוא דורש את כבודו ורוצה שמשה ימות כדי שהוא ימלא את מקומו.

וחשבתי להוסיף על דבריו הנפלאים באור בתפילה שהתפלל משה על יהושע, "י-ה יושיעך מעצת מרגלים", ופירש תרגום יונתן בן עוזיאל: כאשר ראה משה את ענותנותו של יהושע אמר כן. ולפי דבריו הדברים מבוארים: משה חשש שיהושע שהיה בטל אליו ו"לא ימיש מתוך האהל" שלו, יחשוש כמו ישראל מפני הפרידה ממשה, ולכן ברכו בברכה מיוחדת שלא תהיה לו ענוה מיותרת כזאת, שתחזק את עצת המרגלים.

ובקשר לשאלה מדוע יהושע לא נכנס לחברון, נלע"ד לומר, שיהושע חשב שעיקר השליחות של המרגלים היא לתור את הארץ לצורך חלוקתה ולא לצורך הכבוש, מפני שהוא קווה שהיא תינתן להם בלא מלחמה ע"פ ה', כפי שראה אצל רבו משה שהוא בדרך ניסית נצח את מלחמת ה' ולכן לא היה צורך בכניסה לחברון שעיקרה היה כדי לראות את מבצריה ואת העם היושב בתוכה לצורך כבוש המלחמה.

את השנוי בהנהגת ה' מהנהגה נסית להנהגה טבעית אנו מבחינים בתחילת ספר יהושע (ה' י"ג -י"ד) "ויהי בהיות יהושע ביריחו וגו' והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וגו'" ויהושע שואל אותו " הלנו אתה אם לצרינו, ויאמר לא, כי אני שר צבא ה' עתה באתי". רש"י שם הביא המדרש "עתה באתי אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותו ולא רצה שאלך עמו, ועתה באתי, מיד ויפול יהושע על פניו וישתחו אבל משה דחה אותו". כשאמר ה' (שמות כ"ג) "הנה אנכי שולח מלאך לפניך" ומשה דחה אותו ורצה בהנהגת ה' ועתה יהושע קבל את הנהגת המלאך שהיא הנהגה טבעית יותר.

ובגמ' מגילה ג'. יש פרוש אחר על "עתה באתי" שיהושע שאל אותו על איזה חטא הוא תובע אותו אם על שבטלו תמיד של בין הערביים, או על תלמוד תורה. והמלאך ענה לו "עתה באתי" - על תלמוד תורה. מיד "וילן יהושע בתוך העמק"- ש"לן בעומקה של הלכה".

נראה שיש קשר בין שני המדרשים, המלאך מרמז לו על ההנהגה הטבעית שעל פיה יצטרך יהושע להלחם על כבוש הארץ, וכן על ההנהגה שלו בלמוד התורה, שאינה כפי שהיה בימיו של משה, בדרך של גילוי מפורש משמים בחינת "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם", אלא ההלכות יתחדשו ע"י עיון והעמקה בתורה, שנקרא "מלחמתה של תורה", וכך כל ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה החזירן עתניאל בן קנז בפלפולו.

נראה שיהושע היה כעין חוליה מקשרת בין הנהגת משה, איש האלוקים שהנהגתו הייתה ניסית, "ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך", וכן למוד התורה שלו היה מפי ה' באופן מפורש, לבין ההנהגה הטבעית הבאה לידי ביטוי בכלב בן יפונה שכבש את חברון במלחמה, וחתנו עתניאל בן קנז שהחזיר את ההלכות שנשכחו בימי אבלו של משה בפלפולו, במלחמתה של תורה. ולכן מצאנו במלחמות יהושע הנהגה ניסית, ובזכותו נבקע הירדן כשם שנבקע ים סוף, ונכבשה יריחו בנפילת חומות העיר בתקיעת השופרות בדרך ניסית. ולכן מזהיר אותו המלאך על עמלה של תורה, דבר שיהושע לא היה רגיל לו. ולכן נאמר כאן בפרשה על כלב שרוח אחרת היתה בו, שבו ובזרעו משבט יהודה דוד מלכא משיחא יתקיים היעוד של נחלת הארץ, בדרך הטבעית ביותר, ויודע לעין כל אלקי הארץ.

הקשר בין חטא המרגלים לחורבן בית שני
חובה עלינו לעיין בחטא המרגלים, מפני שבה תלוי סוד גאולתנו. כך מדייק הנצי"ב בפרק ק"ו בתהילים המדבר על חטא המרגלים ובו נאמר: "וירגנו באהליהם ויצו להמית אותם במדבר ולזרותם בארצות", והרי בעוון המרגלים מתו כולם במדבר, כפי שנאמר: "במדבר הזה יפלו פגריכם" , ומה רומז הכתוב"ולזרותם בארצות" , אין זאת אלא ללמד שגם שאר הגלויות נובעות מכשלון בחטא המרגלים ובמיוחד גלות שלאחר חורבן בית שני שנתפזרו בכל הארצות, יותר מגלות שלאחר חורבן ראשון שגלו כולם לבבל. ולכן מוטל עלינו במיוחד לתקן את הפגם של חטא המרגלים כדי לזכות לגאולה.

בגמ' (יומא )נאמר שבית ראשון חרב בגלל ג' עבירות חמורות עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים. ואלו בית שנו חרב בגלל שנאת חינם. ובגמ' (נדרים ) נאמר שבית שני חרב בגלל "שלא ברכו בתורה תחילה", שתי הסיבות הללו קשורות זה בזה בכך שהן המפתח לכח היצירה של תורה שבעל פה המיוחד לתקופת בית שני. נקדים לכך את חלוק בין תקופת בית ראשון לבית שני. בתקופת בית ראשון הייתה נבואה בישראל, בו נחברו ספרי הנביאים, ארון ברית ה' היה במקומו בקדש הקדשים , והשפע האלקי היה נגלה בו, ולכן בעלי המחשבה רואים בבית ראשון המשך יצירת תורה שבכתב. לעומת זאת, בבית שני נסתלקה הנבואה, ארון ברית ה' נטמן במחילות שבהר הבית ולא היה מקומו בקדש הקדשים, ובו התפתחה חכמת התורה בכתיבת המשנה ואחריה התלמוד, ורובם של תקנות וסייגים יסודם מתקופת בית שני, ולכן הענין הזה "שלא ברכו בתורה תחילה" הוא כל כך פוגע ביסודות הרוחניים של תקופה זו. וכן "שנאת חינם" פוגעת בדבוק חברים של תלמידי החכמים, שרק ביחד ובכוחות משותפים יכולים לגלות אמיתה של תורה. ויש להוסיף לכך, את חיבתה של ארץ ישראל כמפתח לפריחת תורה שבע"פ, כמו שאמרו חכמינו "וזהב הארץ ההיא טוב" - "אין תורה כתורת ארץ ישראל", "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה" - שכל המהלך בה הוא בן העולם הבא, ומאיסה בארץ חמדה סותמת את מקור הנביעה של תורת הארץ, וממילא זו הייתה סיבה לגלות בית שני.

הרמב"ן מוכיח שהתוכחה שבפרשת בחקותי מכוונת כנגד גלות בית ראשון, ולכן מוזכר בה חטא ע"ז וג"ע, ועוון השמיטה שבגלל זה גלו לשבעים שנה. והתוכחה בפרשת כי תבוא מכוונת כנגד בית שני, ולכן לא מוזכר בה חטא ע"ז, שכבר לא הייתה בבית שני, וכן מוזכר בה העונש שיתפזרו בכל הארצות.
ולפי החלוקה שהזכרנו לעיל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, הרי פרשת בחקותי היא תוכחה מפי ה' ולכן היא כנגד תורה שבכתב ומרמזת לגלות בית ראשון , פרשת כי תבוא הן תוכחות שמשה מפי עצמו אמרן שהן כנגד תורה שבעל פה ומרמזות לגלות בית שני.

נוסיף לכך הבחנה נוספת, בדור המדבר מצאנו שני חטאים גדולים: חטא העגל וחטא המרגלים. חטא העגל פגע בקבלת תורה בסיני, הייתה זו הגשמה של הגלוי האלוקי הנשגב בהר סיני. ואז אמר להם משה "קלקלתם בנעשה הזהרו בנשמע". חטא המרגלים היה בפרשנות לא נכונה שהם נתנו למה שראו בארץ ישראל, והגיעו למסקנות לא נכונות, ובזה הגיעו בכח ה"שמיעה" שלהם בבחינת תורה שבעל פה שלהם.

וכנגד שני החטאים הגדולים הללו היו שתי החורבנות של בתי המקדש. הבית הראשון בעוון ע"ז- והוא המשך של חטא העגל, והבית השני בעוון מאיסה בארץ - הוא היה המשך של חטא המרגלים. ונראה שיש לכך רמז בפרשת כי תבוא, שבה נזכר פסוק מפתח בסיבת הגלות "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". הדגש כאן הוא על כך שלא שמחו בכל הטוב שקבלו בארץ. ולפי זה מובן הקשר בין התוכחה הזאת לפרשת הבכורים בתחילת הפרשה, שעיקרה "הגדתי היום לה' אלקיך שאיני כפוי טובה". וכן "כי באתי אל הארץ" ובהפוך הדבר, כאשר כופרים בטובת הארץ חלילה באה הפורענות שבפרשה זו.

ולפי זה מובן העונש האמור בשתי הגלויות. בגלות ראשונה נאמר להם "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פוקדי אותם נאום ה'" וחז"ל למדו מכאן בגמ' כתובות קי": "כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה" (ואע"פ שהגמ' רצתה ללמוד מכאן גם על גלות שניה שאסור לעלות לארץ ישראל כבר הקשה התוס' שם "אע"ג דהאי קרא בגלות ראשון כתיב, י"ל דבגלות שני נמי קפיד קרא" ובגמ' שם למסקנה מוזכר מקור אחר לאסור זה כדלהלן). הפסוק הזה הוא עונש הגלות, שהקב"ה הרחיק אותם מן הארץ עד יום פוקדי אותם. אולם המקור הנוסף שהביאה הגמ' שם שייך יותר לגלות שניה והוא פסוק משיר השירים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באיילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", ולפי פשטות כוונת הפסוק, שהקב"ה כביכול עצר וסתם את התעוררות האהבה לארץ ישראל ובכך מנע את חזרתם אליה, וכבר אמרו בעלי המחשבה שכאשר תחזור התשוקה לארץ ישראל זו גופא תהיה ההוכחה שהגיע עת הגאולה וזהו "עד שתחפץ".

הנה הפסוק "בבלה יובאו ושמה יהיו" הוא הרחקת הגוף מארץ ישראל, או לפי פרוש אחר בפסוק, הרחקת כלי השרת מארץ ישראל המרמז לחטא מעשי של ע"ז שעליה נאמר: "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" ומתאים לגלות בית ראשון אולם השבועה באה להרחיק את הנשמה והרוח מהארץ שלא תתעורר אהבתם אליה, וזה מתאים לגלות בית שני, שהייתה בעוון מאיסה בארץ ישראל כחטא המרגלים. ולכן שומה עלינו לחזור ולעורר את האהבה לארץ ישראל בתכלית הכוסף עד שנזכה לחזור כולנו אליה ולרשת אותה ירושת עולם.