דרשני:מונדיאל לא מה שחשבתם (179.100.25.185)

"מונדיאל – לא מה שחשבתם" / עמיחי נחשוני

בכל 4 שנים מתקיים מונדיאל, תחרות כדורגל עולמית בין מדינות שונות בעולם. ממשחקי הכדורגל ניתן ללמוד לחיים הפרטיים שלנו, במאמר זה נמצא קווים רוחניים והלכתיים מחוקי ומונחי המשחק בכדורגל המקבילים לחיינו האישיים. המונחים: אוהדים, שופט, כרטיס צהוב וכרטיס אדום והתנהלות המשחק , קרן, בעיטת פנדל, נבדל, שוער, מגן, בלם, קשר וחלוץ. אוהדים- ישנם שני קבוצות אוהדים, אוהדי הקבוצה האחת ואוהדי הקבוצה השנייה. תפקידם של האוהדים היא לעודד את הקבוצה שלהם על ידי קריאות עידוד וכדומה. להבדיל, גם בחיינו, אנו (ה"שחקנים") שומעים קולות שונים המלווים אותנו, "יצר הטוב ויצר הרע" היצר הרע מושך את האדם לכיוון החומר, ואילו היצר הטוב מושך אותו לכיוון הרוח. משנה ברכות ט,ה: " ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך , בכל לבבך - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע". ונשאלת השאלה כיצד אפשר לעבוד את ה' עם היצר הרע? אלא שאותו רגש העומד בבסיס היצר הרע (כגון: תאווה, קנאה וכו'...), עלינו לכוון אותו לטוב ולקיום מצוות ה'. הגמרא במסכת שבת דף קיט: אומרת : "תניא ר' יוסי בר יהודה אומר שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע בוכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו ואם לאו מלאך רע אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו" בחיינו, אנו שומעים קולות שונים לטוב ולמוטב. את הקולות ה'מחזקים' יש להמשיך לשמוע ואת הקולות ה'מחלישים' יש לנתב לטוב, לחיזוק, לשיפור ולשכלול תפקידנו בעולם. ועל ידי כך נזכה שעל כל מעשינו יאמר המלאך הרע, "אמן בעל כרחו".

שופט, כרטיס צהוב וכרטיס אדום והתנהלות המשחק- תפקידו של השופט היא לפעול בעת הפרת חוק ומאידך להחליט כיצד ימשך המשחק. כרטיס צהוב הינו אזהרה לשחקן שעבר על אחת מהעבירות הקבועות במשחק. וכרטיס אדום נועד לסמן על הרחקת שחקן מן המגרש. העולם הזה משול לפרוזדור המוביל לעולם הבא. מטרתנו בעולם הזה היא לדבוק בה' לקיים מצוותיו וחוקותיו. עלינו ל"שחק נכון" בעולם הזה. וכפי שאומר הרמח"ל בספרו 'מסילת ישרים'- פרק א' בביאור כלל חובת האדם בעולמו: "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה: (משנה אבות ד,טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא". והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחלה כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה (ערובין כב.): "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". ובפרק ג בבאור מידת הזהירות אומר הרמח"ל: (כרטיס צהוב וכרטיס אדום) "הנה הרוצה לפקח על עצמו, שתים הנה ההשקפות הצריכות לו: האחת, שיתבונן מהו הטוב האמיתי שיבחר בו האדם, והרע האמיתי שינוס ממנו. והשניה, על המעשים אשר הוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע. וזה, בשעת מעשה ושלא בשעת מעשה. בשעת מעשה שלא יעשה שום מעשה מבלי שישקול אותו במאזני זאת הידיעה. ושלא בשעת מעשה שיעלה לפניו זכרון כלל מעשיו וישקול אותם כמו כן במאזני המשקל הזה לראות מה יש בם מהרע למען ידחה ואתו, ומה מן הטוב להתמיד בו ולהתחזק בו. ואם ימצא בהם מן הרע, אז יתבונן ויחקור בשכלו איזה תחבולה יעשה לסור מן הרע ההוא וליטהר ממנו." וכך גם אנו צריכים ל"שחק" ולנהוג בעולמו של ה' יתברך, כל אחד צריך שיהיו לו שני "כרטיסים" בכיסו. האחד (כרטיס צהוב – בבחינת "אור")- הטוב האמיתי שיתבונן בו האדם והשני (כרטיס אדום- בבחינת "בקרה") על מעשיו אשר הוא עושה, לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע, ולפעול בזהירות עם מטרה ברורה, על ידי קיום התורה והמצוות. עלינו לעסוק ברוח על מנת לדכא את החומר וכפי שאומר הרמב"ם בלשונו הזהב בהקדמה לפירוש המשנה: "...אבל עם ציור המושכלות יתחייב להרחיק רוב התענוגים הגופיים. כי תחילת השכל יצייר, שחורבן הנפש בתיקון הגוף, ותיקון הנפש בחורבן הגוף..."

קרן- בעיטה המבוצעת מפינת המגרש הקרובה ביותר למקום יציאת הכדור מתחומיו, על ידי שחקן הקבוצה היריבה. החיים הינם דינמיים מאוד ולא תמיד אנחנו מוצאים זמן למלא את עצמנו ברוחניות, אם זה בגלל שיגרת עבודה, עיסוק בצרכי הבית וכלכלת הבית. עלינו לזכור, שהתורה מונחת "בקרן זווית" כפי שהגמרא אומרת במסכת קידושין סו. : "...ותורה מה תהא עליה הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד..." באבות דרבי נתן פרק מא,א מובאים דברי רבי שמעון: "רבי שמעון אומר: שלשה כתרים הם, אלו הן: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן. כתר כהונה כיצד? אפילו נותן כל כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר כהונה שנאמר 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם' (במדבר כח). כתר מלכות אפילו נותן כל כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר מלכות שנאמר 'ודוד עבדי נשיא להם לעולם' (יחזקאל לז). אבל ספר תורה אינו כן עמלה של תורה כל הרוצה ליטול יבוא ויטול שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים' (ישעיהו נה) הוי עמל בדברי תורה ואל תתעסק בדברי בטלה" בעיטת הקרן מלמדת אותנו לנשום אוויר צח. לצאת ל"קרן" קרי: לצאת מהשגרה של החיים מידי פעם, להרים את הראש מהמים ולבצע חישוב מסלול מחדש וזאת על ידי חשבון נפש, לימוד תורה וקביעת עיתים שהרי היא מונחת בקרן זווית וכל שעלינו לעשות, לאמץ אותה כהדרכה לחיים וצידה לדרך בבחינת: "כי הוא חייך, ואורך ימיך" (דברים ל,כ).

בעיטת פנדל- איך מחליטים לאן לבעוט את הכדור? מחקרים מראים שהמפתח להצלחה או מנגד, לכישלון של פנדל, תלוי במקום שאליו השוער יזנק. מכיוון שבעיטת כדורגלן ממוצע הינה 130 קמ"ש, השוער חייב להמר לאן עליו לזנק. לאן הוא יזנק? המחקרים מראים ש- 60% מהמקרים השוער יזנק ימינה (ימינה של השוער) וב- 38% הוא יזנק שמאלה. אם כן, היכן 2% האחוזים הנותרים? 2% הנותרים הינם באמצע- זאת אומרת 2% אחוזים, שהשוער ישאר באמצע השער ולא יזנק לאף אחת מהפינות. מדוע השחקנים לא בועטים לאמצע השער? הסיבה היא הבושה! יש משהו מביך לבעוט כדור לידיו של השוער במידה וישאר במרכז השער, לכן מרבית השחקנים בעולם לא מוכנים לקחת סיכון זה, גם במחיר של החמצה. אם נביט מהפרספקטיבה הרוחנית ונשווה לחיינו, נראה שאותה השפעה יש לנו גם בחיינו האישיים. ישנן פעמים שיש לנו שאלות ולבטים בחיים ואנו מתביישים לשאול את השאלות, מסיבות שונות כגון: בושה מעצם השאלה, מה יאמרו עלי ומה יחשבו עלי, שאלות בסיסיות בגיל מאוחר מידי, וכיוצא בזה. ההחלטה האם לשאול או לא, היא כבעיטת פנדל ממרחק של 11 מטרים. יש תחושה שכולם מסתכלים ומחכים לראות מה יקרה ודווקא כאן השואל צריך להמר לאמצע (ל- 2% ) ולא לפחד לשאול כי רק כך הוא יגיע למטרה. חכמינו זכרונם לברכה כבר אמרו במסכת אבות ב,ה: הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ פירוש רבי עובדיה מברטנורא: ולא הביישן למד - שהמתבייש לשאול שמא ילעיגו עליו, ישאר תמיד בספקותיו.

ומסופר בגמרא מסכת עירובין נד על ר' פרידא ותלמידו: רַ' פְּרִידָא הָיָה לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פְּעָמִים וְלָמַד. פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּהוּ לִדְבַר מִצְוָה, שָׁנָה לוֹ וְלֹא לָמַד. אָמַר לוֹ: מָה נִשְׁתַּנֵּיתָ עַכְשָׁו? אָמַר לוֹ: מִשָּׁעָה שֶׁאָמְרוּ לְמַר "יֵשׁ דְּבַר מִצְוָה" – הִסַּחְתִּי דַּעְתִּי, וּבְכָל שָׁעָה אָמַרְתִּי: עַכְשָׁו יַעֲמֹד מַר, עַכְשָׁו יַעֲמֹד מַר. אָמַר לוֹ: תֵּן דַּעְתְּךָ וְאֶשְׁנֶה לְךָ. שָׁנָה לוֹ שׁוּב אַרְבַּע מֵאוֹת פְּעָמִים וְלָמַד. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רְצוֹנְךָ שֶׁיִּפְסְקוּ לְךָ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, אוֹ שֶׁתִּזְכֶּה אַתָּה וְדוֹרְךָ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. אָמַר: רְצוֹנִי שֶׁאֶזְכֶּה אֲנִי וְדוֹרִי לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לוֹ זוֹ וָזוֹ.

פעם שאלתי את עצמי, הגמרא נותנת כבוד גדול לרבי פרידא ובצדק, אך אל לנו לשכוח גם את הצד של התלמיד, המוכן לשמוע 400 פעמים ו- 800 פעמים. ידועת אימרת חז"ל במסכת נדרים פא.: 'היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה'. אמר על כך רבי דב-בער מביאלה: "העני אינו מתבייש לבקש לחם כשהוא רעב. לכן גם כשאינו מבין עניין בתורה אין הוא מתבייש לבקש ולשאול". על כן, צריכים אנו להבין שאל לנו לפחד משאלות המקננות בתוכנו אף במחיר של בושה. הבושה הינה מזערית מול ה'פרס' שנקבל אחר כך לחיים.

נבדל- על מנת ששחקן יהיה בעמדת נבדל צריכים להתקיים התנאים הבאים: 1) השחקן המקבל צריך להיות בחצי המגרש של הקבוצה היריבה. 2) השחקן המקבל צריך להיות קרוב יותר לשער היריבה ממיקום הכדור. 3) צריכים להיות 0 שחקנים או שחקן אחד בין השחקן המקבל לבין השער של הקבוצה היריבה.

מחוק ה"נבדל" אפשר ללמוד שני דברים: 1) הקפדה על האמצעים לפני שמגיעים 2) הכח שיש בשניים ומעלה ונבאר:

• הקפדה על האמצעים לפני שמגיעים

השחקן לא יכול לעשות כפי העולה בדעתו במשחק, והוא מחויב להיות מתואם עם מי שמוסר לו את הכדור ובנוסף עם ההגנה של הקבוצה היריבה (שהוא לא עובר אותם בשעת המסירה). לפני המטרה הגדולה של הבקעת השער, הוא חייב לדאוג שהוא לא ב"נבדל" כי אחרת השער ייפסל, כך גם אנו צריכים להבחין ולראות את מעשינו בחיי היום יום אם הקפדנו על "טוהר האמצעים" על מנת להגיע למטרה? אם זה בעבודה כלפי חבריי, אם זה בתור לקופה וכיוצא באלו. כתב על כך הרב קוק בעולת ראיה ב, רנז: "והנה האדם צריך לעולם לקדש ולטהר את מטרתו, ואת אמצעיו שעל ידם יקנה אותה, שגם הם יהיו קדושים וטהורים" וכן בתלמוד הירושלמי מסכת סוכה דף יב, א פרק ג הלכה א מסופר: א"ר לוי זה שהוא נוטל לולב גזול למה הוא דומה? לאחד שכיבד את השלטון תמחוי אחד ונמצא משלו. אמרו אי לו לזה שנעשה שניגורו קטיגורו. אדם המקיים מצוות 'נטילת לולב' בסוכות, בלולב שהוא גזל מאחר, לא רק שלא עשה מצווה אלא עבר עבירה. אם כן, נמצאנו למדים שגם אם ניצבת מטרה גדולה וחשובה לאדם, הדרך להשיג אותה היא לא בלתי מוגבלת, אלא צריכה להיעשות בטהרה וביושר.

• הכח שיש בשניים ומעלה

המהר"ל בספרו נתיבות-עולם, בנתיב התורה פ"ו מציג נקודה חשובה ביחס בין האדם הלומד לתורה הנלמדת: "לפי מה שהתורה היא השכל העליון שהוא נבדל מן האדם, ושכל האדם עומד בגוף האדם שהוא גשמי". תורה= שכל עליון. לימוד התורה= שכלו של האדם שני השכלים הינם שונים, שהרי שכל האדם מוגבל ("עומד בגוף") ואילו התורה היא שכל במעלה עליונה. לכן האדם בשכלו הגשמי אינו יכול ללמוד ולקבל את השכל העליון (התורה). אם כן כיצד אפשר לחבר בין שני הרבדים הללו? אומר המהר"ל: "ולכן צריך האדם אל הכנה שיקנה השכל הנבדל, וזה שיהיה קניין התורה בחבורה. שעל-ידי חבורה קונה השכל הנבדל" זאת אומרת: שאם האדם, עם שכלו הגשמי ילמד בחבורה, יוכל לקנות את השכל הנבדל, שזוהי התורה. וממשיך המהר"ל: "...וביאור זה, כי השכל עומד בגוף וצריך שיהיה שכל נבדל מן הגוף, ואם הוא לומד תורה על ידי החבורה שכל אחד מוציא שכלו אל אחר ואחר מקבל אותו, ואצל האחר שקבל מן חבירו הרי אצלו הוא שכל נבדל שהרי לא היה עומד בו עד שבזה הוא נעשה שכל נבדל. עוד כאשר נושאים ונותנים ביחד, הרי השכל הזה אינו שכל פרטי של יחיד ואם כן הוא שכל שהוא נבדל כאשר הוא נבדל מן היחיד הפרטי. ולכך מעלת השכל הזה שהוא שכל נבדל מן האדם, כי אין השכל גובר על הגוף להיות שכל נבדל כי אם כך. למה הדבר דומה? לשנים שהם מתאבקים זה עם זה, אם נצחו מוטב ואם לא נצחו, אותו האחד שכנגדו נצח אותו. וכן השכל שהוא עומד בגוף אם רוצה האדם להוציא את השכל אל הפועל ולא היה לו זה והגוף נצח השכל, אז נעשה מוטבע בגוף לגמרי כי הגוף היה גובר עליו. ואם לא היה עושה זה נתקלקל עד שקנה הטפשות. ועוד יש לדעת כי אם לא למד כלל היה קונה דבר שהוא קרוב אליו ויכול להבין אותו בקלות ולא היה מקבל סכלות, אבל כאשר רוצה להשכיל והרי כאשר עוסק בד בבד אינו שכל נבדל רק שכל עומד בגוף, ובוודאי מטפש כי אינו יכול להתחכם כל כך. ודומה למי שאינו חכם, אם אינו מבקש להתחכם יותר מדי רק כפי ערך חכמתו יכול לדעת ולהבין, אבל כאשר רוצה להתחכם בדבר שאינו שייך לו בודאי מטפש כי יוצא מן השכל. ואחר טפשות זה נמשך עוד טפשות עד שהוא טפש גמור. וזה שאמר ולא עוד אלא שנקרא חוטא הוא. כי חוטא בשכל שקלקל אותו ולכך חוטא הוא נקרא. כלל הדבר שאי אפשר שיקנה האדם השכל הנבדל, רק כי כאשר מקבל זה מזה ונושא ונותן זה עם זה, עד שהתורה שהיא על דרך זה שכל נבדל לגמרי וזהו נקרא שכל, לא דמיון. ואי אפשר לפרש יותר..."

המשנה במסכת אבות פרק ו משנה ו אומרת: "הַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים:... בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים... שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף" מסכת שבת דף סג. : "...א"ר ירמיה א"ר אלעזר שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקב"ה מצליח להם ... א"ר ירמיה אמר ר' שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מקשיב להן ...אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה הקדוש ב"ה שומע לקולן ... אמר רבי אבא א"ר שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא אוהבן..." וכן אנו מוצאים בבראשית רבה סימן סט: אמר רבי חמא בר חנינא: אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה כך אין תלמיד חכם מתחדד אלא בחברו"

ולחיזוק חשיבות הלימוד בקבוצה ובחברותא נביא את המעשה במסכת בבא מציעא דף פד. : "מת רבי שמעון בן לקיש [שהיה החברותא של רבי יוחנן]. היה רבי יוחנן מצטער אחריו הרבה. אמרו חכמים: מי יכול ליישב דעתו? ילך רבי אלעזר בן פדת ששמועותיו מחודדות. בא רבי אלעזר וישב לפני רבי יוחנן. כל מה שהיה רבי יוחנן אומר, אמר לו רבי אלעזר: הנה מקור שמוכיח את דעתך. אמר לו רבי יוחנן: אתה כרבי שמעון בן לקיש? הוא כל פעם שהייתי אומר דבר, היה מקשה על דבריו עשרים וארבע קושיות, והייתי מתרץ עשרים וארבע תירוצים, והשמועה נתבררה, ואתה מביא לי הוכחות לטובתי, וכי איני יודע שיפה אמרתי? עמד רבי יוחנן וקרע את בגדיו ובכה ואמר: היכן אתה בן לקיש! היכן אתה בן לקיש!" רוב הפעמים בחיינו אנו מעדיפים את הלימוד העצמי, האינידבידואלי ובאין מפריע, מסיבות: הזמנים אינם מסתדרים, ההספק גדול יותר, החברותא לא מתאימה ועוד... מצב זה, הוא אמנם "נוח" אך הוא בדיעבד. הלימוד ביחידות אינו מחדד ומעמיק דיו, ופעמים גם מסכן את האדם. עלינו לבדוק את עצמנו תמידית האם התקדמנו בלימוד וכו'... אם כן נמצאנו למדים מהמונח "נבדל" שאל לנו להיות "נבדלים / בודדים" במערכת לימוד התורה, אלא אדרבא, ככל שהלימוד יהיה בקבוצה גדולה יותר, כך נזכה להתקרב יותר לשכל העליון (תורה).

שוער, מגן, בלם, קשר וחלוץ- תפקידים שונים הניתנים לשחקני הכדורגל טרם כניסתם למשחק. מאמן הקבוצה מחלק את ה"תארים" לשחקניו על פי כישוריהם ותפקודם. מבנייה מערכתית זו להבדיל, אנו צריכים לקחת מוסר לחיינו, לדעת שלא כולם שווים ביכולותיהם ובביצועיהם כפי שאמרו לנו חז"ל במסכת ברכות נח: :"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" לכן, על כל אחד לברר וללמוד על יכולותיו על מנת להתאים אותם לחיים עצמם. מספרים (אור הגנוז עמ' 208) על רבי זושא שאמר: "אם ישאלו אותי למה לא הייתי משה - אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זושא - יסתתמו טענותי" בפרשת נשא (במדבר ד, מט) הממשיכה לדבר במניינים ובמיפקדים של העם נאמר: "עַל פִּי ה' פָּקַד אוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ וּפְקֻדָיו אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" וכן חז"ל בספרי במדבר פיסקא קטז מספרים: "וכבר בקש ר' יהושע בן חנניה לסייע את ר' יוחנן בן גודגדה אמר לו חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב בנפשך שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים" וכן הרב קוק מרבה לדבר בעניין תפקידו של האדם בכמה ממאמריו וספריו ובניהם: פנקס ירושלים תרצ"ג (הראי"ה קוק) "כל אדם יש לו המסלול שלו שעל ידו הוא בא לאשרו, לתכלית הוייתו, שבו הוא מתדבק ליוצרו, ולא יוכל לבא למגמת חפצו במסלול אחר, אף על פי שהוא מסלול ישר בעד אחרים. על כן צריך כל אחד להיות מוקיר מאד את מסלולו המיוחד. וזה הדבר נוהג באיש פרטי, וקל וחומר בכללות עם, שכפי ההתעלות וההתרבות של הכלל לעומת הפרט, ככה תתגדל החובה והדיוק הנמרץ לשמור את המסלול המיוחד שעל ידו הכלל כולו מוצא בו אושר רב" וכן ב'ערפלי טוהר' (הקובץ השני מתוך שמונה קבצים שכתב) אות פ: "לפעמים אדם נופל מדעתו, כששומע גדלות של בחינה אחרת שאינה מדעתו, כששומע גדלות של בחינה אחרת שאינה מידה שלו, ונעשה מבוטל בעצמו, והעצבון מתחיל לעמם את זוהר נפשו, מפני שכל מעמדו הרוחני נעשה אז כהה לפי אותה מידת הגדלות שאינה לערכו. צריך אז להתחזק בעצמו, שלא לקנאות בחלקו של אחר… יהיה מרוצה ושמח בחלקו מאוד, ויוסיף להחזיק במעוזו ואז יבקע כשחר אורו, וארוכתו מהרה תצמח"

וכן באורות התורה פרק ט ס"ק ו: "ישנם שיצאו לתרבות רעה מפני שבדרך לימודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי המנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו נגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם היה מוצא את תפקידו וממלאו, לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה המתאים לתכונת נפשו, אז היה מכיר מיד שהרגשת הנגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלימודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז היה נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה ועושה חיל בתורה במקצוע השייך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם גוברת בהלכה, להטעימם מטעם האגדה. אמנם כיון שאינו מכיר את סבת הרגשתו הנגודית בלימוד, והוא מתגבר נגד טבעו, תיכף כשנפתחים לפניו איזה דרכים של הפקר הוא מתפרץ ונעשה שונא וער לתורה ולאמונה, והולך מדחי אל דחי, ומהם יצאו מה שיצאו מבני פריצי עמנו המתנשאים להעמיד חזון ולסמות עינו של עולם" לפי הרב קוק אדם צריך לראות היכן הוא יכול למצוא את 'עצמו' בתורה. האם יותר בהלכה, או באגדה וכיוצא בזה ולפתח מקום זה. חלילה וחס להזניח שאר 'המקומות', אך את העיקר ישקיע במקום שאישיותו ותכונתיו נמצאות שם. אם כן מתפקידם השונים של השחקנים עלינו ללמוד לברר את יכולותינו וכוחנו בזה העולם וזאת על ידי התורה. ובתוך עולם התורה, הנני צריך למצוא את מקומי הטבעי באחד מחלקי התורה ושם לתת את הדגש והמרכז, מבלי להזניח את שאר חלקי התורה. לכל אחד צבע, קול וגוון שונה, 'לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה', אך ביחד נעשה ניגון מיוחד.

לסיכום: 'עלינו ללמוד מחיינו על חיינו (הרוחניים)'

• יצר הטוב ויצר הרע – קולות שאנו שומעים בחיינו. מה אנו עושים איתם?
• השופט ושני הכרטיסים- "הכרטיסים" שצריכים ללוות אותנו לאורך חיינו, תוך מתן דגש על המטרה.
• התורה מונחת ב"קרן" זווית כל הרוצה ליטול יבוא ויטול.
• 'לא הביישן למד'- לא להתבייש להמר על ה- 2% ("פנדל").
• חשיבות לימוד בחברותא ובקבוצה וכן לקדש את מטרתנו ואת אמצעינו- לא להיות "נבדל".
• שוער, מגן, בלם, קשר וחלוץ- אסטרטגיה תורנית ("הכלים" בהם ירדנו לעולם).