^ 1.. אמנם לדעת השאילתות, ר"ת ורז"ה, דין חמץ כשאר איסורים ובטל בשישים. אבל שאר הפוסקים חולקים עליהם, וסוברים שאינו בטל אפילו באלף, כדברי רבא שפסק כרב בגמ' פסחים ל, א. וכ"כ רי"ף, רא"ש ורמב"ם, ואף ר"ת ורז"ה נמנעו מלהקל מפני שהמנהג להחמיר. (ועי' בבירור הלכה שם). אולם כתב במ"ב תמז, ב, עפ"י האחרונים, שבמקום שיש עוד הרבה צדדים להקל, אפשר לצרף את שיטת השאילתות להקל.
הטעמים לחומרת החמץ הוזכרו ברש"י, רא"ש, סמ"ק, רי"ו ועוד רבים. והטעמים הראשונים עיקריים, ולכן רק מעת כניסת הפסח חמץ אוסר במשהו. אמנם רמב"ם ורמב"ן בארו שחמץ אוסר בכלשהו משום שהוא דבר שיש לו מתירין, שמהתורה חמץ שעבר עליו הפסח מותר, ודבר שיש לו מתירין אינו בטל. ואם כן כבר מחצות יש לאסור חמץ בכלשהו (וזה דווקא במין במינו, אבל בשאינו מינו החמץ אוסר בכלשהו רק בכניסת החג, כמבואר במ"מ וכס"מ א, ה. ולר"ן יש מקום לאסור בכלשהו מחצות גם לטעם שאין רגילים להיבדל ממנו, ואזי הוא אוסר מחצות בכלשהו גם בשאינו מינו). אבל בשו"ע תמז, ב, נפסק שרק מכניסת החג חמץ אוסר בכלשהו, וכן הסכימו רוב האחרונים.
^ 2.. נחלקו אם החמץ אוסר את כל תערובתו גם בהנאה. לראב"ד ורמב"ן אוסר באכילה ולא בהנאה, ולרי"ף, רא"ש ורוה"פ אוסר גם בהנאה, וכן נפסק בשו"ע תמז, א.
אלא שאם יזרוק את דמי החמץ לאיבוד, לרי"ף ורא"ש מותר למכור את השאר לנכרי, שהרי אינו נהנה כלל מהחמץ, אלא רק מקבל תשלום עבור שאר האוכל שאינו חמץ. ולכך הסכימו רובם המכריע של הפוסקים, וכ"כ בשו"ע תסז, י. אולם הרמ"א בדרכי משה תמז, ב, כתב שדעת מרדכי, תה"ד ומהר"י ברין להחמיר לשרוף הכל ולא למוכרו לנכרי. ובמקום הפסד גדול מאוד כתב במ"ב תמז, ג, בשם האחרונים שימכרנו לנכרי. ויתר על כן, בשעה"צ תסז, עד, כתב בשם בית מאיר, שאם גם על ידי מכירה לנכרי יגיע לו הפסד גדול מאוד, יכול להשהותו עד אחר הפסח ואח"כ יוכל לאוכלו או למוכרו ליהודי.
^ 3.. מנהג ספרדים : בכה"ח תמז, עו-עח, כתב שנהגו רבים מהספרדים להחמיר בדין חוזר וניעור, וכ"כ פר"ח וברכ"י תמז, יד. ומשמע שהחמירו אפילו בלח. אמנם באות ע"ו כתב בכה"ח שנהגו להחמיר כרמ"א ולא יותר, וכ"כ בזכור לאברהם שמנהג ספרדים בענייני פסח כרמ"א. אמנם לפי כללי השו"ע שהזכיר דעת המקילים בסתם, משמע שמיקל לגמרי, וביבי"א ח"ב או"ח כג, האריך בסוגיה וחיזק את דעת המקילים, שהיא כדעת רוב הראשונים שאינו חוזר וניעור, ולדעת השאילתות אפילו בפסח חמץ בטל בשישים, ואף למחמירים האיסור מדרבנן, ובספק דרבנן יש להקל. ←
עוד יש לעיין בדעת השו"ע, שבסימן תמב, ד, העתיק את דברי רמב"ם שאסר תריאקה, שהיא תערובת שיש בה כלשהו חמץ, מטעם שחוזר וניעור, ואיך סתר עצמו והיקל בסי' תמז, ד. ולפי הרמ"א חזר בו השו"ע ומסקנתו להתיר. והפר"ח פירש שכאשר מערבים בכוונה את החמץ - חוזר וניעור. והט"ז כתב שבתריאקה החמץ מעמיד ולכן אוסר.
חשוב לציין , שגם לפי המקילים שאינו חוזר וניעור (לשו"ע בהכל, ולרמ"א בלח) אסור לערב חמץ בכוונה תחילה לפני הפסח ולבטלו בשישים כדי לאכול את התערובת בפסח (כפירוש פר"ח בדעת שו"ע, מ"ב תמז, סו"ס קב). ורק בדיעבד אם נתערב, מותר באכילה. ולמחמירים, כיוון שאסור באכילה אסור בהשהייה, ורק בדיעבד אם עבר הפסח, מותר אחר הפסח באכילה (מ"ב תמז, קב).
ואם כבר התערב מעט חמץ לפני הפסח ואין שם פי שישים נגדו, כתב מ"ב תנג, כ, שלפי הט"ז מותר להוסיף כדי לבטלו בשישים, אבל למ"א ורוב הפוסקים אסור, מפני שהוא נראה כמבטל איסור לכתחילה. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים.
^ 4.. בתה"ד א, קיד, כתב שקמח נחשב כתערובת לח, וכך דעת רוה"פ, וכ"כ במ"ב תמז, לב. אמנם הב"ח כתב שלדעת סמ"ק וראבי"ה קמח בקמח נחשב כיבש ביבש, ולכן לכתחילה יש להזהר שלא יהיה קמח שהחמיץ בקמח שעושים ממנו המצות. וכ"כ במ"ב תנג, יז, ושעה"צ כה. בנוסף לכך, ברור שלכתחילה יש לחוש לסוברים שכל חמץ חוזר וניעור, בין לח בין יבש.
שלוש דעות בסברת חוזר וניעור: למחמירים אף בלח, גם כשהחמץ עצמו הוצא ורק משהו ממנו נספג בתערובת ואינו מורגש, אע"פ כן חוזר וניעור. לעומת זאת במ"ב תמז, לג, הזכיר דעת עולת שבת וא"ר שמקילים וסוברים שחוזר וניעור רק אם חוזר לבשל את התערובת, שאז החמץ מוסיף לתת טעם בתערובת, אבל בלא זה אינו חוזר וניעור. והדעה המרכזית כפי שכתב שם מ"ב עפ"י מ"א, שזה שביבש 'חוזר וניעור' היינו כשיש ממשות של חמץ שנותרה בתערובת.
^ 5.. נחלקו הראשונים בדין איסורים שקבעו חכמים שאינם בטלים אפילו באלף, כגון חמץ בפסח ויין נסך. יש מחמירים וסוברים שכשם שמחמירים בכלשהו כך יש להחמיר גם בנותן טעם לפגם, וכך דעת יראים נב; ראבי"ה פסחים תסד; רוקח תפז; או"ז עו"ז רסב; רשב"א א, תצט. מנגד, לדעת רוב הראשונים, רק טעם טוב אינו בטל באלף, אבל טעם פגום אינו אוסר כלל, וכך דעת ר"ת, ר"י, רמב"ן, סמ"ג לאוין עח; רא"ש ע"ז ה, ו; וריטב"א שם; נמוק"י ור"ן לפסחים ל, ב; רא"ה ורשב"ץ.
מנהג רוב קהילות אשכנז להחמיר, אמנם כתבו מ"א ומ"ב תמז, צח, שבמקום שאין מנהג קבוע, יש להורות שהמיקל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו ברכה (עפ"י תה"ד קכח). ומנהג ספרדים הרווח כשו"ע, וכ"כ פר"ח, חיד"א, מהר"י עייאש ועוד, שכן בנוסף לכך שרוב הראשונים הקילו, מדובר במחלוקת בדברי חכמים שהלכה כמיקל. אמנם גם בזה יש שנהגו להחמיר, כמובא בכה"ח תמז, רכח. כתב הרמ"א תמז, ב, שרק מכניסת הפסח המנהג להחמיר בנותן טעם לפגם, אבל לפני כניסת הפסח בטל אפילו אם אין שישים כנגדו, כדין נותן טעם לפגם בשאר איסורים.
^ 6.. ואם לא ביערו, כיוון שלא עבר עליו באיסור תורה של בל יראה ובל ימצא, מותר להנות ממנו אחר הפסח. לגבי אכילה, לא"ר כיוון שעבר בהשהייתו על איסור חכמים אסור לאוכלו, ולמ"א אפשר גם לאוכלו (מ"ב תמז, קב).