דרשני:באבלות ובבית האבל נשיאת כפיים (Zvi Ryzman)

בס"ד

סימן ו

נשיאת כפיים באבלות ובבית האבל

בן דודי יצחק [הכהן] שפירא, המתגורר בלוס אנגל'ס, נסע לשבת שבעה לאחר פטירת אמו ע"ה לירושלים. בשבת [שבתוך השבעה] ירד להתפלל בבית הכנסת הסמוך, והופתע מאד, כשנתבקש לעלות לדוכן. הפתעתו נבעה ממנהג הכהנים האשכנזים בחו"ל לא לעלות לדוכן במשך כל י"ב חודשי האבל, כפי שנפסק בדברי הרמ"א (או"ח סי' קכח סע' מג) "ויש אומרים דכל זמן האבילות, אפילו עד י"ב חדש על אביו ועל אמו, אינו נושא את כפיו (מרדכי סוף פרק הקורא עומד והגהות מיימוני), וכן נוהגין במדינות אלו".

כאשר שב ללוס אנגל'ס וסיפר לנו את קורותיו, ביקשנו ללמוד בצוותא את ההלכות והמנהגים בדיני נשיאת כפים של כהן אבל, ושל כהן [שאינו אבל] בבית האבל.

א. המנהג שכהן אבל אינו עולה לדוכן מובא במרדכי (מגילה סימן תתיז) "אבל תוך י"ב חודש על אביו ועל אמו נוהגים שאין נושא כפיו, ושמצריכים אותו שיצא מבית הכנסת קודם שיתחיל שליח ציבור בעבודה". וטעמו נתבאר בדברי שיבולי הלקט (סימן כג) "לפי שכל מי שעומד לברך, ראוי לו שיהא שרוי בשמחה", והאבל אינו שרוי בשמחה מחמת אבלותו ולכן אינו רשאי לשאת כפיים.

וכתב הבית יוסף (או"ח סי' קכח סע' מג) על דברי המרדכי: "ובארצות הללו לא נהגו כן, ומכל מקום אפשר לסמוך על טעם זה שלא ישא כפיו בעודו בשבעת ימי אבילות. ואם יש כהנים אחרים בבית הכנסת צריך לצאת חוץ לבית הכנסת בשעה שקורא כהנים כדי שלא יהא עובר בשלש עשה". וכן פסק בשלחן ערוך: "אחר שבעה ימי אבלות, נושא כפיו. ובתוך שבעה ימי אבילות, יֵצֵא מבית הכנסת בשעה שקורא כהנים".

כלומר, לדעת הבית יוסף, בשבעת ימי האבלות הכהן רשאי לשאת כפים, ואם אין כהנים אחרים חייב לעלות לדוכן, שלא כדברי המרדכי. אך אם יש כהנים אחרים, אפשר לסמוך על דברי המרדכי שכהן אבל לא עולה לדוכן [כי אינו שרוי בשמחה].

אולם בדרכי משה (הקצר, שם אות יט) כתב על דברי הבית יוסף: "ונראה דהוא הדין אם אין שם כהנים אלא הוא, לא ישא את כפיו, רק שאין צריך לצאת מבית הכנסת שאין קורין כהנים, וגם הנוטל לידיים לא יבוא אליו, ואז אינו עובר". וברמ"א (שם) פסק להלכה כהמרדכי: "ויש אומרים דכל זמן האבילות, אפילו עד י"ב חדש על אביו ועל אמו, אינו נושא את כפיו, וכן נוהגים במדינות אלו" [וכתב המג"א (ס"ק סו) דהיינו "אפילו אין שם כהן אלא הוא"].

בביאור דברי הרמ"א, כתב בשו"ע הרב (או"ח סימן קכח סעיף נה) "כהנים נמנעים מנשיאת כפים מחמת המנהג, כגון במקומות שנהגו שבתוך שבעת ימי האבלות אינו נושא כפיו מפני שאין שרוי בשמחה, והמברך יש לו להיות בשמחה וטוב לב, כמו שמצינו ביצחק שציוה לעשות לו מטעמים קודם שיברך". ובמשנה ברורה (ס"ק קנז) הוסיף: "נהגו שלא לישא כפים משום שצריך הכהן להיות בשמחה וטוב לב בשעת הברכה, כדכתיב וטוב לב הוא יברך" [וצ"ע שאין פסוק כזה בתנ"ך].

ומבואר איפוא בדעת הרמ"א להלכה, שכהן אבל אינו עולה לדוכן לשאת כפיו כל י"ב חודשי אבלותו. וכתב המשנה ברורה (ס"ק קנז) כי לפי דעת הרמ"א: "צריך [הכהן] לצאת [מבית הכנסת] כדי שלא יקראוהו לעלות לדוכן. ובדיעבד אם לא יצא וקראוהו לעלות לדוכן, בין בשבת ובין בחול בין שאין שם כהן אלא הוא, ובין עם כהנים אחרים, צריך לעלות דאם לא כן עובר בעשה".

וכך אמנם נוהגים הכהנים האשכנזים בחו"ל, הנושאים כפים רק בימים טובים [כדברי הרמ"א בסי' קכח סע' מד], שהאבל אינו עולה לדוכן בימים הטובים בשנת האבל על פטירת הוריו [מנהג האשכנזים בארץ ישראל יבואר להלן].

ב. והנה דברי המרדכי והרמ"א תמוהים, כפי שהקשה בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן א) "איך אפשר דשאר ימי אבלות דהוו דרבנן, ידחו ג' מצוות עשה של תורה. ואפילו ביום ראשון שאבלות דאורייתא, היאך ידחה עשה אחד ג' עשה [שיש בברכה כהנים, כמבואר בדברי הגמרא במסכת סוטה (לח, א) ובשו"ע (או"ח סי' קכח סע' ב), הנלמדות מהפסוקים [א] כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [ב] אָמוֹר לָהֶם [ג] וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"]. כל שכן שאפשר לקיים את הכל, שהרי אין נשיאות כפים מבטל דין האבילות כקריאת שמע ותפילה וציצית". חיוב אבלות מהתורה הוא רק ביום הראשון מימי השבעה, ובשאר הימים חיוב האבלות מדרבנן. ואם כן יש לתמוה, היאך קיום מצוה אחת של אבלות ביום הראשון דוחה קיום שלוש מצוות עשה מהתורה. וכל שכן בשאר הימים, שחיוב אבלות מדרבנן, היאך יתכן שחיוב אבלות מדרבנן דוחה קיום שלוש מצוות מהתורה.

ועוד הקשה הרדב"ז: "לדעת המרדכי לא יהיו הכהנים האבלים עובדים עבודה במקדש, שהרי ברכת כהנים, עבודה הוא, שנאמר לעמוד לשרת בשם ה' אלקיו, וכשמנו פסולי עבודה לא מנו אבלות כלל". לפי המרדכי שכהן שאינו שרוי בשמחה לא מברך, היה צריך להיות הדין שכהן אבל אינו עובד בבית המקדש, בגלל שאינו נמצא בשמחה, אולם לא מצאנו הלכה זו, כאשר מנו את הפסולים לעבודה בבית המקדש, וצ"ע.

דברי המרדכי והרמ"א תמוהים מסיבה נוספת, כפי שהוכיח המור וקציעה (סי' קכח סע' מג) כי חוסר "שמחה" אינה מעכב בקיום ברכת כהנים, מדברי הגמרא (ערכין יא, א) "מנין לעיקר שירה מן התורה, רב מתנה אמר, מהכא (דברים כח, מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב", איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב, הוי אומר זה שירה. [והקשו] ואימא דברי תורה [יתכן שהפסוק לא נאמר בשירת הלוויים אלא בדברי תורה], דכתיב (תהלים יט, ט) פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", [ותירצו] משמחי לב איקרי, טוב לא איקרי" [דברי תורה אמנם נקראים מְשַׂמְּחֵי לֵב, אך אינם נקראים טוֹב]. וכתב המור וקציעה: "ואם איתא, ליקשי ואימא נשיאות כפים, דהא בברכה כתיב (מלכים א ח, סו) וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב, הא על כרחך פשיטא ליה לתלמודא דלא בעיא שמחה וטוב לב". כלומר, אם אמנם ברכת כהנים צריכה להיות בשמחה, ומי שאינו שרוי בשמחה אינו רשאי לברך, מדוע לא הקשו בסוגיא בערכין ש"עבודת השמחה" האמורה בפסוק תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה, נאמרה על ברכת כהנים. ומכאן מסקנת המור וקציעה שאין לאבלים להימנע מברכת כהנים: "והיא ראיה ברורה דלא חש לה תלמודא לגמרי, ותשובה זו עולה לאותן המונעים האבל מנשיאת כפים".

הוכחה נוספת שחוסר "שמחה" אינה מעכב בקיום ברכת כהנים, כתב הרב הראשי לישראל, רבי איסר יהודה אונטרמן, בשו"ת שבט מיהודה (ח"ב סי' יג) "ממה דמפורש בפוסקים כי בתשעה באב במנחה יש נשיאת כפים, והן אז כולם אבלים [ובוודאי אינם שרויים בשמחה], ויש שאבלות זו של הכלל חמורה יותר מאבלות הפרט אחרי שבעה, שהרי אסור בשאילת שלום, ומזה מוכח כי אין איסור לאבל לישא כפיו".

נשיאת כפים של כהנים אבלים - המנהג למעשה

ג. מנהג הכהנים האבלים בני ספרד כדעת מרן השו"ע, מבואר בבן איש חי (שנה ראשונה פרשת תצוה סעיף כב) "כהן אבל [בתוך ימי השבעה] יוצא מבית הכנסת בשעה שקורא כהנים, ואחר שבעת ימי אבלות ישא כפיו. ויש אומרים דאפילו בתוך שבעה ישא כפיו ועליו תבא ברכת טוב". ובספר חזון עובדיה (אבילות ח"ג עמ' ח) כתב: "כהן אבל לא ישא כפיו בתוך שבעת ימי האבל. אבל לאחר מכן, עולה ונושא כפיו".

ובבירור מנהג הכהנים בני אשכנז, כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן מג אות ב), שלמרות שמסתימת דברי הרמ"א נראה שלא יעלו לדוכן כל י"ב חודשי האבלות, יש חילוקי דינים בזה: "בארץ ישראל שנושאים כפיהם בכל יום, נראה [א] דתוך שבעה לא ישא כפיו כלל כהכרעת המחבר (סעיף מג). [ב] ובתוך שלשים, בדליכא כהן כלל אלא הוא, או דליכא רק אחד והוא השני, גם כן יעלה. ואם יש שנים, רשאי לצאת מבית הכנסת. [ג] אבל תוך י"ב חודש יברך כדרכו, דכדאי הם רבותינו הפרי חדש והרדב"ז בתשובה (ח"א סי' א), שמקילים אפילו תוך שבעה, לסמוך עליהם על כל פנים בכהאי גוונא [דהיינו לאחר השלושים]".

וכן מובא בספר נשיאת כפים כהלכתה (פרק כא הערה יא) בשם החזון איש "שהשיב לאבל על אביו ואמו שישא כפיו אפילו בתוך שלושים". ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סימן קסו) כתב: "ושמעתי שהגר"ח מבריסק הורה שאבל בי"ב חודש ישא כפיו. ותוך שבעה, אף שיום טוב מבטל גזירת שבעה, אין להקל. אבל תוך שלושים שברגל, שתתבטל בהם השלושים, צ"ב".

יחד עם זאת, בספרו של רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, ראש ישיבת עץ חיים, גשר החיים (פרק כ אות ה) כתב: "רובם נוהגים שאין נושאים שם [בבית האבל] כפים. אולם יש בירושלים משפחות אחדות של כהנים, שהן נוהגות לעלות לדוכן גם בתוך שבעה וגם בבית האבל. ואם כי מנהג זה הוא נגד הטור שו"ע ורוב הפוסקים, יש גם להם על מי שיסמוכו". ובספר ואני אברכם (פרק נח הערה 21) הביא מעדותו של הגר"י קאפח, שכן מנהג תימן, שאבלים עולים לדוכן אפילו בימי השבעה.

נשיאת כפים של כהנים [שאינם אבלים] בבית האבל

ד. הבן איש חי [בהמשך דבריו המובאים לעיל] כתב: "ובעיר הקודש ירושלים תוב"ב נהגו לעשות נשיאת כפים בבית האבל. וכן נהגו מחדש פה עירנו בגדד יע"א. ורק הכהנים שהם אבלים לא נהגו לישא כפים. וצריך להזהירם שלא יעמדו שם, אלא יכנסו קודם רצה תוך חדר אחר שבבית".

והנה בחורף תשע"ו יצא לאור ספר "ציוני הלכה" - פסקי הגרי"ש אלישיב בהלכות אבלות, שנרשמו מפיו על ידי תלמידו רבי בן ציון הכהן קוק. כשעיינתי בספר (פרק כ) בנדון דידן, נוכחתי לראות שהגרי"ש אלישיב התלבט מאד בדבר, כפי שמתאר הרב"צ קוק את המשא ומתן שהיה לו עם הגריש"א בנדון זה לאורך השנים, לפנינו דבריו: "למחרת הלווית הרבנית ע"ה [אשת הגרי"ש], ניגשתי לרבינו קודם התפילה, ושאלתיו האם לעלות לדוכן בבית האבל. השיבני רבינו בדחייה: "אה". ואכן לא עלינו לדוכן בימי השבעה. כשבאתי אחר הצהריים, שמעתי את רבינו מתחבט בנידון זה, אחד המנחמים העיר שהמנהג בירושלים לעלות. תשובת רבינו היתה: דברים בטלים. באמת אינני מבין למה לא, אין לזה מקור בהלכה, אלא שאין לשנות את המנהג, ע"כ דבריו. במשך ימי השבעה היה רבינו נבוך בזה, אולם לא הסכים לשנות מהמנהג שלא לשאת כפים בבית האבל.

כשבאתי לתפילה בשבת בבוקר, פנה רבינו ואמר לי: היום תוכל לברך ברכת כהנים. בכלל כל היסוד שאין לשאת כפים בבית האבל הוא רעוע, ולכן בשבת בודאי יש לשאת כפים.

כשבאתי לתפילה ביום השביעי לאבלות, פנה אלי רבנו והורה לברך ברכת כהנים. שאלתי: האם שונה היום השביעי משאר הימים, משום מקצת היום ככולו. תשובת רבינו: לאו דווקא, הרי ראית בימי השבעה שהתחבטתי, שאין לזה מקור בפוסקים. אלא מאחר שבגשר החיים (פרק כ סע' ה) כתב שהמנהג שלא לשאת כפים בבית האבל, נהגתי כך. איך האב מורא פון א'מנהג [אני מפחד ממנהג]. אבל אחרי שראיתי שרבי זונדל [רבי זונדל גרוסברג] כותב (ספר חזון למועד פרק טו סע' יד) שהמנהג בירושלים שהכהנים נושאים כפיהם בבית האבל, הרי שאין בזה מנהג ברור. ואם כן, אפשר לומר על המנהג שלא נושאים כפים, מנהג טעות".

ואכן כעבור כמה שנים, כאשר נפטרה בתו של הגרי"ש אלישיב, שאל הרב"צ קוק את הגרי"ש האם לעלות לדוכן בבית האבל, הגרי"ש השיב בהחלטיות: "כן, לעלות". לאחר התפילה נשאל הגרי"ש לפשר הוראתו, והסביר: "בירושלים המנהג שנושאים כפים" [בהזדמנות אחרת, כאשר ישבו שבעה בבני ברק על חתנו רבי ישראל יוסף ישראלזון, נשאל הגרי"ש האם נושאים כפים בבית האבל, והשיב: "בירושלים המנהג שכן, אבל בבני ברק אינני יודע כיצד המנהג, ולכן אין לשאת כפים". וכשחזרו ושאלוהו: "רבי חיים קנייבסקי מעיד שכשהחזון איש ישב שבעה, בא הרב מפוניבז' להתפלל שם, והחזון איש קרא לו לעלות לדוכן". ענה הגרי"ש: "אם כך, יש לעשות שם נשיאת כפים"]. נראה איפוא, כי באחרית ימיו נקט הגרי"ש אלישיב להלכה כי מנהג ירושלים [וכן בבני ברק] שהכהנים שאינם אבלים נושאים כפים בבית האבל.

והגר"ע יוסף כתב בחזון עובדיה (אבלות ח"ג עמ' ח) "כהנים המתפללים בבית האבל, נושאים כפיהם בתוך השבעה בין בחול בין בשבת". וכן מובא בגשר החיים (ח"א פ"כ סע' ג), ובהנהגות החזון איש, שמותר לכהנים לשאת כפים בבית האבל. ומסתימת דבריהם נראה שמנהג זה רווח בכל ארץ ישראל ולא רק בירושלים [מלבד צפון הארץ, שנהגו לא לשאת כפים].

ה. אולם הגרש"ז אוירבך כתב במנחת שלמה (אבילות סימן ג אות ז) "שיש נוהגים שאף אחרים אין נושאים כפיהם בבית האבל". וביאר את טעם מנהגם: "מפני שכולם נגררים אחר האבל, וכמו שהנכנס לבית האבל אינו אומר שלום אע"פ שנמצאים שם מנחמים שמותר לשאול בשלומם, משום שנגררים אחר האבל, לכן גם אין נושאין כפים".

ודבריו מבוארים היטב על פי האמור לעיל [אות א] בטעם המנהג שהאבל אינו נושא כפים בימי אבלותו בגלל שאינו שרוי בשמחה, ואם כן בבית האבל שהוא כמובן מקום של עצבות, לא שורה השמחה גם על הכהנים שאינם אבלים. ולכן אין בבית האבל נשיאת כפיים בכלל, גם לא של הכהנים שאינם יושבים שבעה.

אולם לכאורה יש לתמוה על כך מהלכה מפורשת בהלכות תחנון, המובאת במשנה ברורה (סי' קלא ס"ק כ) "אין אומרים תחנון בבית האבל, שלא להגביר מידת הדין. אבל כשהאבל מתפלל בבית הכנסת או בבית אחר אין הצבור נגררים אחריו, ואומרים תחנון, ומכל מקום האבל עצמו לא יאמר". ושמעתי שהגרי"ד מבריסק ביאר, את טעם ההבדל בין חתן הנמצא בבית כנסת, שכל הציבור נגרר אחריו ואין אומרים תחנון, לבין אבל בבית הכנסת שאין הציבור נגרר אחריו, כי בשמחה הציבור נגרר אחרי היחיד, משא"כ בצער אין הציבור נגרר אחרי היחיד, ולכן למרות שהאבל אינו אומר תחנון, אין הציבור נגרר אחריו, וממשיכים לומר תחנון.

ומעתה הוא הדין בנדון דידן, ציבור הכהנים הנמצא בבית האבל לא נגרר אחר צערם של האבלים היחידים, להתבטל מנשיאת כפיים, ודברי הגרש"ז צ"ע.

נשיאת כפים של כהן אבל בשבת שבתוך השבעה

ו. הפרי חדש (או"ח סי' קכח ס"ק מג) הביא את הכנסת הגדולה "שכהן אבל בתוך שבעה ביום שבת קודש גם כן לא ישא את כפיו". וכתב הפרי חדש: "ואני אומר שיקיים ג' עשה וישא את כפיו ותבוא עליו ברכות טוב, דדין זה דאבל לא ישא את כפיו אין לו טעם ולא שורש ועיקר והבו דלא לוסיף עלה".

אולם המגן אברהם (ס"ק סה) כתב ש"אפילו בשבת מהשבעה, אפילו אם אין שם כהן אלא הוא", אין נושא כפיו. "מיהו אם קראו צריך לעלות, דאם ימנע הוי פרהסיא". ומבואר בדבריו כי "אבילות בפרהסיא" היא רק אם הכהן נקרא לעלות ואינו עולה, אך כל זמן שלא נקרא לעלות, אין זה בגדר "אבילות בפרהסיא", ולכן עדיף שהכהן האבל יצא מבית הכנסת בשבת קודם שקוראים לכהנים לעלות לדוכן.

וכדבריו פסק המשנה ברורה (ס"ק קנז) "אפילו בשבת ואין שם כהן אלא הוא, לא יעלה. ובדיעבד אם לא יצא וקראוהו לעלות לדוכן בין בשבת ובין בחול בין שאין שם כהן אלא הוא, ובין עם כהנים אחרים צריך לעלות, דאם לא כן עובר בעשה". אמנם יש להעיר מלשונו של המשנה ברורה, שמשמע שהטעם לחייב את הכהן לעלות לדוכן בשבת אינו משום שהימנעותו נחשבת ל"אבילות בפרהסיא", אלא בגלל החשש מביטול מצות עשה אם לא ישא את כפיו.

אך הגר"ע יוסף כתב בספרו חזון עובדיה (אבילות ח"ג עמ' ח) "ביום השבת שבתוך השבעה, אם יש כהן אחר, לא ישא כפיו אלא יוצא לחוץ בשעה שהשליח ציבור קורא "כהנים". ואם אין שם כהן אחר, עולה ונושא כפיו, שאם לא כן יהא נראה שנוהג אבלות בפרהסיא". ואפילו אם יש כהנים אחרים בבית הכנסת, מותר לו לעלות לדוכן "ותבוא עליו ברכה". ונימוקו, שהפוסקים שהחמירו שהכהן לא יעלה לדוכן בשבת ולא חששו לאבלות בפרהסיא, נקטו כן בדעת הרמ"א שאסר על האבל לשאת כפים כל השנה, אבל לדעת מרן השו"ע שרק בימי השבעה הכהן אינו עולה לדוכן, ודאי שייך "אבלות בפרהסיא" אם לא ישא כפיו.

נשיאת כפים בבית האבל בשבת

ז. ובנדון נשיאת כפים בבית האבל בשבת [על ידי כהנים שאינם אבלים] הובאו לעיל [אות ד] דברי הגרי"ש אלישיב לתלמידו הרב"צ קוק: "כשבאתי לתפילה בשבת בבוקר, פנה רבינו ואמר לי, היום תוכל לברך ברכת כהנים. בכלל כל היסוד שאין לשאת כפים בבית האבל הוא רעוע, ולכן בשבת בודאי יש לשאת כפים".

וכן נקט להלכה בחזון עובדיה (אבלות ח"ג עמ' ח) "כהנים המתפללים בבית האבל, נושאים כפיהם בתוך השבעה בין בחול בין בשבת". וכן הובא בספר אהל יעקב (אבלות עמ' קיד) שהרב אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה בירושלים, נשאל: "האם נושאים כפים בבית אבל בשבת, והשיב: "כן".

לסיכום

נשיאת כפים של כהנים אבלים - מנהג הכהנים בני ספרד כדעת מרן השו"ע, הבן איש חי וכפסק הגר"ע יוסף, שהכהן האבל בתוך ימי השבעה יוצא מבית הכנסת בשעה שקורא כהנים, ואחר שבעת ימי אבלות נושא כפיו. ויש אומרים דאפילו בתוך שבעה ישא כפיו ועליו תבא ברכת טוב".

אולם הכהנים בני אשכנז בחו"ל נהגו לא לעלות לדוכן בתוך כל י"ב חודשי אבלותם [בימים הטובים שנהגו האשכנזים בחו"ל לשאת כפיים]. ומנהג הכהנים בני אשכנז בארץ בתוך השבעה שאינם נושאים כפים. בתוך השלשים, כאשר אין כהן אחר, או כשיש כהן אחד נוסף, רשאי לעלות לדוכן. אך אם יש שני כהנים אחרים, רשאי לצאת מבית הכנסת. ולדעת החזון איש, רשאי לשאת כפיו בכל מקרה. ולאחר מכן, בתוך י"ב חודש עולים לדוכן כרגיל. ויש בירושלים משפחות אחדות של כהנים שנוהגות לעלות לדוכן גם בתוך שבעה, וכן מנהג תימן.

נשיאת כפים של כהנים [שאינם אבלים] בבית האבל - מנהג ירושלים לשאת כפים בבית האבל. ולדעת החזון איש והגר"ע יוסף, כהנים המתפללים בבית האבל, נושאים כפיהם בתוך השבעה. אולם הגרש"ז אויערבך כתב שיש נוהגים שאף אחרים אין נושאים כפיהם בבית האבל, מפני שכולם נגררים אחר האבל.

נשיאת כפים של כהן אבל בשבת שבתוך שבעת ימי האבל - לדעת המג"א והמשנה ברורה, אם אין שם כהן אלא הוא, לא יעלה. ובדיעבד אם לא יצא וקראוהו לעלות לדוכן, צריך לעלות.

אולם הפרי חדש נקט שהאבל נושא כפיו בשבת, והגר"ע יוסף נקט שאם יש כהן אחר, לא ישא האבל כפיו אלא יצא לחוץ בשעה שהשליח ציבור קורא "כהנים". אך אם אין שם כהן אחר, עולה ונושא כפיו.

נשיאת כפים בבית האבל בשבת על ידי כהנים שאינם אבלים - לדעת הגרי"ש אלישיב, הגר"ע יוסף והגר"א נבנצל, כהנים המתפללים בבית האבל, נושאים כפיהם בתוך השבעה בשבת.

• • •

כהן חלש רשאי לצאת קודם שקוראים לכהנים לעלות לדוכן

ח. כדי ליישב את דברי המרדכי והרמ"א שהכהנים אינם נושאים כפיים בזמן אבלותם, מקושיות האחרונים שחוסר "שמחה" אינה סיבה להתבטל מקיום מצות ברכת כהנים [לעיל אות ב], חשבתי לומר על פי מה שנפסק בשו"ע (או"ח סי' קכח סע' ד) "כשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן, אינם צריכים לשהות חוץ מבית הכנסת אלא בשעה שקורא החזן כהנים, אבל כדי שלא יאמרו שהם פגומים נהגו שלא ליכנס לבית הכנסת עד שיגמרו ברכת כהנים". ופירש המשנה ברורה (שם ס"ק יב) את דברי השו"ע "כשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן" - "כגון שהוא חלש וכדומה".

ובביאור הלכה (שם ד"ה אינם) הסביר את פירושו: "כי בלאו הכי בודאי לא שפיר למעבד הכי שיבטל מצות עשה בחנם, והרי זה דומה לשאר מצוות עשה התלוי במעשה כמו ציצית דלאו חובת גברא הוא אלא חובת מנא, ואפילו הכי צריך לעשות בגד של ארבע כנפות ולתלות בה ציצית, וענשי נמי עלה בעידן ריתחא". וכן פירש ערוך השלחן (סע' י) את דברי השו"ע: "ביאור הדברים, שאינם רוצים מפני שאין להם כח, דבלאו הכי לא יבטלו המצוה בידים".

ומבואר שללא סיבה מוצדקת ודאי אסור לכהן לצאת מבית הכנסת ולהימנע מקיום ג' המצוות שבנשיאת כפיים. אולם כאשר יש סיבה, כגון כשהכהן חלש, רשאי לצאת מבית הכנסת בשעה שקוראים "כהנים", כי ביטול המצוות הוא רק כאשר נמצא בבית הכנסת בשעה זו ונתחייב לעלות לדוכן. אך כשיוצא מקודם לכן, אינו מבטל את המצוה אלא נמנע מקיומה, וזה מותר במקום צורך.

ועל פי זה יש לומר, כי דין הכהן בזמן שהוא אבל ומצטער, כדין כהן שמפאת חולשה לא מעוניין לעלות לדוכן, שנתבאר לעיל שהותר לו לצאת מבית הכנסת קודם שקוראים לכהנים לעלות לדוכן.

ברם הסבר זה עדיין לא מיישב את חילוקי המנהגים בין ארץ ישראל לחו"ל, ואם טעם זה נכון, מדוע רק בחו"ל נמנעים הכהנים האשכנזים מלעלות לדוכן בי"ב חודשי האבלות, ואילו בארץ ישראל אינם נמנעים מלשאת כפיהם, וצ"ע.

הבדלי המנהגים בין חו"ל וארץ ישראל תלויים במנהג לשאת כפים בכל יום או בימים טובים בלבד

ט. ומצאתי בשו"ת דברי יציב (או"ח סי' עא) שכתב כי חילוקי המנהגים בין ארץ ישראל לחו"ל בנדון נשיאת כפים באבלות, יסודם בהבדל המנהגים לשאת כפיים בכל יום או רק בימים טובים.

האשכנזים בחו"ל אינם נושאים כפיים בכל יום, כמבואר בדברי הרמ"א (או"ח סי' קכח סע' מד) "נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפים אלא ביום טוב, משום שאז שרויים בשמחת יום טוב, וטוב לב הוא יברך, מה שאין כן בשאר ימים, אפי' בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם. ואפילו ביום טוב, אין נושאין כפים אלא בתפילת מוסף, שיוצאים אז מבית הכנסת וישמחו בשמחת יום טוב". ועל פי זה כתב הדברי יציב: "ועל כל פנים לפי מש"כ הבית יוסף, דמנהג בארץ ישראל שנושאים כפים בכל יום ואף דליכא שמחה, שפיר נושא כפים גם אבל בתוך י"ב חודש, כדעת הבית יוסף בשו"ע סע' מ"ג".

כלומר, למנהג ארץ ישראל שנושאים כפיים בכל יום, השמחה אינה מעכבת בברכה, שהרי נושאים כפיים למרות טרדות הפרנסה, ולכן גם העדר השמחה אצל האבלים אינו מעכבם מנשיאת כפיים. מה שאין כן למנהג האשכנזים בחו"ל, שעולים לדוכן רק בימים טובים בגלל שרק אז שרויים בשמחה, נמצא שהשמחה היא גורם מעכב בברכה, ולכן האבל לא יעלה לדוכן בכל י"ב חודשי אבלותו מחשש שלא יברך מתוך שמחה.

אולם על ביאור זה קשה תמיהת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סי' קצט אות ה) שהטעם להימנע מנשיאת כפים בגלל שאינו שרוי בשמחה נכון "רק למנהג הש"ס שנושאים כפים בכל יום. אבל לדידן [דהיינו מנהג האשכנזים ע"פ הרמ"א לעלות לדוכן רק] ברגל, דעל כרחך צריך להסיח דעתו מצערו ולשמוח, כדקיימא לן ריש פ"ג דמועד קטן, אם כן שרוי הוא בשמחה". לדעת מהרי"ל דיסקין, לפי מנהג האשכנזים בחו"ל שנושאים כפיים רק בימים טובים, אדרבה, זו סיבה שאין חשש שלא יהיו שרויים בשמחה מחמת אבלותם, כי האבל חייב להסיח את דעתו מצערו בימי המועד לקיים מצות "ושמחת בחגך", וצ"ע.

חילוקי המנהגים בנשיאת כפיים באבלות יסודם בגדר חיוב נשיאות כפים בזמן הזה

י. הדברי יציב (שם) ביאר את חילוקי המנהגים בין ארץ ישראל לחו"ל בנדון נשיאת כפים באבלות בדרך נוספת:

"בעיקר הדבר דנשיאת כפים ביום חול, היה נראה לי דתליא אם נשיאת כפים בגבולין [דהיינו לא בבית המקדש] מן התורה, שכך נקטו רוב הפוסקים, וכן סתמות לשון הבית יוסף הנ"ל, דאין לבטל מצות עשה מהאי טעמא. אבל הגריעב"ץ במור וקציעה (ריש סי' קכח) כתב, דחיוב נשיאת כפים בזמן הזה מדברי סופרים". ועל פי זה ביאר את חילוק המנהגים בין ארץ ישראל לחוץ לארץ: "אם נאמר דנשיאת כפים בגבולין הוי מדרבנן יש לומר דשפיר נמנעו בחול מלברך. אבל במקומות שנהגו לישא כפים תמיד ס"ל דהויא דאורייתא, ואין לעבור על עשה משום הני טעמי".

מרן השו"ע נקט להלכה שחיוב נשיאת כפיים בזמן הזה בגבולין מהתורה, ולכן כדי לא לבטל מצוה מהתורה חייבים לעלות לדוכן בכל יום, וגם אבלים אינם יכולים להתבטל ממצוה זו במשך י"ב חודשי אבלותם. אולם הרמ"א סבר שחיוב נשיאת כפיים בזמן הזה בגבולין מדרבנן, ולכן כאשר הכהנים אינם שרויים בשמחה, התירו חכמים להימנע מעליה לדוכן, וזו הסיבה שנושאים כפיים רק בימים טובים ששרויים בשמחת הרגל, ושהכהנים האבלים שאינם שרויים בשמחה בי"ב חודשי אבלותם לא עולים לדוכן בכל אותה תקופה.

[הדברי יציב הוסיף ביאור במנהג האשכנזים שנושאים כפיים רק בימים טובים ולא ביום חול, בהקדם קושיית הקרן אורה (סוטה לז, ב) על הסוברים שחיוב נשיאת כפיים בגבולין מהתורה, כיצד מתקיים חיוב מהתורה בתפילה שחיובה מדרבנן. וכדי ליישב קושיא זו, ביאר הדברי יציב: "ויש לומר שלזה הנהיגו נשיאות כפים ביום טוב, דידוע מהרמב"ן פרשת אמור (ויקרא כג, ב) שכתב וטעם מקראי קודש שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלקים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה, עיין שם. וכיון שאז חיוב תפילה מהתורה, נושאים כפים אז". ומבואר שקביעות נשיאת כפיים היא דווקא בימים טובים, היות ורק אז ניתן לקיים את חיוב נשיאת כפיים מהתורה בתפילת הימים הטובים שחיובה מהתורה. ואם כן לפי זה שוב יקשה, שלפחות ביום טוב בחו"ל גם כהן אבל ישא כפיו, ומדוע נוהגים הכהנים האשכנזים בחו"ל לא לעלות לדוכן בימים הטובים בכל י"ב חודשי האבלות, וצ"ע].

נשיאת כפים - מצוה "ציבורית" ודין הכהן כש"ץ

יא. ולכן מצאתי לנכון לבאר את חילוקי המנהגים בין ארץ ישראל לחו"ל בנדון נשיאת כפים באבלות בדרך נוספת.

בדברי הרמ"א (יו"ד סי' שעו סוף סע' ד) נפסק להלכה שאבל אינו עובר לפני התיבה כש"ץ בשבתות ובימים טובים. וטעם הדבר, כי בזמנים אלו של שמחה, אין ראוי שיתפלל אבל שאינו שרוי בשמחה לפני התיבה, כי זה פוגם בשמחת הציבור.

ומצינו במשנה ברורה (סי' תרעא ס"ק מד) שאָבֶל אינו מדליק בבית הכנסת נר ראשון של חנוכה "משום שהחיינו דמברכים אז, ומינכר דעת שמחה היא לציבור ואין כדאי שאבל ידליקם [אבל בביתו יכול לברך שהחיינו]. אבל שאר ערבית דחנוכה דאין מברכין שהחיינו יכול האבל להדליק נר חנוכה". ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סימן קסו) ביאר את דבריו: "ונראה מלשונו שהקפידא היא בציבור דווקא, וכנראה שבשעת הברכה זהו זמן שמחה לציבור, ועל כן כשאומר ברכת שהחיינו מראה ששותף לשמחה, ולהכי כיון שכשאפשר להדליק ע"י אחר, מונעים האבל מלומר שהחיינו, אלא אחר ידליק ויברך". ומבואר איפוא, שאין זה ראוי שהאבל יעשה בציבור דברי שמחה ציבוריים, כי זה פוגם בשמחת הציבור.

והנה כבר ביארנו בכמה מקומות (רץ כצבי ירח איתנים - סימן כד), שמצות נשיאת כפים היא מצוה "ציבורית", דהיינו מצוה המתהווה על ידי ציבור וקיומה תלוי בציבור. ולפי זה נראה שאין לכהן אבל לשאת כפיים בציבור בזמנים של שמחה, כשם שאינו משמש ש"ץ בזמנים של שמחה, כדי לא לפגום בשמחת הציבור.

ומעתה מובן מנהג האשכנזים בחו"ל, שעל פי שיטתם שנושאים כפים רק בזמנים של שמחת יום טוב, אין הכהנים עולים לדוכן בתוך י"ב חודשי אבלותם, כדי לא לפגום בשמחת הציבור. ברם בארץ ישראל שנושאים כפים בכל יום, ולא רק בזמנים של שמחה, ודאי שהכהנים יכולים לעלות לדוכן, כשם שהם משמשים כשליחי ציבור לפני התיבה בזמן אבלותם.