להודות ולהלל על גאולתנו | הרב אליעזר מלמד | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

8695

10 דק' קריאה

שאלות ליום העצמאות
האם ראוי לשמוח ביום העצמאות? האם העובדה שממשלת ישראל זוממת לעקור ישובים אינה מצריכה מחשבה שנייה, שמא אין לשמוח על הקמת מדינת ישראל? שכן גם בעת הקמת המדינה היו רוב שרי הממשלה חילוניים, אולם מצווה אחת היתה בידם - יישוב הארץ, וכעת גם זו אינה בידם. והאם לא התברר שצדקו אותם רבנים גדולים שהתנגדו לשמחת יום העצמאות?

שלוש הקדושות של יום העצמאות
בשלוש קדושות נתעטר יום העצמאות: א. בקדושת מצוות יישוב הארץ. ב. בקדושת התקיימות דברי הנביאים וקידוש ה' לעיני העמים. ג. בקדושת הצלת ישראל מיד צורריהם.

ולכן למרות חולשות גדולות ומעשים רעים שנעשו על ידי שרים וראשי ממשלות, השמחה וההודאה שלנו על יום העצמאות שרירה וקיימת, שכל שלוש הקדושות שביום העצמאות נשארו במקומם.

יישוב הארץ
בעת ההכרזה על הקמת המדינה חזר העם היהודי לקיים את מצוות יישוב הארץ, שעיקר עניינה, שהארץ תהיה בריבונות ישראל, כפי שנאמר (במדבר לג, נג):"והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה". "הורשתם" הכוונה כיבוש וריבונות; "וישבתם" הכוונה ליישבה שלא תהיה שוממה. וכן נאמר (דברים יא, לא): "וירשתם אותה וישבתם בה". וכך הגדיר הרמב"ן (בהוספותיו לספר המצוות, מצוות עשה ד) את המצווה: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". ועיין עוד בבית יוסף וב"ח או"ח תקסא, מ"א א, מ"ב ב, שהגדרת החורבן תלויה בריבונות.

קידוש ה' ואתחלתא דגאולה
בהקמת המדינה הוסרה חרפת הגלות. דורות על דורות נדדנו בגלות, עברנו השפלות איומות, שוד ורצח. היינו ללעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד למכה ולחרפה. זרים אמרו לנו, אין לכם עוד תוחלת ותקווה. זה היה מצב של חילול ה' נורא, מפני ששמו של הקב"ה נקרא עלינו, וכשאנו מתבזים גם שמו של הקב"ה נעשה מחולל בגויים (ע' יחזקאל לו).

יתר על כן, נביאי ישראל התנבאו בשם ה': "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד). "ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פריים" (ישעיהו סה, כא). "עוד תטעי כרמים בהרי שומרון נטעו נוטעים וחיללוּ" (ירמיהו לא, ד). וכן בפסוקים רבים.
אבל אחר שעברו כל כך הרבה שנים ודבר ה' לא התקיים, התגבר חילול ה' בעולם, ושונאי ישראל כבר גמרו בדעתם כי אבד הסיכוי שעם ישראל יחזור לארצו. ואף חז"ל הפליגו מאוד בנס קיבוץ הגלויות עד שאמרו: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים פח, א). והנה ארע הנס, דבר ה' קם. היה זה קידוש ה' גדול ונורא, שהלך והתעצם במלחמת ששת הימים, עת שחררנו את ירושלים ואת הערים הקדושות שביהודה ושומרון.

תהליך זה של קיבוץ הגלויות והפרחת השממה, שקיבל דחיפה עצומה בעת הקמת המדינה, הוא התחלת הגאולה. וכפי שאמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". ופירש רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".

הצלת ישראל
ביום העצמאות ניצל עם ישראל מעבדות של שעבוד מלכויות על כל הכרוך בכך לחירות של עצמאות מדינית. ומתוך כך גם נעשתה לישראל הצלה ממשית ממיתה לחיים, שעד אז לא יכולנו להתגונן מפני שונאינו שרדפו אותנו, ומאז בחסדי ה' אנחנו מתגוננים ומנצחים. ואמנם עדיין לא כלו שונאינו העומדים עלינו לכלותינו, אבל אחרי הקמת המדינה כבר יש לנו בחסדי ה' צבא, ויש לנו כוח להתגונן ואף לנצח. במשך יותר מחמישים שנות קיום המדינה נהרגו במלחמות ופיגועים כעשרים אלף נפשות קדושות, אולם רק שנים אחדות קודם, בעת השואה האיומה, במשך חמש שנים נרצחו למעלה מששה מיליון יהודים קדושים. יותר מפי שלוש מאות. זה ההבדל בין מצב שבו יש לנו יכולת להתגונן ולהלחם למצב שבו אין לנו יכולת להתגונן.

ואף ליהודים החיים בכל ארצות פזוריהם נעשתה ביום זה הצלה, שיש להם מדינה שמוכנה תמיד לקלוט אותם בעת צרה, ואף פועלת למענם בזירה הבינלאומית. לפני תקומת המדינה, לא התחשבו כמעט בטענות היהודים כנגד הרדיפות האנטישמיות הרצחניות שהתחוללו בארצות שונות. לאחר קום המדינה, אף המדינות המרושעות ביותר נאלצו להתחשב בפעילותה של מדינת ישראל למען היהודים המתגוררים בהן. אפילו המשטר הקומוניסטי נאלץ להתגמש ולהתיר ליהודים לצאת מאחרי מסך הברזל, דבר שלא ניתן היה להעלות על הדעת לפני הקמת המדינה.

גם מבחינה רוחנית היתה הצלה לעם היהודי על ידי הקמת המדינה, ולא כאן המקום להאריך בכך.

המצווה לקבוע יום טוב ביום שנעשית בו תשועה
מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית לישראל תשועה, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. ואף שיש איסור להוסיף מצוות על מה שכתוב בתורה, מכל מקום מצווה זו נלמדת בקל וחומר: ומה ביציאת מצרים, שניצלנו מעבדות לחירות, נצטווינו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (עפ"י מגילה יד, א, וכן מבואר בריטב"א שם).

וביאר החתם סופר (יו"ד סו"ס רלג, ואו"ח רח) שכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בהם איזה זכר לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה. וחכמים הם שקבעו שבפורים יש לקרוא את המגילה ולעשות משתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, ובחנוכה יש להדליק נרות.

קביעת יום טוב ביום העצמאות
על פי זה קבעה מועצת הרבנות הראשית, כשבראשה הרבנים הגאונים הרב הרצוג והרב עוזיאל, ועימהם מועצת הרבנות הראשית שחבריה היו מגדולי התורה שבדור, לעשות יום טוב ביום העצמאות.

וכן כתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה בספרו שו"ת קול מבשר (ח"א כא) שמצווה לעשות יום טוב ביום העצמאות, וביאר את החובה הזו על פי הרמב"ן והריטב"א ועוד ראשונים ואחרונים. וביאר שאין לחוש בזה לאיסור "בל תוסיף", כי האיסור לבדות חג חדש הוא רק בסתם יום טוב שלא נתקן לזכר ישועה, אבל מה שמתקנים לזכר ישועה יש בו חיוב מקל וחומר. עוד כתב שיש איסור לנביאים להוסיף יו"ט על פי הנבואה.

כך נהגו ישראל מדורי דורות
ואין זה מנהג חדש שהנהיגו כלפי יום העצמאות, אלא כך נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון 'פורים-פרנקפורט', 'פורים-טבריה'. ויש מקומות שנהגו באותם ימים לערוך משתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים. וכתב מהר"ם אלשקר (סי' מט) שיש לקביעת אותן הקהילות תוקף, וכל זרעם חייבים לקיימם גם אם יעברו לגור בקהילות אחרות. וכן פסקו עוד אחרונים (מ"א תרפו, ה, וא"ר שם, ושלא כפר"ח).

וכן כתב בעל החתם סופר, שאף הוא עצמו, למרות שעבר דירה לפרשבורג, נוהג יום שמחה בכ' אדר ('פורים פרנקפורט') כמנהג עיר הולדתו. וכן ידוע שהרמב"ם קבע יום טוב לו ולזרעו לזכר הצלתו מהסערה בים, וכן כתב בחיי אדם (כלל קנה אות מא). ובישכיל עבדי ח"ז או"ח מד (יב) הביא דוגמאות רבות לתיקון פורים בקהילות שונות. ועל סמך זה פסק (בישכיל עבדי ח"ח השמטות ד') שיכולים לקבוע יום טוב ביום העצמאות.

וכך כתב הרב חיים פלאג'י (מועד לכל חי סימן ו), שיש משפחות בעירו שנעשה להם נס ביום ח' באייר, ויש שנעשה להם נס בי"א באייר, וקבעו ימים אלו פורים, ומסתפרים בהם למרות שחלו בימי ספירת העומר.

ויש לכך עוד מקורות רבים מאוד, ונזכיר רק עוד שני ראשונים: אבן עזרא במדבר י, י, ור"ת כמובא בתר"י לברכות (בדפי הרי"ף ח, א).

כך היתה דעת רוב הרבנים
וכך היתה דעת רוב הרבנים בארץ, וכפי שכתב הרב משולם ראטה בתוך דבריו (הסוגריים המרובעים במקור): "הנה אין ספק שהיום ההוא [ה' אייר], שנקבע על ידי הממשלה וחברי הכנסת [שהם נבחרי רוב הציבור] ורוב גדולי הרבנים לחוג אותו בכל הארץ זכר לנס של תשועתנו וחירותנו, מצווה לעשותו שמחה ויום טוב ולומר הלל".

הגאון הגדול הרב משולם ראטה
כיוון שהזכרנו את שמו של הגאון הגדול הרב משולם ראטה, ראוי לספר מעט על גדולתו. מילדותו שקד באופן נפלא בלימוד התורה, וכשרונותיו היו עצומים בזיכרון, העמקה וחריפות שאין דומה לה. כל ישותו היתה תורה. מספרים שגם בתוך שנתו היה מוחו הוגה וקודח בדברי בתורה, וכך היה מתעורר מעת לעת, נוטל ידיים, מעיין בספר לראות במדויק דבר מה, וחוזר לישון.

היה מקושר לאדמו"רי בית רוז'ין. בתחילה שימש ברבנות באזורי גליציה, וכל הרבנים באזור רבנותו היו נכנעים לפני גדולתו התורנית. כדרך אגב שמעתי, שבכל אזור רבנותו נהגו לאסור כבד אווז, מפני שאמר שפיטום האווזים גורם לספק טרפה ויש בו איסור צער בעלי חיים.

לקראת סוף ימיו, לאחר מלחמת העולם השנייה, עלה לארץ והתגורר בבני ברק. ושמעתי שגם ה'חזון איש' העריך אותו מאוד, ואף הלך לביתו לבקרו.

היה חבר במועצת הרבנות הראשית. במשך זמן מסוים קבעו הרבנים הראשיים כי רבי משולם ראטה יהיה הבוחן ונותן הסמיכה לרבנים. אבל גם תלמידי חכמים אמיתיים לא עברו את הבחינה המחמירה שלו, והיו צריכים למצוא בוחנים אחרים.

פעם הזדמנו הרב משולם ראטה והרב ראובן מרגליות (אף הוא גאון שחיבר ספרים רבים) לשמחת בית השואבה בבית האדמו"ר מסדיגורה בתל אביב ורקדו ביחד בעת השמחה. לאחר מכן כתב האדמו"ר לגיסו שהיו אצלו שני הרבנים הגאונים הללו, וכשרקדו ביחד, דומה היה בעיניו ששני ספרי תורה חיים רוקדים.

פעם שאלו את הרצי"ה קוק מי נחשב בעיניו גדול הדור בתורה אחר הסתלקותו של מרן הרב זצ"ל, וענה: הרב משולם ראטה.

יש לציין כי בדור האחרון כותבי תולדות הרבנים עסקו יותר בתולדותיהם של גדולי הרבנים הליטאים, תוך התעלמות מסוימת מגדולי התורה הגאונים שהיו מקושרים לחסידות. בנוסף לכך, כותבים רבים ניסו להעלים את גדולתם של הרבנים שתמכו בציונות, ולכן שמו של הרב הגאון משולם ראטה אינו ידוע כל כך. לאחרונה התעוררו צאצאיו להוציא לאור מחדש את השו"ת שלו 'קול מבשר' בתוספת הקדמה על תולדותיו וסיכום התשובות.

אמירת הלל
וכיוון שחובה להודות לה' על התשועה שעשה לישראל, לפיכך מצווה לומר הלל ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר, מצרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזרות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה וכפי שאמרו חז"ל (פסחים קיז, א) שאחר נס קריעת ים סוף "נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". ופירש רש"י, שעל פי זה תקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה. (וכן מבואר בירושלמי פסחים פ"י ה"ו, ושמות רבה כג, יב, וכן מבואר מדברי הגמרא מגילה יד, א. ולדעת בה"ג ועוד ראשונים חובת אמירתו מהתורה. ולדעת הרמב"ם מדברי חכמים. ולדעת הנצי"ב (שאילתות כו, א) מצווה מהתורה לומר הלל בשעת הנס, כבשירת הים, ואח"כ בכל שנה היא מצווה מדברי חכמים. ומהחת"ס או"ח רח ד"ה 'ומ"מ', ויו"ד סו"ס רלג, משמע שהיא מהתורה בכל שנה ושנה).

וכן כתב הגאון רבי משולם ראטה, שמצווה לומר הלל ביום העצמאות עם ברכה (קול מבשר ח"א כא). ויש להיזהר בזה מאוד, שכך למדנו (סנהדרין צד, א) שאחר שניצל חזקיהו המלך מסנחריב וממחלתו כמעט ונעשה משיח, אולם כיוון שלא אמר שירה, נתעכב הדבר ואבדה השעה.

הרבנות הראשית נמנעה בתחילה לקבוע לברך על ההלל
אולם היו רבנים שסברו שאין לברך על ההלל. חמשה טעמים עיקריים הוזכרו בדבריהם: א. לפי דעת החיד"א על פי כמה ראשונים, הלל עם ברכה אפשר לומר רק כאשר נעשה נס לכל ישראל, ובארץ ישראל ביום העצמאות היו רק מקצת ישראל. ב. יש להודות רק על הצלה שלמה, ועדיין אנחנו מאוימים על ידי אויבינו מסביב. ג. מפני המצב הרוחני של ראשי המדינה ורבים מאזרחיה. ד. מפני שיש לחוש לדעה הסוברת שאין לומר הלל אלא כאשר נעשה נס גלוי כדוגמת נס פך השמן, ובהקמת המדינה הנס היה נסתר ובדרך הטבע. ה. יש ספק אם יום ההודאה צריך להיקבע דווקא ביום העצמאות או ביום סיום מלחמת השחרור או ביום החלטת האו"ם על הקמת המדינה שהוא ט"ז כסלו (כ"ט בנובמבר).

וכך פסק הרב עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ח"ו או"ח י) לומר הלל אחר התפילה בלא ברכה. וכן דעת הראשל"צ הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ו או"ח מא). והרב משאש בשו"ת שמש ומגן ח"ג כתב שעדיף לא לברך, אבל הרוצה לברך רשאי. גם דעת מו"ר הרב ישראלי היתה שלא לברך על ההלל. וכך היתה דעתם של מו"ר הרבנים הראשיים, הרב אברהם שפירא, והראשל"צ הרב מרדכי אליהו. אלא שהרב שפירא הסכים שהרוצה לברך כמנהגו - רשאי (הובא בספר הרבנות הראשית ח"ב ע' 901-903).

החלטת הרבנות הראשית בעת הקמת המדינה
כתב הרב שמואל כץ בספר הרבנות הראשית (ח"ב ע' 841, הערה 33) שהרב אושפיזאי העיד שלדעת הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל, מיד אחר קום המדינה היה ראוי לתקן לומר הלל בברכה. אלא שמפני שנמסרה להם התנגדותם התקיפה של ה'חזון איש' ועוד רבנים, לא רצו להרבות במחלוקת ונמנעו מלקבוע לאומרו בברכה, וציינו בדבריהם שהעובדה שירושלים העתיקה אינה בידינו היא סיבה מרכזית לזה.

וכמה מגדולי הרבנים הצטערו על כך, וכפי שנמסר בשם הגאון הרב זווין (שם עמוד 890 הערה 6), שאמר כי זו בכייה לדורות שבגלל התערבות מבחוץ של רבנים שאינם חברים במועצת הרבנות הראשית, לא פסקו מיד בעת קום המדינה לומר הלל עם ברכה. וכן סיפר הרב שאר ישוב על אביו הרב דוד כהן הנזיר, שסבר שיש לומר הלל בברכה. ואחר שדעתו לא התקבלה לא ברך, והסביר: "חסר לי את ה'וציוונו' של הרבנות הראשית". כמו כן כתבו שיש לומר הלל עם ברכה הרב גרשוני, ובספר 'נצר מטעי' לו, והרב חיים דוד הלוי (דת ומדינה ע' 82).

דברי הרב צבי יהודה
ראוי להביא כאן את דברי מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל מדרשתו ביום העצמאות הי"ט (לנתיבות ישראל ח"ב ע' שנט-שס): "פנה אלי אדם חשוב אחד ושאלני, מדוע לא יתירו לנו רבותינו לברך על ההלל ביום העצמאות? השיבותי לו, כי הוראת הרבנות הראשית שקולה וצודקת היא. תקנות הרבנות הראשית באות לכל הציבור כולו, וכיוון שלצערנו ולחרפתנו חלק גדול מהציבור שלנו איננו מאמין בגודל מעשה ה' המתגלה לנו בכוננות מלכות ישראל, ובהיותו מחוסר אמונה הריהו מחוסר שמחה, הרי אי אפשר לחייבו בברכה. דוגמת הרואה את חברו ושמח בראייתו החייב לברך, שאם הוא שמח מברך ואם איננו שמח אינו מברך. הרב מימון, שכולו היה קודש לבנין עמו ונחלתו של הקב"ה, הוא היה מלא שמחה של אמונה, ולכן קבע שבבית הכנסת שלו יאמרו הלל בברכה. הוא הדין למקומות דומים נוספים - צבא ישראל והקיבוצים הדתיים. אולם הרבנות הכוללת והראשית, היא אינה יכולה לתקן ברכה כהוראה כוללת לכל הציבור כשזה איננו מוכן לה. בישיבתנו המרכזית נהגנו כפסק הרבנות, כי אין אנו 'קלויז' של חוג מיוחד - שייכים אנו לעניינו של כלל ישראל המרוכז בירושלים, ומכיוון שבכללו של הציבור יש לעת עתה, לצערנו ולבושתנו, עיכובים בשלמות האמונה והשמחה... נכון שננהג אף אנו כהוראת הרבנות לכלל כולו".

אחרי מלחמת ששת הימים הצטער הרצי"ה שלא קבעו לומר הלל עם ברכה ביום העצמאות, ואע"פ כן אמרו בישיבת "מרכז הרב" הלל ללא ברכה, כתקנת הרבנות הראשית.

החלטת הרבנות הראשית בשנת תשל"ד
בשנת תשל"ד הגיעה המדינה לשנתה ה-26, וכבר זכינו לשחרר את יהודה ושומרון, ואף ממלחמת יום הכיפורים יצאנו בניצחון גדול, למרות תנאי הפתיחה הקשים, וכבר יותר משלושה מליון יהודים התגוררו בארץ, פי חמשה ממספרנו בעת הקמת המדינה. לאור כל זאת חזרה ונתכנסה מועצת הרבנות הראשית, ביוזמת הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן זצ"ל, בכ"ה ניסן תשל"ד, לדון באמירת הלל ביום העצמאות. והוחלט ברוב דעות שיש מקום גדול לומר הלל שלם בברכה בתפילת שחרית של יום העצמאות.

הרצי"ה שמח מאוד על החלטה זו, וכך נהגו בישיבת 'מרכז הרב'. ואף שמאז עברו עלינו מאורעות שונים, עליות וירידות, והרבנות הראשית כבר אינה במעמדה הקודם, מכל מקום כבר נהגו תלמידי הרצי"ה לומר הלל עם ברכה.

ויהי רצון שבזכות ההודאה שאנו מודים לפניו יתברך על כל הטובות והחסדים שגמל עמנו, נזכה כולנו לגאולה שלמה במהרה בימינו.

להרחבת הדברים ניתן להיכנס לשיעור "יום העצמאות" מתוך "פניני הלכה".

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.