דרשני:סימן יח - פרשת שקלים (Zvi Ryzman)

סימן יח

קריאת פרשת שקלים

הטעמים לקריאה והמסתעף מהם להלכה ולמעשה

א.

בסוף מסכת מגילה (פ"ג מ"ד) נאמר: "ראש חודש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים, חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת". ופרש"י (מגילה כט, א שם ד"ה קורין) שהטעם לקריאה הוא "להודיע שיביאו שקליהן באדר, כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה". וכן פירש גם רבנו עובדיה מברטנורא: "קורין פרשת שקלים, כי תשא, להודיע שיביאו שקליהם באדר כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה". ומבואר בדבריהם, שקריאת פרשת שקלים היא הכרזה ופרסום להביא את השקלים לבית המקדש.

ובפשטות, כוונתם היא, שמטעם זה היו קוראים בפרשת שקלים בזמן שבית המקדש היה קיים, כדי שבאמצעות הקריאה "הכריזו" לציבור שהגיע הזמן להביא את השקלים לתרומת הלשכה בבית המקדש. ולכן, גם בזמן הזה, שבעוונותינו הרבים אין מקדש ואין צורך בהבאת שקלים לתרומת הלשכה, אך אנו קוראים בתחילת חודש אדר בפרשת שקלים - זכר לאותה קריאת "הכרזה" שהיתה בזמן שבית המקדש היה קיים.

המקור לטעם זה, הוא בדברי הגמרא במסכת מגילה (כט, א) שהקשו: "מנלן דמשמיעין על השקלים באחד באדר". ותירצו: "דאמר קרא, זאת עולת חודש בחדשו וכו', וכיון שבניסן צריכים להקריב מהתרומה חדשה קדמינן וקרינן באחד באדר, כי היכי דליתו שקלים למקדש". וכתב המהרש"א (מגילה יג, ב) כי "זמן נתינת השקלים קודם ראש חודש ניסן כדי שיביאו קרבנות מתרומה החדשה מפורש בתורה, אבל שמשמיעין עליהם בא' באדר אינו מפורש בתורה אלא דחכמים שיערו להכריז עליהם שלושים יום מקודם, דהיינו בא' באדר". ומבואר בגמרא, ששיעור "שלושים יום" נובע מההלכה "שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום".

מפורש איפוא בסוגיא, שהקריאה היתה "הכרזה" להביא שקלים למקדש. ולפי זה, פירוש המשנה בשקלים (פ"א מ"א) "באחד באדר משמיעין על השקלים" הוא, שה"השמעה" על השקלים היתה באמצעות "הכרזה" להביא שקלים בקריאת התורה בפרשת שקלים. וכמובן, לפי זה הקריאה בפרשת שקלים היתה גם בזמן שבית המקדש היה קיים.

ב.

אולם בשו"ת בנין שלמה (סימן נד) הסתפק בפירוש המשנה "באחד באדר משמיעין על השקלים", מהו ענין ה"השמעה", האם "הוא הכרזת בית דין, שהיו שולחים שלוחים בכל העיירות להודיעם [בזמן הבית] שיתנו מחצית השקל. או דהכוונה דיקראו פרשת שקלים". מצד אחד, הביא את דברי הגמרא במגילה הנ"ל, שהקשו מהו המקור לדין "משמיעין" על השקלים, והשיבו מדין הקריאה בתורה באחד באדר, משמע שקיום ההשמעה הוא על ידי הקריאה בתורה, שהיא "הכרזה" להביא את השקלים.

מצד שני, הביא הבנין שלמה את דברי רש"י (מגילה יג, ב ד"ה משמיעין) שכתב: "משמיעין, בית דין מכריזין שיביאו שקלים". וכן כתב בפירוש המשניות לרמב"ם (שקלים פ"א מ"א) "ופירוש משמיעין, מכריזין עליהם". משמע, ש"השמעה" על השקלים היתה דין מיוחד של "הכרזה" המוטל על הבית דין [יתכן באמצעות שלוחי בית הדין שיצאו לכל העיירות] - ולא דין לכלל ישראל להשמיע על השקלים באמצעות קריאה בתורה של פרשת שקלים. ונראה מדבריו, כי לפי צד זה, בזמן שבית המקדש היה קיים לא היו קוראים בתורה בפרשת שקלים, אלא בית דין היו מכריזים בכל ערי ישראל להביא את השקלים לקופת המקדש. [והבנין שלמה ביאר שם בהרחבה, שבזמן הבית אמנם היו צריכים את שני הדברים].

גם הגר"מ שטרנבוך כתב בספרו מועדים וזמנים (חלק ו סימן צה) "נסתפקתי בזמן המקדש, אי קראו גם כן בתורה פרשת שקלים כמנהגינו, או אז השמיעו בדרך הכרזה בדווקא". והביא ראיה שההשמעה היתה בדרך של "הכרזה" מבית הדין ולא על ידי קריאת התורה, מדברי הירושלמי בתחילת מסכת מגילה "דאיתא התם דכשחל בשבת מקדימים קריאת המגילה ותרומת שקלים, ופירשו המאירי והתוספות יום טוב, דהיינו השמעת שקלים. ותמהני איזה איסור יש להשמיע בשבת, והלוא קורין נמי פרשת שקלים להשמיע. ועל כרחך נראה שבזמן המקדש, בית דין הכריזו על הצורך להביא שקלים, ומעשה בית דין לא עבדינן בשבת. אבל לאחרי החורבן, אין זה מעשה בית דין כלל, ושפיר קורין גם בשבת, ואדרבה עיקר המצוה בשבת שהקהל אז מקובצים יחד, שבזמנינו אינה אלא זכר בעלמא לעשות ציונים להמצוה דתיכף כשייבנה המקדש נקיים מצות שקלים".

אמנם גם לדעת הסוברים שבזמן שבית המקדש התקיים דין "משמיעין" על השקלים ב"הכרזה" של בית דין ולא על ידי קריאת התורה - משחרב הבית ובטלה הבאת שקלים, עדיין נותר דין קריאת התורה הוא "זכר בעלמא" להכרזה שהיו מכריזים כדי להביא שקלים לבית המקדש.

היוצא מן הדברים: בין אם נאמר שבזמן המקדש היה דין "משמיעין על השקלים" מתקיים על ידי קריאת התורה, ובין אם נאמר שדין ה"משמיעין" היה מתקיים על ידי הכרזה מיוחדת של בית הדין - בזמן הזה, הטעם לקריאת פרשת שקלים, הוא זכר ל"השמעה" להביא את השקלים בזמן שבית המקדש היה קיים.

ג.

בספר החינוך (מצוה קה) כתב ב"מצות נתינת מחצית השקל בשנה", לאחר שפירט את דיני המצוה המבוארים במסכת שקלים: "ועכשיו בעוונותינו שאין לנו מקדש ולא שקלים, נהגו כל ישראל לזכר הדבר לקרות בבית הכנסת בכל שנה ושנה פרשה זו של כי תשא עד ולקחת כסף הכיפורים, בשבת שהוא לפני חודש אדר לעולם". ומדבריו שתחילת הנהגת חובת קריאת פרשת שקלים היה רק משחרב בית המקדש - "לזכר" מצות נתינת מחצית השקל, משמע שבזמן שהיה בית המקדש קיים ותרמו את השקלים לא היו קוראים בתורה.

וכן מפורש בדברי האבודרהם (שער התקופות, עמ' שז) שכתב "וטעם ארבע פרשיות אלו, השלוש מהם זכר לזמן שבית המקדש קיים, והם פרשת שקלים ופרשת פרה אדומה ופרשת החודש". משמע שבזמן שבית המקדש היה קיים לא קראו בתורה בפרשת שקלים. וגם המאירי (מגילה כט, א) כתב: "כבר ידעת שבאחד באדר משמיעין על השקלים כדי שיכינו כולם את שקליהם באחד בניסן, ועכשיו הוא אומר שעושים לה השמעה אחרת והיא קריאת פרשת שקלים".

ונראה כי השאלה האם היו קוראים בפרשת שקלים בזמן שבית המקדש היה קיים, תלויה במחלוקת הראשונים האם חיוב קריאת פרשת שקלים הוא מהתורה או מדרבנן. לדעת רוב הפוסקים, חיוב הקריאה הוא מדרבנן, כמבואר בדברי השו"ע (או"ח סימן תרפה סע' ז) "יש אומרים (תוספות בברכות יג, א ד"ה לשון) שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקרותם מדאורייתא". ואילו פרשת שקלים ופרשת החודש, ודאי חיוב קריאתם אינו אלא מדרבנן. אולם האליה זוטא (סי' תרפה ס"ק ט) כתב: "מצאתי בחידושי הרשב"א (ברכות שם) זה לשונו, כגון פרשת פרה ופרשת זכור וכיוצא בהן. ופירושו נ"ל, דרצה לומר גם על פרשת שקלים והחודש". ומשמע מדבריו שהבין בדעת הרשב"א שגם חיוב קריאת פרשת שקלים הוא מהתורה.

והנה לדעת הפוסקים שחיוב קריאת פרשת שקלים הוא מדרבנן, אכן ניתן לומר שלאחר חורבן הבית וביטול השקלים, חידשו חכמים חובת קריאה זכר למחצית השקל. אולם לפי הבנת האליה זוטא בשיטת הרשב"א שחיוב קריאת פרשת שקלים הוא מהתורה, ודאי לא שייך לומר שבזמן בית המקדש לא קראו, וכי יש חילוק זמנים בדין דאורייתא בין זמן הבית וזמן החורבן. ולשיטה זו אין כל ספק שהיו קוראים בפרשת שקלים גם בזמן שבית המקדש היה קיים.

ד.

עוד משמע מדברי החינוך, טעם אחר לקריאת פרשת שקלים.

ואין זה משום זכר ל"השמעה" על השקלים שהיו מכריזים להביא שקלים בזמן שבית המקדש היה קיים, אלא טעם הקריאה הוא זכר למצות נתינת השקלים. וכמבואר מדבריו, שסיים את פרטי מצות נתינת מחצית השקל בדבריו הנ"ל, שבזמן "שאין לנו מקדש ולא שקלים, נהגו כל ישראל לזכר הדבר לקרות בבית הכנסת בכל שנה ושנה פרשת שקלים". ורצונו לומר, שכיום מתקיימת מצות מחצית השקל בקריאת התורה, וזהו טעם הקריאה.

והדברים מוסברים במש"כ הלבוש (סימן תרפ"ה סעיף א) וז"ל: "חז"ל תקנו לקרות ד' פרשיות בשנה, מראש חודש אדר עד ראש חודש ניסן לזכרון ד' דברים. הראשונה היא פרשת שקלים, לזכרון מצות מחצית השקל שיתבאר בסמוך, שהיו מחוייבים ליתן בכל שנה ללשכה לקרבן תמיד". ומוסיף הלבוש: "פרשת שקלים קורין אותו בשבת סמוך לראש חודש אדר לפניו, או בשבת שחל בראש חודש עצמו, מפני שבאדר היו משמיעים על השקלים. וטעמא, משום דבניסן מתחיל השנה, דכתיב (שמות יב, א) ראשון הוא לכם, ובו מתחילים להביא קרבן התמיד מנדבה חדשה מחצית השקל משנה זו [ומביא הלבוש מהיכן למדו זאת חז"ל]. ולכך היו משמיעים באדר הסמוך לו, שיביאו שקליהם בראש חודש ניסן. ואנו משלמים פרים שפתינו בקריאת הפרשה, וקורין בר"ח אדר או סמוך לו פרשת להשמיע על השקלים, והוא תחילת פרשת כי תשא דכתיב בה ענין השקלים".

ומבואר שקריאת פרשת שקלים היא בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו" למצות נתינת מחצית השקל. והיינו, כשם שבזמן הזה שאין הקרבת קרבנות, התפילה נחשבת במקום הקרבן, כמאמר הפסוק (הושע יד, ג) "ונשלמה פרים שפתינו" - שהתפילה בשפתיים" היא "תשלום" במקום הקרבת ה"פרים". כך גם בקריאת פרשת השקלים היא "תשלום" במקום נתינת השקלים לבית המקדש, ונחשבת כקיום המצוה.

תוספת לדברים כתב הבני יששכר (מאמרי חודש אדר מאמר ב אות יג) בשם החוזה מלובלין וז"ל: "כי השקלים היו נוהגים בזמן שבית המקדש קיים להקרבנות. אבל כשאין בית המקדש קיים, ודאי הקריאה נחשב לנו כאילו נותנים שקלים (בפועל ממש) לכפר וכו' (ואני בעניי פירשתי הפסוק והיו לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר וכו', היינו אפילו בזמן שאינם נותנין השקלים, היינו בזמן שאין בית המקדש קיים, עם כל זאת, זכרון הפרשה במו פיהם הוא מכפר בעדן)", עכ"ד [הסוגריים הם מדברי הבני יששכר].

כלומר, משחרב בית המקדש, קריאת פרשת שקלים אינה רק "זכר" בעלמא להכרזה להביא את השקלים, אלא נחשבת ממש כהבאת השקלים, בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו". ויש לכך רמז בלשון הכתוב "והיו לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר", שגם כאשר אין הבאת שקלים בפועל אלא "זכרון", דהיינו בקריאת הפרשה - יש בכך כפרה, כפי שהיה בנתינת השקלים בזמן שבית המקדש היה קיים.

וכן מביא בשו"ת בנין שלמה (סימן נד) בשם אחיו, רבי בצלאל כהן מו"ץ וילנא, שפירש את לשון הכתובים בפרשת שקלים (שמות ל, טו-טז) "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם, ולקחת את כסף הכיפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם". ולכאורה לא מובן מדוע נכתב בפסוקים פעמיים "לכפר על נפשותיכם". אלא הכתוב הראשון אמור בזמן המשכן והמקדש, שהיו מביאים שקלים ממש להקריב בהם קרבנות, והקרבנות היו מכפרים על בני ישראל, והיינו "לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם". ולאחר מכן רמז הכתוב, שאף לאחר חורבן הבית שאז אין קרבנות ושקלים שיכפרו עלינו, עדיין יהיה "זכרון לפני ה'" בשעה שיקראו בתורה בפרשת שקלים בר"ח אדר "לכפר על נפשותיכם", כי בקריאה יש כפרה כאילו הביאו שקלים של ממש.

ה.

בטעם ה"כפרה" על ידי הבאת השקלים, מצאנו כמה דרכים בדברי חז"ל.

במדרש תנחומא (כי תשא פרשה ב) "אמר רבי יהודה בר שלום, מי גרם לשבטים בפרשת שקלים שיתנו כופר נפשותיהם, מעשי העגל". ולדברי ריש לקיש (תנחומא, שם פרשה י) "לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף ונטל כל אחד ואחד מטבע, לפיכך יתן כל אחד ואחד מטבע". ורש"י (שמות ל, טו) פירש: "ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות ציבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים. ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים".

הרי לנו ג' "כפרות" שהושגו על ידי נתינת מחצית השקל, ולפי האמור לעיל, גם בקריאת פרשת שקלים יש "כפרה" על עניינים אלו, כאילו הביאו את השקלים ממש:

[א] כפרה על חטא העגל. וכמו שכתב העוללות אפרים (ח"ב מאמר שח) "קודם הפורים קוראים פרשת שקלים שהוא כפרה על עוון העגל".

[ב] כפרה על מכירת יוסף.

[ג] כפרה על ידי קרבנות הציבור, שנקנו מכספי תרומת השקלים.

ונראה לבאר בדרך נוספת מהו שורש מצות נתינת מחצית השקל, המתקיים גם בקריאת התורה שהיא "זכר" לנתינה זו, על פי דברי חז"ל (מסכת סופרים פכ"א ה"ד; הובא בגמרא מגילה יג, ב) "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהמן הרשע עתיד לשקול על ישראל, לפיכך הקדים ואמר למשה שיהיו שקלי ישראל קודמין לשקליו". ובאליה רבה (סי' תרפה ס"ק טז) הביא את הדברים וכתב: "זכר לאותן שקלים, קוראים פרשת שקלים". ויש להבין מה פשר ענין "הקדמת" השקלים בתרומת מחצית השקל, לשקליו של המן הרשע.

וביאר רבי יצחק אייזיק חבר (שיח יצחק, דרוש לשבת הגדול) שמצות נתינת מחצית השקל "היא זכרון לישראל לתקן עוון שגורם סילוק שכינה בישראל. והוא שכל מחלוקת ופירוד הלבבות בישראל הוא בא מצד שאחד מתרומם ומתגדל על חברו, ומצד זה מתרבה שנאת חנם ומחלוקת בישראל, ונופל בהם המנין והמספר בסילוק השכינה ח"ו. לכן אמר הוא יתברך שכל אחד יתן כופר נפשו לה', העשיר לא ירבה, לומר, שכל אחד יהיה שוה בעיניו עם חבריו. ומצד זה לא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, כי על ידי האחדות שיהיה בהם יהיה השראת השכינה בהם". והיינו, שמצות נתינת מחצית השקל גרמה לאחדות, כי "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", וכתוצאה מכך - כל אחד יהיה שווה בעיניו עם חבריו, ועל ידי האחדות שורה שכינה בישראל.

ולפי זה ביאר הגרי"א חבר את "הקדמת" מצות "שקלי ישראל" [נתינת מחצית השקל] ל"שקליו של המן", וז"ל: "והמן הרשע ימ"ש השיב לאחשורוש שכיון שהם מפוזרים בין העמים, וגם יש בהם פירוד לבבות ומחלוקת, אזי ממילא סר מהם השגחתו יתברך ונוכל לעשות בהם כל חפצינו, כאשר היה באמת כן לולי שתיקנו הדור עון הזה, כמו שנאמר לך כנוס את כל היהודים. ולכן היה מצות השקלים תיקון גדול ורפואה קודם למכה למה שחשב המן הרשע לעשות בישראל". כלומר, הרפואה למזימת המן להשמיד את עם ישראל בראותו את הפירוד והמחלוקת ביניהם, היתה בהקדמת ציווי נתינת מחצית השקל, הגורם לאחדות וקירוב לבבות, ועל ידי האחדות שורה שכינה בישראל.

מתבאר איפוא, כי מצות נתינת מחצית השקל הביאה לאחדותם של ישראל. ולפי דברי האליה רבה ש"זכר לאותן שקלים [שהקדימו ישראל לשקליו של המן] קוראים פרשת שקלים" - נמצא שגם בקריאת פרשת שקלים מתקיימת תכלית המצוה, לגרום לאחדות בכלל ישראל.

* * *

העולה מתוך הדברים, שני טעמים לקריאת פרשת שקלים:

[א] זכר ל"השמעה" על השקלים שהיו מכריזים להביא שקלים בזמן שבית המקדש היה קיים. וכפי שנתבאר לעיל, מצות קריאת פרשת שקלים בזמן המקדש עיקרה באה להודיע שיביאו את שקליהם, וגדר מצות הקריאה היא "השמעה" על השקלים. ובזמן הזה שאין מצות נתינת שקלים, לא שייך "השמעה" להביא שקלים, ולכן מצות הקריאה היא רק "לזכר" השמעה זו.

[ב] זכר למצות נתינת השקלים שהיתה בזמן המקדש, בתורת "ונשלמה פרים שפתינו", כדי שיחשב כאילו אנו מקיימים את מצות נתינת מחצית השקל. ולכן יש על ידה "כפרה" כפי שהיה בזמנו כשהביאו את השקלים.

מדברי המשנה ברורה (סי' תרפה ס"ק א-ב) נראה שהעתיק את הטעם השני המבואר בדברי הלבוש (שהובאו לעיל אות ד), וז"ל: "תיקנו לקרות ד' פרשיות בשנה מראש חודש אדר עד ראש חודש ניסן לזכרון ארבע דברים והם אלו. ראשונה היא פרשת שקלים, לזכרון מצות מחצית השקל שיתבאר בסמוך שהיו מחוייבים ליתן ללשכה לקרבן התמיד בכל שנה". ולאחר מכן הוסיף: "וכיון דבניסן בעי לאקרובי מתרומה חדשה, לכך מקדמינן ומשמיעין על השקלים באדר הסמוך לו שיביאו שקליהם בראש חודש ניסן. ואנו משלמים פרים שפתינו בקריאת הפרשה של כי תשא, דכתיב בה ענין השקלים".

ונראה לדון בכמה נפקא מינות היוצאות מטעמים אלו.

ו.

קריאת פרשת שקלים והפטרתה על ידי קטן

אבי מורי שליט"א כתב בספרו שיטות בהלכה (סימן כב) "תהיה נפקא מינה בכל זה, אם קריאת פרשת שקלים היא לזכר הנתינה או לזכר ההשמעה, לגבי קטן אם יכול לקרוא בפרשת שקלים. אם נאמר דקריאה זו היא לזכר ההשמעה, אזי גם קטן יכול להשמיע. אבל אם היא לזכר הנתינה, הרי צריך להיות בן י"ג או בן עשרים. ותלוי במחלוקת הראשונים בפירוש המשנה (שקלים פ"א מ"ד) אע"פ שאמרו אין ממשכנים נשים ועבדים וקטנים, אם שקלו מקבלים מידם. הרמב"ם והרמב"ן סוברים שהכוונה במשנה לקטן שהוא מתחת לי"ג שנים. ואילו החינוך והרע"ב סוברים שהכוונה היא ל"קטן בדיני שקלים" שהוא מתחת לגיל עשרים, כלשון הכתוב בפרשת כי תשא, כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה".

וכדבריו נקט רבי יוסף כהן, אב"ד ירושלים, בהגהות הררי קודש על המקראי קודש (ארבע פרשיות סימן א) בביאור מחלוקת הפוסקים אם קטן עולה למפטיר בפרשת שקלים. הרמ"א (או"ח סימן רפב סע' ד) סתם וכתב ש"קטן יכול לקרות בפרשת המוספין או בד' פרשיות שמוסיפין באדר". אולם בחידושי רעק"א על גליון השו"ע (שם) הביא שבשו"ת פרח שושן (סימן ח) פסק שקטן לא יקרא בד' פרשיות. ובספר גינת ורדים (כלל א סימן לה) פסק שגם בפרשת שקלים אין לקרות לקטן, והוכיח כן מתשובת הריב"ש (סימן קט) ומתשובת המבי"ט (ח"א סימן קט). ומכאן גם נובע המנהג, שקטן אינו עולה לפרשת שקלים.

וכתב רבי יוסף כהן: "לדעת הסוברים שהקריאה בפרשת שקלים בזמן הזה היא זכר לקריאת פרשת שקלים במקדש, שגדרה הודעה והשמעה על השקלים להביאם למקדש, וברור שהמשמיע על השקלים אין צריך שיהא בר חיובא, ואין כאן ענין להוציא ידי חובה. ודעת המחמירים בקטן לפרשת שקלים, תתיישב לפי דברי הלבוש שגדר הקריאה בפרשת שקלים בזמן הזה היא זכר למצות נתינת השקלים שהייתה במקדש, ובתורת ונשלמה פרים שפתינו".

ז.

כוונה בברכה על קריאת פרשת שקלים

במועדים וזמנים (חלק ו סימן צה) כתב: "וביסוד דברינו שקריאת פרשת שקלים אינה כהפטרה בעלמא, רק שהקריאה מכפרת כמו מחצית השקל ממש, ונשלמה פרים שפתינו, יש לומר שבעצם ראוי לכל אחד לומר פרשת שקלים לכפרה, רק שהבעל קורא מוציאו והוא כקורא, ואם כן חייב בברכה לפניה. והבאתי במקום אחר הערת רבינו החתם סופר, שהכריז לפני פרשת זכור שהקהל יכוונו לצאת בקריאה ובברכות. והסברתי, שבעלמא עיקרה חובת שמיעה בעלמא ואין לקהל חובה לברך, אבל בפרשת זכור חובה ומוטל על כל אחד לקרות, וממילא צריך ברכה, ועל כן צריך לצאת בברכות. ויש לומר שבפרשת שקלים נמי גוף האמירה מצוה וקורין אותה, שכל אחד יהא כבעל קורא להתכפר, ואם כן ראוי לו לצאת בברכות ובקריאה, ודבר זה חידוש, וצ"ב".

ומתבארת בדבריו נפקא מינה נוספת בין הטעמים לקריאת פרשת שקלים בזמן הזה. לפי הטעם שהקריאה היא בתורת "ונשלמה פרים שפתינו", הרי שבקריאה עצמה כביכול מתקיימת מצות נתינת מחצית השקל בזמן הזה. ושפיר יש מקום לחדש שהקהל צריכים לכוין לצאת ידי חובה בקריאה ובברכות, מכיון שכל אחד ואחד יוצא ידי חובת קיום מצות נתינת מחצית השקל בשעת הקריאה [וגם זוכה ל"כפרה" שבנתינת מחצית השקל, כמבואר לעיל].

אולם לפי הטעם שהקריאה היא זכר ל"השמעה" להביא שקלים בזמן שבית המקדש היה קיים, ודאי שהדבר מתקיים על ידי קריאת העולה לתורה, ואין כל צורך לכוין לצאת ידי חובה בקריאה ובברכות.

[עוד כתב במועדים וזמנים: "ובמקום אחר העליתי שבמשנה במגילה (כד, א) שהמפטיר הוא בעל מוסף, זהו פיצוי על כך שקיבל מפטיר, שבלאו הכי לא יסכים לעלות להפטרה הקלה. ולענ"ד מיירי בכל קריאת הפטרה ששונים להפטרה מה שכבר קראו מקודם, אבל לד' פרשיות או מועדים, קריאת ההפטרה חשובה מאוד וכיבוד גדול שיש לו עיקר מהתורה, ובזה לא מגיע לו פיצוי שיהיה בעל מוסף, שההפטרה גופא כבוד ומצוה רבה". אולם חידוש זה לכאורה אינו תלוי בשני הטעמים, כי לפרשת שקלים יש חשיבות מיוחדת וגם עיקר מהתורה, בין אם הקריאה היא זכר "להשמעה", ובין אם היא בתורת "ונשלמה פרים שפתינו" לקיים את מצות הנתינה].

ח.

תשלומין לקריאת פרשת שקלים

בשו"ת יוסף אומץ (סימן כז) דן החיד"א בשאלה שהופנתה אליו מ"עיר קטנה ששכחו לקרות פרשת שקלים לפני ר"ח אדר, ולא נזכרו אלא בעת מנחה. ויש מי שרצה לומר שבמנחה עולה אחד יקרא פרשת שקלים עשרה פסוקים מפרשת שבוע הבא. ויש שסבר שיקראו פרשת שבוע הבא. ויש שסבר שיקראו פרשת שקלים ביום שני שהוא לפני ראש חודש. ואיכא מאן דאמר שיניחוה לשבוע הבא ויוציאו ב' ספרי תורה, ובאחד יקראו פרשת השבוע ובשני פרשת שקלים", ונשאל החיד"א "יורינו המורה כדת מה לעשות".

והחיד"א הכריע שאם לא נזכרו באותה שבת שהיו צריכים לקרוא פרשת שקלים עד שעת המנחה, שוב לא יקראו פרשת שקלים במנחה ולא ביום שני "דלא תקון כי האי גוונא במנחה או ביום שני שקוראים שני ספרים, ועבר זמנו מקרי". וגם אין להוציא שני ספרי תורה בשבת הבא ולקרוא פרשת שקלים, כמו שכתב הגינת ורדים (או"ח כלל א סימן לה) "דכיון שעבר עיצומו של יום שתקנו לקרות בו פרשת שקלים, אין לנו לחדש מדעתינו לקרותה בשבת הבאה, דעבר יומו בטל קרבנו".

ובהגהות רעק"א על גליון השו"ע (או"ח תרפה) הביא את פסק הגינת ורדים להלכה, וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק ב) בשם השערי אפרים (שער ח סימן צה) "אם אירע שלא קראו הפרשה מענינו של יום, אין לה תשלומין לשבת הבאה".

אולם בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן שלה) דן גם הוא בהרחבה האם יש תשלומין לקריאת פרשת שקלים, ומסקנתו שאם שגגו או נאנסו בוודאי יש להם תשלומין. ובפרט לפי דברי חז"ל שהוצרכו ישראל להקדים שקליהם לשקליו של המן, וכן לפי דברי הגמרא במגילה שקוראים בראש חודש אדר כדי שיביאו את השקלים עד ראש חודש ניסן - וממילא זמן הבאת השקלים אינו מצומצם רק לראש חודש אדר, אלא נמשך גם לאחר מכן, ולכן יכול להשלים את חיוב הקריאה שהוא זכר למחצית השקל גם לאחר ראש חודש, ואם לא קראו בתורה ניתן לקרוא גם בשבוע שאחריו. וכן פסקו הגר"ש חעלמא [מחבר ספר מרכבת המשנה] בשו"ת לב שלמה (סימן יב), ובשו"ת התעוררות תשובה (סימן תעה) - שאם שכחו לקרוא פרשת שקלים, רשאים לקוראה בשבת הבאה "כי טעם הקריאה להשמיע על השקלים, וקיבוץ השקלים היה עד חודש ניסן".

והנה בהגהות עקבי סופר על שו"ת התעוררות תשובה (אות ב) ביאר את פסקו של זקנו בעל ההתעוררות תשובה, שיש תשלומין לקריאת פרשת שקלים בשבת הסמוכה לה, לפי דברי הסוברים שקריאת פרשת שקלים היא זכר למצות נתינת השקלים שהיתה בזמן המקדש בתורת "ונשלמה פרים שפתינו", וז"ל: "ולפי זה הקריאה באה לזכרון מצות נתינת מחצית השקל [וכאילו הביאו שקלים ממש], ואם כן שפיר יכולים להשלים הקריאה גם לאחר שבת זו".

הרי לנו נפקא מינה נוספת בין הטעמים לקריאת פרשת שקלים בזמן הזה. לפי הטעם שהקריאה היא זכר ל"השמעה" שהיו מכריזים להביא שקלים בזמן שבית המקדש היה קיים, יש לומר שחובת קריאת פרשה זו היא דווקא ביום המסויים שבו השמיעו על השקלים, הווה אומר בראש חודש אדר [או בשבת הסמוכה לה, כפי שקבעו חז"ל שהקריאה תהיה בשבת], ולא ביום אחר.

אולם לפי הטעם שהקריאה היא זכר למצות נתינת השקלים בתורת "ונשלמה פרים שפתינו" וכאילו אנו מקיימים בכך את מצות נתינת מחצית השקל. הרי שכשם שהשמעת השקלים היתה בראש חודש אדר, אך הבאתם, דהיינו קיום מצות נתינת השקלים היה גם בהמשך החודש - כך גם קריאת פרשת שקלים זכר לקיום מצות נתינת השקלים יכולה להיות [במקרה של "תשלומין"] גם לאחר ראש חודש אדר.

ט.

פסוקי קריאת פרשת שקלים בכל שנה ובשבוע שקוראים בתורה פרשת תצוה

בסוגיית הגמרא (מגילה כט, ב) נחלקו רב יצחק ואביי, מהו סדר קריאת התורה בפרשת שקלים שקוראים בשבוע של פרשת תצוה. הבעיה בקריאה זו היא, ש"פרשת שקלים" היא תחילת פרשת כי תשא, הכתובה בתורה מיד אחרי פרשת תצוה, ואם יקראו את פרשת שקלים [כי תשא] בסוף קריאת פרשת תצוה, לא יהיה ניכר כל כך שקריאת "פרשת שקלים" היא קריאה מיוחדת של ד' הפרשיות.

לדעת רב יצחק, העולה לתורה שביעי קורא בפרשת כי תשא [שקלים]. ואילו לדעת אביי "קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית וחד תני וקרי וכי תשא עד ועשית". דהיינו קוראים בתורה ששה קרואים עד סוף פסוקי פרשת השקלים שבפרשת כי תשא, והשביעי חוזר על קריאת פסוקי פרשת השקלים שבפרשת כי תשא, כי לדעת אביי רק באופן זה ניכר שהקריאה היא משום פרשת שקלים ואין זה כסדר קריאת התורה.

וידידי רבי נתן זוכובסקי, כתב בספרו דביר הקודש (מועדים, פורים סימן א) כי נחלקו רב יצחק ואביי מהו הטעם לקריאת פרשת שקלים. לדעת רב יצחק שצריך שהקריאה תהיה ניכרת, היינו משום שסובר כי הקריאה היא זכר ל"השמעה" להביא שקלים, ולכן השמעה זו צריכה להיות ניכרת. אך אם הקריאה היא בתורת "ונשלמה פרים שפתינו" כדי להיחשב כאילו הבאנו את השקלים ממש, לכאורה אין כל צורך שתהיה הקריאה ניכרת, כי גם אם הקריאה של פרשת שקלים אינה ניכרת, העיקר הוא מה שכתוצאה מהקריאה נחשב כאילו הבאנו את השקלים.

אולם במחשבה שניה דחה זאת, שהרי לדעת הסוברים שגם בזמן שבית המקדש היה קיים היו קוראים בפרשת שקלים, והקריאה נועדה לשמש "תזכורת" להביא את השקלים ולקיים את מצות נתינת מחצית השקל, ובוודאי לא בתורת "ונשלמה פרים שפתינו", בכל זאת לדעת אביי צריך שתהיה הקריאה ניכרת. ואם כן גם לאחר חורבן הבית, שהקריאה היא בתורת "ונשלמה פרים שפתינו", יתכן שחכמים השאירו את סדר הקריאה על מתכונתו, והיינו שהקריאה תהיה ניכרת שהיא לשם פרשת שקלים, כפי שהיה בזמן שהביאו שקלים כשבית המקדש היה קיים.

ובאמת, גם את מחלוקת רב ושמואל מה הם הפסוקים שקוראים בתורה בפרשת שקלים - פרשת הקרבנות "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי'" [רב], או תחילת פרשת כי תשא [שמואל], תלה בספר דביר הקודש, בשני הטעמים לקריאת פרשת שקלים, לפנינו דבריו: "בפרשת כי תשא נאמר החיוב של שקלים, אבל בפרשת צו הרי נאמר חיוב הקרבת הקרבנות דתמידין, אבל לא נאמר חיוב שקלים. ויש לומר בזה, דלרב חיוב הקריאה משום זכרון לשקלים, וזה איכא גם על ידי פרשת צו. אבל אם הגדר משום נשלמה פרים, והיינו דעל ידי הקריאה כאילו הביאו שקלים, הרי בודאי דבעינן שיזכיר החיוב שקלים. וכמו במוספין מזכירין הקרבת הקרבן, הוא הדין בחיוב דשקלים צריך להזכיר את החיוב ליתן שקלים".

לפנינו עוד נפקא מינה בין הטעמים לקריאת פרשת שקלים בזמן הזה. אם הטעם לקריאת פרשת שקלים הוא משום זכר למצות נתינת השקלים שהיתה בזמן המקדש בתורת "ונשלמה פרים שפתינו" ונחשב כאילו אנו מקיימים את מצות נתינת מחצית השקל - יש צורך להזכיר בקריאה במפורש את חיוב הבאת השקלים, ולכן סבור שמואל שקוראים את פסוקי פרשת כי תשא, בהם מפורש החיוב לתת מחצית השקל.

ברם, אם הטעם לקריאת פרשת שקלים הוא זכר ל"השמעה" להביא שקלים בזמן שבית המקדש היה קיים, לכאורה אין סיבה לקרוא דווקא את הפסוקים שמזכירים את חיוב נתינת מחצית השקל, ורשאי לקרוא גם בפרשת הקרבת הקרבנות הבאים מכספי השקלים.

י.

ההבדל בין אמירת יוצרות בפרשת שקלים והחודש ואמירתם בפרשת זכור ופרה

בתפילות השבתות בהם קוראים ד' פרשיות, נהגו לומר את פיוטי ה"יוצרות". ובאליה רבה (סימן תרפה ס"ק יד) העיר על השינויים שיש בפיוטי היוצרות של ד' הפרשיות: בפרשת שקלים והחודש תיקנו הקדמונים יוצרות הן לשחרית והן למוסף, לעומת פרשיות זכור ופרה שתיקנו יוצרות לשחרית בלבד, וצריך ביאור מדוע הבדילו הקדמונים באמירת היוצרות בין פרשיות שקלים והחודש לפרשיות זכור ופרה.

ובספר בשבילי הפורים (סימן ב) כתב בביאור הדברים, שיש לחלק בין פרשיות שקלים והחודש, שעניינם נמשך אפילו אחר קריאת הפרשה שלהם, ובין פרשיות זכור ופרה שאין עניינם נמשך: "שעיקר קריאת פרשת שקלים היה בשביל שעל ידו יתעוררו העם להביא מחצית השקל ויזדרזו להביאו ללשכת הגזית. הרי דהענין נמשך אפילו אחר עצם הקריאה, דעדיין לא שקלו שקליהם בשבת. ואם כן, דבר זה יש לו המשך אפילו אחר קריאת פרשת שקלים. ואפילו לפי מה שכתב הלבוש דקריאת פרשת שקלים הוא בתורת ונשלמה פרים שפתינו, מכל מקום אין לדבר סוף, וכל המרבה לומר ללמוד ולהזכיר ענין מחצית השקל, הרי זה משובח. וכן בקריאת פרשת החודש, שכתב האבודרהם שטעמו הוא, להודיע לעם שבשבוע הנכנס יהיה ראש חודש ניסן ויכינו עצמם לעלות לרגל, עכ"ד. וכיון שכן עדיין הענין נמשך, שהרי אין עולים לרגל בשבת עצמו". ולכן מובן מדוע אומרים יוצרות בפרשיות אלו גם בתפילת מוסף "כיון שעניינם הוא דבר הנמשך ולא נגמר עניינו אחר הקריאה, ממילא אומרים יוצרות אפילו אחר קריאתה".

אבל בפרשיות זכור ופרה שאין לעניינם המשך, ולאחר הקריאה מסתיים עניינם לגמרי "משום שאין בידינו למחות את זרעו של עמלק בזמן הזה, הרי שכל מה שאנו קוראים בזמן הזה את פרשת זכור הוא בשביל זכירת מעשה עמלק בלבד, ולא בשביל שנמחהו בפועל בזמן הזה. ואם כן יש לומר דמיד אחר שקראו את פרשת זכור, הרי שכבר קיימו את מצות הזכירה לגמרי, ואין כאן שום טעם להוסיף עוד יוצרות למוסף. וכן קריאת פרשת פרה עיקרה כדי לעורר את העם להיטהר לפני קרבן פסח, והטעם בזה כתב הלבוש שהוא בשביל להתפלל לפניו יתברך, שגם עלינו יזרוק מים טהורים במהרה. ולפי זה יש לומר שאחר הקריאה של פרשת פרה נתקיים כל התכלית שבקריאתה, ולא תיקנו לאחר מכן לתפילת מוסף יוצרות".

הנה כי כן, נתבאר כאן, שאמירת פיוטי היוצרות בפרשת שקלים גם במוסף נובעת מכך שענייני קריאת הפרשה נמשכים גם לאחר הקריאה. והדברים מתיישבים על הלב בתוספת הטעמה לפי המבואר לעיל [אות ח] שלפי הטעם שקריאת פרשת שקלים הוא משום זכר למצות נתינת השקלים שהיתה בזמן המקדש בתורת "ונשלמה פרים שפתינו", יש לקריאה תשלומין במקרה ששכחו לקוראה גם לאחר ראש חודש אדר, מכיון שהשמעת השקלים היתה בראש חודש אדר, אך הבאתם, דהיינו קיום מצות נתינת השקלים נמשכה גם בהמשך החודש. והוא הדין לענין אמירת היוצרות, מכיון שענין הבאת השקלים נמשך אף לאחר הקריאה בתורה, מצאו לנכון הקדמונים לחבר פיוטי יוצרות לפרשת שקלים גם בתפילת מוסף, ללמדנו שגם לאחר הקריאה עדיין נמשך ענין הבאת השקלים.

ברם, יתכן שגם אם קריאת פרשת שקלים היא משום זכר למצות נתינת השקלים בתורת "ונשלמה פרים שפתינו", מיד לאחר הקריאה הסתיים ענין הקריאה ותכליתה. שהרי בקריאת התורה כבר התקיימה מצות נתינת מחצית השקל משום שהקריאה היא בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו", וכאילו הובאו השקלים. ושוב אין צורך לעסוק בענייני השקלים לאחר הקריאה, בתפילת מוסף, וצ"ע.

וכן לפי הטעם שהקריאה היא זכר ל"השמעה" להביא שקלים בזמן שבית המקדש היה קיים, יש לומר שמיד לאחר הקריאה הסתיים ענין הקריאה ותכליתה, וממילא גם לא שייך כבר יותר לעסוק בענייני השקלים לאחר הקריאה, בתפילת מוסף, וצ"ע.

יא.

חיוב קריאת פרשת שקלים בקטן שהגדיל בין ראש חודש אדר לראש חודש ניסן

בעת מסירת השיעור, העלה גיסי ר' דוד הגר את נושא "קטן שהגדיל" לענין מצות קריאת פרשת שקלים, בנדון קטן שהגדיל לאחר שקראו בשבת את פרשת שקלים, ונעשה בר מצוה לפני ראש חודש ניסן שהוא סוף זמן נתינת מחצית השקל - האם עליו לקרוא את פרשת שקלים, מכיוון שבשעת הקריאה היה אמנם פטור מחיוב נתינת מחצית השקל אבל לאחר מכן הוא כבר מחוייב במצוה זו, [וכמובן, לפי השיטות שקטן הפטור ממצות מחצית השקל הוא פחות מבן עשרים [כמובא לעיל אות ו] השאלה היא אותה שאלה, כאשר נהיה בן עשרים לאחר קריאת פרשת שקלים, ולפני ראש חודש ניסן].

ונראה לדון בשאלה זו לפי הטעמים לקריאת פרשת שקלים. אם הטעם לקריאה הוא זכר למצות נתינת השקלים שהיתה בזמן המקדש בתורת "ונשלמה פרים שפתינו", הרי שזמן נתינת השקלים היה גם בהמשך החודש, וכמו שנתבאר לעיל [אות ח]. ולפיכך כאשר הקטן הגדיל לאחר קריאת הפרשה בשבת, עדיין הוא מחוייב להביא את השקלים, מכיון שהחיוב נמשך עד ראש חודש ניסן, ולכן צריך לקרוא בתורה את הפרשה לצאת ידי חיובו בתורת "ונשלמה פרים שפתינו".

אולם לפי הטעם שהקריאה היא זכר ל"השמעה" על השקלים בזמן שבית המקדש היה קיים, מכיון שחובת קריאת הפרשה היא דווקא בראש חודש אדר שבו השמיעו על השקלים, וחיוב זה אינו נמשך לאחר מכן - מכיון שביום זה היה קטן ופטור מחיובים, שוב אינו צריך לקרוא את פרשת שקלים.

יב.

ברכה על קריאת פרשת שקלים

בשו"ת רבבות אפרים (חלק ו סימן שצא) ביאר מדוע לא מברכים על מצות קריאת פרשת פרה ופרשת זכור: "והא דאין מברכים על קריאת פרשת פרה, כי העפר מוכן לטהר מטומאת המת, ואיך נברך אקב"ו ושהחיינו, הלא רצוננו שיבולע המוות לנצח. ועל פרשת זכור אולי הטעם, משום שיוצאים בקריאה בפרשת בשלח ופרשת כי תצא, ואין זמנה קבוע מהתורה. ואם כן אפשר שזהו הטעם גם כן לפרשת פרה דיוצאים בקריאת פרשת חוקת". ולפי זה גם מובן מדוע אין מברכים על מצות קריאת פרשת שקלים, כי יוצאים ידי חובה בקריאת פרשת כי תשא.

והנה לפי הטעם שקריאת הפרשה היא זכר למצות נתינת השקלים שהיתה בזמן המקדש בתורת "ונשלמה פרים שפתינו", כאילו אנו מקיימים את מצות נתינת מחצית השקל, מובן מדוע אין מברכים על הקריאה, שהרי לא מצאנו שיברכו על קיום מצוה על ידי "ונשלמה פרים שפתינו".

אולם אם הקריאה היא זכר ל"השמעה" על השקלים שהיו מכריזים להביא שקלים בזמן שבית המקדש היה קיים, יש לדון האם מברכים על קיום "זכר" למצוה שהיתה בזמן שבית המקדש היה קיים. ולכאורה מצאנו שמברכים על אכילת מרור ונטילת לולב כל שבעת ימי הסוכות בגבולין, למרות שקיומם בזמן הזה הוא "זכר למקדש", ומדוע שלא נברך על קריאת פרשת שקלים "זכר" להבאת השקלים.

והתשובה לכך ברורה, על מצוות שקיומם הוא "זכר למקדש" אכן מברכים, כשם שמצאנו ברכות גם על מצוות שחיובם מדרבנן, אולם בקריאת פרשת שקלים אין כל מצוה, והקריאה היא רק זכר ל"השמעת" השקלים.

ויסוד זה נתבאר לענין הברכה על "כורך" בליל הסדר, שכתב הערוך (הובא בחוק יעקב או"ח סי' תעה ס"ק יב) שאין מברכים "כיוון שכבר ברכנו וזו האכילה לזיכרון בעלמא לא מברכים עלה". ובביאור דבריו כתב רבי דוד מן, ראש ישיבת כנסת חזקיהו בכפר חסידים, בספרו תהלה לדוד (סימן לב) שיש ב' סוגים של זכר למקדש: "יש שמשום זכר למקדש חייבו בזה מצוה מדרבנן כמצוה שהיתה במקדש, שאז ודאי יש לברך על זה כשם שמברכים על כל מצוות דרבנן, ויש בזה וצוונו על נטילת לולב, דאכן חיוב של נטילת לולב מדרבנן הוא. אכן יש זכר למקדש שכלפיו כתב הערוך שהוא לזיכרון בעלמא, דהיינו שאינו אלא מעשה ופעולה גרידא שאין ענין עצמי בדבר מצד עצמו גם לאחר שהחיוב דרבנן עליו, וכל עניינו הוא רק מה שישנו זיכרון בעלמא בפעולה זו. ועל זה ליכא ברכה וכנ"ל לגבי ברכה על מנהג לשיטת הרמב"ם שיש על זה לא תסור, שכיון שאין ענין בדבר מצד עצמו ליכא ברכה על זה. והוא הדין כן הוא לגבי ברכה על זכר למקדש לזיכרון בעלמא. וזהו שכתב הערוך דדין כורך אינו שמדרבנן זהו קיום מצוות המצה והמרור, אלא שקיום המצוה ישנו באכילה קמייתא שכבר ברכנו עליו את ברכת המצוות מצד מצות מצה ומרור, וממילא דדין כורך הוא רק מעשה פעולה של לזיכרון בעלמא על המקדש, וברכה מצד זכר למקדש עצמו ליכא".

ולפי זה מובן מדוע אין מברכים על מצות קריאת פרשת שקלים, ואף שעניינה זכר למצות מחצית השקל, שהרי זהו "זכר בעלמא", כי בזמן הזה אין אנו מקיימים את מצות נתינת מחצית השקל, ועל כך לא מצאנו שמברכים.