בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מצוות לימוד תורה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

לימוד בכולל או עבודה - מה עדיף?

האם נכון לעסוק בתורה ולהתפרנס מן הציבור? התנאים והאמוראים עבדו לפרנסתם; פסק הרמב"ם שאסור להטיל עמו על הציבור; מנהג יששכר וזבולון; דעת החולקים על הרמב"ם; היתרים מיוחדים לדורנו; מי שאינו מתאים להוראה ולרבנות נכון שילמד מקצוע.

undefined

הרב אליעזר מלמד

חשוון תשס"ה
6 דק' קריאה
שאלה: אני לומד כיום בישיבה ושמח בלימוד התורה, אבל אינני מתאים להיות רב או מורה, האם נכון שאמשיך ללמוד בישיבה כמה שיותר שנים, ורק אם לא אוכל להסתפק במלגה שאקבל מהישיבה אצא לעבוד; או שעדיף שכבר עכשיו אצא מהישיבה ללימודים אקדמאים כדי לרכוש מקצוע ולהתפרנס מיגיע כפיי תוך קביעת עתים לתורה?

האיסור להתפרנס מתורה
תשובה: ככלל אסור לאדם לומר: "אלמד תורה והציבור יפרנסני". ואף שמעלת לימוד התורה עליונה על כל המצוות, אסור להתפרנס מלימוד התורה. וכך מבואר במשנה במסכת אבות (ד, ה). בתחילה המשנה עוסקת בכוונה הראויה בלימוד התורה: "הלומד על מנת ללמד - מספיקין בידו ללמוד וללמד, והלומד על מנת לעשות - מספיקין בידו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות". וממשיכה המשנה: "רבי צדוק אומר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם (להתגאות בתורה), ולא קרדום לחפור בהם (להתפרנס מהתורה). וכך היה הלל אומר: ודאשתמש בתגא חלף (המשתמש בכתרה של תורה חולף מהעולם). הא למדת: כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם".

מנהג התנאים והאמוראים
וכן נהגו גדולי ישראל. מי לנו גדול מהלל הזקן, שלפני שנתמנה לנשיא התפרנס בדוחק רב מחטיבת עצים. אמנם אחר שהתמנה לנשיא, הציבור נתן לו ממון רב עד שנעשה עשיר. שכך הדין, שכל מי שהתמנה לתפקיד מנהיגותי, כגון נשיא או אב בית דין, אם לא היה מבוסס מבחינה כלכלית, הציבור היה נותן לו ממון כדי להעשירו. וזאת מפני שכבודו של הציבור שמנהיגיו יהיו עשירים ומכובדים, שעל ידי כך יהיו דבריהם נשמעים. וכך מסופר בתלמוד על רבי אבא דמן עכו שהיה עני, ורבי אבהו השתדל שיֵמנו אותו לראש כדי שיתעשר (סוטה מ, א, וכן מובא בהוריות י, א; חולין קלד, ב).
אולם כל שאר תלמידי החכמים שלא היה להם תפקיד מנהיגותי, למרות שהיו גדולים מאוד בתורה, לא התפרנסו מהציבור. שמעון הפקולי היה עושה צמר גפן, רבי יוחנן הסנדלר היה מתפרנס מתפירת סנדלים, רבי מאיר היה סופר סת"ם, רב פפא היה שותל עצים, וכן רבים. ובאותם הדורות, היה הציבור מסייע לרבנים בעבודתם ובמסחרם, ועל ידי כך יכלו להתפרנס בזמן קצר, ולפנות את רוב זמנם ללימוד התורה.

דברי הרמב"ם
הרמב"ם בפירושו למשנה (אבות ד, ה) כתב דברים חריפים מאוד כנגד לומדי תורה התובעים שהציבור יפרנסם, והביא דוגמאות רבות מגדולי התנאים שהיו עוסקים במלאכה ולא העלו בדעתם שהציבור יפרנסם.
וכך פסק בהלכות תלמוד תורה (ג, י): "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".

בני זבולון ויששכר
אמנם ידוע מנהגם של בני זבולון שהיו עוסקים במסחר, ומפרנסים תלמידי חכמים משבט יששכר, ואמרו עליהם חז"ל: "לפיכך כשבא משה רבנו לברך את שבטי ישראל הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר: "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ", ועל זבולון נאמר: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (ב"ר עב, ה; צט, ט).
גם הרמב"ם מסכים לדרכם
גם הרמב"ם מסכים כמובן להנהגתם של בני זבולון ויששכר. ואף שמנהג חסידות שאדם יתפרנס מיגיע כפיו, וכפי שכתב הרמב"ם עצמו (הל' ת"ת ג, יא): "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב". אולם אין אדם חייב לנהוג במדת חסידות. ולעיתים כדי להפיץ תורה בישראל, מוטב לוותר על מנהג חסידות זה. וכך נהג הרמב"ם בעצמו, שבמשך שנים אחיו דוד שהיה עוסק במסחר היה מפרנסו, והרמב"ם עסק בתורה בשקידה. ורק לאחר שאחיו טבע בים, נאלץ הרמב"ם לעסוק ברפואה כדי לפרנס את משפחתו ואת משפחת אחיו.
לא יטיל עצמו על הציבור
הרי שהחילוק בין האיסור להתפרנס מהתורה ובין מנהגם של בני יששכר הוא בשני תחומים, א) בכוונת הלומדים, ב) בכבוד ולא בביזיון.
שלא למדו בני יששכר תורה כדי להתפרנס ממנה, אלא ודאי היו להם שדות והיו רגילים לעבוד בהן, אלא שבני זבולון שזכו לעשירות רבה, באו לפני אותם מבני יששכר שהיו מוכשרים בלימוד, והציעו להם בדרך מכובדת שיקדישו יותר מזמנם לתורה והם יפרנסום. ולא עלה כלל עד דעתם של בני יששכר לבוא ולבקש מבני זבולון שיפרנסום.

החולקים על הרמב"ם
רבים מגדולי ישראל הראשונים חלקו למעשה על הרמב"ם, ואמרו שאם תלמידי החכמים לא יקבלו את פרנסתם מהציבור, לא תתקיים התורה בישראל, ולא יהיה מי שילמד תורה לעם.
ואף שהסכימו שזו מידת חסידות שלא להתפרנס מהציבור, וברור שבימי התנאים תלמידי החכמים התפרנסו ממלאכתם ועם זאת עסקו בתורה והעמידו תלמידים הרבה. מכל מקום במשך השנים נתמעטו הדורות, וכבר לא ניתן לעסוק בפרנסה וגם ללמוד וללמד תורה.
בזמן התנאים והאמוראים הדגש המרכזי היה על הבנה מעמיקה, שכן כמות המשניות, הברייתות והמימרות לא היתה מרובה כל כך, ועיקר הלימוד היה מכוון להעמקה ביסודות התורה. וכפי הנראה, מלאכת הפרנסה לא הפריעה להם להמשיך ולהעמיק במחשבתם תוך כדי עבודתם. אבל במשך השנים התרבו הדעות והפירושים, חומר הלימוד התרחב לאין שיעור, ותלמידי חכמים צריכים הרבה יותר שעות ללמוד בספרי התלמוד, הגאונים והראשונים, להעמיק בהם ולשננם.
וכך כתב רבי שמעון בן צמח (חי בשנים ה' קכ"א - ה' ר"ד), בספרו התשב"ץ ח"א קמב-קמח, והביא ראיות רבות לדבריו. וכן פסקו גדולי האחרונים, ובראשם רבי יוסף קארו בכסף משנה (על הרמב"ם ובית יוסף ליו"ד רמו), והרמ"א (יו"ד רמו, כא).
יתר על כן, הורו גדולי האחרונים, שכל הרבנים שהם מרביצי תורה, אף אם יש ביכולתם להתפרנס מיגיע כפיהם, אם מחמת פרנסתם יתבטלו מללמד את התלמידים, עוון הוא בידם, כי נמצא העולם חסר מתורתם, כי אי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה וגם להתפרנס ממעשה ידיו (ש"ך יו"ד רמו, כ, בשם מהרש"ל והב"ח).

ההיתר לבחורי ישיבות ואברכים שמתאימים להוראה
יותר מזה, בעקבות התמעטות הדורות וריבוי הספרים והדעות, ברור שלא ניתן יהיה להצמיח תלמידי חכמים בעלי רמה סבירה בלא שישקיעו את כל יומם בלימוד התורה. ואם הציבור לא יממן את לימודיהם של בחורי הישיבות, לא יתפתחו תלמידי חכמים שיוכלו ללמד ולהורות בדור הבא. ולכן, למרות שמעיקר הדין היה ראוי שלומדי התורה יתפרנסו מעמל כפיהם, במשך הדורות נוצר הכרח לשנות את המנהג הקדום ולפרנס את לומדי התורה, כדי שהתורה תתקיים בישראל. וזהו רצונו של הציבור, שיצמחו מקרבו תלמידי חכמים שיהיו מסוגלים ללמד תורה ולהורות הלכה, וכיוון שלא ניתן להגיע לכך בלא שהתלמידים יקדישו את כל יומם ללימוד התורה, הציבור תורם כספים להחזקת הישיבות והכוללים שמגדלים בהם תלמידי חכמים ומורים. וכן כתבו המהרש"ל והש"ך (יו"ד רמו, כ), ורבי חיים בן עטר (ראשון לציון רמו, כא).

היתר נוסף לדורנו
בדורנו התעוררה בעיה נוספת, רבים מבני הנוער אינם מגיעים לרמה תורנית שתספיק להדריך את חייהם לאורה של תורה. וכיוון שיש מצווה לחנך את הבנים לדעת תורה ולחיות לאורה, חייבים ההורים להמשיך לממן את לימודיהם עוד מספר שנים בישיבה, כדי שירכשו את יסודות התורה. וכיוון שישנם הורים שאינם מסוגלים לשלם עבור לימוד ילדיהם (ויש גם הורים שאינם רוצים לשלם), צריך הציבור כולו לדאוג לכך, ולכן יש צורך לאסוף תרומות להחזקת הישיבות.
בחור שאינו מתאים להוראה ורבנות
אבל לאחר שהבחור למד מספר שנים בישיבה וקיבל בסיס בתורה ויראת שמים, מן הראוי לכוון אותו לפי כישוריו ונטיית לבו, אם בתחום התורה לחינוך והרבנות, ואם למקצועות ריאליים, כגון ניהול או כל מקצוע אחר שמתאים לאישיותו.
ולענייננו, מי שמוצא בעצמו שאינו מתאים למקצוע ההוראה או הרבנות, אין לו יותר היתר ללמוד כל היום תורה ולהתקיים על חשבון הציבור או מכספי צדקה.
וכך נוהגים אצלנו בישיבת הר ברכה, לאחר מסלול הלימודים המסודר, שכולל חמש שנים (כולל השירות הצבאי), כל בחור בוחר לו את דרכו המתאימה לו, לשם שמים, אם במקצועות הקודש ואם במקצועות החול, ואף הישיבה מעודדת אותו להיות נאמן לאופי המיוחד שלו. וכך רבים הולכים ללמוד מקצוע ומשתדלים לעשות זאת ברמה הגבוהה ביותר לפי יכולתם, ועם זאת ממשיכים לקבוע עתים לתורה, ומפנימים ערכים של מסירות ואהבה לתורה וללומדיה ולקיום המצוות בכל דקדוקיהן ומשתדלים להרבות בצדקה וחסד, לסייע בבניין הארץ ולקדש שם שמים.

הערך העצמי של העבודה
יש כמובן גם ערך עצמי לעבודה, וכפי שאמרו חז"ל לגבי יעקב אבינו, שתלה את הצלתו מידי לבן בכך שה' ראה את חריצותו בעבודתו, וכך אמרו (בר"ר עד, יב): "חביבה היא המלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון ומלאכה הצילה נפשות" (ועיין ערוה"ש חו"מ שלא, ג. ושו"ע או"ח קצא, א-ב). ולא כאן המקום להרחיב בזה.
בארץ ישראל ישנה מעלה נוספת בעבודה והיא מעלת מצוות ישוב הארץ. וכפי שכתב החתם סופר בחידושיו לסוכה (לו, א): "שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך, ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצוה. וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה".

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il