^ 1.. כך הוא הסדר לאר"י: מניחים למעלה את שלוש המצות, כנגד ספירות חכמה בינה ודעת. תחתיהן מצד ימין הזרוע כנגד חסד, והביצה בצד שמאל כנגד גבורה. ומתחתם באמצע מרור לברכה כנגד תפארת. ומתחתם בצד ימין חרוסת כנגד נצח, וכרפס משמאל כנגד הוד, ותחתיהם באמצע המרור לכורך כנגד יסוד. והקערה עצמה כנגד מלכות (כה"ח תעג, נח). עפ"י האר"י נוהגים להפסיק במפה בין מצה למצה, שכל מצה רומזת לספירה בפני עצמה. ויש נוהגים שלא להפסיק ביניהן (ח"א).
^ 2.. בשבת ברור שהקידוש מן התורה, שנאמר (שמות כ, ח): "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". לרמב"ם ורוב הפוסקים, יוצאים מן התורה ידי חובת זכירת השבת בתפילת ליל השבת, וחכמים תיקנו לאומרו גם על הכוס בליל שבת. ולדעת כמה ראשונים, מצווה מהתורה לקדש על היין (פנה"ל שבת ו, 1). אולם לגבי הקידוש ביום טוב נחלקו הפוסקים. למגיד משנה (הל' שבת כט, יח), יסודו מדברי חכמים, וכ"כ מ"א רעא, א, ורוב האחרונים. אולם לדעת הרבה ראשונים יסודו מהתורה, שנאמר (ויקרא כג, לז): "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ", וכך נראה מדעת השאלתות ובה"ג וראבי"ה ומהר"ם מרוטנבורג (עי' פנה"ל מועדים ב, 4, שו"ת חזו"ע סי' ב').
^ 3.. בעבר רק בעת בציר הענבים היה ניתן להשיג מיץ ענבים, וכיוון שלעיתים בעת הבציר היין של העונה הקודמת כבר אזל, ועד שיספיקו להכין יין חדש יעברו ארבעים יום, הורו חכמים שבדיעבד אפשר לקדש על מיץ ענבים (ב"ב צז, ב; שו"ע רעב, ב). אבל זה בדיעבד, ובמיוחד בפסח, שעיקר התקנה כדי לומר את ההגדה בשמחה. וכ"כ במקראי קודש ח"ב סי' ל"ה. אמנם שם בעמ' קל, בהררי קודש, לימד זכות על נשים שיוצאות במיץ ענבים, שעיקר המצווה לשתות יין משכר כדי לקיים את מצוות השמחה, ונפסק להלכה שעיקר השמחה בגברים על ידי יין, ולנשים בבגדים נאים (פסחים קט, א, שו"ע תקכט, ב, ובאו"ה שם). מ"מ ברור שגם לנשים יש מצווה לשמוח במועדים ביין, וכדעת ת"ק (פסחים שם), וכמבואר בפנה"ל מועדים (א, ט-י, 5). ולא זו בלבד, אלא שנשים חייבות בארבע כוסות כגברים "שאף הן היו באותו הנס" (פסחים קח, ב). וכן נהגו כל הנשים עד לפני כמה דורות. אלא שהשכרות גנאי לנשים יותר מלגברים (כתובות סה, א). לכן החוששות משכרות, רשאיות לערב יותר מיץ ענבים או מים ביין.
^ 4.. כתב בכה"ח תעב, א, עפ"י הזוהר, שראוי לשטוף את הכוס לפני ברהמ"ז. והבן איש חי צו כט כתב לשוטפה לפני כל שתייה. והיו נוהגים להכין קערת מים, וטובלים בה את הכוסות בין שתייה לשתייה. ע"כ. אלא שלפי המקובל בימינו יש בזה פחות הידור, מפני שהמים שבקערה מתלכלכים, ואין הכוס היוצאת מהם נחשבת נקייה אצלנו. ומי שרוצה להחמיר מוטב שישטוף את הכוס בכיור. ודעת רוה"פ שאין צריך לשוטפן באמצע הסדר.
^ 5.. לדעת רמב"ן שמובא כדעת יש אומרים בשו"ע תעב, ט, חובה לשתות רוב כוס אפילו היא גדולה, ולרוה"פ אין זה מעכב, ולכתחילה טוב לחוש לשיטת הרמב"ן, כמבואר במ"ב לג. למרות שהעיקר כשיטה המקובלת, בדין זה הבלטתי יותר את ההידור לצאת גם ידי שיטת חזו"א, שכן התוספת כאן היא הידור במצוות השמחה, ושיעור רביעית הוא המזערי והמהדרים שתו יותר. ואם כן כדי לצאת ידי כולם, יקח לכתחילה כוס שמכילה 150 מיליליטר, וישתה את רובה, ואזי יצא שישתה שיעור מלא לוגמיו לכל הדעות, וכיוון שישתה רוב כוס יצא גם לפי דעת רמב"ן. ואמנם אם קשה לו לשתות את מלא הכוס כשיעור חזו"א (150 מ"ל), יפסיד את ההידור לשתות את כל הכוס, וכבר למדנו שאפשר לצאת לכתחילה על פי השיעור המקובל, מ"מ הרוצה להדר נראה שיותר טוב שיצא תחילה ידי חובת כל השיטות מאשר יהדר בשתיית כל הכוס ולא יצא ידי שיטת חזו"א. ואם הוא שמח בשתיית היין, הטוב שישתה כוס מלאה כשיעור חזו"א (150 מ"ל), ואם יחשוש שמא היין ישכרו, יוכל לערב ביין מיץ ענבים או מים, וכך יוכל לשתות.
^ 6.. ביתר הרחבה, שיעור 'אכילת פרס' הוא שיעור הזמן המצטרף לאכילה. המחלוקת היא האם דין שתייה כדין אכילה. לדעת הרמב"ם, כיוון שרגילים לשתות מהר יותר, דין שתייה שונה, ורק שתייה רצופה מצטרפת. ולדעת הראב"ד, דין שתייה כדין אכילה, וכל ששתה במשך שיעור 'אכילת פרס' נחשבת שתייתו לשתייה אחת.
לכתחילה צריך לשתות ברציפות כדברי הרמב"ם. ואם שתה במשך שיעור 'אכילת פרס', לרמב"ם לא יצא ולראב"ד יצא. אלא שלפי הכלל ספק דרבנן לקולא - אין צריך לחזור ולשתות. וכ"כ בערוה"ש תעב, יג, ובשו"ת חזון עובדיה סי' יב. יתר על כן, יש אומרים שדברי הרמב"ם נאמרו רק לגבי שתיית איסור, שלוקה אם שתה ברציפות, אבל לעניין ברכת הנהנין, גם הרמב"ם מודה ששיעור 'אכילת פרס' מצטרף, הואיל ונהנה בו (כנה"ג, שועה"ר וחת"ס). ואולי לדעתם גם כאן לדעת הרמב"ם יצטרף. אלא שמצינו בכמה מקומות שכשאפשר בקלות לצאת ידי כולם, גם בספק דרבנן יש מורים להחמיר, ולכן כתבו מ"א, שועה"ר תעב, כ, ומ"ב לד, שאם זה אירע בכוס השנייה - יחזור וישתה, אבל אם זה אירע בשתיים האחרונות לא יחזור, כדי שלא יראה כמוסיף על הכוסות, אלא יסמוך על דעת הראב"ד שיצא גם כאשר הפסיק, ובתנאי שלא עבר שיעור 'אכילת פרס'. (לגבי כוס ראשונה עי' מ"ב תעב, כא). ולסוברים כשו"ע שאין חשש שיראה מוסיף על הכוסות, ראוי להחמיר בכל ארבע הכוסות לחזור ולשתות, וכ"כ בן איש חי צו כט. ולכן כתבתי שיש מחמירים, למרות שהוא ספק ספיקא דרבנן, שלראב"ד ודאי יצא, ואף לרמב"ם יתכן שיצא. (ואולי נטו להחמיר מעבר לכללי ההלכה במצווה זו של שמחה).
עי' בהלכה כה ובהערה 22 לגבי הדעות השונות מהו משך זמן אכילת פרס, והשיעור הממוצע הוא כשש עד שבע דקות, ולכתחילה טוב לנהוג כשיעור המחמיר שהוא ארבע דקות. ובשעת הדחק אפשר להקל עד תשע דקות.
^ 7.. הכלל, שבספק הנוגע לקיום מצווה מהתורה צריך להחמיר, ולעומת זאת בספק במצווה דרבנן מקילים. אכילת הכ'זית' מצה מדאורייתא, ואמנם ההסבה מדברי חכמים, אלא כיוון שהיא הדרך שתקנו חכמים לקיים את מצוות התורה, יש להחמיר, ואם אכל בלא הסבה יחזור ויאכל בהסבה. אכילת 'כורך' ו'אפיקומן' מדברי חכמים. ולכן מעצם הספק, שלראבי"ה וראב"ן אין צריך להסב בזמן הזה, אם אכלם בלא הסבה לכאורה אין צריך לחזור לאוכלם. אלא שלדעת רובם המכריע של הפוסקים צריך להסב, וכך הלכה, ועוד שלפעמים גם במצווה דרבנן אם קל לקיימה שוב, מהיות טוב חוזרים לקיימה.
אלא שלעניין 'כורך', אף שלהלכה צריך להסב, כדעת המנהיג ורוב הראשונים (שו"ע תעה, א), כיוון שיש סוברים שאין צריך להסב בו מפני המרור שבו (רוקח ושיבולי הלקט), ויש מסתפקים בזה (הר"ר יחיאל כמובא בטור), במקרה שלא הסב, אין צריך לחזור (פר"ח, שועה"ר, כה"ח תעה, לו). ←
לעניין 'אפיקומן', כתב בשו"ע תעז, א, שצריך לאוכלו בהסבה. אולם כתב פר"ח שמשמע מהירושלמי ורמב"ם שלא צריך הסבה ב'אפיקומן', ועפ"י זה כתב במ"ב תעז, ד, שאם שכח ואכלו בלא הסבה וקשה לו לחזור לאכול עוד כ'זית', אין צריך לחזור לאוכלו. וכ"כ בכה"ח תעב, מה; תעז, ז. ולדעת ח"א קל, יג, גם כשיכול לאכול עוד כ'זית' מצה אין לחזור לאוכלו, שאסור לאכול פעמיים אפיקומן. והביאו מ"ב תעב, כב. ולכאורה המ"ב סותר עצמו. ואולי צריך לומר שאם מיד נזכר ימשיך לאכול עוד כ'זית' בהסבה, אבל אם כבר סיים את אכילתו ונטל מים אחרונים, לא יחזור לאכול, שבזה הוא אוכל 'אפיקומן' פעמיים. וכ"כ בהלח"ב כב, ה.
^ 8.. בגמ' פסחים קח, א, מבואר שיש ספק באיזה כוסות צריך להסב, אם בשתים הראשונות או בשתים האחרונות, והמסקנה למעשה שיסב בכל הכוסות. יש מהראשונים שהקשו, הרי שתיית ארבע כוסות מדברי חכמים, ולכאורה היה צריך להקל בספק ולא לחייב הסבה בכל ד' הכוסות. תרצו מהר"ם חלאוה, רשב"ץ ועוד, שהואיל ואין בזה קושי, מוטב לשתותם בהסבה, ומשמע לדעתם, שאם כבר שתה בלא הסבה ספיקא דרבנן לקולא ואין צריך לחזור ולשתות. מנגד דעת רא"ש שאם שתה בלא הסבה לא יצא וצריך לחזור, ולפי דעתו כנראה הכריעו חכמים שצריך לשתות את כל ד' הכוסות בהסבה ואין כאן יותר ספק, וכן דעת שו"ע תעב, ז. אלא שלמעשה, כיוון שדעת ראבי"ה וראב"ן שכיום אין צריך כלל להסב, מצטרף כאן עוד ספק, ולכן על פי כללי ההלכה, ספיקא דרבנן לקולא. וכ"כ בברכ"י תעב, ח; וכה"ח מו. אמנם בחזו"ע סי' יג כתב כדברי השו"ע, ורק למי שקשה לחזור ולשתות הקל. לסיכום: לכתחילה יוצאי אשכנז נוהגים כרמ"א וחוזרים רק בכוס שנייה, ויוצאי ספרד נוהגים כשו"ע וחוזרים לשתות את כל הכוסות בהסבה, והרוצה להקל, כיוון שהוא ספק דרבנן ואולי אף ספק ספיקא - רשאי.
^ 9.. בגמ' פסחים קח, א, אשה אצל בעלה לא צריכה הסבה, אבל אם היא אשה חשובה צריכה הסבה. וכ"כ בשו"ע תעב, ד. (הסברה, שאם הישיבה דרך חירות בהסבה אינה מבטאת תחושת חירות פנימית, אין בה תועלת. וכמו שתלמיד אצל רבו אינו מסב בלא רשות). ויש דעות מהו גדר אשה חשובה, שאינה כפופה לבעלה או שהיא עשירה או מיוחסת או שאין בעלה מקפיד עליה. וכתב רמ"א שכל הנשים שלנו נקראות חשובות אלא שהנשים נהגו להקל ולא להסב על פי דעת ראבי"ה הסובר שכיום לא צריך להסב. למעשה ראוי שכל הנשים מכל העדות ישתדלו להסב, כפי שכתב כנה"ג, וכה"ח כח. וכן נוהגות נשים רבות מיוצאי אשכנז. אלא שאם לא הסבו אינן צריכות לחזור לאכול ולשתות, שדין הסבה דרבנן ויש סוברים שהן פטורות או מפני שאינן חשובות או כי נהגו כראבי"ה. מ"מ נראה שבאכילת כ'זית' מצה שחיובו מהתורה, ראוי לנשים הרואות עצמן נכבדות להחמיר ולא לסמוך על שיטת ראבי"ה.
^ 10.. עי' שעה"צ תעג, יח. לדעת שועה"ר תעג, יג, מ"ב תעט, ה, הרוצה לשתות 'חמר מדינה' ולא חשב עליו מתחילה כך שצריך לברך לפני שתייתו, אסור לשתותו, מפני שנראה כמוסיף על הכוסות, שהרי בדיעבד יכול לצאת ידי ארבע כוסות ב'חמר מדינה'. וכן נכון לנהוג. (ודעת החמד משה לאסור אף שאר משקים אם צריך לברך עליהם, עי' כה"ח תעג, מ. וצ"ע אם גם למנהג שו"ע שאין מברכים על כל כוס יש מקום לחומרה זו).
^ 11.. בפשטות צריך לברך, שכן האוכל לפני הסעודה, כיוון שאכילה זו אינה חלק מהסעודה, צריך לברך עליה ברכה אחרונה, ואח"כ יתחיל את הסעודה, וכ"כ בא"ח נשא ד; כה"ח קעז, ז; אול"צ יב, ז. וככלל גם מ"ב קעו, ב, סובר כך, אלא שכתב עפ"י כמה פוסקים, שאם הוא דבר שאינו נפטר בסעודה על ידי ברכת המוציא, כמו למשל פירות, אם הוא מתכוון לאכול גם בסעודה פירות, לא יברך ברכה אחרונה, שעל ידי הברכה שברך על הפירות לפני הסעודה יפטור את הפירות שיאכל בסעודה. ובברהמ"ז, תוך שיפטור את הפירות שאכל בסעודה יפטור גם את הפירות שאכל לפני הסעודה. וממילא כאן מתעורר ספק, שהרי לדעת רשב"ם ברכת 'האדמה' שעל הכרפס נועדה לפטור את המרור, וכדי שלא לברך אחר הכרפס 'בורא נפשות' פסק שו"ע שלא לאכול ממנו כ'זית'. ואם יברך 'בורא נפשות' אחרי המאכלים שיאכל אחר הקידוש, ברכתו תעלה גם על הכרפס, וברכת הכרפס כבר לא תועיל למרור. ובכל אופן למעשה, יברך 'בורא נפשות', ולא יחזור לברך 'האדמה' על המרור, שספק ברכות להקל.
^ 12.. לרי"ף, רמב"ם ורוב הראשונים, בכל השנה צריך ליטול ידיים בברכה לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, אולם מפני שיש ראשונים שהקילו, נפסק בשו"ע או"ח קנח, ד, שצריך ליטול ידיים בלא ברכה. והמ"א כתב בשם לחם חמודות, שרבים נוהגים שלא ליטול ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה, ויש להם על מה לסמוך, על מקצת הראשונים הסוברים שכיום אין דין זה נוהג. וכתב בשועה"ר קנח, ג, שאין למחות בידם, אבל יותר נכון ליטול ידיים. וכ"כ במ"ב קנח, כ, בשם הרבה אחרונים. אמנם בפועל רבים נוהגים להקל, וביניהם אף תלמידי חכמים, וזה על פי הכלל ספיקא דרבנן לקולא, שדין נטילת ידיים מדרבנן (פנה"ל ברכות ב, ה). וקשה, מדוע בפסח משנים המנהג ונוטלים ידיים, ועי' בט"ז תעג, ו, שמכח קושיה זו הוכיח שבכל השנה צריך להחמיר. אמנם הנצי"ב בהגדתו 'אמרי שפר' כתב, שאין בזה קושיה, שכן בליל הסדר עושים כמה דברים זכר לפסח שהיה בזמן המקדש ואף נטילה זו בכלל.
^ 13.. אם בירך בטעות על הנטילה לכרפס, טוב להקפיד לאכול ממנו שיעור כביצה, שרק על שיעור כזה של אכילה נוטלים ידיים בברכה, כמבואר בשו"ע או"ח קנח, ב, ופנה"ל ברכות ב, ו. ועי' כה"ח קנח, כ, ובדעת הרשב"ץ שם. ולעניין שצריך לברך שוב על הנטילה השנייה, עי' כה"ח תעג, קז, ובאו"ה תעה, א, ומקראי קודש פ"ז הערה ח.
^ 14.. היתרון שבמנהג לאכול סלרי או פטרוזיליה, בנוסף לכך שהם 'כרפס', שהם נאכלים חיים ומעוררים התיאבון, ועוד שרגילים לאכול מהם מעט, וכך קל יותר לאכול מהם פחות מכ'זית', כפי שיבואר בהמשך. אולם באשכנז לא היו רגילים לאוכלם חיים, וממילא האוכל אותם חיים צריך לברך 'שהכל', וברכת הכרפס צריכה להיות 'האדמה', ולכן נהגו לאכול תפוחי אדמה מבושלים, שעליהם בודאי מברכים 'האדמה'. ובארצות המזרח וצפון אפריקה שנהגו לאכול סלרי ופטרוזיליה חיים, ברכתם 'האדמה'.
^ 15.. מחלוקת זו תלויה בשאלה האם צריך לברך על אכילת המרור 'האדמה'. לרשב"ם צריך לברך, משום שברכת 'המוציא' שבירך על המצה פוטרת את כל מה שבא מחמת הסעודה, היינו כל מה שאוכלים עם המצה כדי לשבוע, אבל המרור שאינו נאכל לכוונה זו אינו נפטר בברכת 'המוציא', לפיכך צריך לכוון בברכה על הכרפס להוציא גם את המרור, ועל ידי כך לא יצטרך לברך עליו 'האדמה'. אולם לדעת ר"י אין צריך לברך לפני אכילת המרור 'האדמה', מפני שהוא נחשב כדבר הבא מחמת הסעודה, וממילא ברכת 'המוציא' פוטרתו, וממילא אם אכל מהכרפס כ'זית', חייב לברך עליו 'בורא נפשות'. ואין לומר שימתין לצאת ידי ברכה אחרונה בברכת המזון שאחר הסעודה, מפני שברכת המזון מועילה רק למאכלים שנאכלו בתוך הסעודה, אבל לא למה שנאכל לפניה, נמצא שאם אכל כ'זית' כרפס ולא בירך אחריו ברכה אחרונה, לדעת ר"י ביטל את ברכתו.
מ"מ בדיעבד, אם אכל מהכרפס יותר מכ'זית', לא יברך אחריו ברכה אחרונה, שספק ברכות להקל, ואולי הלכה כרשב"ם שהכרפס פוטר את המרור, וכיוון שברכת המזון פוטרת את המרור, גוררת אחריו גם את הכרפס שאכל לפני כן ופוטרת את שניהם. (ועי' בבאו"ה תעג, ו, בשם הגר"א שצריך לברך, ונשאר בצ"ע. אולם למעשה לא יברך מספק). ואם אכל כ'זית' ובירך אחריו 'בורא נפשות', לא יברך לפני המרור 'האדמה', כי ספק ברכות להקל, ואולי הלכה כר"י שסובר שברכת 'המוציא' פוטרת את המרור.
על עצם הדין לאכול פחות מכ'זית' יש להקשות, שאם כן מדוע צריך ליטול ידיים לפני אכילתו, שכן למדנו (שו"ע קנח, ג; פנה"ל ברכות ב, ו), שאפילו בלחם, לדעת הרבה פוסקים האוכל פחות מכ'זית' אינו צריך נטילה. ולעניין דבר שטיבולו במשקה, ק"ו שיש להקל. ואכן לרמב"ם (הל' חמץ ומצה ח, ב) ועוד הרבה ראשונים יש לאכול מהכרפס כ'זית', (ובתשובה כתב לברך אחריו בורא נפשות). וכן נהגו הגר"א ועוד כמה אחרונים לאכול מהכרפס כ'זית' (וספק אם בירכו 'בורא נפשות'). ובבאו"ה תעג, ו, נשאר בזה בצ"ע. ואולי על פי דברי הנצי"ב שהוזכרו בהערה 12 אפשר לומר שהנטילה היא זכר למקדש, שאז נהגו בנטילה משום סרך טומאה ואכלו יותר מכ'זית', ולא היה להם ספק ברכה, מפני שידעו אם הלכה כר"י וצריך לברך 'בורא נפשות' או כרשב"ם ואין צריך לברך. והיום כשאיננו יודעים, צריכים לאכול פחות מכ'זית' כדי שלא להיכנס לספק ברכה, ואף שאין צריך ליטול ידיים על פחות מכ'זית', נוטלים זכר למה שהיה נהוג בזמן המקדש. (וי"א שעל דבר שטיבולו במשקה נוטלים גם כשהוא פחות מכ'זית', והביאו ראייה לשיטתם מדין הכרפס. עי' כה"ח קנח, כ).
^ 16.. לרמב"ם עורכים שתי מצות בלבד, ואת התחתונה חוצים, ואין צורך בשתי מצות שלמות, משום שזה העניין בליל הסדר לאכול לחם עוני, ולכן את האחת חוצים. וכן מנהג תימנים הנוהגים כרמב"ם.
^ 17.. אמירת חציו הראשון של ההלל לפני הסעודה מובאת במשנה פסחים קטז, ב, ושם קיז, א, מבוארת מצוות אמירת הלל על הניסים. ועי' במבוא להגדה 'תורה שלמה' פרק כז בסיכום הדעות הסוברות שצריך לברך על ההלל והסוברות שלא לברך. וע"ע בכה"ח תעג, קס-קסא, ובספר הסדר הערוך פרקים קג-קה.
^ 18.. יש נוהגים להאריך באמירת ההגדה יותר מ-72 דקות. ולכאורה קשה על מנהגם, שכן 72 דקות נחשבות כזמן עיכול, שיוצר הפסק בין האכילה לברכה, עד שאם אין מרגישים שובע מהאכילה או השתייה, כבר אי אפשר לברך עליה ברכה אחרונה, ואם כן לכאורה בכך ששוהים באמירת ההגדה יותר מ-72 דקות גורמים שברכת המזון לא תחול על הכוס הראשונה, ונמצא שלא בירך עליה ברכה אחרונה. ועוד, שלדעת מ"א קפד, ט, אם שהה זמן כזה בין השתייה הראשונה לשנייה, חייב לחזור ולברך לפני שישתה שוב, וקשה על מנהג השו"ע שלא לברך 'הגפן' על הכוס השנייה כי נפטרים בברכה שעל הכוס הראשונה. ועוד קשה לשיטת הרשב"ם הסובר שברכת 'האדמה' שעל הכרפס פוטרת את המרור שאוכלים בסעודה, ואם יש הפסקה, הברכה על הכרפס לא תועיל, והשו"ע חושש לדעת הרשב"ם כמובא בשו"ע תעג, ו. ועוד, שאולי השהייה בין הכוס הראשונה שהיא הקידוש לסעודה מהווה הפסק, ושוב אין הקידוש נחשב במקום הסעודה. אכן מחמת סיבות אלו, היו שכתבו שטוב להזדרז לומר את ההגדה בפחות מ-72 דקות (עי' בסדפ"כ ג, ט). אולם למעשה ישנם צדיקים וחסידים שנוהגים להדר ולהאריך באמירת ההגדה יותר מ-72 דקות, ובארו עניין זה על פי סברות שונות, כגון, שאם הברכה האחרונה חלה על הכוס הרביעית, ממילא גם עולה על הכוס הראשונה (עי' במקראי קודש פסח ח"ב סי' ל, והלח"ב כ, ה, ושו"ת חזו"ע סי' יא). ונראה לענ"ד שכל דיני הפסק חלים רק כאשר עוסקים בדברים אחרים (אף כשאין היסח דעת), אבל כאן שעוסקים בענייני הסדר וההגדה, ומוזגים מיד בתחילת ההגדה את הכוס השנייה, אין כלל הפסק בין הכוס הראשונה לשנייה, שכל ההתעכבות באמירת ההגדה קשורה לכוס השנייה שעליה אומרים את ההגדה. וגם אין בזה הפסק בין הקידוש לסעודה, שכל ההגדה היא מצרכי סעודת ליל הסדר, שבליל זה אוכלים מצה שעונים עליה דברים הרבה. וכן לגבי המרור, כל עניין ההגדה קשור לאכילת המרור, ולכן אין הזמן של אמירת ההגדה נחשב להפסק בין אכילת הכרפס לאכילת המרור.
^ 19.. יש מהדרים שבעל הבית יקנה את המצות עבור האורחים ובני ביתו הגדולים, כדי שהמצות תהיינה שלהם. מ"מ למעשה כל שאוכל ברשותו של בעל הבית יצא ידי חובתו, ואף שלא עשה פעולת קנייה, אין צורך בזה, שגם במצה שאולה יוצאים כמבואר במ"ב תנד, טו.
^ 20.. סוגיית שיעור כ'זית' ארוכה ונתבארה בפניני הלכה ברכות י, ה-ו, ובהרחבות שם, וזו תמציתה: בשו"ע תפו, א, כתב לעניין אכילת מצה כדעת התוס' שכ'זית' הוא כחצי ביצה. ובשועה"ר תפו, א, כתב שלעניין מצוות דאורייתא צריך להחמיר כתוס', ובמצוות דרבנן, כעירוב, מקילים כרמב"ם שכ'זית' הוא מעט פחות משליש ביצה. וכתב מ"ב תפו, א, שגם במקום שצריך לברך, כגון בברכה אחרונה על אכילת כ'זית', יש להחמיר כתוס', שספק ברכות להקל. ולכתחילה אין להיכנס לספק, ויאכל או פחות משליש ביצה ולא יתחייב בברכה אחרונה, או יותר מחצי ביצה ואז לכל הדעות יתחייב בברכה אחרונה. ואם כן לגבי כ'זית' המצה, צריך להחמיר כתוס'. וכן לגבי אכילת מרור, הואיל ומברכים עליו. ואילו לגבי הכ'זית' 'כורך' והכ'זית' ל'אפיקומן' אפשר להקל כרמב"ם. וכ"כ במ"ב תפו, א.
שיטת ה'נודע ביהודה' נתבארה בבאור הלכה לסי' רעא, יג. וכתב במ"ב תפו, א, עפ"י שע"ת, שבמצוות דאורייתא ראוי להחמיר כ'נודע ביהודה', וכן במצוות שיסודם מדאורייתא כקידוש. אבל במצוות דרבנן כארבע כוסות אין להחמיר כ'נודע ביהודה'. ואף לעניין ברכה אחרונה כתב במ"ב שם שאין צריך לחשוש לדעת ה'נודע ביהודה' אלא יברך אחר שאכל שיעור חצי ביצה, כתוס'. ומנהג יוצאי ספרד שלא לחוש כלל לשיטת ה'נודע ביהודה', מפני שמסורת השיעורים נמשכה בארצות הסמוכות לארץ ישראל בלא הפסקה.
שתי דעות ישנן בשיטה המחמירה ששיעור כ'זית' כשיעור ביצה שלנו: למ"ב הכוונה ביצה עם קליפתה וחלל האויר שבה, ולחזו"א בלי קליפתה. ההפרש ביניהם כעשרה אחוזים.
כל השיעורים הללו נמדדים בנפח, ורק כאשר יש חללים גדולים צריך למעכם, אבל את המרקם הטבעי של המאכל אין צריכים למעך. ולכן פעמים ששיעור כ'זית' שוקל יותר ופעמים פחות, הכל תלוי בדחיסות המאכל, וכ"כ במ"ב תפו, ג (פניני הלכה ברכות י, ו).
לפי המדידות, יצא ששיעור כ'זית' לפי התוס', שהוא כחצי ביצה שלנו, לכל היותר כשליש מצת מכונה. ואם כן, אם נכפיל את השיעורים לפי שיטת ה'נודע ביהודה' לפי הסברו המחמיר של המ"ב, ששיעור כ'זית' הוא כשיעור ביצה שלמה עם קליפתה, יצא שיעורו קרוב לשני שליש מצת מכונה. ולשיטת 'חזון איש' הוא מעט יותר מחצי מצת מכונה. מכל מקום האוכל כשני שלישי מצת מכונה, לכל החשבונות, יצא על פי השיעור המחמיר ביותר (משקל מצת מכונה כשלושים ושלושה גרם).
ואוכלים שיעור שני 'זיתים' אחר הברכות, כפי שכתב בשו"ע תעה, א, עפ"י רא"ש ומרדכי, כ'זית' אחד מהמצה העליונה השלמה לברכת 'המוציא', וכ'זית' אחד מהמצה האמצעית החצויה לברכת 'אכילת מצה'. ואמנם בבאו"ה תמה על כך, ששאר הראשונים לא כתבו זאת. מ"מ כך נוהגים כפי שנפסק בשו"ע. אלא שאין צריך להחמיר בשיעור שני 'זיתים' אלו, ולכן אם אכל שיעור כ'זית' לפי ה'נודע ביהודה' כבר אכל שני 'זיתים' לפי השיעור המקובל לתוס', ויותר משלושה 'זיתים' לרמב"ם.
מי שקשה לו לאכול שיעור שני שליש מצת מכונה, יכול לאכול כשליש מצת מכונה, ואף לברך "על אכילת מצה". שכבר למדנו שהעיקר כשיעור המקובל, ואפילו לעניין ברכה אחרונה אין חוששים לשיעור 'חזון איש' (זולת תלמידי החזון איש). ולעניין שצריך לאכול שני 'זיתים' אחר הברכות, כבר למדנו שאין הדין מוסכם על כל הראשונים. בנוסף לכך, בשליש מצת מכונה יש קרוב לשני 'זיתים' לפי רמב"ם, ויותר 'זיתים' לפי הגאונים. ואם כן יקח כשליש מצה - חלק מהמצה השלמה העליונה וחלק מהמצה האמצעית החצויה.
^ 21.. דעת הראשונים רובם ככולם שהשיעורים מחושבים לפי נפח, וכן פסק למעשה ביחו"ד ד, נה, לעניין שיעור חלה. ועי' בקונטרס 'שיעור כזית' שבסוף ספר מקראי קודש לרב הררי, חלק ד, וחלק ו, ג, ופניני הלכה ברכות י, ו, 7, ובהרחבות. אלא שנהגו אחרוני הספרדים לחשבו במשקל, וכ"כ חיד"א במחב"ר קסח, ו, ועוד אחרונים, כמובא בכה"ח קסח, מה-מו; תפו, א; ג. וכן הורו הגרע"י והגר"מ אליהו. ויש שהעלה סברה שמן הדין צריך למדוד במשקל, כי אולי הכוונה בנפח של מאכל דחוס, וכל מאכל שידחסו לגמרי, שיעור כ'זית' שלו יהיה כמשקל מים. אמנם למעשה ברור שנהגו לחשב לפי משקל כדי להקל על החישובים. ולכן, גם מי שרגיל למדוד לפי משקל, רשאי לחשב את המצה לפי נפח. וכן דעת הרב בן ציון אבא שאול והרב שלום משאש, שלכתחילה מחשבים לפי נפח.
עוד נוסיף, שכיוון שנוהגים לאכול בתחילה שני 'זיתים', ממילא יוצא שאוכלים כשני שליש מצת מכונה, ואף אם מחשבים לפי משקל יש בזה שיעור כ'זית' לשיטת הרמב"ם.
יש לציין שלפי חישובים עדכניים של שיטת הרמב"ם, יוצא ששיעור משקל של חצי ביצה הוא כ-25 גרם, ולא 29 או 28 או 27 כפי שחישבו ההולכים בשיטת ר' חיים נאה. ועי' בפנה"ל ברכות י, 6, 11. אמנם העיקר שהולכים אחר הנפח, ובחשבון שליש מצה יוצאים מכל ספק. גם יוצאי ספרד שאוכלים מצת יד עבה ורכה, יכולים לשער לפי נפח, שכך העיקר להלכה. אמנם במצה זו קל יותר לאכול לפי שיעור משקל. ויחשבו 25 גרם לשיעור כ'זית', ובתחילה שמהדרים לאכול כשיעור שני 'זיתים', יכולים לשער לפי הרמב"ם, שכל 'זית' פחות משליש ביצה, ואזי יצאו בכ-30 גרם.
^ 22.. לרש"י שיעור פרס ארבע ביצים, ועל פי תוס' שיעור כ'זית' מחצית ביצה, נמצא שבפרס יש שיעור שמונה 'זיתים'. ולרמב"ם שיעור פרס שלוש ביצים, ובכל ביצה יותר משלושה 'זיתים', נמצא שבפרס יותר מתשעה 'זיתים'. (אם נצרף שיטת רש"י ורמב"ם יצא בפרס יותר משנים עשר 'זיתים'. ואם נצרף שיטת תוס' ורמב"ם יצא בפרס ששה זיתים).
אמנם יש שמדדו ומצאו שלא הצליחו לאכול כ'זית' בכדי אכילת פרס, אלא שיצא להם כך מפני שצרפו שני חשבונות שסותרים זה את זה. את הכ'זית' החשיבו לפי החשבון הגדול ביותר, היינו לפי משקל על פי שיעור חזו"א, ומנגד במדידת אכילת פרס הלכו לפי השיעור הקטן ביותר, היינו בנפח לפי שיטת רמב"ם שהוא שלוש ביצים. ואלו חשבונות שסותרים זה את זה, שכ'זית' חזו"א לפי משקל הוא כ-50 גרם, ואילו נפח מצות כשיעור שלוש ביצים הוא כ-54 גרם. וכיוון שהמצה קשה ללעיסה, ושיעור אכילת פרס נמדד לפי משך זמן אכילת לחם שקל ללועסו ולבולעו, לא הצליחו להספיק לגמור את אותו 'כזית'. ואם רוצים לאכול שני 'זיתים', הרי שצריך לאכול משקל 100 גרם מצה בזמן שרגילים לאכול 54 גרם לחם, וזה בלתי אפשרי. גם למנהג ספרדים שאינם חוששים לשיטת חזו"א אבל מודדים לפי משקל, יוצא ששני 'זיתים' לפי משקל הם כ- 58 גרם, וצריך לאוכלם בזמן של אכילת נפח שלוש ביצים, שמשקלם כאמור כ- 54 גרם, וזה לא אפשרי באכילה רגילה. אלא האמת שצריך לחשב את שיעור הכ'זית' ואכילת הפרס לפי אותו חישוב, שאם מחמירים בגודל הכ'זית' לפי משקל צריך גם להגדיל את חשבון הביצים לפי משקל, וממילא משך זמן אכילת פרס צריך להיות כרבע שעה ויותר.
לכן, כל מי שאוכל בנחת, בלא להפסיק או להתעצל במיוחד באכילתו, ודאי הספיק לאכול כ'זית' בכדי שיעור אכילת פרס, ולכן אין צורך להסתכל כלל בשעון.
מכל מקום מי שאכל והפסיק בתוך אכילתו, ולא גמר שליש מצה בתוך שיעור ארבע דקות, לכתחילה ראוי להחמיר ולחזור לאוכלו. ואף שלפי הסברה, כיוון ששיעור אכילת פרס נקבע על פי ממוצע האנשים, כיוון שמצינו שיעורים שונים, נכון לומר ששיעור אכילת פרס הוא כשיעור הממוצע שבשיעורי האחרונים, כשש עד שבע דקות. אולם כיוון שמדובר במצווה דאורייתא, ראוי להחמיר ככל השיטות. ועי' בפנה"ל ברכות י, ז, 8.
עוד נציין, כי לדעת המנחת חינוך, ושו"ת תורת חסד או"ח לב, מודדים אכילת פרס בכל מאכל ומאכל לפי קלות או קושי אכילתו, לפי זה שיעור אכילת פרס במצה צריך להיות ארוך יותר, מפני שקשה ללועסה ולבולעה. אולם רוב הפוסקים שקבעו שיעור באכילת פרס הבינו שהוא שיעור קבוע הנמדד לפי אכילת לחם רגיל.
^ 23.. הרידב"ז וחזו"א או"ח סי' קכד לפסחים לט, א, פקפקו בכשרות החסה שלנו. אבל לרוב הפוסקים, חסה היא המרור המשובח ביותר, שכן הגמ' דרשה רמזים בשמו, ובטבעו הוא רומז לשעבוד שהתחיל ברכות ומתיקות, וכ"כ מהר"ם חלאוה ותשב"ץ, וכן נפסק בשו"ע תעג, ה, וכ"כ פר"ח תעב, ה, ושועה"ר תעב, ל. ועוד שלדעת ראבי"ה, הגה"מ, טור ושו"ע, כל הכתוב בתחילה במשנה עדיף למצוות מרור, ואם כן החסה (שהיתה נקראת אז חזרת) כתובה ראשונה. ובשו"ת חזו"ע סי' לה האריך בזה.
בברייתא בפסחים לט, א, מובאת דעת אחרים, שכל ירק מר שיש לו שרף, היינו כשנחתך יוצא ממקום החיתוך מעט מוהל לבן, ופניו מכסיפים, שאינו ירוק לגמרי אלא נוטה מעט ללובן, הוא מרור. ונחלקו הראשונים, לדעת ריא"ז, מהר"ם חלאוה ועוד, אכן כל ירק שעומד בסימנים הללו כשר למרור. ולדעת סמ"ק אלו הסימנים של חמשת המינים שנזכרו במשנה, אבל אין יותר מחמישה מינים שכשרים למרור. והרי"ף והרמב"ם לא הזכירו סימנים אלו, או מפני שסוברים שרק חמשת המינים כשרים, וממילא אין משמעות לסימנים, או שסוברים שאין אנו בקיאים בסימנים הללו ולכן אין לנו דרך לקבוע על פיהם איזה מין ירק נוסף כשר למרור. למעשה, מי שאין לו חסה או חריין, יקח מין ירק אחר שעונה לסימנים הללו, אבל לא יברך עליו, שמא איננו בקיאים בסימנים, ושמא אינו מחמשת המינים הכשרים למרור. וכ"כ במ"ב תעג, מו, ובבאו"ה שם.
^ 24.. בס' הסדר הערוך פרק צב, סיכם שלפי הלל, אם טעה ואכל כל אחד לחוד, לרשב"ם ורמב"ן לא יצא, ולתוס' ובעל המאור יצא בדיעבד. ולחכמים אם אכלם ביחד, לרשב"ם אליבא דר' יוחנן ולמאור לא יצא, ולרשב"ם אליבא דרב אשי ולרמב"ן יצא לכתחילה.
^ 25.. בהערה 20 נתבארו יסודות הדברים, ושם למדנו כי 'זית' לדעת הרמב"ם מעט פחות משליש ביצה, ולתוס' כחצי ביצה, ובמצוות דאורייתא מחמירים כתוס', ולכן אוכלים לכל כ'זית' שליש מצה. אבל לגבי 'כורך' ו'אפיקומן' שהם מדרבנן, מי שקשה לו לאכול כ'זית' לפי התוס', יכול להקל כרמב"ם ולאכול כחמישית מצה, שהוא כשליש ביצה. ואף הרוצים לאכול ל'אפיקומן' שיעור שני 'זיתים', יכולים להסתפק באכילת חמישית מצה, שיש בה שיעור שני 'זיתים' לפי שיטת הרבה גאונים וראשונים (עי' פנה"ל ברכות י, 6), שסוברים ששיעור 'זית' הוא כשיעור 'זית' שלנו. ולגבי ההידור לאכול מה'אפיקומן' כשיעור שני 'זיתים' אין צורך להחמיר כשיעור 'זית' הגדול.
^ 26.. אין להשרות את המצה ביין או מרק או משקים אחרים שיש להם טעם, מפני שיש סוברים שהם מפיגים את טעם המצה. ויש אומרים שגם אין לטבול את המצה במשקים אלו. ואדם רגיל שאכל מצה שהושרתה במשקים - יאכל שוב כ'זית' מצה (מ"ב תסא, יח; שעה"צ לב; כה"ח מז-מח). אבל חולה או זקן שאינו יכול לאכול את המצה, וגם אם ישרוה במים לא יוכל לאוכלה, אם הדבר יועיל לו, יוכל להשרותה במשקים ולברך עליה ולאוכלה (מקראי קודש לרב הררי פ"ז מ', הערה קג).
^ 27.. משמע מהרבה גאונים וראשונים שכ'זית' הוא כשיעור ה'זית' הרווח אצלנו, והוא כשיעור 7.5 סמ"ק. וכן העידו בשם ר' חיים מוולוזין וה'אבני נזר', שסברו כך הלכה למעשה. (עי' בפנה"ל י, ה, 6, ובהרחבות). אלא שההוראה הרגילה להחמיר כדעת התוס' שכ'זית' הוא כחצי ביצה, כמבואר בהערה 20. ואף כשאינו יכול לאכול כ'זית' לפי שום שיטה, מוטב שיטעם טעם מצה, כפי שכתבו במחזיק ברכה תעה; ערוה"ש תעז, ג, וכ"כ במ"ב תעג, מג, לעניין מרור.
^ 28.. לעניין גדר חולה הפטור, עי' במקראי קודש לרב פרנק ח"ב לב, שהזכיר את שתי הדעות. ובחזו"ע א, לג, וצי"א יד, כז, שהקלו. וכ"כ במקראי קודש (הררי) פ"ז הע' קי, בשם הרב אליהו.
^ 29.. בשלושה מקומות סתמה המשנה כר' אלעזר בן עזריה: ברכות ב, א; פסחים קכ, ב; זבחים נו, ב. אולם מנגד במגילה כ, ב, סתמה כר' עקיבא. וכתב הרא"ש (פסחים פ"י לח) שאולי לא יהיה בשלוש פעמים סתם יותר כח מפעם אחת, אלא שיתכן שגם ר' עקיבא הסובר שמהתורה מצוות אכילת פסח כל הלילה, מודה שמדברי חכמים צריך לאוכלו עד חצות. ולכן הרא"ש הכריע לאכול את ה'אפיקומן' עד חצות, וכ"כ בשו"ע תעז, א. אמנם סיפרו על ה'חתם-סופר' והנצי"ב ועוד תלמידי חכמים שלא הקפידו לאכול את ה'אפיקומן' קודם חצות. וכיוון שזו מחלוקת בדברי חכמים, אפשר להקל. ואף את השו"ע אפשר לבאר שלכתחילה טוב להיזהר לאכול ה'אפיקומן' קודם חצות, אבל אין זה חיוב גמור. ובשו"ת אבני נזר שפ"א הציע, שאם הוא רואה באמצע סעודתו שזמן חצות מתקרב, יאכל כ'זית' מצה בהסבה ויתנה, אם הלכה כר' אלעזר בן עזריה יהיה כ'זית' זה לשם 'אפיקומן', ואם הלכה כר' עקיבא, הכ'זית' שיאכל בסוף הסעודה אחר חצות יהיה 'אפיקומן'. וחידש שהחיוב שיישאר טעם מצה בפיו הוא רק בזמן המצווה, נמצא שלראב"ע האיסור לאכול אחר ה'אפיקומן' נמשך רק עד חצות, ואח"כ יוכל להמשיך לאכול לכו"ע.
אבל לגבי מצוות אכילת כ'זית' מצה בוודאי צריך להחמיר לאכול קודם חצות, שספק במצווה דאורייתא לחומרא. ואף במרור צריך להחמיר, שאם יאכלנו לאחר חצות לא יוכל לברך עליו (מ"ב תעז, ו; באו"ה שם). ואף שבמשכנות יעקב קלט, רצה להוכיח שהלכה כרמב"ם, וכ"כ עוד כמה אחרונים, מידי ספק לא יצאנו, ואין לברך על המצה והמרור אחר חצות, וכן יש להיזהר לקיים את מצוות אכילת מצה מהתורה לפני חצות. עוד כתב במ"ב שאם התאחר עד שאין לו זמן לומר את ההגדה לפני חצות, מיד אחר הקידוש יאכל מצה ומרור ויברך, ואח"כ יאמר את ההגדה. וכ"כ בכה"ח תעז, י, אלא שהחמיר גם לגבי ברכת "אשר גאלנו" שבסוף ההגדה ולפני הסעודה שלא לאומרה אחר חצות משום ספק ברכות להקל. ועי' בחזו"ע ח"ב עמ' קסו, שהסכים לדברי המ"ב, והקל לברך את ברכת הגאולה אחר חצות. וכן לגבי ברכת השיר שאחר ההלל, דעת מ"ב תעז, ז, שעה"צ ו, עפ"י חק יעקב, שגם אחר חצות יאמרה.
^ 30.. בשר בגריל או מעושן נחשב צלוי ואסור. לגבי בשר אפוי נחלקו הפוסקים אם הוא נחשב צלוי (מקראי קודש לרב הררי עמ' תפח), והרוצה להקל רשאי. מטוגן לדעת רוה"פ אינו נחשב צלוי, וכ"כ בערוה"ש תעו, ד.
^ 31.. בשו"ע כתב לאכול כ'זית' ל'אפיקומן'. ובדרכי משה כתב דברי המהרי"ל לאכול שני 'זיתים', וכ"כ במ"ב תעז, א: "לכתחילה טוב שייקח שני זיתים", וכ"כ בכה"ח תעז, א. ומספר החינוך כ"א משמע שאפשר להסתפק בפחות מכ'זית', וכתב בערוה"ש תעז, ג, שבשעת הדחק אפשר להסתפק בפחות מכ'זית', שה'אפיקומן' רק נועד להזכיר את הפסח. וכמה אחרונים כתבו שיכול לכוון שה'זית' האחד שאוכל יעלה לשתי הכוונות.
לגבי שיעור כ'זית', עי' בהלכה כג והע' 20 ו-25, שמפני הספק במצוות מהתורה או במצוות שמברכים עליהם אנו מחמירים כדעת התוס' הסוברים שכ'זית' הוא כנפח חצי ביצה, אבל במצוות דרבנן שאין מברכים עליהן, כדוגמת אכילת 'אפיקומן', אפשר לילך על פי הרמב"ם, ששיעור 'זית' הוא פחות משליש ביצה, שהוא כחמישית מצת מכונה. ואף ידי ההידור לאכול שני 'זיתים' אפשר בשעת הצורך לצאת בשיעור כזה, שכן למדנו שלשיטת הרבה גאונים וראשונים 'זית' הוא כשיעור 'זית' שלנו, ואזי בחמישית מצה יש כמה 'זיתים'. לגבי שיעור אכילת פרס, עי' בהלכה כה והע' 22.
^ 32.. לגירסת רש"י ורשב"ם אין בגמרא שום התייחסות לכוס חמישית, וממילא ברור שאסור לשתותה, שאין להוסיף על הכוסות. אולם לגירסת ר"ח, רי"ף ורמב"ם בפסחים קיח, א, מובא בברייתא: "חמישי (כלומר כוס חמישי) אומר עליו הלל הגדול דברי ר' טרפון". למאור, ר' טרפון חולק על המשנה (פסחים צט, ב) שמחייבת לתת לעני צדקה כדי שישתה ארבע כוסות, משמע שאין כוס חמישית, והלכה כסתם משנה, ולכן אין לשתות כוס חמישית. והרא"ש פירש שלגירסת הרי"ף, לר' טרפון חובה לשתות כוס חמישית ולחכמים רשות. ולר"ן לא נחלקו, אלא חובה לשתות ארבע כוסות, ורשות ואולי אף מצווה לשתות חמש כוסות. ולראב"ד (על המאור) וכך משמע מהרמב"ם, מצווה לשתות כוס חמישית. ולמרדכי, העיקר לשתות ארבע כוסות, אלא שעשו חכמים תקנה לרוצים לשתות עוד יין, שיאמרו את ההלל על כוס רביעית, ואת ההלל הגדול על כוס חמישית. וכ"כ רמ"א תפא, א. בשו"ע לא הזכיר כלל כוס חמישית, ומשמע שסובר כדעת האוסרים לשתותה (כה"ח ו).
^ 33.. יש נוהגים להחזיר את היין שבכוס של אליהו לבקבוק אחר סיום הסדר (מנהג לובביץ'). ויש שמצרפים את היין שבו לכוס רביעית.
כתבתי שכוס חמישית רומזת למדרגה יותר גבוהה, וכך כתב המהר"ל בסוף ספר גבורות ה' בסוף הלכות פסח בקצרה, וכתב שהיא רומזת לפרנסה שבאה מאת ה'. ועי' במאמרו של הרב גורן בספרו 'תורת השבת והמועד' עמ' 145-154 שביאר שהיא כנגד מצוות ישוב הארץ הדורשת מסירות נפש מצידנו, וכתב שאינה חיוב כי מדרגתה גבוהה ממדרגות החיוב הרגילות, ועודד להנהיג שתיית כוס חמישית בימינו שאנו עוסקים בישוב הארץ.
^ 34.. שכח ואכל אחר ה'אפיקומן', כל זמן שלא ברך ברכת המזון יחזור ויאכל מצה שמורה נוספת ל'אפיקומן' (מ"ב תעח, א). ואם כבר בירך ברכת המזון, אינו צריך לחזור ליטול ידיים ולאכול 'אפיקומן' (עי' מ"ב תעז, יב).
^ 35.. לדעת המאור ועוד כמה ראשונים, אחר סיום הסדר מותר לשתות עוד יין אף אם ישתכר. מנגד, המרדכי והגה"מ הזכירו דעה שאסור לשתות אפילו מים. ורוב הראשונים סוברים שהאיסור הוא לשתות יין או 'חמר מדינה', שמא ישתכר ולא יוכל להמשיך לעסוק בענייני הפסח (רא"ש), ושמא יראה כמוסיף על הכוסות (רמב"ן). ויש שפסקו כדעת הרי"ף ומהר"י וויל שסוברים שרק מים מותר לשתות כי אין להם טעם ולא יפיגו את טעם ה'אפיקומן'. וכ"כ כנה"ג ומאמ"ר לאסור שתיית קפה ושאר מיצים אחר הסדר. לעומת זאת יש מהאחרונים שסוברים שגם לפי דעת מהר"י וויל מותר לשתות משקה שיש לו טעם חלש, והאיסור רק על משקה בטעם חזק, וכ"כ מ"א תפא, א. וצ"ע לפי דעה זו מה דין קפה. מ"מ לשיטת רוב הראשונים מותר לשתות קפה ומיצים, שאין הם משכרים ואין הם נראים כתוספת על הכוסות. והעידו על החתם סופר שהיה שותה בכל שנה קפה אחר הסדר. ובשועה"ר תפא, א, ומ"ב תפא, א, ובן איש חי צו לה, כתבו לכתחילה להחמיר שלא לשתות קפה ומיצים שיש להם טעם, ובמקום צורך גדול התירו. ונראה שמי שהקפה יועיל לו שיוכל ללמוד תורה, לכתחילה טוב שישתה.
כתב חק יעקב תפא, א, שהואיל ועיקר הטעם לאסור שתיית משקה חריף כדי שלא תחטפנו שינה, אחר שחטפתו שינה - מותר לשתות הכל. והביאו דבריו כמה אחרונים. גם בשועה"ר תפא, א, הזכיר את דבריו, והוסיף שעל פי האוסרים שתיית משקה מפני שהוא מפיג את טעם האפיקומן, נמצא האיסור כל הלילה. לפי זה ברור שאכילה אסורה כל הלילה, שאכילה לכל הדעות מפיגה טעם ה'אפיקומן'. ובשעת הדחק אפשר יהיה להקל על פי סברת האבני נזר או"ח שפא, הסובר שלפי ראב"ע שזמן אכילת הפסח עד חצות, האיסור לאכול אחר האפיקומן נמשך עד חצות בלבד, ובשעת הדחק הואיל וזה איסור דרבנן אפשר לסמוך על שיטת האבנ"ז לפי ראב"ע ולאכול אחר חצות. ←
הרוצה לשתות מים בין כוס שלישית לרביעית, למנהג עולי ספרד שאין מברכים על הכוס הרביעית, ממילא ברכת 'הגפן' שעל הכוס השלישית פוטרת את כל המשקים, ואם המים היו לפניו או שחשב לשתותם - אינו צריך לברך לפני המים 'שהכל'. ולמנהג עולי אשכנז שאין ברכת הכוס השלישית פוטרת את הכוס הרביעית, אם מזג את הכוס הרביעית, אפילו אם המים לפניו צריך לברך 'שהכל' לפני שישתה מהם, שכבר הסיח את דעתו מברכת 'הגפן' שבירך על הכוס השלישית.