הערות קצרות ב. הכוונות באמירת התיבה "אמן"

בשו"ע (או"ח סימן קכד סעיף ו) נפסק: "ויענו אמן אחר כל ברכה וכו' ובכוונה, שיכון בלבו אמת היא הברכה שברך המברך, ואני מאמין בזה". וכתב המשנה ברורה (ס"ק כה) וז"ל: "וזהו בברכת הודאה כגון ברוך שאמר וישתבח וגאל ישראל וכה"ג, אבל בתפילה צריך שיכוין אמת היא וגם אני מתפלל שיהי רצון שיקויים דבר זה (כגון בברכת אתה חונן שביקש המתפלל חננו מאתך וכו' בא"י חונן הדעת יכוין אמת שהוא חונן דעה ויהי רצון שיחונן לנו ג"כ דעה וכה"ג בכל הברכות). ובקדיש צריך לכוין על העתיד לבד שיאמנו דבריו מה שהוא מבקש שיתגלה מלכותו בעגלא ובזמן קריב דעיקר הענין בודאי יקויים לבסוף כמו שכתוב ביום ההוא יהיה ד' אחד". ובסוף דבריו שם כתב עוד: "מי שנזדמן לו לענות אמן על ב' דברים עונה שני אמנים זה אחר זה ויכוין בכל אמן את הענין על מה הוא עונה וטפי עדיף לומר אמן ואמן".

ומבואר בדבריו שיש שלושה סוגים של כוונות באמירת התיבה "אמן":

א. בברכת הודאה – שיכוון שאמת הברכה שברך המברך, ומאמין בזה.

ב. בתפילה, מלבד שמכוון שאמת הוא, מתפלל שיהיה רצון ויקויים הדבר.

ג. בקדיש – מכוון על העתיד שיאמנו דבריו מה שמבקש שתתגלה מלכות הקב"ה בעולם.

ומבואר בדברי המשנה ברורה, שאין לערב בין כוונות אלו, ועד כדי כך שאם נזדמן לומר שני סוגי אמן, עדיף לומר "אמן ואמן".

וכן מתבאר בדברי המשנ"ב (סימן סא ס"ק כח) שכתב על דברי הרמ"א (שם סע' יב) "יש אומרים שיש ליזהר שלא לענות על שום ברכה ב' פעמים אמן", וז"ל: "דגם זה מחזי כשתי רשויות [כמבואר שם לענן אמירת שמע שמע], ועיין במג"א שמיקל בדבר אבל האחרונים הסכימו לאסור. ואם הוא אומר אמן ואמן שרי כדכתיב ברוך ד' לעולם אמן ואמן. ועיין בפמ"ג שכתב דבר חדש בזה והוא, דיש תרי גווני אמן אחד שאני מאמין ומחזק שכן הוא האמת, והשני שהוא פי' של בקשה, ר"ל שיאמנו הדברים וימלא משאלותינו. וא"כ בברכה שיש בה שני ענינים, על דרך משל, רפאנו ד' ונרפא רופא חולי כו' שפיר יש לומר ב' פעמים אמן. ואם נזדמן לו לענות על ב' דברים אפשר דאמן אחד יעלה לכאן ולכאן. ואם יאמר אמן ואמן עדיף טפי".

ויש להעיר בענין זה, מההלכה המבוארת בשו"ע (סימן קכז ס"ב) "אם אין שם כהנים, אומר ש"צ אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו' ואני אברכם ואין הצבור עונין אחריו אמן אלא כן יהי רצון", ובטעם הדבר הביא המשנ"ב (שם ס"ק י) וז"ל: "דאמן לא שייך כי אם כשעונה אחר כהן המברך משא"כ הש"ץ שאינו אומר אלא דרך בקשה שיברכנו הש"י בברכה שהכהנים מברכים", וכן כתב הלבוש בתוספת ביאור: "שאני התם שהכהנים בנשיאת כפיים אומרים אותו בלשון ברכה שמברכין את ישראל לכך נופל לענות אחריהם אמן שהוא לשון קיום ומחזיק שמאמין את הדבר שאומרים הכהנים אבל הש"ץ שאינו אומר אותה אלא בתורת בקשה שמתחיל אלקינו וכו' אין נופל אחריו לשון אמן אלא כן יה"ר כלומר גם אנו מבקשים ממנו ית' שכן יעשה ויהי כן רצונו ית'". ומעתה לכאורה יש לתמוה, מדוע שלא יאמרו אמן גם אחר הש"ץ, כי אמנם הכוונה ב"אמן" כמו בברכת הודאה – שאמת הברכה שברך המברך ומאמין בזה לא שייכת בש"ץ כי הרי הוא אינו המברך את ברכת הכהנים, אולם הכוונה ב"אמן" של תפילה, שמלבד שמכוון שאמת הוא מתפלל שיהיה רצון ויקויים הדבר, מדוע שלא יהיה שייך גם על מה שהש"ץ אומר, וצ"ע.

ואמנם ראיתי בכף החיים (סימן קכז אות טוב) שהביא מתשובת יכין ובועז (סימן כה) שיש עונים אמן ודעבד כמר עבד, אך גם הביא מדברי הדרישה שיש איסור לענות אמן בחינם.

עוד יש להעיר בענין הכוונה באמירת אמן, דהנה בביאור הלכה (סימן קכד סעיף ח ד"ה מיד שכלה) דן עד מתי הזמן שאפשר לומר אמן על מה ששומעים מפי השני, והביא מהפרי מגדים, שהשיעור הוא תוך כדי דיבור ממתי ששומעים את הברכה. וכתב הביאור הלכה, שאין דין זה ברור, שהרי לגבי בציעת הפת כל זמן שלא כלה אמן מפי רוב העונים עדיין לא כלתה הברכה, ואם כן יש לומר דהכי נמי לגבי תפילה כך הדין, עכ"ד. וצ"ע, שכן המשנה ברורה הרי כתב שיש חילוק בין אמירת אמן בתפילה לבין אמירת אמן בברכות, ולפי זה אולי יש מקום לומר שאין ללמוד מבציעת הפת לדיני תפילה.

[אגב יש לעורר, דבגמרא (ברכות מז, א) איתא: "תנו רבנן אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה". ודין זה הובא ברמב"ם בהלכות ברכות (פרק א הלכה יד) ולא בהלכות תפילה. ואם כן לפי המבואר שאין דומה כוונת האמן בתפילה לכוונת האמן בברכה, יש לעיין האם אותם הדינים שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות שייכים גם על אמן שנאמר בתפילה, או שההבדל בין סוגי ה"אמן" בכוונותיהם בא לידי ביטוי גם בהלכותיהם. ושאלה זו נשאלת גם בדברי המחבר שהביא בשו"ע את הדינים המבוארים בברייתא בהלכות תפילה (שו"ע או"ח סימן קכ"ד סעיף ח') ולא בהלכות ברכות, ויש לעיין האם יש לחלק בין הדינים. וכמובן שצ"ע מדוע הרמב"ם הביא דין זה בהלכות ברכות ואילו השו"ע הביאו בהלכות תפילה].

עוד מצאתי בענין זה דבר חידוש בשו"ת הלכות קטנות למהר"מ חאגיז ז"ל (חלק א' סימן פ"ה) שכתב וז"ל: "שאלה, מי שנזדמן לו לענות אמן על שני דברים, אי סגי באמן א' לכולם. תשובה, מההיא דאומרת (סוטה י"ח ע"א) אמן על האלה אמן על השבועה, אין ראיה. ואפשר שאמן אחד עולה לכאן ולכאן, ואם יאמר אמן ואמן אין כאן אמן שאינו צריך, ושפיר דמי".

והנה לפי המבואר לעיל במשנה ברורה שכאשר שומע אמן על שני דברים עדיף לענות "אמן ואמן", כיון שיש כאן שני כוונות נפרדות, לכאורה בנידון השאלה של ההלכות קטנות הנ"ל, היתה צריכה להיות התשובה מחולקת לשני חלקים: אם שני הדברים שעליהם שומע וצריך לומר אמן, הם מאותו סוג, דהיינו, שתיהן ברכות או ששניהם תפילה, או ששניהם קדיש - יכול לענות אמן אחד על שניהם. אבל אם שני הדברים ששומע הם משני עניינים נפרדים, כגון ששומע מאחד קדיש ומאחד תפילה, עדיף לענות אמן ואמן וכמו שכתב המשנה ברורה. ומכך שבהלכות קטנות לא חילק אלא כתב בסתמא שהדין הוא שאמן אחד עולה לכאן ולכאן, נראה שלא חילק בכל זה, וצ"ע בדעתו שהרי במסקנתו כן כתב כמו המשנה ברורה שיש לענות אמן ואמן.

ובספר בית האוצר (מערכת ב סוף כלל ג) הביא את דברי ההלכות קטנות הנ"ל וכתב: "שאלה, מי שנזדמן לו לענות אמן על שני דברים (היינו ששמע ב' ברכות מב' בני אדם) אי סגי באמן א' וכו' עכ"ל. לפנינו תוספת שהוסיף הגר"י ענגיל בביאור דברי ההלכות קטנות, דהיינו ששמע ב' ברכות מב' בני אדם. ודבריו צ"ע, שכן אם ההלכות קטנות דיבר באופן ששמע ב' ברכות, והיינו שה"אמן" הוא על אותו ענין, לשם מה צריך לומר לפי ההלכות קטנות אמן ואמן אם מדובר באותו סוג אמן. ולכאורה, ברור שדברי ההלכות קטנות נאמרו באופן ששמע שני סוגי אמן, ובזה הסיק כהמשנה ברורה, שעדיף לומר "אמן ואמן", וצ"ע.

ולמעשה, בבית האוצר רצה להוכיח מדברי ההלכות קטנות [לפי תוספת הביאור הנ"ל בדבריו] שגם אם שומעים ב' ברכות מב' בני אדם אין די בעניית אמן אחד, כיון שאי אפשר לכוון ב' כוונות לב' ענינים באותו זמן, ולכן נקט שם שלדעת ההלכות קטנות, גם אם שומע ב' אמן מאותו סוג, לא סגי ב"אמן" אחד אלא צריך לומר "אמן ואמן", וזהו דלא כמסקנת המשנה ברורה וצ"ע בכל זה.