דרשני:נאמנות האשה להתיר (ט.)

במאמרנו ‏^[1] נדון מה יהיה הדין במקרה בו יש שתי טענות, אחת היא "ברי" וכנגדה "שמא". בנוסף, נדון בנאמנות האישה להתיר את עצמה במקרה של טענת פתח פתוח, נבאר את הגורמים לדברי הראשונים ונתייחס לקושיות שיש על הצדדים השונים.

הסוגיה בגמרא

בדף יב ע"ב נחלקו רבן גמליאל ור' יהושע בעניין ברי ושמא לעניין ממון. במשנה ראינו מקרה בו הבעל מצא פתח פתוח. היא טוענת טענת ברי שהיא נאנסה לאחר האירוסין, ולכן הוא צריך לשלם לה כתובה. והוא טוען, אולי (טענת שמא) היא נאנסה לפני שנתארסה ולכן מקחו מקח טעות והוא לא צריך לשלם את הכתובה.

רבן גמליאל ור' אליעזר סוברים שהיא נאמנת בגלל שיש לה ברי וברי ושמא ברי עדיף. לעומתם, סובר רבי יהושע שהברי אינו מנצח ולכן האישה צריכה להביא ראיה בשביל לקבל את הכתובה. הגמרא סייגה את דברי ר'"ג ור"א שדבריהם שהאישה נאמנת זה רק במקום בו יהיה מיגו או חזקה לצד של הברי שיחזק אותו.

בדף יג. מצינו מחלוקת נוספת בה נחלקו ר"ג ור"א מול ר' יהושע. המשנה מביא מקרה, בו בי"ד רואים אישה מעוברת ושואלים אותה ממי התעברה? מטרת הבירור הוא לדעת האם העובר כשר לבא בקהל ישראל או בקהל הכהונה. שם רואים, שבית דין מסופקים (שמא) והאישה אומרת, באופן ברור אני יודעת שנבעלתי לאדם כשר (ברי) ואנו רואים שאף שם נחלקו ר"ג ר"א ור' יהושע האם היא נאמנת או לא.

יש להתבונן, האם המחלוקת של ר"ג ור"א מול ר' יהושע בברי ושמא בדיני ממונות, היא אותה המחלוקת לעניין מעוברת, כלומר האם גם שם המחלוקת היא האם ברי מנצח שמא. ומשמעות הדבר היא, שאומרים ברי ושמא גם באיסורים לפי ר"ג או שנאמר שאין משמעות לברי ושמא באיסורים והמחלוקת שלהם במעוברת נובעת מדבר אחר.

עוד יש לדון, על הצד שיש ברי ושמא באיסורים האם הוא עובד באותו אופן ועם אותם הגבלות של ברי ושמא בממונות, או שהברי ושמא באיסורים עובד אחרת?

המקרה המעשי בו נדון בסוגיה זה המקרה המובא בדף ט: "האומר פתח פתוח מצאתי", מובא שם מקרה שאדם אומר פתח פתוח מצאתי, והגמרא ואומרת שהאדם נאמן לאסור אותה עליו. הגמרא שם סייגה, שכל מה שנאמן לאוסרה עליו, זה רק במקרה שאין שני ספקות.

הגמרא מביאה שני מקרים שבהם אין שני ספיקות, הראשון הוא אישה שנישאה לכהן, הספק הוא אם לפני שנישאה לו באו עליה או אחרי שנישאה לו, אבל הספק האם נאנסה תחתיו המתיר את האישה באשת ישראל לא יתיר כהנת משום שאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה.

מקרה נוסף בו תהיה אסורה לו, זה מקרה שאישה שאביה השיאה מתחת לגיל שלש. גם שם, הספק שזה היה לפני האירוסין שלהם הוא לא יכול להיות כיוון שאם כן בתוליה היו חוזרים והספק היחיד הוא האם תחתיו היא נבעלה באונס או שזה היה ברצון (אם יש שני ספקות היא מותרת לו ע"פ ההלכה המורה שבמקרה שיש שני ספקות - מתירים^[2]. כלומר, אם יש ספק אם קרה מקרה שהוא מותר או אסור, וגם אם קרה המקרה האסור יש אופציה להתיר, כיוון שיש שני ספקות ניתן להתיר).

אם נאמר שיש ברי ושמא באיסורים, אזי במקרה של פתח פתוח כל עוד היא מכחישה אותו ואומרת שהפתח לא היה פתוח אסור לו לבא עליה יותר מכיוון שהוא יודע שהפתח היה פתוח^[3]. אך יכול להיות מקרה שהיא מסכימה שהיה פתחה פתוח, אולם היא טוענת שהיא יודעת בבירור שהיא מותרת מחמת שהיא מוכת עץ או טענות אחרות המתירות אותה. מנגד אומר הבעל, אני מצאתי פתח פתוח ואני לא יודע האם זה אוסר אותה מכיוון שאינני יודע מה קרה. לכאורה המקרה פה הוא, ברי של האישה מול שמא של האיש וא"כ גם במקרים האלו יהיה לו מותר להישאר איתה מכיוון שברי ושמא - ברי עדיף.

מחלוקת הראשונים במסבירה

נחלקו הראשונים האם במקרה שיש ספק אחד (אשת כהן ופחותה מבת ג') היא נאמנת.

הראשונים המתירים

הרשב"א (ט. ד"ה והא) אומר שהיא נאמנת. הבסיס עליו הוא מבסס את הדברים זה המחלוקת של ר"ג ור"א מול ר' יהושע בברי ושמא לעניין ממונות. הרשב"א אומר גם פה יש את הברי של האישה עם חזקת כשרות^[4] (יש לה חזקה שהיא היתה מותרת עד עכשיו) מול השמא של האיש ולכן היא נאמנת. הוא הביא ראיה מהירושלמי, שבו ניתן לראות שלפי ר"ג נאמנות האשה תלויה האם שניהם מודים שהפתח פתוח או שהם נחלקים בדבר, ומבאר הרשב"א שכוונת הירושלמי היא שמכיוון שהאישה לא מכחישה אותו אלא מסבירה את דבריה טענת הברי שלה גוברת על טענת השמא שלו, אך במקום שהם חלוקים זה ברי מול ברי, היא אינה נאמנת ולכן היא אסורה.

אמנם הרשב"א מציין שבירושלמי יש החולקים על זה וסוברים שהיא אינה נאמנת אפילו במקום שהיא ברי והוא שמא. בנוסף, הוא כתב שגדולי המורים לא סוברים כן אך הוא אינו מסכים איתם, והוא הוסיף עוד ראיה שממנה רואים שהיא נאמנת.

הרשב"א מקשה כיצד אישה אנוסה נאמנת (יש לימוד מהתורה שהיא מותרת), אולי באמת היא אינה אנוסה והיא סתם עשתה הצגה? הרי מדד הרצון הוא פנימי ולא איזה הצגה היא עשתה בחוץ, ותירץ שהאישה נאמנת ע"י טענת הברי שלה. לאחר מכן מקשה הרשב"א קושיה נוספת, א"כ מדוע סוטה אסורה ולא נאמנת לומר לא נבעלתי? ומתרץ שבסוטה יש רגלים לדבר שהיא נבעלה לו ולכן אינה נאמנת.

הרשב"א אומר סיבה נוספת לנאמנות האישה, והיא שיש לה דין של עד אחד, אע"ג שזה עדות אישה בגופה מוכיח הרשב"א שיש לה נאמנות ע"י דין זה.

הערה בדברי הרשב"א

הרשב"א ביסס את נאמנות האישה על ברי ושמא בדיני ממונות. השערי יושר הקשה על הלימוד מברי ושמא בממונות לברי ושמא באיסורים, שהרי ברי ושמא הם דברים הנוגעים למי הטענה יותר חזקה בין שני בעלי הדין, איזו טענה יותר מסתברת, לעומת זאת באיסורים צריך בירור מדוייק ולא הסתברותי. השערי יושר הביא בשם תשובת ר' אליעזר לדו"ז שכבר תמהו על זה הרבה גאונים.

השערי יושר הביא את דברי הספר תשובת ר' אליעזר לדו"ז (גורדון) (סימן כז) שאמר שיש גזרת הכתוב להשוות בין דיני ממונות לבין דיני עריות (דבר דבר מממון), וממילא כמו שבממונות אנו הולכים עם הברי והשמא כך גם בעריות. אולם השערי יושר דחה תשובה זאת, שלכאורה כל מה ששייך ללמוד ג"ש ממונות זה רק כאשר יש דינים בנאמנות שהתורה אמרה לנו בממונות אנו נלמד אותם לעריות (לדוג' שצריך שני עדים בעריות כמו בממונות), אבל דבר שמסברא שייך בדיני ממונות לא שייך ללומדו לדיני איסורי עריות.

הרא"ש (א יח) הביא את תלמידי רבנו יונה שאמרו בשם רבנו יונה, שאשת ישראל הפחותה מבת ג' נאמנת לומר שהיא כשרה. הרא"ש הקשה על שיטה זו, שהרי כל מה שנאמר שברי ושמא ברי עדיף זה דווקא כאשר השמא הוא גרוע (מקרה בו הוא היה אמור לדעת והוא טוען שהוא לא יודע) אבל כאן השמא הוא טוב (כי מניין ידע אם היא מוכת עץ או שנאנסה, הרי מוכת עץ יכול להיות שזה קרה סתם כאשר נפלה ולא סיפרה זו לאף אחד. וכן נאנסה הרי גם לפי טענתה זה אונס שאף אחד לא יודע עליו שהרי אם יש עדים היא הייתה מביאה אותם), ממילא לא שייך לדון פה מדין ברי ושמא. בנוסף, גם מה שהולכים אחרי ברי ושמא זה רק במקום שיש ברי ושמא עם מיגו או חזקה, ואילו כאן אין מיגו ולא חזקה, כמו שביאר הרא"ש מדוע אין חזקה.

אולם בסוף דבריו הרא"ש אומר שנראה לו לקיים את דבריהם, שהיא נאמנת לטעון שהיא מותרת. האו מקיים את דבריהם ממה שנאמר לגבי מעוברת, ששם ר"ג מאמין לאישה בברי אפילו בלי חזקת כשרות (שהרי לא מכירים את מי שבעל אותה וממילא אף אם לה יש חזקת כשרות, אין אנו מכירים את מי שבעל אותה ושממנו היא התעברה ולכן מבחינתנו אין לו חזקת כשרות, א"כ לילד אין חזקת כשרות ואפילו שרוב פסולים נמצאים באותו אזור היא תהיה נאמנת. לכן, אומר הרא"ש שגם במקרה ש"מאירסתני נאנסתי" והיא טוענת שהיא מותרת נאמנת משום שהברי שלה חזק.

ביאור מהלך הרא"ש

יש לשאול על דברי הרא"ש, הרי הוא הסביר שלא ניתן לומר שההיתר הוא משום ברי ושמא, א"כ מהי הסיבה שבגללה התירו?

הקורבן נתנאל (על הרא"ש דלעיל, הערה מ) אומר שלמסקנה הרא"ש אומר שהיא נאמנת לא מטעם שהפה שאסר הוא הפה שהתיר או כלל אחר, אלא משום שלעניין איסור והתר קיי"ל כר"ג שהברי עדיף.

יש לבאר את דברי הקורבן נתנאל, מדוע הברי עדיף באיסור והתר על פני שאר המקומות, מדוע יש כאן יותר נאמנות שאפילו מול רוב ובמקום שאין חזקה הוא יהיה נאמן?

ביאור הקורבן נתנאל

נראה לומר בהסבר הדבר, הסבר שבנוי על רש"י בביאור עד אחד נאמן באיסורין. אמר רש"י (יבמות פח. ד"ה ואמר):

והא ודאי פשיטא לן דסמכי' עליה כל זמן שלא נחשד דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו.

כלומר, ההתנהגות הנורמלית בחיים שלנו שאנו סומכים אחד על השני ולכן אם אישה אומרת לבעלה על דבר מסויים שהוא בסדר, הוא יסמוך עליה, אפילו בדברים שעלולים לגרום לו נזק. אותו הדבר בתורה. התורה, לא חייבה אותנו להתנהג באופן שהוא לא כמו הסדר הנורמלי. לכן, במקום שאישה אומרת משהו בברי, והאדם מנגד לא יודע שזה בעייתי, זה בסדר גמור שהוא יסמוך על אשתו. וכן בשאר דיני איסור והיתר, ברגע שאדם אומר לחברו על דבר מסוים שהוא כשר והוא לא יודע האם זה כשר, אם הוא סומך על חברו הוא יכול לפעול לפי ידיעת חברו. ממילא מובן, מדוע באיסור והתר כאשר האדם אומר ברי והשני אומר שמא והוא סומך על חברו האומר ברי, יהיה נאמן הברי^[5].

אך בדיני ממונות, האדם המחזיק בממון אומר לבית הדין אתם מחייבים אותי למסור את הממון שבחזקתי, יכול להיות מאד שהממון הזה שלי. בנוסף, יתכן שהשני משקר, ואני לא סומך עליו שהרי אם הייתי סומך עליו הייתי מביא לו את הממון בלא צורך להגיע לבי"ד. מה שידוע עד היום זה שהממון הזה שלי, הוא רוצה לחדש שזה שלו ואתם לא יכולים לסמוך עליו לקחת ממני ולשנות את המצב על סמך דבריו.

הסבר זה קשה, שהרי הרא"ש הביא שיש פה כנגד האמירה שלה רוב ואנו יודעים שכל הנאמנות של עד אחד זה רק במקום שלא איתחזק איסורא (העיקרון של איתחזק איסורא אומר שעד לא יכול לברר מקרה בו יש חזקה על דבר שהוא אסור^[6]). בנוסף אנו יודעים, שרוב עדיף מחזקה ממילא, משמעות הדבר, שעד אחד לא נאמן מול רוב. שהרי, אפילו מול חזקה הוא לא נאמן ואיך נאמר שהוא יהיה נאמן מול רוב?

אך השב שמעתתא (שמעתתא ו פרק ז) מביא את דברי הפני יהושע שאמר שעד אחד נאמן כנגד רוב, וממילא ניתן לבסס את התירוץ שהבאתי לעיל על דבריו. הוא הביא את חילוקו של הפנ"י, שהגדיר שהחזקה אשר פוסלת את העד היא חזקה שלמה אבל במקום שלחזקה יש ריעותא האי אינה פוסלת את העד. אך בסוף דבריו הוא ציין שצריך עיון גדול בזה. וכן הבית יעקב^[7] (ט: בד"ה אמר) כתב שסיבת הנאמנות של האישה ע"פ הרא"ש היא מדין עד אחד, והוא הביא רשב"א (בתחילת פרק האישה רבה) שאמר שעד אחד נאמן מול רוב.

האם הברי ושמא הקיים בממונות קיים באותו אופן גם באיסורים

ברשב"א נראה שהדין של ברי ושמא הקיים בממונות קיים באופן זהה עם אותם הגדרים גם בברי ושמא של איסור והתר. אמנם, הרשב"א לא עובד רק ע"פ ההסבר הזה אלא הוא הביא הסבר נוסף (ההסבר של עד אחד).

גם בדעת הרא"ש נראה שהוא עקרונית מסכים לזה שאפשר להקביל בין הברי ושמא של ממונות לאיסורים, אלא שכאן הסיבה שהוא לא מסכים עם הברי והשמא שאמרו תר"י הוא משום שלדעתו כאן אין את הברי והשמא ההלכתי הקיים בדיני ממונות כיוון שכאמור אין פה לא חזקה ולא מיגו והשמא הוא טוב.

דבר זה היה יכול להיות מוכח מקושיית הרא"ש, שהרי הוא מקשה שיש כאן בעיה בפרטי הדינים, אולם הוא לא אומר שברי ושמא בכלל לא שייך באיסורים. אולם אין זה מוכח, מפני שיתכן שהרא"ש לא אמר שאין בכלל בו"ש באיסורים מפני שהיתה לו קושיה יותר חזקה על שיטת תלמידי רבנו יונה, שהרי לפי דבריו אף לשיטתם שמשווים בין ממונות לאיסורים אין פה ברי ושמא.

קושיה על השיטות המתירות

יש לבאר איך אפשר להאמין פה לאישה מדין עד אחד הרי יש פה בעיה שהדיון פה הוא דבר שבערווה וממילא איך עד אחד יוכל לעזור פה הרי יש לנו כלל שאין דבר שבערווה פחות משניים?

כיצד ניתן לסמוך נאמנות האישה על דין עד אחד? הרי אנו עוסקים בדברים שבערווה וידוע לנו ש"אין דבר שבערווה פחות משניים"!

השב שמעתא אומר (שמעתא ו, ג) שלשיטות הראשונים המתירות, הגדרת דבר שבערווה הוא דווקא במקרה שקרה דבר שבערווה ובא עד לאסור או להתיר. לדוגמה, יש אשת איש כשרה ובא אדם לאוסרה על בעלה מדין זונה. דוגמה נוספת, אשת איש שבא עד אחד להעיד שהיא התגרשה, שני מקרים אלו זה דבר שבערווה. אבל לומר שמעולם לא היה פה איסור של דבר שבערווה, כמו במקרה שלנו, שהאשה טוענת שאיסור הזנות שלו אתם חוששים לא היה פה מעולם – נאמן אף עד יחידי. דבר זה מבוסס על דברי ההגהות מימוניות (תשובות השייכות לספר נשים, סי' ג'), הוא הביא דיון על שאלה על אדם שהלך לקדש אישה לאחר ובטעות קידש אותה לעצמו, ההגה"מ אומר שהאדם הזה נאמן להעיד שהקידושין היו בטעות. רואים מדבריו שיש אופציה לנאמנות של עד אחד גם בדבר שבערווה. ביאר השב שמעתתא בטעם הדבר שמכיוון שהעדות אומרת שמלכתחילה לא היה בעיה אז אין זה נחשב לגדר דבר שבערווה, אותו הדבר אצלנו זה שהאישה אומרת מלכתחילה לא היה פה בעיה של זנות אינו מחשיב את הדבר לדבר שבערווה.

השיטות האוסרות במסבירה

לעומת שיטות הראשונים שראינו עד כה, הרמב"ם (איסורי ביאה יח י) כתב:

כהן שקידש גדולה או קטנה ואחר זמן בא עליה וטען שמצאה דרוסת איש נאסרה עליו מספק שמא קודם קידושין נבעלה או אחר קידושין.

רואים שהרמב"ם אמר שבמקרה של ספק אחד אין להתירה והוא לא סייג את דבריו שאם היא מסבירה שהיא מותרת תהיה מותרת. משמע, שהרמב"ם לא חילק והאי תמיד אסורה. כך אמר המגיד משנה, שלדעת הרמב"ם אין את ההתר הזה במסבירה.

כדברי הרמב"ם הביא הרשב"א, שהוא ראה לגדולי המורים שאסור לו לקיימה.

למה נחלקו הרמב"ם וגדולי המורים עם הרשב"א והרא"ש ולא התירו

אופציה א- לומר שהם חולקים על הרשב"א והרא"ש לחלוטין. כלומר, לדעתם הסברא של ברי ושמא נאמרה רק בדיני ממונות ולא שייך לאמרה גם בדיני איסורים. בנוסף לכך, אין פה דין של עד אחד. הסיבה לדבר, שמכיוון שזה דבר שבערווה ואין דבר שבערווה פחות משניים אין אפשרות להאמין לה.

אופציה ב'- גם הרמב"ם וגדולי המורים סוברים ששייך הכלל של ברי ושמא הקיים בממונות גם באיסורים, אלא שכאן הם נחלקו כיוון שסוברים שיש פה דבר שבערווה וכאמור אין דבר שבערווה פחות משנים.

מדוע לא שייך להעתיק את הברי ושמא הקיים בדיני איסורים לדיני ממונות?

ברי ושמא אינם ברור של הדבר, שהרי אמירת האדם לא מגלה שהוא דובר אמת, במיוחד אם השמא שמולו הוא שמא טוב, כלומר מקרה שהאדם מסופק בגלל שהוא לא אמור לדעת. דוגמה לדבר, השור של אדם הזיק בזמן שהבעלים לא היו לידו, הוא אינו יודע כמה השור הזיק והוא גם לא יכול לדעת בשביל שנחשוד שהוא מנסה לרמות אותנו בטענת השמא. גם בברי ושמא גרוע עדין רואים שרב נחמן שכמוהו נפסקה ההלכה אומר שברי לא יוציא ממון, וא"כ רואים שזה לא בירור מספיק חזק. הסיבה שלמרות זאת משתמשים בברי ושמא בממונות היא ששם אנו צריכים להכריע בין שני צדדים ואנו נכריע לטובת למי שיש את הטענה היותר טובה.

מכיוון שברי ושמא אינם ברור מוחלט לא שייך לקחת את הדין של ברי ושמא למקום שצריך בירור, כלומר באיסורים אנחנו לא עובדים לפי מי יש את הטענה הטובה והמסתברת יותר (במקרה שאין לנו ראיות חותכות) אלא אנו מנסים לברר, ואם אין ברור מוחלט אנו לא מחליטים^[8].

‏^[9]

הערה בדברי הרמב"ם

ע"פ מה שהסברנו שהסיבה שהרמב"ם חולק על הרשב"א והרא"ש זה בגלל שזה דבר שבערווה ואין דבר שבערווה פחות משניים, ממילא אין מה להקשות מהמשנה של מעוברת, שבה אנו רואים שברי ושמא באיסורים הברי מנצח כי שמה אומנם היא נאמנת בגלל שיש לה דין של עד אחד וזה יוחסין ומספיק שם עד אחד, אך בברי של האישה במקרה שלנו זה עדות בערווה וכמו שאמרתי.

סיבת ההיתר בנידה

לכאורה יש להקשות מדוע האישה בנידה נאמנת על עצמה ואצלנו היא לא נאמנת על עצמה, הרי גם בנידה יש דבר שבערווה? וההסבר פשוט, התורה בעצמה אמרה לנו בנידה "וספרה לה" ומלשון הכתוב למדו חז"ל שהאישה נאמנת על עצמה בנידה. כלומר התורה בעצמה הוציאה את איסור נידה מתוך דבר שבערווה, לפחות בעניין זה שלא יצטרכו שני עדים.

סיכום

לסיכום, הצגנו במאמר את השאלה האם להשוות בין ברי ושמא בממונות לבין ברי ושמא באיסורים, וכן את השאלה בה דנו הראשונים בהיתר האישה במקרה שהיא אומרת שהיא מותרת בפתח פתוח. לאחר מכן, ראינו את שיטות הראשונים במחלוקת האם האישה נאמנת ומאיזה דין היא נאמנת. הערתי ע"פ הראשונים האם משווים בין ברי ושמא בממונות לבין ברי ושמא באיסורים.