- הלכה מחשבה ומוסר
- רב ותלמיד
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
1483
עם כל מעלתו של הרב, יש להדגיש שהרי הוא רק מגלה את ההלכה, וכעיקרון (ראה לקמן) אין הוא יוצר אותה 1 :
ויקרא רבה פרשה יט
תני ר' שמעון ספר משנה תורה עלה ונשתטח לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע עקרני שלמה ועשאני פלסתר שכל דייתיקי ששנים וג' דברים בטלין הימנה כולה בטילה, והרי שלמה המלך ביקש לעקור יו"ד ממני כתיב (שם /דברים/ יז) ולא ירבה לו נשים והרבה לו ירבה לו סוסים והרבה לו סוסים לא ירבה לו כסף וזהב והרבה לו כסף וזהב. אמר לו הקב"ה צא לך הרי שלמה בטל ומאה כיוצא בו ויו"ד ממך אינה בטילה לעולם
כאשר שלמה נשא את בת פרעה, היה חשש שכעת יאמרו ישראל שלמרות שכתוב בתורה שלא להרבות נשים, למעשה מותר הדבר למלך. עלולים היו החכמים לומר שכח נשמתו של שלמה הכריעה שדין זה אינו צריך לבוא לידי ביטוי בעולם, והראיה שישנו "מעשה רב" 2 , להתיר זאת 3 . על כך בא המדרש ואומר שיתבטלו מאה מעשים של צדיקים, ולא יהא בכוחם לעקור את החיוב הנובע אפילו מאות אחת של התורה 4 .
דברי תורה לעומת דברי חלומות
עקרון זה שדברי התורה הם אמת עצמית, ותלמידי החכמים רק מגלים אותה, ממוחש יפה בדברי הזהר:
זוהר משפטים דף צה ע"א
הני קראי כמשמען אבל מלין דאורייתא מלין סתימין אינון, וכמה אינון מלין דחכמתא דסתימין בכל מלה ומלה דאורייתא ואשתמודען אינון לגבי חכימין דידעין ארחין דאורייתא, דהא אורייתא לאו מלין דחלמא אינון דקא אתמסרן למאן דפשר לון ואתמשכן בתר פומא.
[דברי התורה הם סתומים. והרבה דברי חכמה סתומים בכל מלה ומלה של התורה, ומתגלים הם לחכמים שיודעים את דרכי התורה. שהרי התורה איננה דברי חלומות הנמשכים אחר הפה]
בחלומות מצינו שהתממשות החלום תלוי בפתרונו בפה 5 . ואומר הזהר הקדוש, שאין כן דברי התורה, אלא בכדי שתורתו תהיה תורת אמת, עליו לדעת את דרכי התורה ומתוך כך לגלות את דבריה.
ואמרו חז"ל, על דרך האמור:
פתרון תורה פרשת והיה כי תבוא עמוד 281
אמר ר' יוחנן כל העושה תורה לאמיתו מעלין עליו כאילו הוא נתנה מסיני שנ' ועשית אותם (פירוש: והכתיב הוא: "אתם" – כאילו אתם עשיתם את התורה).
דבר ה' – אפילו שמעו מקטן
מכיון שכוחו של הרב הוא גילוי בלבד של ההלכה, מובן מדוע כאשר סברא היא אמיתית אין זה חשוב מי אמרה, אלא באשר היא הרי היא מאירה כיהלום גם אם היא מונחת אצל עני ודל. וכך אמרו חז"ל:
תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק י דף כח טור א /ה"א
ניתנו מרועה אחד אמר הקב"ה אם שמעתה דבר מפי קטן ישראל והנייך (נהנת ממנו והתקבל על דעתך) לא יהא בעיניך כשומעו מפי קטן אלא כשומעו מפי גדול (כי אין זה משנה אם היהלום נמצא בכלי קטן או בכלי גדול), ולא כשומעו מפי גדול אלא כשמעו מפי חכם (כי נצנצה בקטן זה רוח חכמה), ולא כשמעו מפי חכם אלא כשומעו מפי נביא (כי כוחו של החכם לקלוע לדבר ה' יש בה בחינה של רוה"ק ונבואה), ולא כשומעו מפי נביא אלא כשומעו מפי רועה (כי כוח כל נביא הוא מהארת נשמת משה רבנו אבי הנביאים), ואין רועה אלא משה כמה דת מר (כמו שנאמר) ויזכר ימי עולם משה עמו איה המעלם מים את רועה צאנו איה השם בקרבו את רוח קדשו, לא כשמעו מפי רועה אלא כשמעו מפי הגבורה (כי כוחו של הנביא הוא ממה שדבר ה' בתוכו): ניתנו מרועה אחד ואין אחד אלא הקב"ה כמה דתמר (כמו שנאמר): שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד 6 .
תלמיד אפילו קטן שבקטנים שאמר דבר אמת, הרי המשיך את רצון ה' וגילויו לעולם. יש להתיחס לדברים כאילו ה' אמרם בכבודו ובעצמו, כי לא האומר את דברי התורה הוא הנותן כח ותוקף לדברים, אלא הדברים הם החשובים בהיותם דבר ה', ואדרבה הם הנותנים תוקף וחשיבות לאומר ולא להפך.
תפילה שיתקבלו דבריו
לאור האמור ברור שאין ראוי לו לאדם להתפלל שיקבלו את דבריו – שהרי אם דבריו בטעות יסודם, גם קבלתם אינה ראויה, ומה בכך שהוא אמרם:
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף לח
כי סליק רבי אבא אמר: יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל (כשעלה רבי אבא לארץ ישראל אמר: יהא רצון שאומר דבר תורה שיתקבל על החכמים).
כי סליק אשכחיה לרבי יוחנן ורבי חנינא בר פפי ורבי זירא, ואמרי לה רבי אבהו ורבי שמעון בן פזי ורבי יצחק נפחא, ויתבי וקאמרי:... אמר להו רבי אבא:... אחיכו עליה (כאשר עלה רבי אבא, אמר דבר תורה לפני החכמים, והם צחקו על חוסר ההגיון שראו בדבריו). אמר להו: גולתיכו שקלי (את גלימותיכם לקחתי בתשובתי 7 )! הדור אחיכו עליה (חזרו וצחקו עליו).
במעשה בגמ' נראה דבר מוזר שרבי אבא התפלל לומר דבר תורה שיהיה מקובל בעיני החכמים, והנה לא זו בלבד שתפילתו לא התקבלה, אלא אדרבה כאילו טרפו לו תפילתו בפניו. לא רק שלא נתקבלו דבריו, אלא אף נתבזה עליהם.
נראה טעם הדבר מפני ששאל שלא כהוגן. אין לו לאדם להתפלל שיתקבלו דבריו, אלא שתתגלה האמת. יכול הוא להתפלל לקלוע לאמת, אך להתפלל שמה שיאמר יתקבל כאמת – זה ודאי לא, ולא יקדם כבוד העבד לכבוד רבו 8 .
שתקבע הלכה כמותו – יצירת הלכה
על אף האמור ישנו מקום מסויים לכוחו של הלומד בהכרעת ההלכה.
אחר שנלמדת סוגיה על בוריה, נטענו בה כל הטענות, והובאו כל הראיות, וכל זה בצורה נכונה ועמוקה כפי אמיתה של תורה – לא אחת עדיין אנו ניצבים בפני מציאות של מחלוקת, שמקורה אינו שוני בראיות וכד', אלא נטיית הסברא של כל לומד.
כנגד מציאות כזו אמרה התורה: "אחרי רבים להטות":
מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק טז הלכה ה
אמר ר' ינאי תורה שנתן הקדוש ברוך הוא למשה, ניתנה לו בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור, שנאמר ודגל"ו, בגימטריא ארבעים ותשעה הוא, אמר לו האיך עבידת, אמר לו רבו המטמאין טמא, רבו המטהרין טהור.
אחרי שנחקרה הסוגיה על מ"ט פניה לכאן ולכאן, אז בא מקום נטיית דעתו של החכם כיצד לפסוק למעשה 9 .
מדוע הנבראים מחליטים מהי ההלכה
לא בכדי כח ההכרעה מסור בידי הנבראים. ישנן שאלות שנתינת התשובה עליהם היא גם יצירת התשובה.
לדוגמה, כאשר אדם מתלבט אם להשקיע את עצמו בעולמה של תורה בתור אברך, או שמא אין זה מתאים לו ויצא קרח גם מלימוד התורה וגם משמחה גשמית בעבודת ה' – את פשיטתה הסופית של התלבטותו, אין אדם יכול לפשוט לו אלא הוא.
הסיבה לכך היא, שאם באמת יחליט החלטה פנימית שאין לו דבר בעולם מלבד התורה הקדושה, וכל מותרות העוה"ז כאין בפני התורה, ואף אם נזקק להם מהוים הם לו אילוף נפשי שיש להתחשב בו בלבד – יצליח בדרכו בתורה.
מאידך אם יכפה את עצמו בכפיה חיצונית, דהיינו ששכלית יכריח את עצמו להקדיש את כל חייו לתורה, לא מתוך הזדהות והפנמה, אלא מתוך יסורי מצפון כי שמע באיזה שיעור שמי שלומד תורה מרויח הכי הרבה - אדם כזה עלול באמת לצאת קרח מכאן ומכאן.
נמצא שכל הכרעה שיקבל בענין המשך דרכו היא נכונה לו, כי כיון שכך החליט, גילה ממילא מה מתאים לו. (איננו באים לשלול מציאות של מתוך שלא לשמה בא לשמה, אלא להמחיש כיצד קביעת התשובה יוצרת את נכונותה המעשית).
על דרך האמור כן הוא בעניננו. התורה מלמדת אותנו מה הם שני הגישות האידאליות שניתן להנהיג את המציאות לפיהן. ההכרעה בסופו של דבר מה מתאים למציאות תלויה באיזו מציאות מדובר. לא די בכך שהדרך תהיה נכונה וטובה, אלא יש צורך עוד שתהיה מתאימה לאדם או למציאות שבפנינו. למשל הסבר סוגיה בעיון עמוק ודאי שהוא דבר טוב ועדיף על פני הסבר שטחי, אך אם אנו באים לדון מה מתאים לילד בכתה א' יוגדר שיעור בעיון עמוק כ"לא נכון להלכה".
או לדוגמה ילד שמחליט שהוא קטן מידי לשמור על האחים שלו בגן שעשועיים, בעצם הכריע בכך שהוא גם קטן מידי לצאת לטיול של יומיים – תפיסת המציאות היא כמכלול.
על כן אחר בירור מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, ההכרעה מה מתאים למציאות, מהו הלך רוחו של המציאות, תתבטא בנטיית ההגיון של החכמים, ובכך גילו מהי ההלכה המתאימה למציאות הנתונה.
הלכה כב"ה המעולים בפועל
דוגמה לאמור מצאנו במחלוקת ב"ש וב"ה:
מסכת עירובין דף יג עמוד ב
אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל.
וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן - מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.
ב"ש וב"ה נחלקו במשך שלוש שנים. מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל יש בה מן העקביות התואמת את אופיים השמימי של בית שמאי לעומת אופיים של בית הלל המתחיל את דרכו מהארץ כלפי השמיים, ומהלל את ה' על כל תוספת קדושה שזכה לה מעבר לארציות.
והנה יוצאת בת קול ומכריזה ששתי הגישות הינן גישות נכונות ואמיתיות, וא"כ, שואלת הגמ', מדוע זכו בית הלל שתקבע הלכה כמותם?
תשובת הגמ' היא שמכלול דרכם של בית הלל תופס בצורה טובה יותר במציאות. דרך זו של בית הלל הצמיחה אנשים שנוחים לבריות, נעלבים ואינם עולבים, ואף מקדימים לשנות את דברי ב"ש קודם לדעת עצמם. כיון שכך ממילא ראוי יותר להנהיג את המציאות לפי דרך זו, ולכן נקבע משמים שהלכה למעשה, המציאות תונהג כב"ה.
שבטי י-ה – והלכה כיהודה
לאור האמור מובן מדרש חז"ל בענינו של יהודה:
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צב עמוד א
דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב: +דברים ל"ג+ יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר, וזאת ליהודה? כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, עד שבא משה ובקש רחמים, אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה? יהודה, מיד שמע ה' קול יהודה! על איבריה לשפא;
לא הוו קא מסקי למתיבתא דרקיעא, +דברים ל"ג+ ואל עמו תביאנו;
לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן ולמשקל ומיטרח בהדי רבנן, +דברים ל"ג+ ידיו רב לו;
לא הוה סליק ליה שמעתתא אליבא דהלכתא, +דברים ל"ג+ ועזר מצריו תהיה.
שנים עשר שבטי י-ה 10 הינם שנים עשר בחינות של גילוי קדושה בעולם, שכולם בחינות אמיתיות ומבוררות של קדושה. כל שבט מבטא מכלול שלם שדרכו אפשר לראות את המציאות. במישור העקרונית אפשרי להנהיג את העולם לפי כל אחת מהבחינות הללו – ניתן לפסוק הלכה ככל אחד מהשבטים.
משה רבנו התפלל שהמציאות תונהג כבחינתו של שבט המלוכה המנהיג את המציאות – שבט יהודה, וע"כ התפלל שתפסק ההלכה כיהודה 11 .
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
האם מותר לפנות למקובלים?
שופר
סוד ההתחדשות של יצחק
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
איך הסדר המוכתב מהווה חירות?
הפלונטר בצד ימין של הלוחות
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
אי אפשר להילחם ברע בלי להביא חלופה!
הלכות קבלת שבת מוקדמת
עונג שבת פרשות ויקרא-צו-פסח
רבנים שונים | ניסן תשפ"ה
סנהדרין דף ק"ה
הרב אלי סטפנסקי | ג' ניסן תשפ"ה
נצח ישראל- שיעור לפסח
נצח ישראל פרק י"א
הרב משה חביב | כ"ז אדר תשפ"ה
