12266
מותר לאדם להתפלל ולשבח את ה' בכל לשון שירצה ובכל זמן שירצה, ובתוך התפילות והשבחים מותר להזכיר את שמותיו הקדושים, אבל אסור לומר ברכה לבטלה. ואיזוהי ברכה לבטלה? כאשר אומרים ברכה שלא במקומה. כגון המברך 'המוציא' בלא לאכול לחם, או המברך ברכת המזון בלא שאכל לפני כן לחם. וכן אם בירך 'המוציא' והתחיל לאכול לחם, ושוב בירך 'המוציא', כיוון שכבר יצא ידי חובתו בברכה הראשונה, הברכה השנייה לבטלה. וכן מי שאכל לחם ובירך ברכת המזון, אם יחזור ויברך ברכת המזון, ברכתו תהיה לבטלה.
ואף שבפועל כשאמר ברכה לבטלה אמר דברי שבח והודאה לה', שהרי כל מה שאמר בברכה הוא אמת ולכבודו יתברך, מכל מקום הואיל וחכמים תקנו לומר את הברכה בתנאים מסוימים והוא אמרה שלא במקומה, עבר על איסור מדברי חכמים. ודומה הדבר למי שנשבע 'שבועת שוא', כגון שנשבע שהשמיים הם שמיים, אע"פ שלא הוציא דבר שקר מפיו, כיוון שהשתמש בלשון שבועה לדבר מפורסם שאין צורך להישבע עליו, עבר על איסור תורה, שנאמר (שמות כ, ו): "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא". וכן מי שבירך בשעה שאינו צריך לברך, ביטל את כוונת הברכה, שחכמים תקנו לומר את הנוסח המקודש של הברכה במקום שבו צריך אדם להודות לבוראו ולברכו, והוא זלזל בתקנתם ואמר את הברכה לשוא. אלא שהואיל ותקנת הברכות מדברי חכמים, המברך אותן שלא במקומן עובר על איסור מדברי חכמים. ויש מי שאומר, שהמברך ברכה לבטלה עובר באיסור תורה. 1
טעה ובירך ברכה לבטלה, יאמר מיד: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ויש בזה תיקון מסוים, שבזה שהוא מברך את שם כבוד מלכותו, הוא מפיג מעט את חילול השם שעשה בעת שאמר ברכה לבטלה. ואם אמר "ברוך אתה ה'" ונזכר שאינו צריך לברך, יסיים "למדני חוקיך", וכך יצא שאמר פסוק שלם מתהלים (קיט, יב), ואין בידו איסור של ברכה לבטלה (שו"ע רו, ו).
ב - ברכה שאינה צריכה
בנוסף לאיסור לברך ברכה לבטלה, יש גם איסור לגרום לברכה שאינה צריכה. למשל, מי שרוצה לאכול תפוח ואגס, הואיל וברכת שניהם שווה, עליו לברך ברכה אחת לפני אכילתם ואחת אחר אכילתם. ואם אחר שיסיים את אכילת התפוח יברך 'בורא נפשות', כדי שיצטרך על ידי כך לברך שוב 'העץ' ו'ובורא נפשות' על האגס, נמצא שגרם לעצמו להוסיף שתי ברכות. ואסור לעשות זאת, מפני שהברכה היא דבר יקר ומקודש, וכשהיא נאמרת לצורך היא מוסיפה ברכה, וכשהיא נאמרת שלא לצורך, היא נעשית דבר קל שאין מכירים בערכו.
אלא שאיסור זה קל יותר, ולכן כאשר יש לאדם ספק בענייני ברכות, ועל ידי גרימת ברכה נוספת יצא מהספק, מותר לו לגרום לברכה נוספת. למשל, כאשר ברור שמאכל מסוים טפל לחבירו, מברך על העיקר ופוטר את הטפל, ואם יברך על הטפל לחוד ועל העיקר לחוד, יעבור באיסור, כי הוא גורם לעצמו לברך ברכה שאינה צריכה. אבל כאשר יש ספק אם המאכל אכן טפל לחבירו, מוטב שיאכל תחילה משני המאכלים בנפרד, כדי שיברך על כל אחד את ברכתו. ואף שבזה שהוא אוכל כל מאכל בנפרד הוא גורם לעצמו לברך ברכה נוספת, אין בכך איסור ברכה שאינה צריכה, הואיל והוא עושה כן כדי לצאת מהספק (לעיל יא, ב).
וכן מותר לגרום להוספת ברכות כדי להשלים למאה ברכות בשבת, ובתנאי שיעשה זאת באופן שנראה כטבעי לסדר אכילתו. למשל, מותר לבקש שיביאו את הפירות אחר הסעודה, שעל ידי כך ירוויח עוד ברכה. שאם יאכלם בתוך הסעודה, יברך עליהם בתחילה 'העץ' אבל לא יברך עליהם ברכה אחרונה, כי ברכת המזון תפטור גם אותם. ואם יביאו לו את הפירות אחר הסעודה, יברך עליהם בתחילה ובסוף. ואין בזה איסור, הואיל וגם ביום חול לפעמים דוחים את אכילת הפירות לאחר הסעודה. אלא שביום חול מותר לעשות זאת רק כאשר באמת רוצים להפסיק בין הסעודה לאכילת הפירות, ואילו בשבת, מותר לעשות זאת גם כאשר המגמה העיקרית היא להשלים למאה ברכות. וכן מותר לאכול מגדנות ופירות לפני סעודת שבת כדי להשלים למאה ברכות, ובתנאי שיפסיק למשך חצי שעה או לכל הפחות רבע שעה בין אכילתם לתחילת הסעודה, שאז אינו נראה כמי שמעוניין רק בהוספת הברכות, אלא כמי שרוצה לענג את השבת בטעימות רבות (ראו לעיל ג, יב). 2
ג - ספק ברכות להקל
כאשר ישנו ספק אם צריך לברך ברכה מסוימת, אין חובה לברך אותה, שכלל נקוט בידינו, שכל אימת שיש לנו ספק בדברי חכמים ההלכה להקל ('ספיקא דרבנן לקולא'). וכיוון שתקנת הברכות מדברי חכמים, אין חובה לברך במקום שיש ספק. ואם ירצה להתנדב ולברך, הרי הוא נכנס לספק איסור, שכן למדנו שאסור לברך ברכה לבטלה. וזו משמעות הכלל: "ספק ברכות להקל", שכאשר יש ספק אם צריך לברך ברכה מסוימת, יש להקל ואסור להחמיר ולברך. למשל, אדם שמסופק אם אכל שיעור כ'זית' המחייב ברכה אחרונה - לא יברך. 3
יש אומרים שרק כאשר הספק שקול פחות או יותר, כגון שקרוב למחצית הפוסקים סוברים שאין לברך, אז אסור לברך. אבל אם לדעת רוב ברור של הפוסקים צריך לברך, מברכים ואין חוששים לדעת המיעוט. ולעומתם, יש אומרים, שגם כאשר רק מיעוט מהפוסקים סוברים שאין לברך, עדיין יש כאן ספק, ואסור לברך. וכך מקובל להורות. כלומר, עניין הברכה צריך להיות מוחלט, שיעמוד האדם בוודאות לפני בוראו ויברך, אבל כשהוא מסופק, אינו יכול לומר ברכה לפני בוראו.
וכל מה שחוששים לדעת פוסקים שסוברים שאין לברך הוא רק כאשר אין מנהג ברור, אבל אם יש מנהג לברך, מברכים כפי המנהג, כי עצם זה שנהגו לברך מראה שכך הוכרעה ההלכה, ואין בזה יותר ספק. 4
ד - האם מותר ליהנות כאשר ספק אם בירך
רצה לאכול דבר מה והסתפק אם כבר בירך עליו. הואיל וספק ברכות להקל - יאכל בלא ברכה. ואם אפשר למצוא פתרון, נכון לעשות זאת כדי לצאת מהספק. למשל, אם יש שם אדם שצריך לברך את אותה הברכה, יבקש ממנו לכוון להוציאו בברכתו, ויענה אחריו אמן ומיד יאכל. ולגבי מאכלים שברכתם האחרונה 'בורא נפשות', אם יצא מביתו לטיול קצר, ייווצר הפסק, וכך כשיחזור יוכל לברך שוב ברכה ראשונה על המאכל שהוא רוצה לאכול (לעיל ט, ז). ואינו נחשב כמי שגרם לעצמו לברך ברכה שאינה צריכה, הואיל ועשה זאת כדי לצאת מהספק (לעיל ב). ומכל מקום כשאין פתרון, מצד הדין, מותר לאכול, שכן רק כאשר יש ודאות שצריך לברך חובה לברך, וכשאין ודאות, אין אפשרות לברך. והרוצה להחמיר על עצמו יימנע מלאכול.
ויש אומרים, שכאשר אדם מסופק אם עליו לברך, יוכל לומר את הברכה, ובמקום לומר את השם המקודש יאמר את תרגומו, כגון שיאמר "ברוך רחמנא מלך העולם" וימשיך לומר את הברכה בעברית, וכך מצד אחד לא יחטא בהוצאת שם שמיים לבטלה, ומאידך יצא ידי חובת הברכה, שכן גם המברך בשפה אחרת יצא ידי חובה (ערוה"ש רב, ג). ורבים חלקו על זה, וסוברים שאיסור ברכה לבטלה אינו תלוי בשם ה', אלא בעצם זה שאדם מתכוון להוציא ברכה מפיו כאשר אינו חייב בה. וכמו שהנשבע שבועת שוא בהזכרת שם ה' בלועזית עובר באיסור תורה, כך המברך בהזכרת שם ה' בלועזית עובר על איסור ברכה לבטלה (שו"ת רע"א קמא כה). וכיוון שהדבר שנוי במחלוקת, עדיף להימנע מכך (יחו"ד ו, טו).
ורבים מהאחרונים יעצו, שבכל עת שמחמת הספק אי אפשר לברך, טוב להרהר את הברכה בלב, או לומר את הברכה בפה ורק את השם להרהר בלב. וה' יראה ללבב שהוא רוצה להודות לפניו, ועם זאת אין בזה חשש ברכה לבטלה (פמ"ג, רע"א, בא"ח מטות יד. ולרמב"ם יוצאים בהרהור כמו בדיבור, וגם לדעתו אין בזה חשש ברכה לבטלה). 5
ה - מאה ברכות
חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות (מנחות מג, ב, שו"ע מו, ג). ודוד המלך תיקן זאת בעת שהיתה מגפה, ומתו בכל יום מאה נפשות מישראל. והבין דוד ברוח הקודש שהמגפה נגרמה מפני שאין מברכים לה' בשלמות, במאה ברכות בכל יום, ועמד ותיקן לישראל שיהיו מברכים בכל יום מאה ברכות (במד"ר יח, כא, טור או"ח מו).
במצווה זו חייבים הגברים, שהם מחויבים להתפלל שלוש תפילות ביום, ועל ידי כך, יחד עם הסעודות, מגיעים ליותר ממאה ברכות בכל יום. אבל נשים פטורות משלוש תפילות בכל יום, וממילא אין בידן אפשרות להגיע למאה ברכות.
בשבתות וימים טובים, שיש פחות ברכות בתפילת העמידה, צריכים להוסיף לברך עוד כמה ברכות על מיני בשמים ומאכלים שונים (מנחות מג, ב). כאשר אין אפשרות לכך, כגון ביום הכיפורים ושאר תעניות, שכל ברכות הנהנין שעל האוכל נחסרות, אפשר לכוון לצרף את הברכות ששומעים מפי העולים לתורה ולהפטרה. ובשעת הצורך אפשר לצרף גם את הברכות ששומעים משליח הציבור בחזרת הש"ץ (מ"ב מו, יד). 6
ו - כללים בנוסח הברכות
יש ברכות שתקנו חכמים בנוסח קצר, שיש בהן הודאה אחת בלא אריכות לשון, כדוגמת ברכות השחר וברכות הנהנין. ויש ברכות שתוקנו בנוסח ארוך, שהן כוללות פרטים רבים. בברכה קצרה אומרים פעם אחת "ברוך אתה" וכו', ואילו בברכה ארוכה פותחים ב"ברוך אתה", וגם בסיום הברכה חוזרים ואומרים 'ברוך אתה", כמו למשל בברכות 'אשר יצר' ו'מעין שלוש'. וכאשר מדובר בברכה ארוכה שתמיד סמוכה לחברתה, אין פותחים בה בברוך, כי הברכה הקודמת הפותחת בברוך נחשבת כפתיחה שלה (פסחים קד, ב). ולכן בברכות שבתפילת עמידה וברכת המזון, רק הברכה הראשונה פותחת ב'ברוך', ובכל השאר, אף שהן ארוכות, רק בחתימתן אומרים "ברוך אתה" (ראו לעיל ד, ב). וישנן ברכות הודאה מעטות, שאף שלפעמים הן נאמרות שלא בסמיכות לחברתן, אין פותחים בהן ב'ברוך', כדוגמת ברכת 'אלוהי נשמה' שאומרים בבוקר (שו"ע ו, ג, ועי"ש מ"ב יב).
אין לשנות מהנוסח שתקנו חכמים בברכות, ואם שינה, כל שאמר את ארבעת היסודות שבכל ברכה, יצא ידי חובתו. ואלו הם ארבעת היסודות: א) ברוך, ב) שם ה', ג) שהוא מלך העולם.
ד) תוכנה המיוחד של הברכה, ויש ברכות שתוכנן כולל כמה פרטים מעכבים, כמו בברכות המזון (לעיל ד, ה). השמיט אחד מן היסודות הללו, לא יצא ידי חובתו (ברכות מ, ב; שו"ע ריד, א, שועה"ר קפה, ב; מ"ב סח, א).
כאשר ישנה סדרה של ברכות שנאמרות ברצף, כמו למשל ברכת המזון או ברכות קריאת שמע או תפילת שמונה עשרה, אין צורך להזכיר את מלכותו בכל הברכות, שהואיל וכבר אמר זאת בברכה הראשונה, כל הברכות שנאמרות אח"כ ברצף נסמכות על כך. אבל את שם ה' חייבים להזכיר בכל הברכות, מפני שיסוד הברכה הוא הפנייה אל ה', ולכן מוכרחים להזכיר את שמו.
ז - שניים שאוכלים יחד - האם טוב שאחד יברך?
שניים שבאו לאכול יחד לחם, כיוון שקבעו עצמם לאכול יחד, טוב שאחד יברך 'המוציא' ויפטור את חבירו. משום שברכה הנאמרת עבור שני אנשים חשובה יותר, ויש בה ביטוי גדול יותר של הודאה לה' (ברכות מב, ב; ראו לעיל ה, א). וכן נוהגים בסעודות שבת, שהואיל והתאספו לאכול יחד, גדול הבית מברך 'המוציא' עבור כולם, שברוב עם הדרת מלך (ברכות נג, א; שו"ע קסז, יא; לעיל ג, ד. וראו לעיל א, י, בדיני המוציא את חבירו).
אבל אם כל אחד אוכל לעצמו, ואינם מחכים זה לזה, יותר טוב שכל אחד יברך לעצמו. ואם אחד אינו יודע לברך, למרות שכל אחד מהם אוכל לעצמו, זה שיודע לברך יברך בקול כדי לפטור את חבירו שאינו יודע לברך (עי' שו"ע קסז, יג).
לגבי אכילת פירות ושאר דברי מאכל, אם לא קבעו עצמם לאכול ביחד, לכל הדעות נכון שכל אחד יברך לעצמו. ואם קבעו עצמם לאכול יחד, יש אומרים, שמוטב שאחד יברך בקול ויפטור את חבירו (שו"ע ריג, א). ויש אומרים, שרק אכילת לחם או שתיית יין נחשבים לדבר המאגד את החבורה, ובהם טוב שאחד יברך עבור כולם. אך שאר המאכלים והמשקים, אינם חשובים כל כך שיתאגדו אנשים לאוכלם או לשתותם, ולכן גם כשיושבים לאוכלם יחד, מוטב שכל אחד יברך לעצמו (רמ"א שם). אמנם אם אוכלים פירות בתוך סעודה, כיוון שהם כבר מאוגדים בסעודה, מוטב שאחד יברך גם על הפרי לכולם (מ"ב ריג, יא).
לגבי ברכה אחרונה, כולם מודים שמוטב שכל אחד יברך לעצמו, ורק כאשר יש שם מישהו שאינו יודע לברך, או שיש לו ספק אם אכל כשיעור שמחייב ברכה, נכון שאחד יברך בקול כדי לפטור אותו (שו"ע ריג, א. וראו לעיל ה, ו, לעניין זימון).
ח - חובת עניית אמן
השומע אדם מישראל מברך - חייב לענות אחריו אמן (שו"ע רטו, ב). ואפילו אם לא שמע את כל הברכה אלא רק את סופה, חייב לענות אמן (ח"א, מ"ב רטו, ו). ואם לא שמע את הברכה אבל הוא יודע על איזו ברכה מדובר, והבין מתנועות השפתיים של המברך שהוא סיים את הברכה, רשאי לענות אחריו אמן אבל אינו חייב (באו"ה שם, רמ"א קכד, ח, ובא"ח).
אסור לענות אמן אחר מי שמברך ברכה לבטלה (שו"ע רטו, ד). אבל מי ששמע ברכה ממי שמברך על פי מנהגו, למרות שהשומע אינו נוהג לומר ברכה זו, חייב לענות עליה אמן, הואיל וזה שבירך עשה כדין על פי מנהגו. למשל, מי שאינו נוהג לברך על ההלל בראש חודש, צריך לענות אמן אחר מי שנוהג לברך. 7
השומע ברכה מקטן שהגיע לגיל חינוך לברכות, היינו שהוא מבין את משמעות הברכה ויודע לומר אותה כראוי - חייב לענות אחריו אמן (שו"ע רטו, ג). בדרך כלל הקטנים מגיעים לכך בגיל חמש או שש. ואם קטן שעוד לא הגיע לכך מברך - אין עונים אחריו אמן, אבל משבחים אותו שבירך יפה, כדי להרגילו לברך.
כאשר מלמדים קטן לברך, מרגילים אותו לומר את נוסח הברכה עם שם השם, ואין בזה איסור ברכה לבטלה, הואיל והוא עושה זאת לצורך לימוד. אבל אין עונים אמן על ברכה שנועדה לצורך תרגול (שו"ע רטו, ג).
השומע גוי שמברך ברכה במקום שראוי לאומרה, כגון לפני אכילה או אחריה, ראוי לשומע לענות אחריו אמן, שכן כוונתו לשמיים. ואם יש חשש שהוא מכוון לעבודה זרה, למרות שהוא אומר את הברכה בנוסח שלנו, אין לענות אחריו אמן (שו"ע ורמ"א רטו, ב, מ"ב יב). לעיל בפרק א, הלכה ט, מבוארת מצוות עניית אמן וגודל מעלתה.
ט - האם יוצאים בשמיעה ברמקול
נחלקו הפוסקים, אם השומע ברכה דרך טלפון, רמקול ומכשיר שמיעה - יוצא ידי חובה. יש אומרים, שהואיל והקול יצא מכוחו של המברך, ומיד השומע שמע אותו, למרות שהקול עבר דרך מכשיר חשמלי, דינו כדין קולו של המברך, שאפשר לצאת בשמיעתו ידי חובה. ויש אומרים, שהואיל והקול הנשמע אינו קולו המקורי של המברך, אלא המכשיר החשמלי קלט אותו כאותות חשמליים, ואח"כ תרגם אותו שוב לקול חדש, הרי זה כשומע קול מכונה, שאין יוצאים בו ידי חובה.
למעשה, יש לחשוש לדעת המחמירים, ולא לקיים את המצוות התלויות בשמיעה בעזרת מכשירים חשמליים. אולם כשאין ברירה, עדיף לקיים את המצווה על ידי מכשירים חשמליים, מאשר להפסידה לגמרי. למשל, מי שנמצא במקום שאינו יכול לשמוע קריאת מגילה או הבדלה, עדיף שישמע אותם דרך הטלפון או בשידור חי ברדיו. ובזימון, כאשר האנשים מרובים וקשה לשמוע את המזמן בלא רמקול, טוב להיעזר בו (בזימון יש יותר מקום להקל, כמבואר לעיל ה, ו, 10).
נחלקו הפוסקים בדין כבד-שמיעה שנעזר במכשיר שמיעה. יש אומרים שאינו יוצא ידי חובה, הואיל ואינו שומע באוזנו ממש. ומנגד, יש אומרים ששמיעה דרך המכשיר כשמיעה דרך האוזן, הואיל ובפועל שמע את הקול. ויש אומרים שבמצוות שמיעת שופר צריך לשמוע את השופר ישירות בלא שום תיווך, אבל בשאר המצוות ניתן לקיימן בשמיעה על ידי מכשיר. למעשה, במצוות מדברי חכמים, אפשר לסמוך על דעת המקילים, ובמצוות מהתורה, כאשר אפשר, עדיף לשמוע בלא המכשיר.
השומע ברכות וקדיש דרך רמקול - צריך לענות אמן. והשומע דרך טלפון או רדיו בשידור חי - טוב שיענה אמן אבל אינו חייב. 8
י - האוכל איסור
אין מברכים על אכילת מאכל שאסור לאוכלו, לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, שהיאך יודה לה' על הנאה שבאה לידו באיסור. ואם יברך, לא יהיה בברכתו שבח אלא ניאוץ ופגיעה בכבוד שמיים. ואין הפרש בין אם המאכל אסור מהתורה, כגון בשר שלא נשחט כהלכה, או אסור מדברי חכמים, כגון פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות בזמן שרוב ישראל בחוץ לארץ, בכל אופן אין מברכים עליהם (משנה ברכות מה, א; שו"ע קצו, א).
וכן הגונב מאכל, בנוסף לכך שעליו להשיב את הגניבה, אסור לו לברך עליו, ואם יברך אין זו ברכה אלא ניאוץ, שנאמר (תהלים י, ג): "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'" (עפ"י סנהדרין ו, ב).
האוכל מאכל כשר בשעה שאסור לו לאכול, כגון שאוכל בתענית, או במוצאי שבת לפני הבדלה, או לפני תפילת שחרית, או בסוכות מחוץ לסוכה, כיוון שהמאכל עצמו כשר ורק זמן האכילה או מקומה אינם ראויים, צריך לברך על הנאתו מהמאכל הכשר.
מי שנמצא בסכנה וכדי להציל את עצמו הוא צריך לאכול מאכלים אסורים, כנבלות וטרפות, עליו לברך עליהם. ואע"פ שהיה מעדיף שלא להצטרך כלל לאוכלם, כיוון שבפועל הוא אוכלם בהיתר, שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות, עליו לברך על הנאתו. אמנם אם הוא סולד מהמאכל האסור, כגון שהוא נאלץ לאכול חזיר וחש מזה גועל, לא יברך, שכן בפועל הוא לא נהנה (שו"ע קצו, ב; רד, ט; מ"ב רד, מח). 9
יא - המברך באיסור האם יאכל
טעה ובירך על מאכל שאסור באכילה, כגון על בשר טריפה, או חמץ בפסח, לא יאכל ממנו כלום, וברכתו לבטלה. ואפילו אם איסור האכילה הוא מדברי חכמים בלבד, לא יטעם ממנו כלל.
וכן הדין לגבי מי שבתוך סעודה בשרית טעה ובירך 'שהכל' על גלידה חלבית, הואיל ואסור מדברי חכמים לאכול חלב בסעודה בשרית, לא יטעם כלל מהגלידה החלבית. אבל אם הספיק לקנח את פיו במאכל ומשקה לאחר אכילת הבשר, או שכבר סיים את הסעודה או שכבר עברה שעה מאכילת הבשר, למרות שהוא נוהג כמנהג רוב ישראל להמתין שש שעות אחר אכילת בשר, יטעם מעט מהגלידה החלבית. שהואיל ויש ראשונים שסוברים שבאופנים אלו אין איסור, עדיף לנהוג כמותם מאשר להיכשל באיסור ברכה לבטלה (עי' בשו"ע ורמ"א ומפרשים ליו"ד פט, א).
טעה ובירך במוצאי שבת לפני הבדלה על דבר מאכל, ולפני שהתחיל לאכול נזכר שאסור לאכול לפני ההבדלה, יטעם מעט מהמאכל. מפני שאין איסור בעצם המאכל, וכדי שלא תימצא ברכתו לבטלה, עדיף שיטעם מעט אחר ברכתו. וכן הדין למי שטעה ובירך על דבר מאכל לפני קידוש (רמ"א רעא, ה, מ"ב כו).
וכן אם טעה ובירך על דבר שאין אוכלים מחמת מנהג, יטעם ממנו, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. ולכן המברך בטעות בתשעת הימים על בשר, יטעם מעט מהבשר. מפני שהאיסור לאכול בשר בתשעת הימים הוא מחמת מנהג. ועוד, שבטעימה כל שהיא אין שמחה ולכן כמעט שאין בה פגיעה באבלות.
וכן מי שטעה ובירך על דבר מאכל לפני תפילת שחרית, יטעם מעט, מפני שאין בטעימתו זו ביטוי של גאווה, שהוא טועם רק כדי להינצל מברכה לבטלה.
שכח שהוא ביום צום ובירך 'שהכל' על מים, לדעת רוב הפוסקים לא ישתה. מפני שהאיסור לאכול ולשתות בצום הוא ברור, ואין לעשות מעשה ולעבור על איסור זה. 10
יב - נתינת מאכל לפני מי שלא יברך
כאשר אדם מכבד את חבירו במאכל, מוטלת עליו אחריות לדאוג שיברך, שאם לא כן נמצא שהוא מסייע בידו להיכשל באיסור אכילת דבר בלא ברכה (שו"ע קסט, ב).
ואם חבירו חילוני, ויש חשש סביר שכאשר יבקש ממנו לברך - יעלב, יכבד אותו במאכל ומשקה בלא לבקש ממנו לברך. מפני שאם יעליב אותו יכשיל אותו באיסור חמור יותר, שיגרום למתח ושנאה ביניהם, ואף יתכן שיגרום לו להתרחק מתורה ומצוות. אלא שאין לחשוש יותר מדי שמא האורח יעלב, משום שבפועל, רוב היהודים שאינם מוגדרים כדתיים, שמחים לברך או לכל הפחות לענות אמן, כאשר הם מתארחים אצל חברם או קרובם הדתי. ולכן בדרך כלל ניתן להציע לאורח בעדינות לברך, ולכל הפחות אפשר שהמארח יברך בקול רם, ועל ידי שהאורח יענה אמן, ייחשב כשותף במידת מה בברכה (עי' אג"מ או"ח ה, יג; מנחת שלמה א, לה; שבט הלוי ד, יז, פס"ת קסט, ג-ד).
יג - דין הטועה בברכתו
נטל כוס מים בידו, ובעת שאמר "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם" טעה וחשב שיין בידו, והתכוון לברך 'הגפן', ונזכר שהוא מים וסיים "שהכל נהיה בדברו", יצא ידי חובה (רש"י ותוס').
ואפילו אם נזכר בטעותו רק לאחר שסיים את הברכה ואמר: "בורא פרי הגפן", ומיד נזכר ואמר תוך כדי דיבור: "שהכל נהיה בדברו", הואיל ובפועל תיקן את עצמו, יצא ידי חובתו. ואמנם יש מהראשונים שסוברים שהואיל ובברכה עצמה טעה, הן בכוונתו והן בדיבורו, לא יצא ידי חובתו (משמע מרש"י ותוס'). מכל מקום מחמת הספק הכריעו רוב הראשונים שיצא ידי חובתו (ראב"ד ורא"ש עפ"י גאונים ורי"ף, וכ"כ שו"ע רט, ב, מ"ב ה-ו).
ואם אמר את כל הברכה על המים כראוי, ולאחר שסיים התבלבל וחשב שהוא צריך לתקן את הברכה וחזר וסיים "בורא פרי הגפן". יש אומרים שלא יצא, הואיל והחליט לחתום את הברכה על הגפן, וברכת הגפן אינה פוטרת את המים (ראב"ד ורז"ה). ויש אומרים שהואיל ובתחילה אמר את הברכה כראוי, כבר יצא ידי חובה, וזה שאח"כ תיקן עצמו, אינו יכול לפסול את הברכה שכבר נחתמה כהלכה (רמב"ן עפ"י הגאונים). והואיל וספק ברכות להקל, יצא ידי חובה (עי' ברכ"ה ח"א ה, ט). 11
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
איך מותר להכין קפה בשבת?
סוד ההתחדשות של יצחק
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
'לדוד ה' אורי וישעי' מה הקשר לאלול?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
היסוד הגדול שנלמד מרבי שמעון בר יוחאי
האם מותר לטייל במקום בלי מניין?
דווקא בשעות (הכי) חשוכות של הלילה - מתחיל להשתפר
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
כללי איסור חמץ
פרק ב
הרב אליעזר מלמד | תשפ
מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ
הרב יוסף כרמל | אב תשע"ה
איך לבחור שמות לילדים?
הרב שמואל אליהו | תמוז תשס"ח
