דרשני:סימן י-הפסק בתפילת שמונה עשרה לקידוש והבדלה (Zvi Ryzman)

סימן י

הפסק בתפילת שמונה עשרה לקידוש והבדלה

לדברים שבקדושה, ברכת כהנים וקריאת התורה

בישיבות ובבתי כנסת שעושים בהם קידוש או הבדלה להוציא את הרבים ידי חובתם, לא אחת יש מתפללים המאריכים בתפילתם, ונשאלת השאלה האם מותר להפסיק בתפילת שמונה עשרה לצאת ידי חובת הקידוש וההבדלה מדין 'שומע כעונה', או לא.

לבירור הדברים יש לדון ביסודות דין 'שומע כעונה' בכלל, ובדיני הפסקה בתפילת שמונה עשרה לשמיעת דברים שבקדושה, קריאת התורה וברכת כהנים בפרט. והאם יש הבדל בין דינים אלו, לבין דיני הפסקה בתפילת שמונה עשרה לצורך שמיעת קידוש והבדלה.

- א -

הפסק בשמונה עשרה לשמיעת קדושה וקדיש

במסכת סוכה (לח, ב) כתב רש"י: "שאינו יודע לא לקרות ולא לענות, אם שמע וכיון לבו לשמוע אף על פי שלא ענה יצא. וכן למתפללים בצבור ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא, ישתקו בתפילתם וישמעו בכוונה, והרי הם כעונים, וכשיגמור הקדושה יחזרו לתפילתם, וכן יסד רב יהודאי גאון בעל הלכות גדולות". ומפורש בדבריו, כי מי שעומד בתפילת שמונה עשרה, ובאותה שעה הש"ץ אומר קדושה או קדיש, רשאי להפסיק בתפילתו ולכוין לשומעם, ויוצא ידי חובה מדין "שומע כעונה".

והקשו עליו התוספות (סוכה שם ד"ה שמע; ברכות כא, ב ד"ה עד) מדברי הגמרא בברכות (שם), "אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללים, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים יתפלל, ואם לאו אל יתפלל. רבי יהושע בן לוי אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה יתפלל, ואם לאו אל יתפלל". וקשה על רש"י מדברי הגמרא "ולמה לן כולי האי, יתפלל כדרכו ולכשיגיע שם ישתוק" [ויצא ידי חובה מדין "שומע כעונה"].

ואמנם התוספות בברכות כתבו מחמת קושיא זו ש"רבנו תם ור"י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק". וכעין זה כתבו במסכת סוכה: "אלא ודאי אם היה שותק היתה שמיעתו הפסקת תפלתו". ומבוארת שיטת רבותינו בעלי התוספות, שאין לשתוק באמצע תפילת שמונה עשרה כדי לכוין לשמוע מהש"ץ קדושה וקדיש, משום שהדבר מהווה הפסק בתפילה.

וביישוב שיטת רש"י, כתבו התוספות בברכות: "ויש לומר דלכתחילה אין לעשות כן, דענייה חשיבא טפי הידור מצוה". וכעין זה כתבו במסכת סוכה: "ומיהו שמא אע"ג דשומע כעונה, מכל מקום עונה עדיף ומצוה מן המובחר". כלומר, לדעת רש"י, למרות שיוצא ידי חובת קדיש וקדושה מדין "שומע כעונה" כאשר מפסיק בתפילתו, ודאי "מצוה מן המובחר" וכן יש יותר "הידור מצוה" לומר אמן וקדושה, מאשר לשמוע מהש"ץ ולצאת ידי חובה מדין "שומע כעונה". ולכן "הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללים, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה, ויש אומרים עד מודים יתפלל" - ויאמר בעצמו את הקדושה, "ואם לאו אל יתפלל", כדי לקיים את המצוה "מן המובחר".

וסיימו התוספות בברכות: "ומכל מקום נהגו העם לשתוק ולשמוע [שיטת רש"י] וגדול המנהג".

הבית יוסף (או"ח סימן קד סע' ז) הביא את מחלוקת הרש"י והתוספות, וכתב: "והרב רבנו יונה (ברכות יג, ב בדפי הרי"ף, ד"ה ויש) והרא"ש (ברכות סימן יח) כתבו מחלוקת זו בפרק מי שמתו, ולא הכריעו. ובסוף דבריו כתב ה"ר יונה, ודבר שתלוי בעמודי עולם אין לנו כח להכריע ביניהם, ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, ובלבד שיכוין לבו לשמים. והתוספות כתבו בפרק מי שמתו (שם) ונהגו העולם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג. וגם הר"ן כתב בסוף פרק לולב הגזול (יט: ד"ה וכתב) שדברי רש"י עיקר, וכן הלכה".

וכך אמנם פסק מרן המחבר להלכה בשו"ע (או"ח סימן קד סע' ז), "אינו פוסק [באמצע תפילת שמונה עשרה] לא לקדיש ולא לקדושה אלא ישתוק ויכוין למה שאומר שליח ציבור ויהא כעונה".

[במאמר המוסגר, יש לציין את השאלה שנשאל בשו"ת אז נדברו (ח"ב סימן ס) מדוע בשו"ע הוזכרו רק קדיש וקדושה ולא שאר הדברים שמפסיקים להם בקריאת שמע, כגון "אמן" של "דאמירן בעלמא", ברכו, אמן של ה"א-ל הקדוש" ו"שומע תפילה", אמן דברכות התורה וברכות רעמים. וציין השואל כי בספר גשר החיים (פרק ל) הזכיר הגרי"מ טוקצ'ינסקי, שיש לכוין לאמירת הש"ץ גם ב"ברכו" ואמן של "דאמירן בעלמא", וכן בכף החיים (או"ח סי' קד ס"ק ל"ז) הזכיר "ברכו".

והשיב: "הנה זה ברור דקדושה וקדיש וברכו במדרגה אחת הן, והמחבר שלא הזכיר "ברכו", כן הוא גם כן במקור הראשון המובא ברש"י סוכה (לח, ב) ובברכות (כא, ב). אמנם גם בסימן ק"ט וסימן קכ"ב לא הזכיר המחבר ברכו, ונראה משום דאורחא דמלתא הוא שהרי אין להקדים התפילה לפני תפילת הצבור, ובמקומות שאין רק מנין אחד אינו מצוי זה כלל". ומפורש בדבריו, שבאמת יש לשתוק ולכוין גם בשמיעת "ברכו", אלא שהמחבר לא הזכיר זאת משום שאין זה מצוי שאדם המתפלל עם הציבור יקדים את תפילתו באופן שהוא יהיה בשמונה עשרה והציבור רק ב"ברכו". ונראה לפי זה, כי במקום שיש כמה מניינים, או מי שמאריך בתפילת שמונה עשרה ושומע "ברכו" של קריאת התורה או "ברכו" הנאמר לאחר "קדיש בתרא" בסוף התפילה, אכן צריך לשתוק ולכוין לצאת ידי חובה.

וסיים האז נדברו על פי דברי התוספות "שנהגו העם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג", שהמנהג היה רק על קדיש יהא שמיה רבה וקדושה, ובכלל קדושה גם כן האמן של האל הקדוש שהם עיקר קידוש השם, ולא על שאר דברים שמפסיקים לאחר יוצר אור, וכן נראה עיקר למעשה, וכנראה כן מסתימת האחרונים"].

- ב -

בביאור מחלוקת רש"י ותוספות, כתב רבי יוסף ענגיל (גליוני הש"ס, ברכות שם) "נראה דמחולקים בזה אי הא דשומע כעונה הכוונה דהוי כעונה בדיבורו, ממילא הוי הפסק. או הכוונה רק דדינו כעונה בעצם השמיעה כמו שיוצאים בעניה, אבל אין השמיעה חשובה עניה כלל, והיא רק שמיעה לבד אלא שגם בשמיעה יוצאים כמו בעניה, ואם כן ממילא אינו הפסק".

והדברים מתבארים על פי מחלוקתם הידועה של הבית הלוי והחזון איש בגדר דין "שומע כעונה", האם "שומע כעונה" פירושו שהשומע נחשב כאילו ענה בעצמו. או שהשומע יוצא ידי חובה, כי הדיבור של ה"עונה" מתייחס אליו מדין "שומע כעונה".

בספר בית הלוי (על התורה סוף חומש בראשית) כתב: "מה שאמר חכם אחד בברכת כהנים דכהן אחד יכול לומר ברכת כהנים ושארי כהנים ישמעו ושומע כעונה, עיקר הדבר לא נהירא כלל, דשומע כעונה שייך רק בדבר שאין צריך בו אלא אמירה לחודא, אבל ברכות כהנים דצריך קול רם כאדם האומר לחברו, וכמו דנפקא לן בסוטה (לח, א) מקרא דאמור להם, ובזה לא שייך שומע כעונה, דהרי ענייתו של הכהן השומע הרי אינו נשמע לעם השומעים, ולא עדיף הך כהן השומע מאם היה אומר מפורש בפה רק בלחש דלא יצא, ועיין במג"א (סימן קכח ס"ק יז) שכתב בשם מהרי"ט דאין כהן אחד מברך ואחרים יענו אמן מפני הטירוף, וזה לא קאי רק על הברכה שמקודם, דבה מהני שומע, אבל הפסוקים ודאי נראה דלא מהני". ומבואר בדבריו שגדר דין שומע כעונה הוא, שהשומע נחשב כמו העונה מכיון שעצם השמיעה נחשבת כעניה. ולכן לדעתו אין דין "שומע כעונה" בברכת כהנים, כי בברכת כהנים יש דין נוסף של "קול רם", והדין של "שומע כעונה" לא מועיל לייחס לשומע את ה"קול רם".

לפי הגדרה זו, מובנים דברי התוספות שהשתיקה בשמונה עשרה לשמיעת קדושה וקדיש מהווה הפסק בתפילה, שכן עצם השתיקה נחשבת כ"עניה", ולכן נחשב הדבר כהפסק בתפילת שמונה עשרה.

ברם החזון איש (או"ח סימן כט) כתב הגדרה אחרת בדין שומע כעונה, ומתוך כך יצא לחלוק על דברי הבית הלוי. בתחילת דבריו חקר החזון איש בעיקר דין שומע כעונה "אי פירושו [א] שיוצא במעשה השמיעה לחוד, או [ב] שמתייחס אליו גם הדיבור של המשמיע על ידי שמיעה, ויוצא ידי חובה בשיתוף השמיעה והדיבור של חברו". ומהעובדה שצריכים טעם לדין "אע"פ שיצא מוציא" משום שכל ישראל ערבין זה לזה, ובלא זה אין דין שומע כעונה - הוכיח החזון איש שדין שומע כעונה שחידשה התורה פירושו "התאחדות השומע והמשמיע". רצונו לומר, על ידי דין ה"ערבות" חל על דיבורו של המשמיע שם של קריאת מצוה, ועל ידי שהשומע שומע ממנו דיבור של מצוה "מתאחדים" אצלו הדיבור והשמיעה, ויוצא ידי חובה מדין "שומע כעונה".

ועל פי הגדרה זו, שדין שומע כעונה הוא "התאחדות הדיבור והשמיעה", מסיק החזון איש שגם במצוות שיש תנאים נוספים מלבד הדיבור כגון למאן דאמר לא השמיע לאזנו לא יצא, ג"כ אפשר לצאת מדין שומע כעונה. ומתוך כך יצא החזון איש לחלוק על הבית הלוי, וכתב: "ולפי האמור יש לעיין במה שכתב בספר בית הלוי להגרי"ד זצ"ל הגאב"ד בריסק, שאין דין שומע כעונה בברכת כהנים משום דצריך בקול רם, ולפי האמור כיון שנשלמו תנאי הדיבור במשמיע סגי ליה לשומע. ונראה דברכת כהנים עיקרה הדיבור שהוא שוה בגדרו בין בקול נמוך ובין בקול רם, וכשהוא בקול רם אינו אלא כמוסיף עליו תנאי שהוא חוץ ממנו כתנאי הכוס והמגילה, וצ"ע".

על פי הגדרה זו מתבארת שיטת רש"י, ואין כל מניעה לשתוק בתפילת שמונה עשרה ולשמוע קדושה וקדיש מהש"ץ ולצאת ידי חובה מדין "שומע כעונה", כדברי הגר"י ענגיל ש"אין השמיעה חשובה עניה כלל והיא רק שמיעה לבד, אלא שגם בשמיעה יוצאים כמו בעניה, ואם כן ממילא אינו הפסק".

ולמעשה ביאור זה במחלוקת רש"י והתוספות, מפורש בדבריו הקצרים של הביאור הלכה (סימן קד סע' ז ד"ה ויהיה) שכתב על דברי השו"ע שפסק כשיטת רש"י, שהעומד בתפילת שמונה עשרה ישתוק ויכוון למה שאומר שליח ציבור ויהא כעונה, וז"ל: "ועיין בבית יוסף ובדרכי משה דעצם דין זה אם מותר לשתוק ולשמוע תליא בפלוגתא, דיש אומרים [דהיינו שיטת התוספות] דכיון דשומע כעונה הוא כעונה ממש ואסור מטעם הפסק, ואף על פי כן הכריע להקל מטעם המנהג". ובטעם מנהגינו [דהיינו שיטת רש"י] כתב הביאור הלכה בהמשך דבריו שם: "דשומע כעונה אינו כדבור ממש".

- ג -

הפסק בשמונה עשרה לשמוע ברכת כהנים

בשאלה זו דן בשו"ת שבט הלוי (חלק ג או"ח סימן טו) "מי שהתחיל בתפילה בלחש יחד עם הש"ץ בחזרת השמונה עשרה בקול רם שיכול להגיד קדושה ולכרוע כדינא, האיך הדין בנשיאת כפים, אם להפסיק בשתיקה על פי המבואר בסוף סימן ק"ד לענין קדיש וקדושה, או להמשיך התפילה".

בתחילת דבריו מציין השבט הלוי "הנה כעת לא ראיתי הדבר מבואר להדיא". ולמעשה הוא מכריע כי "עצם ברכת כהנים שייכא גם לשומעים, וליש דעות איכא מצוה מהתורה בשמיעה כמו שכתבו הפוסקים ריש סימן קכ"ח בשם הריטב"א, אם כן פשוט שישתוק".

וכדבריו מובא בשם הגרש"ז אויערבך בספר הליכות שלמה (תפילה, פרק י סע' ג) "יחיד העומד בשמונה עשרה והגיע הש"ץ לברכת כהנים, ישתוק ויכוון לברכתם". ובהערות (דבר הלכה ס"ק ו) ביאר את טעמו: "כיון דדעת רבים (החרדים פרק יב מצוה יח, ועוד) שמצות עשה על בני ישראל להתברך מהכהנים, וגם בלאו הכי מותר להפסיק, כיון שרוצה להתברך בברכת הכהנים". [והביאו שם (הערה 18) שהגרש"ז אמר בתשובה לשואל, שישתוק כבר משעה שמברכים הכהנים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן].

וכן מתבאר בדברי האגרות משה (או"ח ח"ד סימן כא אות ב) שכתב בתוך דבריו: "דמאחר דישראל המתברכים מחוייבים להפסיק ולבוא נגד הכהנים ולשמוע ולקבל הברכה כדהביא המשנה ברורה בביאור הלכה ריש סימן קכ"ח מספר חרדים הם מחוייבים לענות אמן מדאורייתא, וממילא כמו שמחוייבים אפילו כשנזדמן לישראל אחד שהוא באמצע קריאת שמע לשמוע ברכת כהנים מחוייב גם לענות אמן אחר כל ברכה, אבל אחר ברכת אשר קדשנו אין לו לענות אמן כשהוא באמצע ק"ש. אבל כשהוא באמצע שמונה עשרה, אף שיש לו להפסיק ולשמוע ברכת כהנים, אינו יכול לענות אמן".

ומבואר בדעת הגר"מ פיינשטיין, הגרש"ז אויערבך והגר"ש ואזנר, שהעומד באמצע תפילת שמונה עשרה רשאי להפסיק מתפילתו כדי לשמוע את ברכת הכהנים ולקיים את המצות עשה להתברך מהכהנים מדין "שומע כעונה".

ואכן הגר"ע יוסף כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ז, או"ח סימן יב) כי השאלה "האם המתפלל שמונה עשרה צריך להפסיק בעת שהכהנים נושאים כפיהם ומברכים את העם להאזין לברכתם, או שהוא רשאי להמשיך בתפילתו". תלויה במחלוקת הראשונים אם יש מצוה גם על ישראלים להתברך מפי הכהנים, או המצוה היא רק על הכהנים לברך את ישראל "שלפי מה שכתב החרדים וסיעתו שיש מצוה על ישראל להתברך כשפניהם אל פני הכהנים ובשתיקה ובכוונת לבם לקבל ברכתם כדבר ה', גם המתפלל תפלת שמונה עשרה ראוי שיפסיק מתפלתו בין ברכה לברכה, ולהקשיב בכוונה אל ברכת הכהנים, לקיים המצוה שעליו, ולא יראה כאילו אינו חפץ בברכה ותרחק ממנו, כשהוא מסיר אוזנו מלשמוע ברכתם וממשיך בתפלתו. אבל לדעת הריטב"א וסיעתו שאין מצוה על ישראל להתברך, והמצוה מוטלת על הכהנים בלבד, לפי זה יוכל המתפלל להמשיך בתפלתו הלאה, מבלי להפסיק לשמוע ברכת הכהנים".

ויש להוסיף חידוש על פי דברי המאירי (סוטה מ, א) שכתב כי כאשר אין כהנים בבית הכנסת, אמירת ברכת הכהנים על ידי הש"ץ היא "במקום נשיאת הכפים" של הכהנים, כדבריו: "כל שאין כהן לישא את כפיו, ש"ץ אומר אחר ברכת הודאה אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו וכו' ואין העם עונים אמן ואין אומרים ברכה זו אלא בתפילה הראויה לנשיאות כפים על הדרך שביארנו שהרי אינה אלא במקום נשיאות כפים. ומכאן נהגו ברוב מקומות להיות הכל עומדים בשעה זו, שהרי במקום נשיאות כפים היא". ולפי זה יתכן, שלדעת הסוברים שהעומד באמצע תפילת שמונה עשרה רשאי להפסיק מתפילתו כדי לשמוע את ברכת הכהנים, ולקיים את המצות עשה להתברך מהכהנים מדין "שומע כעונה", הוא הדין כשאין כהן בבית הכנסת והש"ץ אומר את ברכת הכהנים, ישתוק ויכוון לשמוע את הברכה מפי הש"ץ מכיון שהש"ץ משמש כביכול "צינור" לברכה במקום הכהנים.

- ד -

אמנם ידידי הגר"מ שטרנבוך הסתפק בנדון דידן.

בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן עז) כתב: "באמצע שמונה עשרה שומע ברכת כהנים, אם לשתוק כדי לשמוע, לא מצאתי הדין מבואר. רק נראה מסברא שבתפילה, דעוסק בשבחי המקום, מפסיק לשתוק ולשמוע קדיש וקדושה וברכו וכדומה, שגם הם שבחיו של מקום. אבל לקבל ברכה לא שייך כשעומד באמצע התפילה שלא במקום הברכה, ואינו ראוי להפסיק, דעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת, וקדיש וקדושה שאני כמו שביארנו במקום אחר (לקמן סימן עח) שאם הציבור עונים יחד קדושה אין כאן רק מצוה לענות, אלא יש איסור כשלא משתתף עמהם, שכולם עוסקים בשבחי המקום יחד והוא לא משתתף, ולכן חובה עליו להשתתף שבלאו הכי יש כאן גדר איסור. אבל בנשיאות כפים שאין עוסקים בשבח אלא כולם מקבלים ברכת ה' על ידי כהנים כששומעים ועונים אמן, המתפלל יקבל הברכה אף שמתפלל שהוא אנוס".

אך בהמשך דבריו כתב: "ברם העירוני שבספר אמרי יושר הביא שרבינו החזון איש נהג להפסיק באמצע שמונה עשרה לשמוע הברכת כהנים, ויש סברא דלביאור הלכה ריש סימן קכ"ח הביא מספר חרדים דישראל המכוונים לקבל ברכתם כדבר ה' הם נמי בכלל המצוה, ואם לא מכוונים מבטלים המצות עשה, עי"ש. וכן אפשר דכיון דהברכות הם בקשות חשיבי מענין התפילה ולא הוי הפסק, ומותר. אבל לכאורה נראה העיקר למעשה שימשיך להתפלל ועוסק בתפילה ובשבחו של מקום לפני המלך ולא יפסיק לשמוע ברכת כהנים, שלהעוסק בתפילה הותר להפסיק לשמוע שבחי המקום ובפרט כשציבור משבחים. אבל לא הותר לו להפסיק באמצע כשעומד לפני ה' לשמוע ברכת כהנים, אלא כשהוא באמת עומד אז בסוף הודאה שתיקנו ברכת כהנים. אבל שלא במקומו הוה הפסק, ואסור כשעומד לפני ה' להפסיק".

והוא מסיים: "והאמת שאין לנו בזה הכרעה גמורה, וכפי שהבאנו מרבינו החזו"א שהפסיק באמצע התפלה לשמוע ברכת כהנים ולא סמך שאנוס ומתברך. ושוב שמעתי ממקור מוסמך מאד שאחד שאל מזה לרבינו החזון איש, והשיבו שיעשה כהבנתו, ואם מרגיש שמפריע לו בתפילה לא יפסיק, ואיך שיעשה שפיר דמי".

הרב שטרנבוך המשיך ודן בסוגיא זו בתשובה נוספת (תשובות והנהגות ח"ג סימן מד) שבה ביאר מדוע מותר לשמוע ברכת כהנים כשעומד באמצע תפילת שמונה עשרה, ואין בכך הפסק בתפילה: "שכאן עדיף, דהתם [בנדון הפסק בתפילת שמונה עשרה לדברים שבקדושה] יש אומרים שאסור להפסיק בשתיקה ולשמוע דשומע כעונה הוי הפסק, ובתפילת שמונה עשרה לא הותר להפסיק. אבל כאן [בברכת כהנים] דליכא חשש הפסק, שהרי אינו בגדר שומע כעונה שאין הוא עונה רק שותק כדי להשתתף עם הציבור לקבל ברכת ה' כשהשכינה שמה, ראוי לו לשתוק ולשמוע מפני כבוד השכינה אף באמצע התפילה" [יש לציין שסברא זו מוזכרת גם בשו"ת יביע אומר [לעיל אות ג] שכתב: ואע"פ שכתב מרן השלחן ערוך (בסוף סימן קד) שהעומד בתפילת שמונה עשרה לא יפסיק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר השליח צבור, ויהא כעונה. ואף ברכת כהנים נחשבת כדבר שבקדושה, שהרי אינה נאמרת אלא בעשרה, כדתנן במגילה (כג, ב). שאני התם שאילו לא היה מתפלל, היה חייב לענות עם הצבור, וכשהוא מתפלל מאזין להש"צ שיהא נחשב שומע כעונה. אבל כאן שאין לציבור אלא שמיעה בלבד, למה יפסיק באמצע תפילתו"].

גם בתשובה זו מסיים הרב שטרנבוך ללא הכרעה מעשית ברורה: "מיהו למעשה אין אצלי הכרעה בזה אם להפסיק באמצע התפילה לשמוע ברכת כהנים שמקבל כאנוס כשאינו מזלזל בהברכה, ויש לצדד לכאן ולכאן, ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד".

ומתבאר בדברי הגר"מ שטרנבוך כי בנדון הפסק בשמונה עשרה לצורך שמיעת ברכת כהנים, יש צדדים לכאן ולכאן.

מחד גיסא, יש סברא לומר שאין להפסיק כי אינו עוסק "בשבחי המקום" אלא רצונו "לקבל ברכה". ואם כן יש לחלק בין שמיעת דברים שבקדושה באמצע תפילת שמונה עשרה, המותרת מפני שבתפילה המתפלל עוסק בשבחי המקום, ולכן אין הפסק במה ששומע כעונה קדיש וקדושה, שגם הם משבחי המקום. ולעומת זאת, הפסק לשמיעת ברכת כהנים, שאינו "שבחי המקום", אלא "קבלת ברכה", כן מהווה הפסק.

מאידך גיסא, ראשית כל, יתכן שהברכות בברכת כהנים הם "בקשות" הנחשבות חלק מהתפילה, ועל כן אין בזה הפסק.

וסברא נוספת שאין הפסק בשמיעת ברכת כהנים, שכן גם לדעת האוסרים לשתוק בתפילת שמונה עשרה כדי לשמוע קדיש וקדושה, הרי טעמם נתבאר לעיל [אות ב] בגלל ש"שומע כעונה" פירושו שהשומע נחשב "כמדבר ממש", ולכן השמיעה נחשבת כדיבור המהווה הפסק בתפילת שמונה עשרה. מה שאין כן בברכת כהנים, אין ה"שומע" נחשב "עונה", אלא "רק שותק כדי להשתתף עם הציבור לקבל ברכת ה' כשהשכינה שמה".

ועל כן כאמור, לא הכריע הגר"מ שטרנבוך בשאלה זו למעשה וכתב "דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד", "ואיך שיעשה שפיר דמי".

- ה -

הפסק בשמונה עשרה לשמוע קריאת התורה

בספר הליכות שלמה (תפילה, פרק י"ב סע' ג) מובא בשם הגרש"ז אויערבך: "העומד בתפלת שמונה עשרה והגיע הציבור לקריאת התורה, לא יפסיק תפילתו כדי לשמוע הקריאה". ובהערות (דבר הלכה ס"ק ז) ביאר את טעמו: "דהפסק גדול כזה אין ראוי לעשות בשעת תפילתו. וגם כשסיים התפלה אין עליו חיוב בכהאי גוונא להשלים שמיעת קריאת התורה במנין אחר, אולם אם ירצה להדר ולילך לשמעה תבוא עליו ברכה".

סברא נוספת מדוע אין להפסיק באמצע תפילת שמונה עשרה כדי לשמוע קריאת התורה, כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן ע) "דדווקא קדושה או ברכו שציבור עוסקים בשבחו של מקום, ראוי לו לשתוק ולכוון ולהשתתף, אבל לקריאת התורה אינו ראוי להפסיק. ויש לצדד גם כן שיוצאין קריאת התורה כשציבור שומעים אף שהוא אינו שומע, שתיקנו שישתתף בציבור ודי בהשתתפותו שם, עיין תוספות ברכות (ח, ב ד"ה רב ששת) שאפילו לומד בעת קריאת התורה כשיש ציבור, יוצא. ולכן לדעתי שב ואל תעשה עדיף, וחמור מאד באמצע תפילה שעומד לפני המקום להפסיק לקריאת התורה. ולכן נראה שלא ישמע קריאת התורה רק ימשיך בתפילה, וכן לא יתחיל להתפלל כשיודע שבאמצע יקראו בתורה. ואף שכמדומני שיש שנהגו להפסיק לשמוע גם באמצע תפילה, לע"ד נראה מדינא שאינו כן וכמו שכתבנו".

ועוד טעם מדוע אין להפסיק באמצע תפילת שמונה עשרה כדי לשמוע קריאת התורה, כתב בשו"ת לב אברהם (סימן כו) "לפי מה דסיימו [התוספות] שהמנהג לשתוק [כשיטת רש"י; ועל סמך זה פסק השו"ע כדעתו, כמובא לעיל אות ב], מכל מקום אפשר לומר שאין המנהג כן רק לגבי קדושה וקדיש, אבל לא לענין קריאת התורה. וכיון שלפי עצם הדין לדעת התוספות אין לשתוק דחשיב הפסק, בוודאי אין מקום להרחיב המנהג גם על קריאת התורה כמובן. ולפי זה נימא גם כן בהא דהכריע השו"ע שישתוק ויכוון למה שהש"ץ אומר ויהא עונה, היינו דווקא לקדיש וקדושה, אבל לא לקריאת התורה".

- ו -

מאידך גיסא כתב בשו"ת לב אברהם [בהמשך לדבריו המובאים לעיל] לאור המבואר לעיל [אות ב] ביסוד מחלוקת רש"י ותוספות בנדון הפסק בשמונה עשרה לדברים שבקדושה, כי לצורך שמיעת קריאת התורה, לכולי עלמא מותר להפסיק באמצע תפילת שמונה:

"רש"י ס"ל דחידוש התורה הוא דיוצא גם בשמיעה, אבל אינו חשוב כמדבר כלל. על כן שפיר כתב שישתוק ויכוון להש"ץ, ויוצא ידי חובה. ומכל מקום לא חשיב הפסק, כיון שלדעתו שומע יוצא כעונה אבל לא חשיב כעונה כלל, וממילא לא הוי הפסק באמצע תפילתו, כמובן. אבל דעת התוספות ששומע הוא כעונה ממש, על כן שפיר הקשו דאז הוא הפסקה גם כן. ולפי זה ממילא נוכל לומר דעד כאן לא פליגי התוספות על רש"י אלא במצוות שבדיבור, היינו בדברים שהמצוה לומר בפה, שבזה סבירא ליה לתוספות שאף היוצא על ידי שומע כעונה נחשב כאילו הוא אומר בפיו והיינו הפסק. אבל בקריאת התורה שעיקר עצם המצוה אינה מצוה שבדיבור שכל אחד יקרא, אלא שתיקנו חז"ל לשמוע, ואין השומע יוצא מטעם שומע כעונה שהרי אינו צריך כלל ענייה, רק שמיעה, אם כן בוודאי גם לשיטת התוספות אין זה הפסק מחמת זאת שאין צריך ענייה רק שמיעה".

וסברא זו היא כעין הסברא שכתב לעיל התשובות והנהגות בנדון הפסק בשמונה עשרה לשמיעת ברכת כהנים, שדווקא בנדון הפסק בתפילת שמונה עשרה לדברים שבקדושה אסור להפסיק בשתיקה לדעת התוספות, משא"כ בברכת כהנים "דליכא חשש הפסק, שהרי אינו בגדר שומע כעונה שאין הוא עונה רק שותק כדי להשתתף עם הציבור לקבל ברכת ה' כשהשכינה שמה, ראוי לו לשתוק ולשמוע מפני כבוד השכינה אף באמצע התפילה". או כדברי היביע אומר שכתב: "שאני קדיש וקדושה שאילו לא היה מתפלל, היה חייב לענות עם הצבור, וכשהוא מתפלל מאזין להש"צ שיהא נחשב שומע כעונה. אבל בברכת כהנים שאין לציבור אלא שמיעה בלבד, למה יפסיק באמצע תפילתו".

ובספר ארחות רבנו הקהילות יעקב (הוספות או"ח ח"ב סע' מז) מובא שרבי חיים קנייבסקי שאל את החזון איש "אם שומע קריאת התורה בעוד שאומר תפילות מהתפילה, אם יצא". וענה לו החזון איש "שיצא, אבל אין לעשות כן". וכעין זה נקט בשו"ת אז נדברו (חלק יד סימן כט) שנשאל מבני ישיבה שמאריכים בתפילת שמונה עשרה "האם יוצאים בקריאת התורה אם שותקים ומכוונים לדעת הקורא", והשיב: "במקום דוחק אני מסיק דמותר בקריאת התורה, דאינו ברור דבעינן עונה ממש".

- ז -

אולם בסיום דבריו, נטה הלב אברהם לומר שאין להפסיק באמצע תפילת שמונה עשרה לשמיעת קריאת התורה, משום שחיוב קריאת התורה אינו חיוב על היחיד אלא חובת הציבור, לפנינו דבריו:

"הנה נראה דעת הרבה ראשונים דמצות קריאת התורה אינו מצוה חיובית על כל אחד ואחד לשמוע קריאת התורה, אלא שעיקר המצוה חל על הציבור שיקראו בתורה בזמנים קבועים, אבל אין החיוב חל על היחידים. ומטעם זה פסקו בשו"ע (או"ח סי' קמו סע' ב) כמה קולות בענין שמיעת קריאת התורה, שיש מתירים לגרוס, פירוש ללמוד בלחש, ויש אומרים שאם יש עשרה דצייתי [מקשיבים] לספר תורה, מותר לספר בדברי תורה, ויש מתירים למי שתורתו אומנותו [לעסוק בלימודו בזמן שקוראים הציבור בתורה]. והאמת יורה דרכו דיסוד כל אלו הקולות הם מפני שאין זה כמצות שמיעת המגילה המוטלת על כל יחיד, אבל כאן רק חובת הציבור הוא, ועל כן אם יש עשרה דצייתי ונתקיימה תקנת חז"ל, שוב אינו חיוב כל כך על היחיד, רק בגדר אל תפרוש מן הציבור, ועל כן באופנים הנזכרים הקילו הפוסקים על כל יחיד כיון דאין זו מצוה חיובית עליו...

ואף דבאמת גם החיוב של קדיש וקדושה נראה שאינו מוטל על כל יחיד, אלא הוא בגדר מצות הציבור, ורק מי שאינו הולך לבית הכנסת נקרא שכן רע שפורש עצמו מן הציבור (עי' ברכות ו, ב). ואף שתפילה בציבור הוא ענין גדול מאד ומועיל לקבלת התפילה, מכל מקום אינו חיוב ומצוה גמורה... בכל זאת יש חילוק בין חיוב קדיש וקדושה לחיוב שמיעת קריאת התורה. דבקדיש וקדושה אף שלא נתחייב לבוא לבית הכנסת, מכל מקום אם כבר שומע, יש עליו חיוב גמור לענות. משא"כ בקריאת התורה, אף אם נמצא בבית הכנסת, מכל מקום אי איכא עשרה דצייתי, רשאי לדעת כמה פוסקים לא לשמוע קריאת התורה". ומתוך כך הוא מסיק: "אם כן פשיטא להלכה ולמעשה שאין להפסיק בשתיקה לשמוע קריאת התורה, דלא גרע ממי שקודם קריאת התורה החזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע, דמבואר בשו"ע דיש מתירים, ואם כן כל שכן כאן שעומד באמצע התפילה".

ומבואר איפוא בדבריו, כי מאחר וחיוב קריאת התורה אינו חיוב על היחיד אלא חובת הציבור, לא מוטל חיוב על מי שעומד באמצע תפילת שמונה עשרה, להפסיק מתפילתו כדי לשמוע את קריאת התורה.

- ח -

ואמנם במה שנקט הלב אברהם בפשטות שחיוב קריאת התורה אינו חיוב על היחיד אלא חובת הציבור, כתב בספר פסקי תשובות (סימן קלה סע' ב) "וכבר דנו גדולי הדורות בגדר חיוב זה של קריאת התורה האם חיובה מוטל על כל יחיד ויחיד, או שמא אין חלות החיוב לקרוא בתורה אלא על ציבור של עשרה אנשים. ולסברא זו הסכימו רוב האחרונים כי כן מוכח מדברי הגמרא והראשונים".

אולם יש להעיר על כך מדברי הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה, תפילה, מילואים סימן יז) שהביא ראיה שקריאת התורה היא חובת יחיד, מדברי הגמרא (מועד קטן כב, ב) "נשיא שמת בתי מדרשות כולן בטילין ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת וקורין שבעה". ופרש"י: "דאין מתפללים יחד בבית הכנסת אלא כל אחד ואחד מתפלל בביתו". ואם כן מוכח מזה שאף שכל אחד התפלל ביחידות מכל מקום חייבים לילך לקריאת התורה בבית כנסת, כי חיוב קריאת התורה הוא חובת יחיד. והוסיף הגרש"ז כי הרמב"ם שפסק את דברי הגמרא במועד קטן, כתב: "נשיא שמת וכו' ובני בית הכנסת נכנסין בשבת לבית הכנסת וקוראין שבעה", ומשמע מדבריו כי דין זה נאמר דווקא בשבת ולא בקריאת התורה של שני וחמישי. וכתב הגרש"ז: "ושמעתי בשם הגר"ח מבריסק לחלק בין חיוב קריאת התורה בשבת לחיוב הקריאה בשני וחמישי, דבשבת זהו חיוב על כל יחיד ויחיד ובשני וחמישי זהו חובת ציבור, ולפי זה שיטת הרמב"ם מבוארת [והקשה הגרש"ז על דברי הגר"ח: "וצריך ביאור מה טעם לחלק ביניהם, הא יסוד חיובם אחד, שלא ישהו ג' ימים בלא שמיעת תורה, כדאיתא בב"ק דף פ"ב וברמב"ם פי"ב מהל' תפילה ה"א"].

ויוצא איפוא לפי דברי הגר"ח מבריסק, שיהיה הבדל בדין הפסק באמצע תפילת שמונה עשרה כדי לשמוע קריאת התורה, בין שבת לשני וחמישי. ודווקא בשני וחמישי שחיוב קריאת התורה אינו חיוב על היחיד אלא חובת הציבור, לא מוטל כל חיוב על מי שעומד באמצע תפילת שמונה עשרה להפסיק מתפילתו כדי לשמוע את קריאת התורה. מה שאין כן בשבת שחיוב קריאת התורה מוטל על כל יחיד ויחיד, יתכן ויש חיוב על העומד באמצע תפילת שמונה עשרה להפסיק מתפילתו כדי לשמוע את קריאת התורה.

- ט -

הפסק בשמונה עשרה לשמוע קידוש והבדלה

רבי יוסף חיים זוננפלד, גאב"ד ירושלים (שו"ת שלמת חיים סימן רעט) נשאל האם "מי שעדיין עומד בתפילת לחש והש"ץ מבדיל בבית הכנסת, האם יוכל לשתוק ולשמוע ולכוון לצאת, דמאי שנא מקדושה". והשיב על כך בקצרה: "לצאת בתפילה ידי הבדלה בוודאי כנראה אין רשות, אם התירו הקדושה על ידי שומע כעונה, אבל לא לדבר אחר".

הגרי"ח זוננפלד סתם ולא פירש מה היו הנימוקים להכרעתו, ומצאתי שהגרצ"פ פרנק דן בשאלה זו בשו"ת הר צבי (או"ח סימן נט), וגם הוא נקט כדעת הגרי"ח זוננפלד, שאין לשתוק בתפילת שמונה עשרה כדי לצאת ידי חובת הבדלה, ונימוקו עמו: "דעד כאן לא הכריע המחבר כדעת רש"י אלא לענין קדיש וקדושה, ששם אין מקום לומר שלחומרא יש לחוש לשיטת ר"י ורבנו תם, שחומרא זו קולא היא, שיפסיד בזה עניית קדושה זו, וגם חובה מוטלת עליו בשמיעת קדושה אם אין זה נחשב כהפסק. אבל לענין שמיעת הבדלה שאיננה מצוה עוברת, ובזה שלא ישמע עכשיו את ההבדלה אינו מפסיד כלום, שיכול אחר כך להבדיל על הכוס, וגם אין שום חובה מוטלת עליו לשמוע ולצאת דווקא בהבדלה זו, יש לומר שגם לדעת המחבר לכתחילה אין לו לשתוק לשמוע ולכוון לצאת בהבדלה זו, ולחוש לדעת ר"י ורבנו תם שאמרו דכיון דשומע כעונה הוי ליה הפסק".

ומתבאר בדבריו שלכתחילה אין לשתוק בתפילת שמונה עשרה כדי לצאת ידי חובת הבדלה, כי לקדושה וקדיש השומע מחוייב לענות, ולכן הכריע השו"ע שישתוק באמצע התפילה כדי לצאת ידי חובה. לעומת זאת, בהבדלה הרי לא מוטלת כל חובה על האדם השומע הבדלה לשמוע עכשיו את ההבדלה, ומדוע שלא יעשה הבדלה לאחר שסיים את תפילתו.

אמנם לא נתבאר בדברי הגרי"ח והגרצ"פ מה הדין בדיעבד, האם יצא ידי חובה בהבדלה ששמע באמצע תפילת שמונה עשרה.

ובשו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן סד) כתב לאחר שהביא את מחלוקת הראשונים בדין הפסק בשמונה עשרה לשמיעת דברים שבקדושה: "הרבה גדולים רבותינו הצדיקים האחרונים תפסו כרש"י, עיין ב"י והב"ח והלבוש וחיי אדם כלל כ"ה אות י"ד ועיין כף החיים שהביא הרבה פוסקים אחרונים כן בסי' ק"ד. ואם כן עכ"פ היכא דכבר עמד בשמונה עשרה והתכוון לצאת, יצא, ואין צריך לחזור ולהבדיל ולא לחזור ולהתפלל". ובסיום תשובתו חזר על דבריו: "להלכה נלפענ"ד דאף דבדיעבד יצא, מכל מקום לכתחילה אין לעשות. חדא דאטו משום דאנו מדמים נעביד מעשה. ובאמת חידוש זה צ"ע, דהבדלה אפשר בהרהור, ואין לי כעת הזמן להאריך בזה. עכ"פ נראה דבדיעבד יצא, ולכתחילה אין לעשות כן אלא יקיים מצוה מן המובחר ויבדיל לעצמו".

וכן פסק לדינא בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק ס סעיף טז) "מי שמתפלל תפלת ערבית בבית הכנסת ועדיין לא גמר תפילת שמונה עשרה בשעה שהשליח ציבור מבדיל על הכוס, ימשיך להתפלל ויכוון לא לצאת בברכותיו של המבדיל. ובדיעבד אם הפסיק בתפילתו כדי לשמוע ולכוון לברכות המבדיל, יצא ידי חובתו" [וציין שם (הערה מו) לדברי השלמת חיים, ההר צבי והמשנה הלכות].

והוסיף (שם הערה מו) בשם הגרש"ז אויערבך: "דאפשר דרק בין ברכה לברכה יכול לצאת, אבל לא ממש באמצע הברכה. דכיון שחיוב הבדלה חמור יותר מקדיש וקדושה, אפשר דחשיב כהפסק באמצע הברכה, וצ"ע".

לעומתם, בשו"ת שבט הקהתי (או"ח סימן נא) השווה בין דיני הפסק בשמונה עשרה לשמיעת דברים שבקדושה, לנדון שמיעת הבדלה באמצע תפילת שמונה עשרה. ואף הביא ראיה שאין השומע ברכה יוצא ידי חובה גם אם באותה שעה אינו יכול לברך, מדברי הפרי מגדים (סוף סי' קד) שכתב שמי שידיו מטונפות ושמע חברו שבירך ונתכוון לצאת, יצא ידי חובה, הגם שאינו יכול לברך באותה שעה בגלל שידיו מטונפות. וסיים בשבט הקהתי: "אלמא מכל הנ"ל דאפילו ברכה יוצא אם שומע באמצע תפילת הלחש אם מכוון לצאת בה". ומשמע מדבריו שהדבר מותר גם לכתחילה.

- י -

הפסק בשמונה עשרה לשמוע קריאת מגילה

בשו"ת מעדני יום טוב (סימן פד) דן במעשה "בבחור שהתפלל שמונה עשרה בליל פורים, והאריך בתפלתו והבעל קורא התחיל לקרוא המגילה. הבחור המשיך להתפלל וגם התכוון לכל מילה ומילה ששמע מהבעל קורא, וסיים את תפילתו כאשר הבעל קורא כבר קרא שני פרקים הראשונים של המגילה, ואז המשיך לשמוע את המגילה עד הסוף. והשאלה האם יצא ידי חובה במה ששמע המגילה בזמן שהתפלל שמונה עשרה כאשר ברור לו ששמע כל תיבה ותיבה".

ולאחר שהביא את דברי הגרצ"פ פרנק, הגרש"ז אויערבך והמשנה הלכות [לעיל אות ט] שלכתחילה אין לשתוק בתפילת שמונה עשרה כדי לצאת ידי חובת הבדלה, וכן את דברי הגרש"ז אויערבך [לעיל אות ה] שהעומד בתפלת שמונה עשרה והגיע הציבור לקריאת התורה, לא יפסיק תפילתו כדי לשמוע הקריאה, כי "הפסק גדול כזה אין ראוי לעשות בשעת תפילתו", הסיק לענין שמיעת קריאת המגילה באמצע תפילת שמונה עשרה, שלא רק שאין לשתוק ולשמוע את המגילה לכתחילה, אלא גם בדיעבד לא יצא ידי חובה "דאינו יכול לצאת שני החיובים בבת אחת. וכמו שהמברך ברכת על נטילת ידים בזמן ששומע ברכת המוציא מהבוצע, דאינו יוצא ידי חובת ברכת המוציא, כמבואר במשנה ברורה (סי' קסז ס"ק מה ובשער הציון שם ס"ק מג).

- יא -

ולענ"ד נראה כי יש הבדל בין דיני הפסקה בתפילת שמונה עשרה לשמיעת דברים שבקדושה, לדיני הפסקה בתפילת שמונה עשרה לצורך שמיעת קידוש והבדלה.

היסוד להבדל זה טמון בדברי המהר"ל (דרך חיים על מסכת אבות פ"ג מי"ג) שעשרה מתפללים יוצרים מהות חדשה של "מנין" ואין הם רק "עשרה יחידים" המתפללים, וז"ל: "מספר הפרטיים הם עד תשעה, כי עשרה נחשבים עדה וכלל, שהרי אין המספר נוסף רק עד עשרה ומן עשרה ואילך חוזר לספור אחד עשר שנים עשר. הרי כי לא יתוסף רק עד עשרה. וזה מפני כי אין תוספת על הכלל, ועשרה ואלף נחשבים כאחד". כלומר, המספר "עשר" הוא יחידה אחת בפני עצמה, ואינה צירוף של עשרה יחידות. ולכן עד עשרה הספירה היא של "פרטיים", דהיינו של יחידים, כל אחד לעצמו. אולם מעשרה ואילך נוצרה מציאות חדשה, ולכן כבר אין הבדל בין עשרה לאלף - כי עשרה אינם צירוף של יחידים אלא מהות חדשה לעצמם [ולפי זה מובן הדין המובא בשו"ע (או"ח סימן נה סע' ד) "יש מתירין לומר דבר שבקדושה בתשעה וצירוף קטן שהוא יותר מבן שש ויודע למי מתפללין". ואם נאמר שמנין הוא צירוף של עשרה יחידים, לא מובן כיצד יכול קטן להצטרף לתשעה גדולים, הרי אין כאן עשרה יחידים גדולים. ומכאן מוכח כי מנין הוא יחידה נפרדת בפני עצמה של עשרה, וחידשו חז"ל דין, שתשעה וקטן נחשבים כיחידה בפני עצמה, ויש להם דין מנין].

ומתוך כך מתבארים דברי הגרי"ד סולובייצ'יק (רשימות שיעורים על מסכת סוכה דף לח, א) שביאר את דברי הירושלמי (ברכות פרק ג הלכה ג) שבכל המצוות התלויות באמירה, ההלכה היא "אע"פ שיצא מוציא" [דהיינו מי שמחוייב במצוה וכבר קיימה ויצא ידי חובתו, רשאי להוציא ידי חובה את מי שעדיין לא יצא מדין "ערבות" היות ו"כל ישראל ערבים זה לזה"], מלבד ברכת המזון קריאת שמע ותפילה, שלא נאמר שם דין "יצא מוציא" [מהטעמים שנתבארו בירושלמי]. וביאר הגרי"ד שיש לחלק בין ההלכה של "שומע כעונה" שנאמר בכל דיני אמירה, שהשומע יוצא בשמיעתו מהעונה. לבין אופן נוסף שבו השומע יוצא בשמיעתו בהשתתפותו בתפילת הציבור, ואז חל גם על היחיד שאינו בקי, דין "התפילה של הציבור", כדבריו: "אמנם יש אופן לצאת בתפילה ובקריאת שמע על ידי חברו אבל זה רק בציבור, כשיש עשרה. דכשיש עשרה מישראל חל דין תפילת הציבור. תפילת הציבור אינה תפילה של עשרה יחידים, אלא חפצא של תפילה מסוים לעצמה, וחלות שם מיוחד של תפילה. מי שאינו בקי יוצא בתפילת הציבור בהשתתפותו לציבור. השליח ציבור מתפלל על שם הציבור, והיחיד שאינו בקי יוצא בתפילה על ידי זה שהוא משתתף בתפלת הציבור. היחיד יוצא על ידי הציבור אבל לא מדין שומע כעונה בעלמא כבשאר ברכות. בשומע כעונה בכל התורה יחיד מוציא את היחיד, אבל בקריאת שמע ובתפילה הציבור הוא המוציא את היחידים". ולפיכך גם בדברים שלא יוצאים ידי חובה מדין "שומע כעונה", כגון קריאת שמע ותפילה, בכל אופן יכולים לצאת בשמיעה מדין של "השתתפות בתפילת הציבור", ואז היחיד מקבל את הדינים של הציבור.

מדברים אלו נפתח לנו פתח להבין את הכרעת התוספות והשו"ע [לעיל אות א] שמותר להפסיק בתפילת שמונה עשרה כדי לשמוע קדושה וברכו, למרות שיתכן ויש בכך הפסק בתפילה, כי עבור דברים שהם מדין תפילת הציבור - קדושה וקדיש, יאה לומר ש"גדול המנהג" לשתוק בתפילה כדי לצאת ידי חובה בהם. שהרי לכל מה ששייך ל"תפילת הציבור" יש מעלה מיוחדת, המבוארת בדברי הגרי"ד ש"תפילת הציבור אינה תפילה של עשרה יחידים, אלא חפצא של תפילה מסוים לעצמה, וחלות שם מיוחד של תפילה". ועל כן, מכוחה של מעלה זו של "תפילת הציבור", יש מקום להתיר לשתוק באמצע תפילת שמונה עשרה ולכוין לשמוע את הקדיש והקדושה ואין לחשוש שיש בכך הפסק בתפילה, בגלל שחיובם נובע מכח מעלת "תפילת הציבור".

מה שאין כן, שמיעת קידוש והבדלה שהם כמובן דברים שחיובם מוטל על יחידים, נותר על כנו החשש שהשתיקה באמצע התפילה לצאת ידי חובה בשמיעתם מדין "שומע כעונה" נחשבת "הפסק" בתפילה, ואין מקום להתיר זאת.

- יב -

ואם כנים הדברים, נראה שאף לצורך שמיעת ברכת כהנים יהיה מותר להפסיק באמצע תפילת שמונה עשרה, שכן ברכת כהנים היא חלק בלתי נפרד מהתפילה, וכפי שמדוייק מה"כותרת" שכתב הרמב"ם בראש הלכות תפילה: "הלכות תפילה וברכת כהנים. יש בכללן שתי מצוות עשה, אחת לעבוד את ה' בכל יום בתפילה. שניה, לברך כהנים את ישראל בכל יום. וביאור שתי מצוות אלו, בפרקים אלו". באחד עשר הפרקים הראשונים מבוארים הלכות תפילה. בפרקים י"ב-י"ג דיני קריאת התורה, ובפרקים י"ד-ט"ו דיני נשיאת כפים. ולכאורה לא מובן מדוע תחת הכותרת "הלכות תפילה" מצורפים יחד דיני תפילה, קריאת התורה ונשיאת כפים. וכידוע הקפיד הרמב"ם מאד על סדר הדברים, וברור איפוא, שכאשר כלל את הלכות תפילה קריאת התורה ונשיאת כפים ביחד, יש דברים בגו. ומשמע מדבריו שקריאת התורה ונשיאת כפים הם חלק בלתי נפרד מהתפילה, ואינם דברים נפרדים ממנה.

וראיה לכך מהמבואר בשו"ע (או"ח סימן קכח במשנה ברורה ס"ק קו) שאין לכהן להפסיק באמצע התפילה [שמונה עשרה] כדי לישא כפיו, וכך גם ההלכה לענין קריאת התורה (או"ח סימן קד במשנה ברורה ס"ק כט) שאין לכהן להפסיק באמצע התפילה אם קראוהו לעלות לתורה. ונלמד מכך כיסוד הדברים שנתבאר, שנשיאת כפים וקריאת התורה הם חלק מהתפילה, ולכן אין להפסיק מהתפילה לצורך דברים שגם הם חלק מהתפילה, וכהן שעומד באמצע התפילה אין לו להפסיק לצורך נשיאת כפים או לצורך קריאת התורה.

ומעתה כשם שלצורך שמיעת דברים שבקדושה השייכים לדין "תפילת הציבור", התירו לשתוק באמצע תפילת שמונה עשרה ולכוון לשמוע את הקדיש והקדושה, גם לצורך שמיעת ברכת כהנים, שהיא חלק בלתי נפרד מהתפילה, יהיה מותר להפסיק באמצע תפילת שמונה עשרה.

ונדון הפסק בתפילת שמונה עשרה לשמיעת קריאת התורה יהיה תלוי במחלוקת הפוסקים האם חיוב קריאת התורה הוא חיוב על הציבור או חובת היחיד. לדעת הסוברים שחיוב קריאת התורה הוא חובת הציבור, יוצא שאדרבה, דין שמיעת קריאת התורה דומה לדין שמיעת דברים שבקדושה, שהתירו לשמוע באמצע תפילת שמונה עשרה בגלל שהם חיוב ציבורי [וזאת בניגוד לסברת הלב אברהם [לעיל אות ז], שאם חיוב קריאת התורה הוא חובת הציבור, לא מוטל כל חיוב על מי שעומד באמצע תפילת שמונה עשרה להפסיק מתפילתו כדי לשמוע את קריאת התורה]. ואילו לדעת הסוברים שחיוב קריאת התורה הוא חיוב על היחיד, דומה דין שמיעת קריאת התורה לדין שמיעת קידוש והבדלה, שלא התירו לשמוע באמצע תפילת שמונה עשרה בגלל שהם חיוב על היחיד.

וקריאת המגילה היא בוודאי חובת היחיד, והענין לקרוא את המגילה בציבור הוא הידור מדין "ברוב עם הדרת מלך", ולא חיוב המוטל על ציבור, וכפי שנפסק בשו"ע (סי' תרצ סע' יח) "מגילה בי"ד ובט"ו צריך לחזור אחר עשרה, ואם אי אפשר בעשרה קורים אותה ביחיד", וכתב המשנה ברורה (ס"ק סב) "ואם בעת ההוא קורין אותה בצבור בבית הכנסת, אז אפילו יש לו מאה אנשים בביתו, מצוה לילך לשם משום ברוב עם הדרת מלך". ומאחר וחיוב קריאת המגילה הוא חיוב על היחיד, גם דין זה דומה לדין שמיעת קידוש והבדלה, שלא התירו לשמוע באמצע תפילת שמונה עשרה בגלל שהם חיוב על היחיד.

מסקנת הדברים:

הפסק בשמונה עשרה לשמיעת קדושה וקדיש - בדין זה נחלקו רש"י ותוספות, האם רשאי להפסיק ולכוון באמצע התפילה לצאת ידי חובה בשמיעתם. והכרעת השו"ע כשיטת רש"י שרשאי לשתוק ולכוין כי "גדול המנהג". וביארו האחרונים שנחלקו ביסוד גדר דין "שומע כעונה", האם "שומע כעונה" פירושו שהשומע נחשב כאילו ענה בעצמו, ולכן השתיקה מהווה הפסק בתפילה. או שהשומע יוצא ידי חובה, כי הדיבור של ה"עונה" מתייחס אליו מדין "שומע כעונה", ואז אין השתיקה מהווה הפסק בתפילה.

הפסק בשמונה עשרה לשמוע ברכת כהנים - לדעת הגר"מ פיינשטיין, הגרש"ז אויערבך והגר"ש ואזנר, רשאי להפסיק מתפילתו כדי לשמוע את ברכת הכהנים ולקיים את המצות עשה להתברך מהכהנים מדין "שומע כעונה". והגר"מ שטרנבוך מסר שהחזון איש נהג להפסיק באמצע שמונה עשרה לשמוע ברכת כהנים, אולם אמר למי ששאל אותו האם להפסיק באמצע התפלה לשמוע ברכת כהנים "שיעשה כהבנתו, ואם מרגיש שמפריע לו בתפילה לא יפסיק, ואיך שיעשה שפיר דמי". וכתב הגר"מ שטרנבוך שקשה להכריע בשאלה זאת למעשה ולכן "דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד", "ואיך שיעשה שפיר דמי".

הפסק בשמונה עשרה לשמוע קריאת התורה - לדעת הגרש"ז אויערבך אין להפסיק "דהפסק גדול כזה אין ראוי לעשות בשעת תפילתו", וכן נקט לדינא בשו"ת תשובות והנהגות "דדווקא קדושה או ברכו שציבור עוסקים בשבחו של מקום, ראוי לו לשתוק ולכוון ולהשתתף, אבל לקריאת התורה אינו ראוי להפסיק". אמנם הגר"ח קנייבסקי שאל את החזון איש "אם שומע קריאת התורה בעוד שאומר תפילות מהתפילה, אם יצא". וענה לו החזון איש "שיצא, אבל אין לעשות כן". וכן נקט בשו"ת אז נדברו כי בשעת הדחק מותר לשתוק ולכוון לשמוע את קריאת התורה.

ונתבאר כי שאלה זו לכאורה תלויה ביסוד חיוב קריאת התורה האם הוא חיוב על היחיד או חובת הציבור, ולדעת הלב אברהם, מאחר וחיוב קריאת התורה אינו חיוב על היחיד אלא חובת הציבור, לא מוטל חיוב על מי שעומד באמצע תפילת שמונה עשרה להפסיק מתפילתו כדי לשמוע את קריאת התורה.

הפסק בשמונה עשרה לשמוע קידוש והבדלה - בדברי הגרי"ח זוננפלד והגרצ"פ פרנק נתבאר שלכתחילה אין לשתוק בתפילת שמונה עשרה כדי לצאת ידי חובת הבדלה. אולם בדיעבד אם הפסיק בתפילתו כדי לשמוע ולכוון לברכות המבדיל, פסקו המשנה הלכות ובספר שמירת שבת כהלכתה שיצא ידי חובתו. ומדברי השבט הקהתי משמע שאף לכתחילה מותר לעשות כן.

ע

אך יתכן ורק לשמיעת דברים שבקדושה יהיה מותר להפסיק באמצע שמונה עשר, שכן דברים שבקדושה [קדושה וקדיש] שייכים ל"תפילת הציבור" שיש בה מעלה מיוחדת שמכוחה יש מקום להתיר לשתוק באמצע תפילת שמונה עשרה ולכוון לשמוע את הקדיש והקדושה, ואין לחשוש שיש בכך הפסק בתפילה. מה שאין כן, שמיעת קידוש והבדלה שהם כמובן דברים שחיובם מוטל על יחידים, נותר על כנו החשש שהשתיקה באמצע התפילה לצאת ידי חובה בהם מדין "שומע כעונה" נחשבת "הפסק" בתפילה, ואין מקום להתיר זאת.

ולפי זה אף לצורך שמיעת ברכת כהנים יהיה מותר להפסיק באמצע תפילת שמונה עשרה, שכן ברכת כהנים היא חלק בלתי נפרד מהתפילה.

ונדון הפסק בתפילת שמונה עשרה לשמיעת קריאת התורה יהיה תלוי במחלוקת הפוסקים האם חיוב קריאת התורה הוא חיוב על הציבור או חובת היחיד. לדעת הסוברים שחיוב קריאת התורה הוא חובת הציבור, יוצא שאדרבה, דין שמיעת קריאת התורה דומה לדין שמיעת דברים שבקדושה, שהתירו לשמוע באמצע תפילת שמונה עשרה בגלל שהם חיוב ציבורי. ואילו לדעת הסוברים שחיוב קריאת התורה הוא חיוב על היחיד, דומה דין שמיעת קריאת התורה לדין שמיעת קידוש והבדלה, שלא התירו לשמוע באמצע תפילת שמונה עשרה בגלל שהם חיוב על היחיד. והוא הדין שאין היתר לשמיעת קריאת המגילה באמצע תפילת שמונה עשרה, מכיון שהיא חובת היחיד.