דרשני:סימן כה - עמידה בקריאת המגילה ובהלל (Zvi Ryzman)

סימן כה

עמידה בקריאת המגילה ובהלל

א.

שנינו במשנה (מגילה כא, א) "הקורא את המגילה עומד ויושב". ופרש"י: "אם רצה עומד, אם רצה יושב". ומתבאר שבקריאת המגילה אין קפידא על צורת קריאתה, ויכול לקרוא גם במיושב. ובגמרא נאמר על דברי המשנה: "תנא מה שאין כן בתורה". ופרש"י: "שאין קורין בתורה בציבור מיושב". ומשמע מדבריו, שחלוק דין קריאת המגילה מקריאת התורה גם לענין הקריאה בציבור, ובעוד שאין לקרוא בתורה בציבור במיושב, בקריאת המגילה ניתן לקרוא במיושב גם בציבור. ובפשטות רשאי לקרוא את המגילה במיושב בציבור אפילו לכתחילה.

אולם הרמב"ם (הלכות מגילה פ"ב ה"ז) כתב: "קראה עומד או יושב יצא ואפילו בציבור, אבל לא יקרא בציבור יושב לכתחילה, מפני כבוד הציבור". וכן נפסק בשו"ע (סי' תרצ סע' א) "קורא אדם את המגילה בין עומד בין יושב, אבל לא יקרא בציבור יושב לכתחילה מפני כבוד הציבור". ומפורש שהיחיד יכול לקרוא את המגילה בישיבה לכתחילה, אך בציבור יש לקרוא לכתחילה בעמידה "מפני כבוד הציבור", ומכל מקום אין זה מעכב.

[ויש להדגיש כי מחלוקת הראשונים הנ"ל היא לענין קריאת המגילה, אבל על ברכת קריאת המגילה כתב המג"א (סי' תקצ ס"ק א; הובא במשנה ברורה) "דהברכה תהיה בעמידה". ובטעם הדבר, כתב הפרי מגדים (אשל אברהם ס"ק א) "והכלל, כל ברכה שאין בה הנאה לגוף, בעמידה, מה שאין כן שחיטה, חלה וקידוש היום, אף שחוב עליו דומין לנהנין".

אולם המור וקציעה (סימן ח ד"ה יתעטף בציצית) כתב שהכלל הוא "שכל הדברים הנעשים בעמידה, ברכתם כמו כן בעמידה, דכהאי גוונא אית ביה משום כבוד הזכרת השם. אבל הדברים הנעשים בישיבה, אין נאה לברך עליהם מעומד שלא כדרך עשיית העסק שעליו היא הברכה, ומשום הכי נקט ברכת הנהנין לדוגמא בלבד, לפי שדרך אכילה ושתיה בישיבה, ואיפכא סכנתא. אבל אי איתרמי דעביד להו מעומד, גם הברכה שלהם נאמרת בעמידה". ולפי כלל זה שדברים הנעשים בישיבה, ברכת המצוות עליהם היא בישיבה, יוצא שגם לענין קריאת המגילה, אם קראה מיושב, יברך מיושב. וכנראה התכוין לכך המור וקציעה, שכתב בהלכות מגילה על דברי השו"ע שקורא את המגילה בין עומד ובין יושב "עי' במש"כ בסימן ח'", והיינו שצורת הברכה [בעמידה או בישיבה] תלויה בצורת הקריאה].

ב.

האם יש חיוב אמירת הלל בפורים כאשר לא קרא מגילה

בגמרא (מגילה יד, א) נשאלה השאלה מדוע לא אומרים בפורים הלל לזכר הנס, והתשובה: "אמר רב נחמן קרייתא זו הלילא. אמר רבא [לפי גירסת רש"י] בשלמא התם [על נס יציאת מצרים שייך לומר] הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, אלא הכא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש, אכתי עבדי אחשורוש אנן". כלומר, לדעת רב נחמן, קריאת המגילה "זו הלילא" - הקריאה היא אמירת שבח והודאה לה' כקריאת ההלל, ולכן אין צורך לומר הלל בפורים. ואילו רבא סבור, שאין לומר דברי שבח והלל לאחר נס הפורים, כי אמנם בטלה גזירת המן אך עדיין נשארו עבדי אחשורוש "דלא נגאלו אלא מן המיתה" [רש"י שם] - בשונה מנס יציאת מצרים שבשעת הגאולה השתחררו לגמרי ממצרים והיו רק עבדי ה' ולא עבדי פרעה.

וכתב המאירי (מגילה שם) שלפי רב נחמן ש"קריאתה זו הילולא, אם היה במקום שאין לו מגילה, שקורא את ההלל. שהרי לא נמנעה קריאתו אלא מפני שקריאת המגילה במקומו. ומכל מקום טעם אחר נאמר בה בגמרא [דהיינו טעמו של רבא], והוא מפני שעדיין עבדי אחשורוש היו ולא יצאו מעבדות לחרות, ואין לשון עבדי ה' נופל אלא בנס שאפשר לומר בו עבדי ה' לבד כגון נס של מצרים, עבדי ה' ולא עבדי פרעה, אבל בזו עדיין עבדי אחשורוש היו. ולטעם זה, אף מי שאין בידו מגילה אינו קורא את ההלל, וראשון נראה יותר".

למדנו מדברי המאירי, שבשורש הטעמים השונים מדוע אין אומרים הלל בפורים, טמונה מחלוקת האם יש חיוב הלל בפורים. לדעת רב נחמן יש חיוב אמירת הלל בפורים, אלא שנפטר מחיוב זה בקריאת המגילה - ולכן לא אומרים הלל בפורים כי "קרייתא זו הלילא". אמנם כשאדם נמצא במקום שאין מגילה, וממילא לא יצא ידי חובת אמירת הלל בקריאת המגילה, עדיין מוטלת עליו החובה לומר את ההלל. אולם לדעת רבא, לא אומרים הלל בפורים כי אין חיוב אמירת הלל בפורים, משום שלאחר נס פורים עדיין לא נגאלו גאולה שלימה ששייך לומר "הללו עבדי ה'".

נפקא מינא נוספת בין רב נחמן לרבא, כתבו הפרי מגדים (אשל אברהם סי' תרצג ס"ק ב) והאמרי אמת (ליקוטים למסכת מגילה דף יד ע"א) - בדין ט"ו באדר שחל בשבת, וכידוע אין קוראים את המגילה בשבת, והשאלה היא האם יש חיוב לקרוא את ההלל, או לא. לדעת רב נחמן שיש חיוב אמירת הלל בפורים, אלא שנפטר מחיוב זה בקריאת המגילה, היות שלא קוראים את המגילה בשבת בשל הגזירה שמא יעבירנה ד' אמות ברשות הרבים, עדיין לא יצאו ידי חובת אמירת הלל בקריאת המגילה, ואז מוטלת חובה לומר את ההלל. מה שאין כן לדעת רבא, שאין חיוב אמירת הלל בפורים, אין צורך לקרוא הלל בפורים שחל בשבת.

ג.

דעת הפוסקים שאם אין מגילה לקרוא בה יאמר הלל בלא ברכה

חידושו של המאירי הובא בברכי יוסף (או"ח סימן תרצג ס"ק ד) שכתב על דבריו: "ומסתימת דברי הפוסקים משמע דאין בו הלל לעולם. וטעמא, דרבא הוא דאמר אכתי עבדי אחשורוש אנן, ולטעם זה לעולם אין לאומרו, והלכה כרבא דהוא בתרא. ומה גם לפי גירסת הרי"ף והרא"ש והר"ן דגריסי בגמרא "מתקיף לה רבא מי דמי" [גירסא זו צויינה בהגהות הב"ח על גליון הגמרא במגילה], דקאמר לה בדרך אתקפא, ולא אתיבו עליה, ודאי הלכתא כוותיה". ומבואר בדבריו, שמסתימת דברי הפוסקים משמע שהלכה כרבא, שאין חיוב אמירת הלל בפורים - כי רבא דחה את דברי רב נחמן ש"קריאתה זו הלילא". ולכן, גם כשאינו יכול לקרוא מגילה, אינו מחוייב לומר הלל בפורים.

ובשיורי ברכה (סימן תרצג) הביא החיד"א את דברי הרמב"ם בהלכות מגילה (פ"ג ה"ו) "ולא תיקנו הלל בפורים, שקריאת המגילה היא ההלל". ועוד כתב הרמב"ם בתחילת ספר היד החזקה, בהקדמה למנין המצוות, וז"ל: "וצוו לקרות המגילה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקב"ה ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשוועתנו כדי לברכו ולהללו, וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים". ומשמע מדברי הרמב"ם כדעת המאירי, שקריאת המגילה נחשבת כאמירת דברי שבח והלל. ולפי טעם זה, כשאין לו אפשרות לקרוא את המגילה, עדיין נותר על כנו החיוב לקרוא הלל.

מכל מקום מסיים השיורי ברכה: "ואפשר דגם לטעם זה, אף מי שאין לו מגילה, לא יקרא הלל בברכה, דמשום דקריאתה הלל, לא תיקון [הלל], ומאחר דלא תיקון, גם זה דלית ליה מגילה אין לו לקרות, דלא פלוג רבנן". וכן מבואר בדברי הפרי מגדים (אשל אברהם סי' תרצג ס"ק ב) שכתב: "והמג"א השמיט [טעמו] דרב נחמן [שאין אומרים הלל בפורים דקריאתה זו הלילא], דרבא בתרא, כוותיה נקטינן. ונפקא מינה היכא שאין מגילה, או ט"ו בשבת. על כרחך הטעם עבדי וכו', ומיהו יש לומר לא פלוג". כלומר, גם לפי טעמו של רב נחמן שאין אומרים הלל בפורים כי קריאת המגילה היא כאמירת ההלל, והיה מקום לחייב לומר הלל במקרים שלא קראו את המגילה - מכל מקום "לא פלוג רבנן", דהיינו חכמים לא חילקו בין המקרים, ולעולם אין קוראים את ההלל בפורים.

אולם בשערי תשובה (סימן תרצג ס"ק ב) הביא את דברי השיורי ברכה, וכתב: "ולענ"ד דאף על פי כן, כשאין לו מגילה לקרות, יש לו לקרות הלל בלא ברכה שלפניו ושלאחריו, כקורא בתהלים ושפיר דמי. ואף אם יש לו חומש שקורא בו מגילה לעצמו, מכל מקום הרוצה לקרות גם הלל בלא ברכה לא הפסיד".

וכדבריו פסק בשו"ת תורה לשמה (סי' קצד) במענה לשאלה אודות "אשה חרשת שאינה יכולה לשמוע מגילה מאחרים, וגם היא עצמה אינה יודעת ללמוד כלל, ורק יודעת ללמוד תפילת חול ושבת שלמדה בהיותה בריאה, ובכללם יודעת לומר ההלל, אם נורה לה שתקרא הלל בפורים במקום מקרא מגילה". והשיב התורה לשמה: "ידוע פלוגתא דרב נחמן ורבא במגילה בטעם שאין קורין הלל בפורים... וכתב הגאון המאירי ז"ל דנפק"מ בין תרי טעמי הנזכרים למי שאין לו מגילה, דלרב נחמן יקרא ההלל ולרבא לא יקרא. והנה הרמב"ם ז"ל הביא טעמא דרב נחמן, אך הראשונים לא כתבו האי נפקותא דהגאון המאירי ז"ל, וצריך טעם לזה, וכעת אין הפנאי מסכים. ואיך שיהיה נראה מכל הנזכר דהאשה נורה לה שתגמור ההלל אך לא תברך עליו".

והוא מסיים: "ואין לטעון ולומר דהלא אמרו רז"ל (שבת קיח, ב) כל הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף, וכתב המג"א (סי' תקפד ס"ק א) מה שנהגו לומר תהלים כולו בראש השנה ויום הכיפורים שבכללו ההלל הוא מותר, משום דאומרו דרך תחינה, עי"ש. ואם כן לרבא דלית ליה האי טעמא איך תהיה רשאית לומר הלל בפורים שלא תקנו בו חז"ל הלל. דיש לומר באמת דלא אמרו הא מחרף ומגדף אלא כשאינו אומרו בעבור נס הנעשה באותו יום, אבל אם אומרו בעבור נס השייך לאותו יום, לית לן בה".

ד.

חיוב אמירת הלל בעמידה

הלכה פסוקה בשו"ע בהלכות ראש חודש (או"ח סי' תכב סע' ז) "מצות קריאת הלל מעומד". ומקור הדברים בספר שבלי הלקט (סימן קעג) וז"ל: "והורה מורי הר"ר מאיר נר"ו דמצות הלל קריאתו מעומד. והטעם, כתב אחי ר' בנימין נר"ו על שם הכתוב (תהלים קלה, א-ב) הללו עבדי ה' שעומדים בבית ה'. כלומר, הללו את ה' בעמידה, לפי שההלל עדות שבחו של מקום ונפלאותיו ונסיו שעשה לנו, ומצות עדות בעמידה [שנאמר (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים, ובעדים הכתוב מדבר]. וכן היו קורין אותו בעזרה על שחיטת הפסחים בעמידה שהרי אין ישיבה בעזרה".

[ואמנם כבר העיר האדר"ת בספרו ואלה יעמדו (עמ' כט) על ראיית שבלי הלקט, מקריאת ההלל בערב פסח בעמידה "שמההלל הזה אין הכרח לכל הלל שצריך להיות בעמידה, דלמא משום כבוד המקדש החמירו. וביותר תמוה, דהא תברא [שוברו] בצידו, דשאני התם כדקאמר טעמא דאין ישיבה בעזרה. ואם כן לא מפני ההלל עמדו, אלא מפני קדושת העזרה, שגם בלא אמירה כלל היו עומדים ואסורים לישב, ואם כן באמירת ההלל מנא לן להחמיר". והנה במשנה ברורה (סי' תכב ס"ק כז) כתב בטעם ההלכה שיש לעמוד בהלל "לפי שההלל עדות שבחו של מקום ונפלאותיו ונסים שעשה לנו ומצות עדות בעמידה וכן כתוב בהלל הללו עבדי ה' שעומדים". ומדוקדק בדבריו שלא העתיק את מה שכתב בשבלי הלקט להביא ראיה מדין אמירת הלל בפסח בעזרה. ויתכן שהטעם להשמטה זו נובע מקושיית האדר"ת].

זאת ועוד, לא רק קריאת ההלל צריכה להיות בעמידה, אלא גם בברכת "הגומל" שהיא הודאה לה', כתב הרמב"ם (הלכות ברכות פ"י ה"ח) שיש לברכה בעמידה, וז"ל: "וצריכין להודות בפני עשרה ושנים מהם חכמים, שנאמר (תהלים קז, לב) וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו, וכיצד מודה וכיצד מברך, עומד ביניהן ומברך". ותמה הכסף משנה: "ומה שכתב עומד ביניהם, צ"ע מנא ליה". ותירץ האליה רבא (סי' ריט ס"ק ב) "ולענ"ד יצא לרמב"ם מדקריא ליה הקרא לשון הלל, דמי להלל דקיימא לן (לקמן סי' תכב) דהלל בעמידה דכתיב הללו כל עבדי ה' העומדים". הרי לנו, שכל אמירות דברי הלל והודאה להקב"ה, צריכות להיות בעמידה, כאמירת הלל.

ה.

תמיהת החתם סופר - מדוע אין חיוב עמידה בקריאת המגילה

מכל האמור לעיל, תמה בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן נא) "איך קורין המגילה עומד ויושב, הא מגילה קריאתה זו הלילא, ותהוי כהלל בעמידה דווקא".

ובספר ברכת רפאל (סימן יד) הוסיף בביאור קושיית החתם סופר: "בלא דברי האליה רבא [המובא לעיל בסמוך אות ד - שהחתם סופר הביא לפני שהקשה את קושייתו] אין להקשות מדוע קוראים את המגילה מיושב הא קריאתה זו הלילא, והלל צריך לומר מעומד. דיש לומר דהא דבעינן לומר הלל מעומד ילפינן מדכתיב הללו וגו' העומדים וגו', ואם כן יש לומר שרק כשקוראים ההלל עצמו בעינן לאומרו מעומד, ולא בשאר דברים אע"פ שיוצאים בזה את הלל. אכן לדברי האליה רבא שכתב דברכת "הגומל" צריך לאומרה מעומד משום דהוי כהלל [ונמצא שלא רק אמירת הלל עצמו צריכה להיות בעמידה, אלא גם דברים שנחשבים כאמירת הלל, צריכים להיות בעמידה] - קשיא מדוע אפשר לקרות את המגילה, הא קריאתה זו הלילא".

ועוד יש לתמוה מדיני סמיכה [עמידה באופן שנשען ונסמך על שלחן או עמוד] - שמצאנו הבדל בין סמיכה באמירת ההלל, לבין סמיכה בשעת קריאת המגילה. לענין הלל, דן הביאור הלכה (סי' תכב סעי' ז ד"ה מעומד) האם מותר לסמוך עצמו לכותל או לעמוד בשעת אמירת ההלל דסמיכה אינה כעמידה, ומסקנתו "שיש להחמיר לכתחילה דסמיכה לא מקרי עמידה, וסמיכה מועטת שאם ינטל אותו דבר לא יפול, בודאי מותר". ואילו לענין קריאת המגילה כתב הביאור הלכה (סי' תרצ סע' א ד"ה אבל) "הנה במטה יהודא מצדד דסמיכה מותר, ונראה דבשעת הדחק יש לסמוך על זה להקל". ובכף החיים (סי' תרצ ס"ק ד) כתב: "משמע דליכא קפידא [בקריאת המגילה] אלא על הישיבה ולא על הסמיכה".

ולכאורה אם "קריאתה זו הלילא", דיני סמיכה בקריאת המגילה היו צריכים להיות שווים לדיני סמיכה באמירת ההלל, ללא כל הבדל ביניהם - ומדוע איפוא מותר לסמוך על העמוד או על הכותל בקריאת המגילה, שלא כבאמירת ההלל.

ו.

יש לתמוה כיצד מתקיים דין "הלל" בחיוב קריאת המגילה בלילה - והרי אין חיוב הלל בלילה

עוד יש לתמוה, על פי מה שדן החתם סופר (שם) האם מותר לברך ברכת "הגומל" בלילה, והביא את דברי האליה רבא הנ"ל שצריך לברך "הגומל" בעמידה "משום דנקרא הלל, והלל בעי מעומד". ולפי זה טען החתם סופר: "ואם כן צריך נמי להיות [ברכת "הגומל" רק] ביום, דהלל משמע דוקא ביום (עי' מגילה כ, ב) מדכתיב ממזרח שמש עד מבואו וזה היום עשה ה'". ולפי זה יש להקשות, שאם חובת הלל והודאה היא דווקא ביום, יוצא שלפי דברי הגמרא ש"קריאתה זו הלילא" - גם חיוב מקרא המגילה, שיוצאים בו ידי חובת ההלל, היה לכאורה צריך להיות רק ביום. והרי לא כן הוא, ומפורש אמרו בגמרא (מגילה ד, א) "חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום" - ואם כן נשאלת השאלה, כיצד יכול לצאת ידי חובת הלל בקריאת המגילה בליל פורים, והרי הלילה אינו זמן חיוב אמירת הלל.

ובפרט יש להקשות על שיטת רש"י במגילה (שם) שפירש: "ולשנותה ביום, זכר לנס שהיו זועקין בימי צרתן יום ולילה". ובתוספות (ד"ה חייב) כתבו: "אומר ר"י דאע"ג דמברך זמן בלילה, חוזר ומברך אותו ביום, דעיקר פרסומי ניסא הוי בקריאה דיממא, וקרא נמי משמע כן וכו' והעיקר הוי ביממא כיון שהזכירו הכתוב תחילה".

להלן בסימן [כז] בענין ברכת שהחיינו בקריאת המגילה בלילה וביום ביארנו שנחלקו רש"י ותוס', האם עיקר קריאת המגילה היא קריאת היום או קריאת הלילה. בתוס' מפורש שעיקר הקריאה הוא ביום, כיון שאז הוא עיקר הפרסומי ניסא. אולם מרש"י משמע שעיקר הקריאה הוא בלילה, והקריאה ביום היא רק בגדר חזרה על הקריאה בלילה, וכפשטות לשון הגמרא "חייב אדם לקרות את המגילה בלילה", דהיינו שעיקר החיוב הוא בלילה, "ולשנותה ביום", שביום הוא רק בגדר שינון פעם נוספת. ונתבאר שם, שהרמב"ם סובר כשיטת רש"י.

ואם כן יקשה לפי רש"י והרמב"ם, שאם עיקר חיוב קריאת המגילה הוא בלילה, איך יכול לצאת בזה ידי חובת הלל שזמנו ביום ולא בלילה, והקושיא מתעצמת בשיטת הרמב"ם שפסק שקריאתה זו הלילא", כמובא לעיל [אות ג], וצ"ע.

ובאמת בשלטי הגיבורים על מסכת מגילה (יא, ב בדפי הרי"ף) הביא את לשון ריא"ז: "הקורא את המגילה בין עומד בין יושב בין שקראוה אחד בין שקראוה שנים, יצאו כל השומעים. ובתלמוד ארץ ישראל מפרש, שאפילו לכתחילה מותר לקרות מיושב. וכן נראה בעיני בקריאת ההלל, שאם רצה לקרותו מיושב, הרשות בידו". ומפורש בדבריו שאכן יש להשוות בצורה מוחלטת בין קריאת המגילה לאמירת ההלל, ואם בקריאת שהמגילה נאמר במשנה ובפוסקים שאפשר לקוראה לכתחילה גם מיושב, הרי שנוכל ללמוד מכך שגם באמירת הלל הרשות בידו לאומרו מיושב. ואף שלמעשה ההלכה שלא כדבריו, וכמו שהבאנו לעיל את פסק השו"ע שיש לעמוד בקריאת ההלל - אך מדברי הריא"ז אנו למדים שלפי רב נחמן "קרייתא זו הלילא" יש להשוות בין קריאת מגילה ואמירת ההלל, ואותם דינים שיש באמירת הלל צריכים להיות בקריאת המגילה.

ועל כן צריך עיון בהלכה זו ש"קריאתה זו הלילא" - שכן לא מצאנו את כל הדינים האמורים באמירת הלל גם בקריאת המגילה.

ועוד הקשה בספר ברכת רפאל (סימן יד) וז"ל: "אי הא דאין קוראים ההלל בפורים משום דקריאתה זו הלילא, איך יוצאים ידי חובת ההלל קודם זמן הנס [כדתנן בריש מגילה, שנקראת בי"א, י"ב וי"ג] דבשלמא עצם הקריאה דהוי משום פרסומי ניסא תקנו להם חכמים שיוכלו לפרסם הנס קודם יום הנס, משום דאינן יכולים לקרות ביום הנס, אבל הלל לא שייך למימר קודם זמן הנס", וצ"ע.

* * *

ז.

דין "הלל" המתקיים בקריאת המגילה אינו ככל "הלל" אלא בגדר "הלל" מתורת "שירה"

רבי צבי פסח פראנק, מתרץ את קושיית החתם סופר (שו"ת הר צבי או"ח ח"ב סימן קל) מדוע יכול לקרוא את המגילה בישיבה, והרי מדין "קריאתה זו הלילא" צריך לקרוא בעמידה כדין הלל הנאמר רק בעמידה, וז"ל: "ואפשר ליישב דהא גם הלל מצינו לפעמים בישיבה בליל פסח, ומבואר שם בשבלי הלקט הטעם, שמתוך שחולקים אותו לשנים אין מטריחים אותו לעמוד. על כל פנים מבואר מדבריו שגם בהלל אין העמידה לעיכובא, ומשום טירחא יתירה הקילו".

וכוונתו לדברי שבלי הלקט (בהמשך דבריו שהובאו לעיל אות ד) שביאר מדוע שונה הלל בליל פסח, הנאמר בישיבה [בתוך סדר ההגדה] מכל אמירת הלל שהיא בעמידה, וז"ל: "מתוך שחולקין אותו, שאין קורין אותו כולו כאחת, אין מטריחין אותו לעמוד. ועוד, שהרי יושב על שולחנו וכוסו בידו, ושמא תיטרף דעתו מתוך סעודתו ויפיל הכוס מידו. ובמסכת סופרים משמע שהיו רגילין לקרותו בעמידה בבית הכנסת בלילי הפסח, על כן לא הטריחוהו עתה לעמוד מעל שולחנו לקרותו בעמידה". ומבואר, כי למרות שבדרך כלל אמירת ההלל היא בעמידה, פעמים הקלו לומר את ההלל בישיבה, כי לא רצו להטריח - כגון בליל הסדר. ואם כן הוא הדין בקריאת המגילה, שיש טירחה לעמוד במשך כל זמן קריאתה - יש מקום להקל שלא לקרוא בעמידה. [ומסיים שם הגרצ"פ פרנק: "עוד יש להביא ראיה שמגילה אין לה כל דיני הלל, דהרי הלל זמנו רק ביום, וקריאת המגילה חיובה בלילה וביום"].

רבי יוסף כהן, אב"ד ירושלים, כתב בהגהותיו לספר מקראי קודש (פורים סימן לד הערה 2), שגדר ההלל בקריאת המגילה שונה מכל אמירת הלל, על פי דברי הטורי אבן על מסכת מגילה (הובא בחתם סופר עצמו, סימן קצה) "שגדר חיוב הלל בפורים הוא לא כגדר הלל של יום טוב ראשון של פסח שהוא מטעם יום טוב, אלא כגדר אמירת הלל של ליל פסח שהוא משום הנס והוא בגדר של שירה", וכפי שמפורש בדברי הר"ן בפסחים (כו, ב מדפי הרי"ף) בשם רב האי גאון "שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל, שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה". ולפי זה ביאר רבי יוסף כהן, שהיות וגדר ה"הלל" שבקריאת המגילה הוא בתורת "שירה", כדוגמת קריאת הלל בליל פסח שגם הוא בתורת "שירה", ואינו ככל אמירת הלל שהיא בגדר של "קריאה" - מובן מדוע למרות שבכל אמירת הלל אמנם צריך לעמוד, בהלל שהוא בתורת "שירה" אין חיוב לעמוד, כי כשם שבאמירת הלל בליל פסח שהיא בתורת "שירה" יושבים, כן גם בקריאת המגילה שהיא אמירת הלל בתורת "שירה" ניתן לשבת.

אולם תירוץ זה קשה, וכפי שכבר העיר רבי יוסף כהן: "הא דהלל בליל פסח נאמר בישיבה, יש בזה טעמים מיוחדים. אם משום שהיו רגילים לקרותה בעמידה בליל פסח, על כן לא הטריחוהו לעמוד. או משום שדרך לילי פסחים בהסבה וחירות, ואין מטריחים אותו לעמוד, כמבואר בשבלי הלקט, וטעם זה לא שייך כאן".

קושיא נוספת על תירוצו של הגרצ"פ פרנק, הקשה אבי מורי בספרו שיטות בהלכה (ח"א סימן כז) בהביאו את קושיית המהר"ץ חיות על יסודו של הטורי אבן (ערכין י, ב) שגדר חיוב הלל בפורים הוא בגדר של שירה כאמירת הלל של ליל פסח [דהרי הלל זה כוונתו להלל הנאמר בבית הכנסת בליל פסח] אינו מן הדין, ואנחנו האשכנזים אין נוהגים באמירתו, ואם הכוונה על הלל של סדר ההגדה הנה אין מברכין על זה וגם מפסיקים בו באכילה, ועל כן אינו מצד הדין רק משום מנהגא. ואולי הכוונה על ההלל בשעת שחיטת הפסח, ובלי ספק היו מברכים עליו". ומתוך כך כתב אבי מורי: "ואם כן הדרא קושיית החתם סופר לדוכתא". כלומר, אין מקום להשוות את ההלל בליל הפסח, שהוא רק מנהג ואינו מעיקר הדין, להלל שבקריאת המגילה, שלכאורה הוא ממש מעיקר הדין של ההלל, כפשטות משמעות לשון הגמרא "קרייתא זו הלילא", ולכן שוב קשה, מדוע יכולים לקרוא את המגילה לכתחילה בישיבה, והרי "קרייתה זו הלילא", ומתקיים על ידי קריאת המגילה חיובו בהלל, ולכאורה היה צריך להיות שכל דיני הלל יכללו בתוך דיני קריאת המגילה, ובכלל זה החיוב לאומרו בעמידה, ומדוע איפוא נפסק שאפשר לקרוא את המגילה במיושב.

ועוד יש לתמוה על תירוץ הגצ"פ פרנק על קושיית החתם סופר, שלכאורה נסתר מדברי רש"י, שפירש במסכת מגילה (יד, א ד"ה בין) וז"ל "לרב נחמן, דאמר קריאת מגילה במקום הלל". ומפורש בדבריו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שקריאת המגילה היא במקום הלל, ובפשטות, היינו שהקריאה יכולה להיות במקום ההלל כי שני הדברים שווים במהותם - ולא כדברים הנ"ל, שהקריאה אינה נחשבת ככל אמירת הלל אלא כאמירת הלל בגדר אחר ["בתורת שירה"], וצ"ע.

ח.

ה"הלל" בקריאת המגילה אינו נחשב ממש כאמירת הלל

תירוץ נוסף על קושיית החתם סופר, כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סימן סא) על פי דברי רבנו אהרן הכהן מלוניל בספרו ארחות חיים (הלכות מגילה ופורים אות כח) "אבל אין אומרים הלל בפורים שקריאת המגילה זו היא הלילא, כלומר שזו היא תחת כוונת הקריאה כדי שיזכרו הנס ויתנו שבח והודאה להשם יתברך, וזה שייסד הפייט כי מקום תהילה היתה לישראל". וכתב הציץ אליעזר: "ולכאורה לא מובן מה כוונת הארחות חיים לאשמעינן בהדגשה של "כלומר", ומה רצונו לאפוקי שלא נפרש אחרת. ונראה דרצה לומר דאין כוונת הגמרא בזה שהקריאה היא ממש במקום הלל וכאילו איהי גופה ההלל, וזה וזה שוין, אלא רצונו לומר שקריאת המגילה היא סוג הלילא כזו אשר בחובה טמון סגולה וכוונה, אשר על ידי קריאתה יזכרו בנס ויתנו על ידי כך שבח והודאה להשי"ת על מה שקרה להם במיוחד בימים ההם [שהרי נתחברה ברוח הקודש] אבל גדר של "הלל" ממש לא קבעו בזה חז"ל בתקנתם".

ומבואר בדבריו שכוונת רב נחמן במאמרו "קרייתא זו הלילא", לא היתה לומר שקריאת המגילה נחשבת ממש כאמירת הלל, ויצא בזה ידי חובת דין אמירת הלל. אלא כוונת רב נחמן, שעל ידי קריאת המגילה, יבוא לזכור את הנס ולהלל את הקב"ה, ולכן אין צורך לתקן אמירת הלל כי נותנים שבח והודאה גם ללא אמירת ההלל.

לפי דברי הארחות חיים ביאר בספר ברכת רפאל (סימן יד) היאך יכולים בני הכפרים לקרוא את המגילה קודם זמנה, אע"פ שאינו זמן הלל "דכיון שכבר קראו את המגילה ופרסמו הנס, תו אין צריך שוב בזמנו לקרוא את ההלל". והוא מוסיף: "ולמבואר אתי שפיר הא דיכול לקרות המגילה מיושב, ואע"פ שקריאתה זו הלילא, והלל יש לאומרו מעומד, דיש לומר דקריאת המגילה לא הוי כקריאת ההלל, ולכן יכול לאומרו בישיבה. משא"כ ברכת הגומל, דעצם ההודאה חשיבא כהלל, כתב האליה רבה דיש לאומרה מעומד".

וכעין דבריו כתב גם בספר שלמי תודה (פורים סימן כד אות ג) "דבאמת אין קריאת המגילה חפצא של אמירת הלל, אלא שיש בכלל מאתים מנה, וכשקורא את המגילה לא הצריכו חז"ל גם לקרוא את ההלל, אבל כיון דאין זה אמירת הלל אלא קריאה, משום הכי לא בעי עמידה כהלל. ולא דמי לברכת הגומל, דהברכה עצמה הודאה היא, ודמי לאמירת הלל ממש, ומשום הכי בעי עמידה".

כלומר, קושיית החתם סופר מתורצת, כי בהלכה ש"קריאתה זו הלילא" לא נאמר שקריאת המגילה נחשבת כאמירת ההלל, אלא "קריאתה זו הלילא" פירושו, שבקריאת המגילה כבר נזכרים שבחי השי"ת, ולכן כבר אין יותר צורך לקרוא את ההלל לאחר שקראו במגילה, כי הקריאה היתה "במקום" ההלל, וכלשון רש"י במגילה.

ומאחר והקריאה אינה נחשבת כאמירת הלל ממש, לא נאמרו בה דיני הלל, כדוגמת החיוב לעמוד או האיסור להסתמך על עמוד או על כותל.

[בספר שלמי תודה (שם אות ד) תמה מדוע קוראים את ההלל בליל הסדר בתוך סדר ההגדה, לכאורה כשם שבמגילה "קריאתה זו הלילא" ומשום כך פטורים מלומר הלל, ואם כן גם בקריאת ההגדה הרי יש סיפור הנס של יציאת מצרים, ומדוע שלא נאמר "קריאתה זו הלילא" ויפטר בקריאת ההגדה מאמירת הלל. ותירץ: "דחלוק קריאת המגילה מקריאת ההגדה, דבמגילה עיקר תקנת הקריאה היתה משום ההילול וההודאה, כדי להלל ולהודות להשי"ת על ידי הקריאה... וכלשון הרמב"ם בתחילת היד החזקה (הובא לעיל אות ג) שציוו לקרות המגילה בעונתה "כדי להזכיר שבחיו של הקב"ה ותשועות שעשה לנו"... מה שאין כן גבי קריאת ההגדה וסיפור יציאת מצרים, עצם הקריאה והסיפור היא מצוה בפני עצמה לספר הניסים שאירעו לנו, ועיקרה משום עצם הסיפור ולא משום ההילול וההודאה שבה, ולכן בזה אין מקום לומר קריאתה זוהי הילולא"].

ט.

גדר "עניה ואמירה" בחיוב ההלל וקריאת המגילה

ונראה להוסיף ביאור בתירוץ קושיית החתם סופר, על פי דברי הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ג הלכה יב-יד) בדיני אמירת ההלל, שצריך להיות בצורה של אמירת שליח הציבור ועניית העם על דבריו, וז"ל: "מנהג קריאת ההלל בימי חכמים הראשונים כך היה, אחר שמברך הגדול שמקרא את ההלל מתחיל ואומר הללויה, וכל העם עונין הללויה. וחוזר ואומר הללו עבדי ה', וכל העם עונין הללויה. וחוזר ואומר הללו את שם ה', וכל העם עונין הללויה. וחוזר ואומר יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם, וכל העם עונין הללויה. וכן על כל דבר". ומסיים הרמב"ם: "ואם היה המקרא את ההלל קטן או עבד או אשה, עונה אחריהם מה שהם אומרים מילה מילה בכל ההלל. זה הוא המנהג הראשון ובו ראוי לילך, אבל בזמנים אלו ראיתי בכל המקומות מנהגות משונות בקריאתו ובעניית העם, ואין אחד מהם דומה לאחר". ומפורש בדבריו שקריאת ההלל שונה במהותה מכל סדר התפילה, כי יש בהלל דין "אמירה" של הש"ץ ו"עניה" של הציבור, שצריכים לענות על דברי הש"ץ.

ולפי זה היה מקום לומר, שדברי רב נחמן "קריאתה זו הלילא" הם רק לעצם אמירת השבח והודאה, שבקריאת המגילה יש הודאה והלל להקב"ה, וזהו במקום הצורך לומר את ההלל, וכמו שפירש רש"י במגילה [הובא לעיל סוף אות ז]. אולם ודאי שאין לקריאת המגילה את דיני ההלל עצמו, והראיה - שהרי המגילה לא נאמרת בצורה של "אמירה ועניה" כפי שהלל נאמר. נמצא שהקריאה מהווה "תחליף" לאמירת ההלל רק בחלק זה, שלאחר הקריאה אין עוד צורך להודות ולהלל להשי"ת כי הקריאה היא "במקום" ההלל. אך אין פירושו שלקריאת המגילה היה דין של אמירת הלל. ולכן מובן מדוע אינו מחוייב לקרוא את המגילה בעמידה כשם שמחוייב לקרוא את ההלל בעמידה, כי לקריאת המגילה אין את כל הדינים של אמירת הלל, אלא "קריאתה זו הלילא" היינו שלאחר קריאת המגילה כבר אינו צריך לומר הלל.

ומיושב דין קריאת המגילה בלילה למרות שאין דין אמירת הלל בלילה, כי באמת אין הקריאה נחשבת כאמירת הלל, אלא כאמירת דברי הודאה ושבח בעלמא אשר בהם מתפרסם הנס ומתקיים דין ההודאה במקום אמירת ההלל.

וגם מובן דין קריאת המגילה קודם זמנה, כי מאחר ואין הקריאה נחשבת כאמירת הלל ממש, יכול לקרוא גם קודם עיצומו של יום הפורים [ואכן מדין הלל רשאי לקרוא רק בעיצומו של יום] – כי בעת קריאת המגילה קודם זמנה ופרסום הנס, אינו צריך לשוב ולקרוא את ההלל בזמנו, כי סוף סוף נאמרה הודאה לה' בקריאת המגילה וזהו "במקום" ההלל.

ולדברינו, חידושו של המאירי שאם אינו יכול לקרוא את המגילה [כי נמצא במדבר ואין לו מגילה, או בפורים שחל בשבת] עליו לקרוא את ההלל, אין כוונתו שהוא מחויב באמירת הלל כדינו בצורת אמירה ועניה, כי לא מצינו דין זה בקריאת המגילה. אלא מחדש המאירי, שכאשר לא קרא את המגילה ועדיין לא נתן שבח והודיה לקב"ה על הניסים שנעשו, ולכן עליו לכל הפחות לקרוא את ההלל לעצמו כדי להודות ולשבח, אבל בוודאי אין לו כל צורך לקיים את כל דיני ופרטי דיני ההלל.

ברם בספר הררי קדם (סי' קצב) הביא את דברי הרמ"א (סי' תרצ סעי' יז) "יש שכתבו שנוהגין לומר ד' פסוקים של גאולה בקול רם, דהיינו: איש יהודי וגו', ומרדכי יצא וגו', ליהודים היתה אורה וגו', כי מרדכי היהודי וגו'; וכן נוהגין במדינות אלו". וביאר, שמנהג זה נובע מכך שיש בקריאת המגילה דין הלל כי "קריאתה זו הלילא", ומאחר ואמירת הלל היא בצורה של "אמירה" ו"עניה", כמובא לעיל, בד' פסוקים אלו שאומרים הציבור בקול רם מתקיים דין ה"עניה" של הציבור המתחייב מדיני הלל, בקריאת המגילה.

ולפי דבריו משתמע שקריאת המגילה שווה לאמירת ההלל בכל הדינים, ואם כן חזרה למקומה קושיית החתם סופר שיצטרך לקרוא בעמידה, כדין הלל הנאמר בעמידה, וצ"ע.