דרשני:כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד (ארי מרי)

מתני' (כתובות יח:) "העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין", גמ' אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אבל אנוסים היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנין אמר ליה רבא כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכי תימא הני מילי על פה אבל בשטר לא והא אמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבד אלא כי אתמר ארישא אתמר הרי אלו נאמנין אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין מאי טעמא אין אדם משים עצמו רשע",

מבו' בגמ' שנאמנים הם לו' שהיו אנוסים וקטנים ופסולים דהפשא"ס הוא שהתיר, ויל"ד טובא במהות והבנת כח זה של הפשא"ס;

א. דמצ"א משמע בתו' כאן וברש"י לעיל (טז.) וכן בכמה ראשו' דכל מהותו של הפשא"ס הינו מדין מיגו והוי רק מיגו אלים דמחמת שיכלו שלא לו' כלום אית להו מיגו דאי בעי' שתיק ואלים טפי מב' טענות דוודאי אסיק אדעתיה ואינו מערים, אך מצד שני ברור שלא הוי רק מיגו כיון שמיגו אינו יכול להועיל לעדים והפשא"ס מועיל משמע דגדרם הוא שונה, וכ"מ ברש"י כאן שכ': "כי היכי דמהימנת להו אהא הימנינהו אהא" משמע דלא הוי בגלל שיכלו שלא לומר כלום והיו נאמנים ממילא יש להם כח בטענתם, אלא מאותו כח שנאמנים בלא אמירה כך הם נאמנים גם לו' שהם אנוסים וכו', וכ"ה ברמב"ן הכא דכ' שדין הפשא"ס נלמד מכל מיגו דמשמעו' היא דהוו דין א' וליכא בהו חילוק מהותי, משא"כ הרמב"ן בב"ב (ע.) כ' לחלק דמיגו לא מהני מול שטרך בידי משא"כ הפשא"ס דמהני, משמע דדיניהם חלוקים זמ"ז, והדב' צ"ב,

ב. מצינו דנח' רש"י ותוס' לעיל (טז.) האם כ"מ שקיים הפשא"ס הוה רק במקום דליכא תביעה כלל ויכל לשתוק, או דהוה גם במקום שישנה תביעה ורק דליכא ריעותא וראיה נגדו כמו שטר וכו', ויל"ד טובא במאי פליגי ואמאי סבר רש"י דניבעי שיכל הוא לשתוק דמ"ש שתיקה מטענה פשוטה שברור שאסיק אדעתיה, ומדוע במקום תביעה לא מהני, [והיה ניתן לחלק בין מיגו שמגיע מחמת שתיקה דאלים טפי כיון שוודאי אסיק אדעתיה ולא חיישי' לרמאי אך ל"מ הכי בסוגיא דהתם והכא],

ג. לכאו' צ"ב אמאי בכל המשניות של הפשא"ס כ' להדיא שזה מועיל מצד הפשא"ס משא"כ הכא שלא כתי' את הנאמנות דהפשא"ס להדיא במשנה [כקו' החמד"ש],

ד. ברש"י ובתוס' כאן מבו' להדיא דבעי' ע"מ שיהיה להם לנאמנות דהפשא"ס הכא דאמירתם דאנוסים תהא תוכ"ד לאמירת הקיום שזוהי חתימתם, ברם ברש"י לק' (קט: ד"ה נאמן) כ' להדיא דמהני דין הפשא"ס גם ללא דהוה תוכ"ד, [ולכאו' מהתם מוכח דגדר הפשא"ס אינו מיגו כיון דמיגו מל"ל וודאי לא מהני לאח"ז],

ובעיקר גדר והבנת הפשא"ס יעו' במחנ"א (איסו"ב א) דהביא ב' אפשרויות כיצד הוא פועל, או דהוה מיגו דאי בעי' שתיק, או דהוה נאמנות מחמת זה שהוא האוסר וזה נותן לו כח גם להתיר, ודב' טעונים בירור רב- כיון של' הגמ' הפה שאסר הוא שהתיר לא משמע כלל למיגו אלא לכח חדש הניתן מחמת זה שהוא היה האוסר, ואמאי לא כ' הגמ' מיגו דאי בעי' שתיק, ועל הבי' השני שהוה כח הניתן מחמת שהוא האוסר צ"ע טובא מהיכן ניתן לו כח זה ומהו מהותו הא אין לזה שהוא אסר שום משמעו' בנאמנותו להתיר ומה אכפ"ל בזה שהוא היה האוסר דכיצד זה יכול להועיל לו כשאר הוא מתיר ואינו נאמן מצ"ע,

ויעו' ברעק"א (לק' כב.) דהק' אמאי בעי' לדין הפשא"ס היכא שאמרה א"א הייתי ונתגרשתי ולא סגי בזה שהיא מעולם לא אסרה א"ע כיון שאמרה שא"א היא היתה והתגרשה ותוכן דבריה הוא לו' שהיא מותרת כעת יעו"ש, ויל"ע בדב'- דמלבד שדב' צ"ת מהי ההבנה בזה שהיא לא אמרה איסו' הא בשעה שאמרה שהיא א"א נאמנת מצד שוויא ואח"כ אינה נאמנת כלל לו' שהיא מותרת וכיצד יכולים אנו לקבל את דבריה כיחידה אחת ע"מ לומר שמעולם היא לאסרה א"ע, ק' טובא דאיהו גופיה פי' בשו"ת (מהדו"ק קלה) לדין הפשא"ס דזהו תוכן דיבורו וזהו כל דיבורו כיון שבהתיר מסביר את האיסור ואומר שמעולם לא אסר -משמע שהבין כך בכל דין הפשא"ס ומדוע לק' ק"ל אמאי לא נימא הכי ללא דין הפשא"ס עד כמה שהוא למד שז"ג דין הפשא"ס,

והנה מצינו כמה ראיות שדינא דהפשא"ס אינו מהני לבדו אלא בעי' גם לעניינא דמה לי לשקר ככל מיגו רגיל וצ"ע טובא אמאי בעי' לכך עד כמה שאיכא לנאמנות דהפשא"ס וכדלהלן:

א. דהגמ' לעיל (טז:) הביאה בהו"א לדמות כל מיגו להפשא"ס וק"ל מהו החי' ביניהם, ולכאו' אי לאו דהיה משהו המקשר ביניהם כמו מל"ל לא היה ניתן כלל לדמותם זל"ז,

ב. ברש"י לעיל הביא בבי' די' הגמ' דהיכא שאיכא הפשא"ס ויכל לשתוק כיון שלא היתה תביעה ל"ד לכל מיגו שחיישי' שמא מערים או שאינו מודע לטענה השניה שביכולתו לטעון עי"ש, ולכאו מזה שזהו החי' שמצא להביא ביניהם ולא כ' בפשי' של"ד להדדי כלל כיון שזה הוה הפשא"ס והשני מיגו שמעי' דבכל הפשא"ס בעי' למיגו דמל"ל,

ג. הגמ' לק' (כב:) מביאה צריכותא לכל ד' המשניות הנ"ל, ופרש"י דבעי' למשנה דידן ולא סגי בענייני טענות דדוקא התם שאיכא דד"מ "וכשאומר תחלת דבריו על שם סופו אמרו לגמור בהן ולקחתיה הימנו..." -ולכך קמ"ל למשנה דעדים "דמעיקרא כי אמרו כתב ידינו הוא אדעתא דסהדותא אמרו ולאו למיגמר בה אנוסים היינו והדר אימליכו למיגמר בה", מכ"ז משמע דבעי' לדעת את זה שלא חזרו בהם וכבר בתחילה כיוונו לזה ובסתמא חיישי' ויל"ד אמאי,

והנראה בביאור דינא דהפשא"ס:

דבאמת כו"ע מודו דכל דינא דהפשא"ס מהני כמש"כ הרעק"א דכאשר אשה אומרת א"א הייתי ונתגרשתי אנו מקבלים את כל דבריה ולא מתייחסים רק לחצי ממה שאמרה כיון שבהמשך דבריה היא מסבירה את אמירתה שהיתה נאמנת בה, ולא נגדר כדיבור אחר אשר אין היא נאמנת בו אלא הוי הדיבור עצמו שאמרה לפני"ז ורק אומרת שלא הבנו טוב את מה שבאה לומר וע"כ נאמנת שפיר, והסבר דבריה שאומרת אח"כ הוא כל תוכן דיבורה וזה מה שהיא באה לו' לנו כאן, וכ"ז הוה רק היכא שהוא פותח את הדיון ומתחיל את הס' קמיה הב"ד דרק אז שמעי' את כל דיבורו כיון שאנו צריכים לדון על ךתביעתו ואמירתו וצריכים להבין מה הוא תובע שיתקיים ומשו"ה הבין רש"י דבעי' דוקא שיהא שלא תביעה מוקדמת דרק אז חשיב שהוא זה שפותח את הדיון קמיה הב"ד, אבל היכא שלא הוא פותח את הדיון והמר"ק תבעו לפני"ז אין אנו שומעים את הסבר טענתו כיון שכאשר הוא מגיב עד"י השני צריכים אנו לשמוע רק את תגובתו לדיןן שהשני העלה כאן וכאשר הוא מודה שהשני בעלים והוי של אבותיו שוב אין לו כלל זכות להסביר את דב' והוי כעין אחד שיבוא אח"כ לדיין ויסביר הסברים אחרים בטענותיו שלא בשעת הדיון דאין לזה כלל יחס משפטי ושמעי' הכא רק את מה שצריך הוא לענות על טענת התובעו וע"כ ל"ח הפשא"ס במקום דאיכא תביעה, משא"כ התוס' סברי דגם כשאר איכא תביעה עד כמה שיכל לו' להד"ם וממילא לא היה כאן כלל דיון בפנינו דאומר הוא לו דלאו בע"ד דידיה הוא ואין לו שום חיוב לפתוח אתו דיון ולענות ע"מ שהוא תובע, וממילא כאשר הוא בחר להודות ולו' שהשדה הזאת היתה של אבותיו חשיב שפיר שהוא זה שפתח את הדיון בפנינו וממילא אנו אמורים לשמוע את כ"מ שיש לו להגיד בשביל לדעת מה הוא אומר בדיון זה ומה הוא תובע שיתרחש בדיון וע"כ יכול הוא להסביר את טענתו ולהביא בפני הב"ד את תוכן דבריו האמיתי ואית ליה שפיר להפשא"ס גם בכה"ג,

וקרי' ליה בכ"מ מיגו כיון שכך עובד גם מיגו דאי בעי' שתיק דיכל הוא שלא יהיה כאן דיון כלל והוא בחר לפתוח את הדיון וממילא אית ליה שפיר להפשא"ס כיון שאנו אמורים לשמוע את כ"מ שהוא אומר כולל את הסברו לדברים שטען והודה, אבל וודאי שכל הפשא"ס עובד רק ע"י הודאה,

והא דבעי' לכח דמל"ל כדמשמע בכ"ד, צ"ל דכ"ז הוי רק היכא דטוען בצורה שאינה רגילה המראה על שקר, כגון שאמרה א"א הייתי ונתגרשתי וכשמקבלי' לדבריה ק' אמאי לא אמרה בצורה רגילה שהיא גרושה עתה ובשביל מה אמרה ע"מ שהיה פעם וזה מראה שהיא לא התכוונה בתחילה לו' שהיא גרושה ולא זהו תוכן דבריה ורק התחילה ואמרה שהיא א"א ואז הבינה שזה עושה אותה לאסורה ולכך המשיכה ואמרה משהו שלא היה תוכן דבריה הראשונים שהיא התגרשה ולכך לא היינו אמורים לקבל כלל למה שאמרה שהתגרשה ורק כיון שדבריה נעמדים כלפינו בצורה של הוספה ולא כמה שאמרה כבר בתחילה, וע"כ בעי' גם לדינא דמל"ל שאומר שא"ל שהיא התכוונה לכך כבר בתחילה היא לא היתהנ אומרת על עצמה דבר שאמור היה להזיק לה וע"כ מקבלי' לה שפיר, והיינו דבאמת לדינא אי תאמר גרושה אני אפי' אם זה פועל בצורה של הפשא"ס כיון שכבר כלול בדבריה שהיתה פעם א"א אפ"ה לא ניבעי למיגו מל"ל כיון שלא אמרה זאת בצורה שאחינה רגילה ולא סיפרה על פעם אלא אמרה את המצב העכשוי הקיים ואין סיבה שלא לקבלה,

ומאי דכ' רש"י (לק' קט:) דאיכא הפשא"ס אפי' שלא הוי תוכ"ד י"ל דמהני אפי' אי ליכא התם למיגו כיון דמיגו למפרע ל"א, אכתי התם מהני כיון דלא בעי' כלל למיגו מאחר וכל הסיבה למיגו הינה שהוא אומר את האיסור וההיתר בצורה שאינה תקינה ובמקום לומר שקנה ממנו הוא מתחיל לספר לנו מה היה לפני"ז, והתם דבתחילה לא יכל לומר שקנה כיון שעדיין לא קנה ממילא אומר הוא את ההיתר בצורה תקינה ולא בעי' כלל למל"ל בכה"ג, וק"ל,

והנה יש לחלק בין הסוגיא דהכא לסוגיא לק' (כב.) דדוקא התם מבו' להדיא במשנה דהוה מטעם הפשא"ס והכא לא נז' לזה כלל במתני' [כדהק' החמד"ש] משום דהכא מיירי דבאו עדים וכוחם באמת לפעול הוה מטעם עדות ולא מכח הפשא"ס, וכ"מ שמהני הכא ההפשא"ס הוה רק כדי לסלק את החסרונות דא"א משים עצמו רשע וכן את החיסרון דאין חוזר ומגיד למסקנת די' רמב"ח , משא"כ לק' דבאה רק מכח הפשא"ס דאין היא נחשבת כלל לעד שם מאחר והוי דבר דבערוה וכל נאמנותה היא מדין שוויא דעל ההיתר אית לה הפשא"ס, ולכך גם קו' הרעק"א היתה שם אמאי בעי' לכל הפשא"ס הא התם מדין שוויא מהני לה דמסבירה היא את טענתה ולא אמרה כאן איסו' של שוויא מעולם דכל מהותו של שוויא הוא לו' שהיא באיסו' כעת ואם אומרת על פעם אין לזה כלל משמעו' ואין סיבה שלא תהא נאמנת, משא"כ לגבי כ"מ דמהני אמירתו מצד טענה או עדות דשם נא' החי' בכל דין הפשא"ס דאפי' בכה"ג שייך להסביר את דב', ובמקרה לק' דהוה מצד שוויא הוה פשוט טפי כיון שכל מהות שוויא הינו להביא איסור בפועל עליה וכאשר אי"ז תוכן דבריה ממילא לא נא' כאן איסור עליה מעולם משא"כ לגבי עדות וטענה דהיה צד לחלק ובא דין הפשא"ס לו' שגם בכה"ג חשיב שמסביר את כל דבריו כיון שהוא זה שפותח כאן את הדיון,

נמצא איפה דבאמת עיקר הסברא שאינו מוסיף כאן על דבריו אלא רק מסביר אותם היה פשוט לרעק"א וכל החי' שנא' בהפשא"ס הוא דאי הוה טענה או עדות דאינו מחולק לב' חלקים נפרדים ואכתי חשיב כהסבר לדבריו מאחר והוא פתח את הדיון וצריכים אנו לקבל את כל דיבורו כדי לשמוע את פתיחת הדיון כיצד היא נעשית בדיוק ומה הוא תובע מהב"ד שיתרחש כאן.

בעיקר הסוגיא:

נח' הראשו' מהו המקור להך דינא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, דרש"י כ' דהוה משום דכ' "אם לא יגיד", משא"כ הריטב"א כ' דהוי משום דכתי' "יקום דבר" וממילא א"א לחזור ממה שקם כבר , ולכאו' נח' בחקירה דהעמיד הקוב"ע (עח, ב) האם החיסרון בכיון שהגיד זה שבעדות השניה אינו יכול לחזור ממה שאמר בעדות השניה והוי פסול בעדות השניה, או דהוה מעלה בעדות הראשונה שכיון שקמה אינו יכול לחזור בו מדבר שקם כבר, נמצא דשי' רש"י היא דאיכא פסול בעדות השניה וממילא מוכרח דס"ל שהכא כאשר העדים חוזרים בהם הויא רק בתורת עדות כיון דאל"ה ליכא חיסרון בעדות של חוזר ומגיד כיון דלא הויא עדות, אולם הריטב"א אינו מוכרח לו' דחזרת העדים הויא בתור עדות אלא סגי בחזרה לבדה ע"י ההפשא"ס,

כ' התוס' דהכא (דה" הרי) להק' אמאי הכא מהני חזרתם ע"י ההפשא"ס הא הוי מיגו נגד עדים דלא מהני כלל דאנ"ס שעדותם בשטר היתה כשרה וניהוו תרי ותרי מחמת העדות שבתוך השטר וכדאמרי' לק' (יט:), ותי'- דהכא ל"ח תו"ת כיון דאיירי' לפני הקיום והמקיימים אמרו שהיו פסולים,

והק' הרעק"א: דאמאי לא ק"ל לתוס' על הברייתא לק' גופה דמהני ברישא לגמרי דהא הוו תו"ת ואע"ג דאית להו מיגו שלא היו מקיימים הא הוי מיגו במקום עדים דלא מהני בכ"מ, ותי'- דהתם כן חשיב מיגו כיון שגם הם עצמם עדים ול"ד לכל מיגו במקום עדים דלא מהני, ולכך ק"ל רק על המשנה דידן שאינם נאמנים ברישא כלל בתורת עדות וא"כ חשיב מיגו במקום עדי השטר דלא מהני, עוד תי'- דהתם הוו ודאי עדים גם בחזרתם ולכך נאמנים לפסול את השטר ממ"נ דאי דוברים עתה אמת הוו אנוסים אז, ואי משקרי עתה הא הויא עדות שקר ופסולה עדותן עתה ואינם יכולים לקיים את השטר, ולכך ק"ל לתוס' דוקא על המשנה דידן שלא הוו עדים בחזרתן וממילא הוו תו"ת כיון שאולי שקר הם דוברים עכשיו, ואין שייכות בין ענין חוזר ומגיד לעדות דוקא,

נמצא דסבר הרע"א, דהמיגו דלא היו מקיימים מהני אי הוו עדים, ובסוגיא דהתם חזרתן הויא מטעם עדות משא"כ הכא דבחזרה אינם עדים אלא רק נאמנים מתורת מיגו, ופסולא דחוזר ומגיד אינו קשור בדוקא לעדות אלא הוא קיים בכל אחד שמשנה את עדותו לאחמ"כ, ודב' צ"ב,

ובמהרש"א תמה: אמאי לא ק"ל לתוס' על הסיפא דמתני' דהכא שאינם נאמנים ואינו מתורץ כלל בתי' כיון דהכא איירי' שהשטר כבר מקויים ללא העדים הללו ומדוע אינם נאמנים הא הוי תו"ת, ותי'- דדי' הכא קיימי אליבא דהמסקנא שם שתו"ת נינהו ולכך אוקמי אחזקת ממון, ולכך ק"ל דוקא על הרישא דמדוע הם נאמנים לפסול את השטר ולקורעו הא הוה תו"ת משא"כ בסיפא שאינם נאמנים לא קרעי' ליה מחמת זה אלא רק לא גובים בו,

והיוצא מדב', שהנאמנות של העדים הכא הויא שקרעי' לשטר ורק בסיפא אינם נאמנים ומעמידי' על חזקתו ולא גבי' ביה, ויל"ד אמאי לא ק"ל על הסוגיא לק' כקו' הרעק"א ובמאי נח' דהרע"א הק' רק על הסוגיא שם והמהרש"א ק"ל דוקא על הסוגיא דידן, ומהי באמת החזקת ממון דקיימא ע"י השטר,

והנה יל"ד האם כשנז' במתני' שמאמינים לעדים מהו מצבו של השטר האם קרעי' ליה מחמת שמאמינים לעדים לגמרי שהיו אנוסים והחתימות לא הועילו כלל, או"ד דרק לא מקבלי' ליה כמקוים ונמצא באותו מצב כמו שהיה לפני שבאו העדים וקיימו ואמרו דהיו פסולים, וע"פ ענין זה תלוי ועומד האם חזרתם הויא בתורת עדות דאז אנו מקבלים את די' לגמרי גם לפסול כיון שעדות יסודה כידיעה, או שחזרתם הינה רק מכח זה שלא היו אוסרים וע"כ אינם יכולים להיאמן יותר ממה שהיה קורה אילו לא היו באים ומקיימים ופוסלים,

ויעו' ברע"א דהק' אמאי מהני הכא באומרם שהיו אנוסים, הא ממ"נ עדותם אמורה להיפסל כיון דאי משקרי עתה הא נפסלה עדות הקיום דידהו כיון ששיקרו בה, ואי לא משקרי עתה הא ידעי' שהחתימות היו בפסלות, ובי'- דלק"מ כיון שהחזרה דאמרו שהיו אנוסים בשעת החתימה לא היתה בתורת עדות אלא נאמנים הם לחזור בהם מצד ההפשא"ס ובהאי ליכא לחיסרון שישקרו כיון שרק אדם המשקר בעדות נפסל לעדות ולא שמשקר סתם בטענה דהפשא"ס, והפסול דאינו חוזר ומגיד קיים גם במקום שלא הוה עדות אלא רק מוסיף דבר המשנה את הבנת העדות שהיתה לפני"ז וג"ז חשיב באיסו' דכיון שהגיד שוב אינו חו"מ,

ולפו"ר ממשמעו' די' הרש"י כאן ל"מ הכי, כיון דהוא כ' שהחיסרון בא"א משים עצמו רשע הוה פסול קרוב דאדם אינו נאמן לפסול א"ע מחמת שקרוב אצל עצמו שמהוה רק פסול בעדות וא"כ הבין הרש"י דחזרתם הינה גם בעדות, וזה היה ניתן להידחות- שכ"ז הוה בסיפא דלית להו הפשא"ס אבל אי אית להו נאמנים עי"ז גרידא, (וצ"ב) אך בכו"א משמעו' די' הרש"י הויא דפסלי' לשטר ממש מחמת העדות של החזרה ולא שהחזרה אינה מתפקדת בעדות ע"י הפשא"ס גרידא, דכ' "דלאו כל כמינייהו לשוויי נפשייהו רשעים בעדות פיהם ולפסול את השטר", וכ"מ בהמשך דכ' "והיכי מהימני תו למיעקר...", מכ"ז היה נרא' דלמד שחזרתן הויא ע"י עדות ולכך מהמני למקרע לשטר,

וכן מצינו להדיא דשי' המהרש"א ודאי לא כמש"כ הרעק"א, כיון דכבר הבאנו לעיל שהוא למד בדעת התוס' שהנאמנות שכ' ברישא הינה לקרוע את השטר, משא"כ הרע"א הבין בשי' תו' דנאמנים רק שלא יגבו ולא יקרעו, מוכח דנח' בענין זה האם נאמנותם לחזור בהם בסופו של דבר הויא בתורת עדות וההפשא"ס נועד בשביל לסלק לבעיות משניות [כגון חוזר ומגיד וא"א משים עצמו רשע] או ע"י ההפשא"ס גרידא, וכ"ה במהרמ"ש כאן דכ' להדיא שנאמנים במזנה הכוונה היא לקרוע את השטר ולא רק שלא לגבות ע"י דחזרתם היא ע"י עדות, ולכאו' נח' בזה הרש"י והריטב"א דהבאנו לעיל, דפליגי מהיכא ילפי' לדינא דאינו חו"מ, לשי' רש"י למדי' מאם לא יגיד וההגדרה היא שהוי חיסרון בעדות השניה, משא"כ לריטב"א דילפי' לה מדכתי' בפר' עדות 'יקום דבר' -דישנה אלימות בעדות של"ש לדבר נגדה כלל, נמצא דנח' האם עניינא דאינו חו"מ הוה פסול בעדות שלא שייך כאשר מעידים לסתור עדות אחרת וממילא חייב להיות שהחזרה היא ע"י עדות, או דהוי דין בעדות הראשונה ששום דבר אינו יכול לסותרה וע"כ הוה גם ללא שחזרו בהם בעדות אלא סגי בהפשא"ס, וא"כ הריטב"א סבר כרעק"א דהחזרה אינה בעדות אלא ע"י ההפשא"ס, ורש"י ס"ל כמהרמ"ש שהחזרה היא דוקא ע"י עדות ולא סגי בהפשא"ס גרידא כיון דבעי' בשביל דינא דחו"מ לדיני עדות,

מצינו לדי' ההפלאה וכ"ה בתומים ובש"ש (ז,ה) דסברי שגם בל"ק דרמב"ח דליכא כלל לעניינא דכיון שהגיד בשטר אכתי חשיבו לתו"ת, מוכח דס"ל שזה שהם נגדרים כתו"ת מול עדי השטר אינו תלוי בענין אינו חוזר ומגיד דאפי' אם יכול היה לחזור בו מעדותו הראשונה אכתי יחשב כהתנגדות מול עדותו הקודמת, וצ"ע טובא מהי ההבנה דאי חזר בו חשיב כבא נגד עדותו הקודמת דממ"נ אי מקבלי' לעדותו העכשויות הא נאמן הוא לו' שעדותו הקודמת יהא שקר ואי לא מקבלי' עתה אמאי חשיב כתו"ת הא קי"ל כעדותו הקודמת, ויעו' דבמהרמ"ש בסוגיין פליג עלייהו וס"ל שאי ליכא לדינא דאינו חוזר ומגיד שפיר נאמנים הם לחזור מעדותן הראשונה ול"ח כתו"ת, ויל"ד בשורש ובהבנת פלו', דבפשי' ענין זה קשור לכ"מ דאמרי' לעיל דנח' ב' הסיעות האם החזרה נעשית ע"י עדות או ע"י הפשא"ס גרידא כיון דהמהרמ"ש גופיה למד להדיא שהחזרה היא ע"י עדות כדהבאנו לעיל, משא"כ התומים ההפלאה והש"ש סברי דהחזרה אינה ע"י עדות אלא רק הפשא"ס ויל"ד כיצד כיצד הם קשורים זל"ז,

נמצא איפה דנח' סיעת רש"י שנכללים בה גם המהרש"א והמהרמ"ש, וסיעת הריטב"א הכוללת בקרבה לרעק"א ש"ש תומים וההפלאה:

א. האם החזרה של העדים בסוגיין דהוו אנוסים הויא ע"י עדות או ע"י ההפשא"ס גרידא, לרש"י בעדות ולריטב"א לא,

ב. וממילא נח' גם האם קורעים את השטר כשנאמנים או רק לא גבי' ביה, לרש"י קרעי' ולריטב"א לא,

ג. וכן האם דינא דחו"מ הוא פסול בעדות השניה או מעלה בראשונה, לרש"י הוה פסול בשניה ולריטב"א מעלה בראשונה,

ד. האם א"א משים עצמו רשע הוי פסול קרוב דעדות, או דהוי פסול בעצם של חוסר נאמנות בדי' רשע (ויבו' לק'), לרש"י קרוב כדכ' להדיא ולריטב"א הוה פסול של מעשה רשע,

ה. לפו"ר גם הא דמצינו דנח' האם לל"ק דליכא בשטר לדינא דחו"מ חשיב לתו"ת או דחזר בו מעדותו, דלרש"י חזר מעדותו ולריטב"א הוי תו"ת ודו"ק,

וצ"ב טובא במאי נח' ב' הסיעות הנ"ל ומהו שורש ונקודת המח' שגרמה לכל חמשת המח' הללו, דבפשי' הנקודה היא האם החזרה הויא ע"י עדות או רק בהפשא"ס וזה הגורם לכל כפשנ"ת לעיל, וצ"ת מדוע סברי כ"א כשי' ובמה זה תלוי, וביותר ק' כיצד האי דינא דחו"מ קשור לענין זה,

והנה מצינו לדי' רש"י בגמ' שפי' בקו' רבא אמאי ליכא הכא לחיסרון דחו"מ, דלא ק"ל לרבא אלא על הסיפא אבל ברישא מהני שפיר וליכא לחיסרון דחו"מ "ועלייהו סמכינן כולה חדא הגדה היא דהא באותו דבור בכדי שאילת שלום קאמרי אבל אנוסים היינו אבל הכא לאו אפומייהו סמכינן" -נתפר' בדבריו דע"מ שלא יהא חיסרון דאין חו"מ בעי' גם שיאמרו אנוסים תוכ"ד לקיום וגם שאית להו הפשא"ס והוי חדא הגדה, וצ"ת אמאי בעי' לתרוויהו דאי חד לא מהני בשביל שלא תהא חזרה כיצד ב' טעמים אלו גורמים שלא תגדר לחזרה וכיצד מצרפי' להו אהדדי,

עוד טעון בירור, דכ' הרעק"א הנז' לעיל בהסבר קו' התו' דלקמן מהני המיגו כיון דהוו תו"ת אבל הכא דלא הוו עדים אינו אמור להועיל כיון דהוי מיגו נגד עדים, וצ"ע טובא דהא בכ"ד כ' התוס' להדיא דמיגו אינו מועיל כאשר ישנם תו"ת וכ"ה בתוס' בסוגיין להדיא לגבי מיגו דפרוע , (וכה"ק בהפלאה כאן עי"ש), ובפרט שמצד הסברא אי"ז יתכן כלל שמיגו יועיל במקום תו"ת, דעד כמה שעדים הוו הידיעה הכי גבוהה שקיימת בהנהגות התורה ממילא ל"ש להוסיף ע"ז עוד נאמנות של מיגו או הפשא"ס דל"ש יותר מרמת הידיעה שהצריכה התורה, וצ"ע.

וכמובן יש לברר מה הבינו התוס' בהו"א דק"ל על הסוגיא דידן אמאי מהני המיגו, ומדוע לא ק"ל דאין חו"מ כדהק' רש"י [ולפו"ר נר' דפליגי וצ"ב במאי], ומה התחדש בתירוצם שלא הבינו כבר בהו"א, והנרא' בס"ד:

דיש להקדים לחי' בין הסוגיא דידן דכ' רש"י ותו' דבעי' דוקא שיתיר תוכ"ד לאיסו' משא"כ לק' (קט.) כ' רש"י להדיא דמהני אפי' אי לא הוה בתוכ"ד, ולכאו' החי' הוא דהכא איירי' בשטרות ולכך חשיב שכאשר אומר שהיו אנוסים אינו מסביר את דבריו כאשר לא הוי תוכ"ד אלא בא נגד האמירה שהיתה לפני"ז שלא היו אנוסים, ובכ"מ שלא בא נגד מה שאמר בתחילה לא בעי' לזה שיאמר תוכ"ד כיון שמסביר את דבריו ואנו אמורים לקבל את מה שאומר מחמת שתובע שכך בדיון יהיה ובעי' לשמוע את מה שהוא תובע מהב"ד ולא נדרש רק לענות כפש"נ לעיל, משא"כ הכא דסותר את דבריו הראשונים אילולא זה שאמר תוכ"ד לא היה מתקבל כלל מאחר וזה שהוא סותר את דב' הראשונים זה עצמו מחלק את זה לב' אמירות וכבר שמעו הב"ד מה הוא תובע שיהיה,

והטעם דכך היא ההגדרה בשטר דכ' התוס' (ד"ה הרי) דאיכא אנ"ס בשטר שלא היו אנוסים או פסולי עדות ולכך אמור היה זה להיות או כתו"ת למהרש"א או דלא היו נאמנים כלל משום דהוה רק הפשא"ס מול עדים שלא אמור להועיל כלל, וכבר הק' הגרשש"ק כיצד מהני אנ"ס זו מול עדים, הא אנ"ס היא או פחותה מעדים או שכך אנו רואים במציאות ואז הויא יותר מעדים ול"ח כלל כתו"ת, והבי' הוא- דהכא מהותה של האנ"ס היא לעשות שכאשר נראה את השטר הוא יהיה כב' עדים ברורים ללא חשש שהוו אנוסים או פסולי עדות מכיון שהגדרת עדות אינה ידיעה והכרה במציאות אלא דין כיצד לנהוג אחר שהעידו ובאמת אין אנו מאמינים להם ולכך אזלי' לפי איך שהעדות מתקבלת בפנינו וע"כ כאשר ב' עדים יבואו ויאמרו שהיו פסולים זה אמור להיות כתו"ת ולא באים כלל נגד האנ"ס אלא נגד העדות הברורה הקיימת לפנינו ול"ח כלל שהם פסולים, וא"כ כאשר הם אומרים שזה היה הם כלול באמירתם שלא היו אנוסים כיון דאיכא אנ"ס שזו עדות כשרה וכשאומר שהיו פסולים הרי סותר לאמירתו הקודמת, משא"כ בכ"מ דכשאומרת שהיתה א"א ואח"כ גרושה ליכא כלל סתירה למה שאמרה לפני"ז כיון שאפי' אם מצב האישות אמור להמשיך ככל מציאות המתמשכת מעצמה אכתי אי"ז סתירה למצב כאשר היה כאן מעשה גירושין ששינה את מצבה העכשוי,

ויש לבא' למח' הראשו' דהבאנו לעיל לכל אורך הסוגיא, דנח' האם כאשר הוא חוזר בו ע"י ההפשא"ס חשיב כסותר את עדותו הראשונה ומחמת זה אינו נאמן כיון שכל מהותו של ההפשא"ס הוא הסבר לדבריו הראשו' ועד כמה שסותרם אינו נאמן, או שיכול הוא לחזור ע"י ההפשא"ס ואכתי חשיב כהסבר לדבריו הראשו' שנאמרו ע"י עדות, דמצ"א עד כמה שאיכא אנ"ס של כשרות בעדות הקיום של השטר נמצא שהשטר עצמו מביא כאן עדות ברורה על כשרותו מחמת עדותם של הקיום, וכאשר הם באים לחזור בהם תוכ"ד אכתי יש לראות זאת כסתירה למה שאמרו בתחילה כיון שהם אומרים שהיו אנוסים וזה סותר למה דאמרו בתחילה ובעיקרון לא היה שייך לחלק זאת כלל כיון דהוה תוכ"ד והוי משפט אחד שאומר שזה הכתב שלהם ורק היו אנוסים כשחתמו וממילא ליכא שטר, ורק כיון דבתחילה הוו עדים כשאמרו שהשטר כשר ולא היו אנוסים נמצא איפה שהעדות עצמה אומרת שהשטר כשר, וכעת מגיע אדם מהשוק וממשיך את המשפט לו' הבנה אחרת בעדות ששמענו ועומדת בפנינו ככשרה וע"כ אינו נאמן כיון שאינו יכול להסביר ולהביא הבנה הפוכה מהעדות עצמה כל עוד אינו מחובר בעצם לעדות הראשונה כיון דהוו אנשים מבחוץ ול"ח עדים –כ"ס רש"י וסייעתו וע"כ הצריכו דווקא שהחזרה תהא ע"י עדות ובל"ז לא יהני כלל, משא"כ הריטב"א וסייעתו הבינו דהכא מהני אפי' דהוו אנשים רגילים לאחר שמדברים ולא הויא עדות, כיון דזה שהם אנשים אי"ז מחלק אותם מהיות אומרים את מה שנא' בעדות משום שהאנ"ס האומרת שלא היו אנוסים בחתימתם לא באה נגדם כיון שאין היא קיימת כלל בעדות זו מאחר והם אומרים בתוכ"ד ע"י הפשא"ס שכל הדיבור שלהם היה לו' שהשטר הזה פסול ומעולם לא קם כאן זה שהשטר כשר וליכא לאנ"ס ולא באים ע"י ההפשא"ס להתנגד לזה כיון שאמרו הם שהעדות כלל לא מורה ע"ז שהשטר כשר כיון דקיים בתוכ"ד המשך המשפט האומר לנו מה נא' כאן,

ויסוד ושורש פלו' הויא, האם כאשר באים העדים וחוזרים בהם ההגדרה היא שזה ב' עדויות שסותרות א' לשני וע"כ בעי' דוקא שהחזרה תהא ע"י הפשא"ס גרידא ולא בעזרת עדות כיון שזה יהפוך את זה לעדות אחרת וזה עצמו יחלק את זה לשניים ולא יוכלו להגדיר את זה כמשפט אחד האומר שהשטר הזה פסול כיון שהיו אנוסים או פסולי עדות ובכה"ג יהא השטר מקויים ולא יהו נאמנים לפוסלו כלל, אבל רש"י וסייעתו הבינו דאדרבא בעי' בדווקא שיהא ע"י עדות ולא ע"י ההפשא"ס כיון שרק ע"י עדות כיון דהוו העדים שחתמו בשטר ועדותם מתקיימת ועומדת כל הזמן ממילא כרגע העדות אומרת שהשטר פסול ולא כמו שהעדות הזו היתה לפני"ז ורק הפשא"ס יכול לחלקם כיון שהם אותם עדים, דעדות אין מהותה מעשה עדות וע"כ עתה הוי מעשה עדות אחר אלא הגדרתה של עדות הינה הידיעה העומדת בפני ע"י העדים הללו בדיון זה דכיון שאני איני יודע מחוייב אני לנהוג מחמת דין התורה לנהוג עפ"י אותו אחד שכן יודע [וההגדרה של התורה היא שעדים יודעים ול"ח למשקרי] וכאשר הם עצמם אומרים כעת משהו אחר הא ל"ח לעדות אחרת אלא כרגע העדים הללו אומרים כך ולא כמו שאמרה לפני"ז, אבל סיעתו של הריטב"א הגדירו את זה כעדות אחרת ולא כאותה עדות כיון שאמירתם מביאה הבנה אחרת ממה שהביאה העדות לפני"ז וע"כ ל"ח כעדות אחת אלא כב' עדויות השונות א' מחברתה –דכיום ישנם ב' הבנות מהי העדות ולכך בעי' להסבר שלא יחולק מהעדות דרק ע"י הסבר שייך לדמותם להדדי אבל בעדויות הם תמיד יחולקו,

ועפ"י כ"מ דאמרי' עד עתה י"ל בדי' רש"י ותוס': דק' לרש"י אמאי באמת מהני ברישא הא א"א חו"מ ומה פועל ההפשא"ס, ותי'- דכיון שהכא איכא להפשא"ס ממילא ההבנה השניה שכעת הוא מביא בעדות שנא' לפני"ז מתחברת לעדות הקודמת ואי לא היה תוכ"ד לא היה כלל אפשרות שהעדות הזאת תתחבר ותהיה כחלק מהעדות הקודמת כיון שאיירי' הכא בשטר שאית ביה אנ"ס שכשר וממילא ההבנה שבא לו' בעדותו עכשיו סתרה לעדותו הקודמת וזה עצמו מחלקם לב' עדויות נפרדות, וע"כ מוכרח דהוי בתוכ"ד וההפשא"ס רק מגדיר את העדות השניה כמביאה הבנה בעדות הזאת וע"כ הם נחשבים כעדות א' ולא סתרי להדדי, וע"כ ליכא לחיסרון דחו"מ ברישא,

והתוס' לא פליגי עליה בענין זה ורק ק' להו עוד קו' לאחר תי'- דהבינו התוס' בהו"א דההפשא"ס גורם שיכול להעמיד את ההבנה האמיתית בעדות שאמר לפני"ז שבאמת ליכא שטר ולא כמו שהבנו מדבריו לפני"ז שהשטר כשר כיון שהחתימות אינם מזויפות וק"ל כיצד זה מועיל הא הוי נגד האנ"ס האומרת שההבנה בעדות שאמר בתחילה היא שיש כאן שטר וכיצד הוא יכול לבוא נגד האנ"ס הזו ע"י ההפשא"ס, ואפי' שהעדות הזאת יכולה להתחבר עם העדות הקודמת כדפרש"י אכתי היא נעמדת נגד האנ"ס ולא אמורה להועיל כלל בהבנת העדות הקודמת אלא לסתור לה, והוכרחו לו' שזה מועיל ע"י המיגו מל"ל דאומר עתה את האמת שזאת היתה הכוונה שלו כבר בתחילה ואינו מוסיף עכשיו דברים שלא היו כלולים במה שאמר בתחילה כדי לא להפסיד, והוק' להו דהא הוי מיגו נגד אנ"ס , [ולשי' המהרש"א זה אמור להיות עדות אחרת הסותרת את העדות הקודמת וזה עצמו יחלק אותם לתרתי, ולרעק"א זה לא אמור להועיל כיון שזה לא כלול בעדות שנא' לפני"ז],

ותי' התוס'- דלא חשיב שהפשא"ס מגיע נגד האנ"ס כיון שהם המקיימים ממילא כאשר אית ליה הפשא"ס בתוכ"ד האומר שמעולם לא היה כאן קיום ול"ח שטר לא היתה אף פעם תקומה לאנ"ס לומר שיש כאן שטר אמיתי כיון שמסביר הוא את דבריו ואומר שהעדות אמרה שליכא כאן שטר, לשי' המהרש"א זה נעשה עי"ז דהכא הוי עדות אחת עם המשך דבריו וממילא זוהי ההבנה שנעמדה בעדות ולא הוה כלל הפשא"ס נגד האנ"ס, ולשי' הרע"א ההסבר אומר מה היתה כאן העדות ואינו מגיע נגד ההפשא"ס דל"ש לחלקם לתרתי דע"י ההפשא"ס נעמד לנו מה היה כאן ומעולם לא היה כאן הפסק שיגרום לאנ"ס שתעמוד מול ההפשא"ס.

והנה הבאנו לעיל לקו' החמד"ש דהדרה בה הגמ' במסקנא מתרתי ואמאי בעי' לזה, דבהו"א הבין רמב"ח דליכא לחיסרון בשטר של אין חו"מ ובמסקנא אית ליה לחיסרון זה ורק ההפשא"ס מסלק לבעיה זו ולכך מהני לחזור בו ברישא באנוסים מחמת נפשות ובמסקנא לא, ועוד הדרה בה הגמ' דבהו"א ההבנה היתה שההפשא"ס מהני לא"א משים עצמו רשע ובמסקנא לא ולכך אינו נאמן ברישא באנוסים מחמת ממון , ויל"ד מהו החוט המקשר בין ב' נתונים אלו ומדוע רבא הק' רק קו' אחת ובכו"א חזר בו רמב"ח מב' דינים שלפו"ר אינם קשורים זל"ז כלל,

וכ' רש"י בהסבר מדוע לא מהני בהו"א אנוסים מחמת ממון בסיפא דאדם אינו נאמן לפסול א"ע כיון שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות, והאחרו' כ' דלא הוי פסולא דעדות אלא פסול כלל דמצינו בכל הנאמנויות דלא מהימן אדם לספר על עצמו שעשה מעשה רשע, וטעון בירור כיצד באמת מועיל בהו"א ההפשא"ס לסלק את החיסרון דא"א משים עצמו רשע לב' השיטות, ומדוע למסקנא ל"א הכי, ומהי באמת ההבנה בדי' האחרו' דא"א משים עצמו רשע אפי' דלא הוה פסול עדות,

ועפימש"כ לעיל י"ל בדעת רש"י: דנתבא' לעיל בדעת רש"י שע"מ שיחוברו ב' ההבנות בעדות להדדי בעי' ששניהם יהיו במעמד של עדות ובל"ז לא מהני כיון שיצא שהעדות באה נגד ההסבר וכפשנ"ת, ולכאו' מוכרח שקרוב אפי' שנפסל לעדות אכתי חשיב שפיר במעמד של עדות, דמצינו בנמצא א' מהם ק"אפ דכולם פסולין ולגבי בע"ד אמרי' דל"ח כלל עד וע"כ אינו פוסל אי הוי קרוב דאינו נכלל כחלק מעדותן, ועד כמה שהם במעמד של עדות גם בחזרה וכל מה שהם באים לעשות זה רק לקבוע את המציאות שמה שאמרו בתחילה שכת"י הוא זה ופסול השטר דאנוסים היו וכו' שפיר מהני, מאחר ופסלותו רק גורמת לו שלא יוכל להעביר לנו מידע אבל לגרום למציאות שאנו נרא' את העדות שהיתה לפני"ז בצורה שונה ממה שידעי' עד עתה יכול הוא עד כמה שאמורים אנו לשמוע את מה שאומר מחמת שהוי עד ורק לא לקבלו ולפעול עפי"ז, והכא מהני כיון שכבר קיבלנו את העדות הקודמת ועתה הוא רק מבהיר את המציאות וגורם לנו לפסול את השטר ע"י עדותם הקודמת שהתקבלה וכיום היא נעמדת בתור פסול עדות, והחי' בין ההו"א למסנא הוא בהגדרת שטר האם חשיב כנחקרה עדותן בב"ד או לא, דבה"א הבינה הגמ' שאינו כנחקר וע"כ ביכולתו לקבל הוספות חיצוניות המסבירות אותו שלא כמו שהיתה עד עכשיו, וגם ללא הפשא"ס מהני לו' שהיו אנוסים מחמת נפשות כיון שאי"ז אלא הוספה לעדות שהיתה עד עכשיו ואינו סותר למה שנא' בעדות הקודמת, אבל לגבי פסולי עדות וקטנים וכן באנוסים מחמת ממון העדות הקודמת אמרה להדיא דלא הוה הכי כיון דאיכא לאנ"ס דכ' הגמ' לק' ונז' בתוס' לעיל, וכבר נתבא' לעיל שמהותה של האנ"ס היא לראות את העדות כך ולא לחוש כלל אולי הם לא כשרים וכיום העדות בעצמה אומרת את זה, ובהאי בעי' להפשא"ס האומר שזה הסבר למה שנא' לפני"ז ולא בא נגד האנ"ס כדכ' התוס' וכפשנ"ת לעיל בארוכה,

ובמסקנא הדרה בה הגמ', דבאמת עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וממילא הגדרת עדות השטר היא כעדות חתומה וברורה וא"כ ללא הפשא"ס כל הוספה ע"מ שנא' בעדות לפני"ז הרי היא סותרת לעדות ואינה יכולה להתקבל כלל כיוןן שמה שהעדות אומרת לנו כבר נקבע מחמת שהרי היא כמי שנחקרה, וע"כ אין מועיל במסקנא בסיפא כלל ורק ברישא דאיכא הפשא"ס מהני ואפי' במקום הפשא"ס המגדיר את זה כהסבר ולא כסתירה לעדות הקודמת אכתי לא מהני אי אמרו דאנוסים מחמת ממון כיון שפסולים הם לעדות בכה"ג ובשביל לדבר על עדות שכבר נחקרה ועומדת היא כסתומה וחתומה בעי' דוקא שיהו כשרים לעדות ונקבל את דבריהם, ורק בהו"א דעדות השטר לא חשיבא כחקורה ושייך להוסיף עליה פרטים סגי בזה שהם נמצאים במעמד של עדות בשביל לקבוע את המציאות שתגרום לנו לראות את העדות דלפני"ז באור שונה, משא"כ אי נחקרה עדותן בב"ד דלזה כבר בעי' שיהיו כשרים ונוכל לקבל מהם מידע ע"מ לשנו את תוכן העדות שחקורה שבשטר. ובטעם האחרו' דפסול עדות הינו דבר הקיים בכל הנאמנויות ולא הוי רק פסולא דעדות , בי' הש"ש (ש"ז פ"ה) "הו"ל מיגו במקום חזקה דאמרי' מסתמא כדין וכשורה עבדי" -משמע דההפשא"ס אינו מועיל הכא מחמת דאין אדם משים עצמו רשע הויא חזקת כשרותם של העדים, ובאו"ש כ' (פי"ב מעדות הל' יב) "אבל לא כל החזקות שווין דחזקת כשרות עדיפא טובא דזה נאמנות כל ישראל לעדות וכל דיני התורה הולכין עליה" עכ"ל, מכ"ז משמע שעניינא דא"א משים עצמו רשע דאינם נאמנים כיון שהם באים נגד הפשטו' והסתמא שתפסי' לכל אדם מישראל שכשר הוא וע"כ אינו נאמן בשו"ד לומר שעשה מעשה רשע, וכ"ה בש"ש (ב טו) לגבי שור שנמכר ומת דל"ח שמא היה טריפה מחמת הרוב שוורים כשרים ומהני גם להוציא ממון כיון שממת זה שליכא כלל סיבה להסתפק בכה"ג שוב אנו רואים כך את המציאות ומקבלי' להו בוודאי, וכ"ז הוי רק היכא שאית להו לחזקת כשרות משא"כ כאשר הם עצמם בעדותן אומרים שעשו מעשה רשע ולדבריהם אין להם לחזקת כשרות שוב הם אינם יכולים להיאמן בעדות כיון שהיא עצמה בנויה על חזקת כשרות והם אומרים שאינם כשרים ואמרי' להו 'לדבריך רשע אתה',

וא"כ ג"ה בסוגיין הם אינם נאמנים לו' שהם עשו מעשה רשע כיון שא"כ בטלה כל עדותן, ברם הבין רמב"ח בהו"א דכיון דאית להו להפשא"ס שפיר יכלי לו' שעשו מעשה רשע כיון שעדים בשאר ל"ח כנחקרה עדותן וא"כ יכולה עדותן לסבול הוספות על העדות אי לא סתרי לעדות עצמה, ובמקרה שהסברם סותר למה שנא' לפני"ז כגון הכא שעדותן הקודמת שטמון במהותה אמירתם שהם כשרים כיון דאל"ה לא מקבלי' כלל לאמירתם בשום נאמנות ואפ"ה הבין רמב"ח דמהני ברישא כיון דאית להו הפשא"ס שכבר נתפר' לעיל דמהותו הוא רק הסבר המעמיד את העדות שנא' לפני"ז באור שונה ועד כמה שכבר קיבלנו את העדות הקודמת שוב לא יכלי' שלא לקבל את הסברם לעדות מחמת שמשימים עצמם רשעים מאחר והם לא באים כלל לו' משהו חדש אלא מבהירים לנו מה נא' בעדות דלפני"ז שכבר קיבלנו ואין לנו יכולת להתעלם מהסברם כיון שהעדות הקודמת כבר נתקבלה, [והויא אותה עקיפה דאמרי' לעיל בדעת רש"י ורק לא בעי' להו שיהו במעמד של עדות כיון דהפשא"ס הוי הסבר לשי'],

ובמסקנא הדרה בה הגמ' וס"ל לרמב"ח כר"ל דעדים החתומים על השטר נעשית חתימתם כאילו נחקרה עדותן בב"ד והויא עדות ברורה וחתומה שאינה יכולה לסבול כלל דב' הסותרים למהותה, ומאחר ובתחילה תוכן עדותן היה שהם כשרים שוב לא יוכלו להסביר את דב' ולומר שעשו מעשה רשע, ומהני רק באונס מחמת נפשות ע"י הפשא"ס המסביר שהשטר פסול מחמת אונסם אבל אינו פוסלם לעדות וכפשנ"ת.