דרשני:סימן לו - לא ילבש בתחפושות פורים (Zvi Ryzman)

סימן לו

איסור לא ילבש בתחפושות פורים

מנהג התחפושות בפורים הובא ברמ"א (או"ח סימן תרצו סע' ח) שכתב: "מה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר, מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא. וכן בלבישת כלאים דרבנן. ויש אומרים דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה".

א.

כמה טעמים נאמרו בהסבר המנהג "להתחפש" בפורים:

[א] בספר אליה רבה (או"ח סי' תרצו) מבואר טעם המנהג, שהוא "זכר למה שהתהפך הגלגל לטובתינו ויצא מרדכי בלבוש מלכות".

[ב] הבני יששכר (חודש אדר, מאמר ט אות א) הביא בשם מהר"ם חאגיז, שמנהג זה הוא זכר למה שאמרו חז"ל (מגילה יב, א) שזכו ישראל לנס על אף שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנאצר ונתחייבו כליה, כי "הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים". ולכן "מתחפשים ומשתנים במלבושים שונים ומשונים ולא נודע הפנים של מי הם".

[ג] בספר מנהג ישראל תורה (סימן תרצו) הביא טעם נוסף בשם ספר מנהגי קול אריה: מצות מתנות לאביונים היא אחת המצוות החשובות בפורים, ולכן כדי שפושטי היד לא יתביישו, נהגו להתחפש, ואז האביון הזקוק למתנות יכול להתחפש ולא להתבייש בקבלת המתנות.

[ד] עוד טעם כתב שם, זכר לישועת הפורים שהיתה "נס מלובש ומחופש בדרך הטבע", ולכן מכסים את הפנים שלא יהיו נראים בגלוי, לסימן על ישועת הפורים שהיתה בדרך מכוסה ונעלמת.

[ה] המאור ושמש (פרשת משפטים ד"ה מלאת ודמעך) נתן טעם לשבח "מנהגן של ישראל שנהגו ללבוש מלבוש נכרים בפורים, משום שאור החכמה מתנוצץ בפורים בכל שנה ושנה, ומופיע על כל העולמות יותר מביום השבת, ובשבת אנו מחליפים לבושינו מפני שבשבת אנו יוצאים מעל הדעת ונדבקים בעץ החיים שאור החכמה מופיע בשבת, על כן פושטין לבושי חול שהם כותנות עור ולובשין בגדי שבת ונעשה מהעור אור. ובפורים שאור החכמה מופיע כל היום יותר מבשבת, על כן המנהג הוא להלביש בגדי נכרים, להראות שעל ידי לבושין אלו יוכל האדם להדבק בעץ החיים אם יתקן אותם הלבושין לעשות מהעור אור".

*

מנהג התחפושות בפורים ראוי לבירור יסודי, על מה סמכו הנוהגים במנהג זה ששורשו בימי הקדמונים, לא לחשוש לאיסור תורה "לא ילבש גבר שמלת אשה" - היתכן ששמחת פורים, שאינה אלא מצוה מדרבנן או מצוה מדברי קבלה, תדחה איסור תורה מפורש. גם דברי הרמ"א בטעם הדבר "מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא", צריכים ביאור, מדוע יש בכך טעם להתיר את איסור לא ילבש, וכמו שיבואר להלן.

לבירור הדברים נעיין במקורות המנהג בדברי הפוסקים הקדמונים, ובטענות המפקפקים על המנהג במשך הדורות.

ב.

מחלוקת הפוסקים האם מותר להתחפש בפורים באופן שעובר על איסור "לא ילבש"

בדרכי משה (סימן תרצו סע' ח) מובא מקור המנהג להתחפש בפורים: "כתב מהר"י מינץ בתשובה (סימן יז) וז"ל, על דבר לבישת הפרצופין [כנראה הכוונה ל"מסיכות"] שנוהגים בפורים, אם יש לחוש בזה משום לא ילבש גבר שמלת אשה או לא יהיה כלי גבר על אשה, והמנהג פשוט ואין מוחה. והאריך בתשובה למצוא היתר לדבר, משום דמאחר דאיש ואשה שוין בו לא שייך משום לא ילבש. ותו, דנמצא בשם רי"ב על הבחורים שחוטפין בפורים אפילו שלא ברשות משעת קריאת המגילה עד סוף סעודת פורים וכו' אין בו משום גזל, ואין להזמינם לדין על זה, ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן על פי ז' טובי העיר. הרי כתב, דמשום שמחת פורים ליכא למיחש לאיסור לא תגזול. הכי נמי בנידון דידן שמתנכרין בפרצופין לשם שמחת פורים, ליכא למיחש לאיסור לא ילבש". וכתב על כך הדרכי משה: "ואפשר שמכך נתפשט גם המנהג להתיר לבישת הכלאים דרבנן בפורים ועושין לשמחה, דהרי רואין דאפילו איסור דאורייתא נדחה כי לא מתכוין, כל שכן כלאים דרבנן".

ומתבאר בדברי המהר"י מינץ, שבלבישת מסיכות אין איסור "לא ילבש", בנימוק "דמאחר דאיש ואשה שוין בו לא שייך משום לא ילבש". ובדרכי משה משמע, שאין איסור "לא ילבש" בפורים מאחר ש"אינו מתכוין".

והנה ההשוואה בין דין ממוני כאיסור גזל שהותר משום שמחת פורים, לבין דין איסור "לא ילבש" או "כלאים מדרבנן", שהותר משום שמחת פורים, קשה מאד, וכפי שכתב הדרכי משה (בהמשך דבריו, שם) "אמנם ראיתי למהר"י ברין שקרא תגר על המנהג של לבישת כלאים, וכתב שיש תולין עצמן בתשובת ריב"א, שכתב דליכא למיחש לאיסור גזל משום שמחה. ולאו מילתא היא, דממון ניתן למחילה דהפקר בית דין הפקר משא"כ באיסור. ושמעתי מאבא מורי שהיה מוחה באותן הלובשין כלאים, וכן אני נוהג אחריו, עכ"ל מהר"י ברין. ולפי זה כל שכן דאסור ללבוש הפרצופין". כלומר, לדעת המהר"י ברין ואביו, אין ראיה מאיסור ממוני שהותר בפורים מדין "הפקר בית דין הפקר", לאיסור תורה, ואפילו איסור כלאים מדרבנן, שמהיכי תיתי להתירו משום שמחת פורים.

אלא שמסיים הרמ"א בביאור טעם המתירים להתחפש בפורים: "אמנם מאחר דחזינן שפשט המנהג ואין מוחה, נראה לי ליישב המנהג מהא דאמרינן בפרק בתרא דכלאים (פ"ט מ"ב) ומביא לה בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קיג, א) דמותר ללבוש כלאים כדי להעביר בו המכס, שמע מינה דכי אינו מתכוין ללבישה שרי. וכל שכן לפי מקצת מפרשים שפירשו שם דלובשם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי, ואפילו הכי שרי. אם כן שמע מינה דכי לבשם להתנכר בהם שרי, והוא הדין בפורים, כן נראה לי טעם המנהג". וכוונתו למה שמבואר בדבריו לעיל, ולמה שכתב בקצרה, שהתירו לגבר ללבוש בפורים בגדי אשה ואין איסור בדבר "מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא".

והדברים צריכים ביאור, מדוע חוסר הכוונה בלבישת הבגדים, מתיר את איסור "לא ילבש". שהרי הגם שבכל התורה נפסק להלכה כדעת רבי שמעון (בגמרא שבת כב, א) ש"דבר שאינו מתכוין" מותר, אולם אמרו בגמרא (שבת עה, א) "מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ניחא ליה", שאסור לעשותו. והיינו שאם עושה מעשה שכתוצאתו ההכרחית נעשית מלאכה, כגון גרירת ספסל על הקרקע שוודאי עושה חריצים בקרקע [ועובר על איסור חופר, שהוא תולדה של חורש] - אף על פי שלא נתכוין לתוצאה, הרי זה "פסיק רישא" ואסור לעשותו. וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' שלז סע' א) "דבר שאין מתכוין מותר, והוא שלא יהא פסיק רישיה. הלכך גורר אדם מטה כסא וספסל בין גדולים בין קטנים [באופן שאין וודאות שיעשו חריצים בקרקע] ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ".

ומעתה יש לעיין בלבישת תחפושות, שלכאורה מה שאינו מתכוין לאיסור ההתדמות לנשים, אינו מהווה היתר, כי במעשה הלבישה התוצאה של התדמות לנשים היא הכרחית, וזהו כדין "פסיק רישא" שאסור גם כשאינו מתכוין. ואם כן כשגבר מתחפש בפורים לאשה, ובהכרח מתדמה לאשה, הרי הוא עובר ב"לא ילבש" גם אם אין כוונתו לאיסור, וצ"ע בדברי הרמ"א להתיר "לא ילבש" בפורים מאחר ש"אינו מתכוין".

ג.

הראיות להתיר איסור לא ילבש בתחפושות

כאמור לעיל, הרמ"א הביא את מחלוקת הפוסקים האם מותר להתחפש בפורים באופן שעובר על איסור "לא ילבש", והכריע כדעת המתירים, [ומכל מקום סיים בדרכי משה: "אבל טוב להחמיר ולעבוד את ה' בשמחה ולהיות גילה ברעדה"].

ואמנם המהר"י מינץ [המקור לדברי המתירים] יצא בחריפות נגד המפקפקים על מנהג התחפושות בפורים: "ראיתי שכבר פסק להתיר אהובי ועמיתי וכו' והוציא כאור משפטו, וראיותיו מוכיחין עליו כאילו יצא מפי הגבורה, על כן המהרהר אחריו כמהרהר אחר השכינה. אבל באתי להביא ראיה מה ראו על ככה גדולים וחסידי עולם ז"ל שנתגדלתי אצלם, אשר ראו בניהם ובנותיהם חתניהם וכלותיהם לובשין אותם פרצופין ושינוי בגדיהם מבגדי איש לבגדי אשה וכן להיפך, ואם היה ח"ו נדנוד עבירה חלילה וחס להם לשתוק ולא ימחו, וכל שכן ח"ו באיסור לאו. אלא ודאי היה להם ראיה וסמך שהיתר גמור הוא, ואין בלבוש זה הרהור עבירה".

והוא מביא ראיה להתיר על פי דברי הגמרא במסכת עבודה זרה (כט, א) "ישראל המסתפר מעובד כוכבים רואה במראה", וכתבו התוספות (שם ד"ה המסתפר) שהאיסור לאיש לראות במראה אינו אלא "להתנאות, דעבר משום לא ילבש גבר. אבל להסתפר ולגלות ולראות במראה שלא יחבל בעצמו, או משום מיחוש עינים, ודאי מותר, ובוחן לבות הוא יודע". וכן כתבו בתוספות רבינו שמואל בשם רבינו משה "שמי שמספר עצמו מותר לראות במראה שלא יחבל בעצמו, כי היכי דשרי המסתפר מן הגוי משום סכנה, שאינו אסור רק לשם נוי ולקישוט דומיא דאשה". ומבואר כי איסור "לא ילבש" הוא רק כאשר גבר לובש בגדי נשים לשם נוי וקישוט. אבל אם מתקשט לצורך אחר, כגון כשמסתכל במראה [שהוא מדרך קישוטי הנשים] כדי שלא יחבול בעצמו, או כדי להתנאות בעומדו לפני המלכות, או כאשר חש בעיניו, אין איסור בדבר.

ראיה נוספת הביא המהר"י מינץ, וז"ל: "בשם תוספות אחרים מצאתי... בכל מקום שנהגו בזה האנשים כמו הנשים, ממילא אין בזה משום [לא ילבש גבר] שמלת אשה. וכתבו התוספות שכך נראה להם על פי דעת הגאונים שהתירו להסיר שיער בית השחי ובית הערוה במקום שנהגו האנשים להעבירו... אלמא להני תוספות, באתרא דנהגי אנשים ונשים בשוה, אין בזה משום לא ילבש, וסברא לומר דמשום שמחת פורים כולי עלמא שווים לקולא". כלומר, במקום שהן גברים והן נשים נהגו להסיר שיער בית השחי ובית הערוה - אין לגבר איסור "לא ילבש", כי איסור "לא ילבש" הוא רק כשגבר לובש מלבוש שרק נשים לובשות, או נוהג במנהג שרק נשים נוהגות.

ד.

דעת הב"ח לאסור תחפושות משום "לא ילבש"

ברם, רבים הם הפוסקים שהתנגדו למנהג להתחפש בתחפושת שעל ידה עובר על איסור "לא ילבש".

הב"ח (יו"ד סימן קפב ד"ה ויש) כתב על דברי המהר"י מינץ: "ונראה לפענ"ד דדבריו דחויים המה, ממה שכתב הר"א ממיץ (יראים סימן שפה-שפו) להדיא, דאף במשתאות של חתן וכלה איכא איסורא, אלמא דאף מה שעושה משום שמחת מצוה אינו דומה לעושה כדי לינצל מן הצער, וכן בדין, דלינצל מן הצער אי אפשר בענין אחר, אבל לשמחת חתן וכלה וכן לשמוח בפורים אפשר בהרבה מיני שמחה ולא יעבור על לאו דלא ילבש. ואין ספק, שאילו לא היו נעלמים דברי הר"א ממיץ בענין זה ממהר"ר יהודה מינץ לא היה כותב כן".

עוד חשש הב"ח, שהמנהג שגברים יתחפשו לנשים ונשים לגברים יביא לכך "שילכו האיש בין הנשים ואשה בין אנשים לניאוף". והוא מסיים: "ואין לומר בזה אלא מש"כ במסכת שבת (קמח, ב) שאף באיסור דאורייתא אמרינן הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, אבל ירא שמים יזהיר לאנשי ביתו ולנשמעים בקולו שלא יעברו על איסור לאו לא בפורים ולא בשמחת חתן וכלה, ותבוא עליו ברכה להרים מכשולות מדרך עמינו ומנהגים לא הגונים לא ינהגו עוד".

ה.

איסור "לא ילבש" הוא ההתדמות של גבר לאשה

והנה בשו"ע (יו"ד סי' קפד סע' ה) נפסק: "לא תעדה אשה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו (ממלבושי האיש לפי מנהגי המקום ההוא) או שתגלח ראשה כאיש. ולא יעדה האיש עדי אשה, כגון שילבש בגדי צבעונים וחלי זהב, במקום שאין לובשים אותם הכלים ואין משימין אותו החלי אלא הנשים".

והש"ך (שם ס"ק ז) הביא את דברי הב"ח שיש היתר בב' דברים: "האחד, דאין איסור אפילו בדבר שהוא נוי וקישוט, אלא באשה הלובשת בגדי איש להתדמות לאיש, ואיש הלובש בגדי אשה להתדמות לאשה, אבל אם לובשין כדי להגן מפני חמה או מפני צינה וכיוצא בזה מותר. השני, דאף להתדמות אין איסור אלא בדברים שהם עשויין לנוי וקישוט".

ולפי זה יתכן היה לומר, שלבישת בגדי נשים בפורים דומה ללבישה שמטרתה להגן מפני הצינה או מפני החמה שאין בה איסור "לא ילבש". וכשם שבלבישה מחמת הצינה או החמה אין איסור מכיון שכוונתו להתגונן מהקור או מהחום, כך גם כשמתחפש בפורים כוונתו לשמחת פורים, ואין איסור "לא ילבש".

אולם מכיון שמבואר בדברי הב"ח שעיקר איסור "לא ילבש" הוא ההתדמות של גבר לאשה. אינה דומה לבישה מחמת הצינה או החמה שאינו מתכוין להתדמות לנשים, ולכן אין איסור בדבר, לתחפושת בפורים שבה כל כוונתו להתדמות לאשה, ויש בזה איסור "לא ילבש".

ו.

דעות השוללים את המנהג להתחפש בפורים בבגדי נשים [וכן להיפך]

החיד"א (ברכי יוסף סימן תרצו ס"ק יג) סיכם את דעות השוללים את המנהג להתחפש בפורים בבגדי נשים: "מה שנהגו ללבוש פרצופין, כבר הרב ב"ח יו"ד סימן קפ"ב דחה דברי מהר"י מינץ בזה ודחה כל ראיותיו, וכן כתב הרב כנסת הגדולה והרב מהר"ש אבוהב בספר הזכרונות שלו הרבו להשיב עליו, ודבריהם ברורים שאין ראיות הר"י מינץ בזה מחוורות. והרב ב"ח אייתי מתניתא בידיה דברי מהר"א ממיץ בספר יראים בסימן צ"ו דאסר אפילו בשמחת חתן וכלה, וכן מצאתי שאסר הרמב"ם לחתן וכלה, וכתב שלא יעלה על הדעת שמפני היותם חתן וכלה הותר להם איסור תורה. ודברי קדשו [של הרמב"ם] הנה הינם בתחילת החידושים הכתובים בספר מעשה רוקח". והוסיף החיד"א (שיורי ברכה, שם ס"ג ג) ש"מחמת דברי שני המאורות הגדולים [הרמב"ם והר"א ממיץ] אין לסמוך על קולת מהר"י מינץ בפורים. וכאשר הכפירים שואגים ממעונות, אריות רבנן בתראי הלא בספרתם, ואיש על העדה יאזור חייל בדעת ובכשרון לבטל מנהגים אלו וכיוצא בהם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה".

ובבאר הגולה (יו"ד סי' קפב ע' ה) הביא את דברי הט"ז "שיש לאסור את זה ממה שכתב ר"א ממיץ שאסור לעשות כן מפני שמחת חתן או כלה, והשומע לאסור תבוא עליו ברכה כי יש הרבה מכשולות ח"ו מזה, כשהולכים יחד בלי היכר איש או אשה", וכתב על כך בבאר הגולה: "ואני אומר עוד, שהרבה גזירות וחורבנות נולדו על ידי זה, ואשרי המבטלם".

ולמעשה גם מדברי המשנה ברורה נראה שנטה להחמיר כדעת השוללים את מנהג התחפשות גברים לנשים [ולהיפך], שכתב על דברי הרמ"א (או"ח סימן תרצו סע' ח) ש"המנהג כסברא הראשונה" [כדעת המתירים] וז"ל: "עיין ביו"ד סימן קפ"ב שכתב שם הט"ז בשם הב"ח שיש לבטל מנהג זה הן בפורים או בשמחת נישואין, וכן כתב באר הגולה שם. ואם כל המלבושים של איש רק מלבוש אחד של אשה וניכרים הם אפשר שאין למחות בהם [פמ"ג], ועיין בכנסת הגדולה ובשל"ה שהזהירו להרחיק מזה".

ובשו"ת יחוה דעת (חלק ה סימן נ) הביא מדברי ספר יד הקטנה "שראוי ונכון לכל גדולי ישראל למחות בחרמות גדולים ובכל מיני כפיות לבער המנהג הרע הזה, ולא תמצא מכשלה גדולה כזאת בישראל ח"ו. וישתקע הדבר ולא יאמר... וכן העלה הגאון רבי חיים פלאג'י (בשו"ת סמיכה לחיים חלק או"ח סימן א) שיש לבטל המנהג הרע הזה שנוהגים בפורים וכן בשמחת חתן וכלה, שאיש לובש בגדי אשה, וכן להיפך, ועוברים על לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה".

ומאחר ויש איסור "לא ילבש" כאשר גבר מתחפש לאשה בפורים [וכן להיפך] קובע הרב עובדיה יוסף: "ונראה שהגדולים מוזהרים על הקטנים שלא להלביש הילדים בגדי ילדות, וכן להיפך, משום מצות חינוך, שהרי אפילו באיסור מדברי סופרים אסור למספי ליה בידים, וכמו שפסק הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה כז) שאסור להאכיל את הקטן בידים דבר איסור, ואפילו דברים שאיסורם מדברי סופרים, ואביו מצווה עליו לגעור בו ולהפרישו מן האיסורים כדי לחנכו בקדושה, שנאמר חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. וכן פסק מרן (שו"ע או"ח סימן שמג)... ולכן גם לענין איסור לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, יש להזהיר גדולים על הקטנים... שלא להלביש אפילו לילד קטן בגדי ילדה, וכן להיפך, והשומע לנו ישכון בטח".

בשו"ת מים חיים (או"ח סימן צח"ר) הוסיף שיש במנהג התחפושות משום "חוקות הגויים" כי "מנהג זה של לבישת הפרצופין נשתרבב מחג הנוצרים הנקרא כא"ר נאווא"ל (CARNIVAL). ואני שאלתי וחקרתי לכמה אנשים בקיאין בלשונות העמים מה פירוש כא"ר נאווא"ל, ואמרו לו שזוהי מילה יוונית עתיקה, ורצונו לומר חג של שטות. ועוד הפצרתי בהם לחקור על יסוד המנהג זה מאין מוצאו, ואחר החיפוש בספרי דברי ימי האומות הקדמונים מצאו שהוא ממעין נרפש ומקור משחת של היוונים והרומיים העתיקים עובדי ע"ז שהיו לובשין אלו הפרצופין ביום אידם לאליל היין ולאליל היופי והזימה, ועושים בם כל תועבה רח"ל. ואם כן הוברר הדבר שיש בזה שמץ עבודה זרה רח"ל ואיסורו מן התורה, כמש"כ הרמ"א (יו"ד סי' קעח). ואם כן לא לבד איסור הפריצות שיוצא מזה כמש"ל, אלא נוסף עוד איסור חוקות הגויים עובדי עבודה זרה".

ועל דברי המהר"י מינץ, כתב המים חיים: "ובכן אני אומר שלא הקיל אלא לנערים דווקא דלאו בני דעה נינהו ולא לגדולים חלילה, ואפילו לנערים פשוט שלא התיר לעשות כן לכתחילה אלא רק להעלים עין מהם שלא להעציבם ביום משתה ושמחה". והוא מסיים: "ואם כן כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה עתיד ליתן את הדין". אמנם דברי המים חיים שהיתרו של המהר"י מינץ נאמר רק על קטנים, קשים מאד, וכפי שהבאנו לעיל [אות ב] את דברי המהר"י מינץ "שראה גדולים וחסידי עולם אשר ראו בניהם ובנותיהם חתניהם וכלותיהם לובשין אותם פרצופין ושינו בגדיהם מבגדי איש לבגדי אשה וכן להיפך, ולא מחו", וכן מבואר בכל דברי המהר"י מינץ שהיתרו נאמר לא רק לקטנים חסרי דעת, אלא גם לגדולים.

ז.

איסור "לא ילבש" - ב"תוצאה" של ההתדמות הגבר לאשה ולא ב"מעשה" הלבישה

ביסוד איסור "לא ילבש" חקר רבי משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סימן פב) - האם האיסור הוא במעשה הלבישה, או שהאיסור הוא בתוצאה של הלבישה, שהגבר לבוש בבגדי אשה ומתנאה בתיקונים שהנשים רגילות בהם.

בשו"ע (יו"ד סימן קפב סע' ו) נפסק: "אסור לאיש לצבוע שערות לבנות שיהיו שחורות אפילו שערה אחת, וכן אסור לאיש להסתכל במראה". ורבי משה נשאל "אודות הרפואה שהמציאו הרופאים שאם לוקחים אותה חוזרים השערות הלבנות למראיהן הראשון, שחור או אדום" - האם יש בדבר משום איסור "לא ילבש".

בתשובה לשאלה זו חקר רבי משה: "הנידון כאן הוא אם איסור זה דלא ילבש שהוא גם על כל תיקוני נשים, הוא על עצם המעשה שלובש ומתקשט במלבושים וקישוטים שעושות הנשים, או שהאיסור הוא על מה שיוצא מזה, שהוא מלובש ומקושט כמו הנשים. דאם נימא שהוא על עצם המעשה - אין לאסור. לא מבעיא אם נשים אין עושות על ידי לקיחת רפואה זו אלא על ידי צביעה, שאין עושה כלל כמעשה הנשים, אלא אף אם הנשים עושות על ידי לקיחת הרפואה נמי לא היה שייך לאסור, כיון דלקיחת הרפואה אין בזה מעשה נשים דווקא, דלא שאני משאר רפואות, ואין בלקיחה זו שום היכר מעשה נשים שיהיה שייך לאסור. אבל אם נימא דהאיסור הוא על מה שיוצא מזה שהוא מלובש ומקושט כמו הנשים - יש לאסור, אף אם הנשים אין עושות כלל באופן זה, כיון דעכ"פ יהיה מאיזה אופן שהוא, הרי שינה שערותיו מלבנות לשחורות שהוא מעשה נשים שאסור".

בדברי תשובתו, האגרות משה הכריע מסברא וגם הביא ראיות שאיסור "לא ילבש" הוא בתוצאה, ולכן מסקנתו היא: "וכיון שנתברר שהאיסור הוא על מה שנעשה מקושט כנשים בכל אופן שנעשה, אף שלא באופן שעושות הנשים, ודאי יש לאסור ליקח הרפואה אף דרך הפה, שעושה שיחזרו השערות הלבנות לכמות שהיו".

רבי משה נשאל (אגרות משה יו"ד ח"ב סימן מא) על דבריו שאיסור "לא ילבש" הוא בתוצאה של המעשה ולא המעשה עצמו, מדוע אסור לאיש להסתכל במראה במקום שרק הנשים מסתכלות בו [כפי שנפסק בשו"ע] - הרי מההסתכלות במראה אין כל תוצאה של קישוט ותיקון כדרך הנשים, כי ההסתכלות נועדה רק לצורך ראיה מה חסר לקישוטו. ועל כך השיב רבי משה, שמכיון שההסתכלות במראה "הוא ענין חשיבות וקישוט שדרך נשים להשתבח בזה", ולכן "כיון שהוא דרך הנשים להתחשב בזה שמקפידות ביותר על היופי והקישוטים שיהיו מלובשות ומקושטות בדקדוק גדול, בשביל זה נעשה ההסתכלות במראה, קישוט של נשים שמתחשבות בזה, ואסור לאנשים להסתכל במראה". כלומר, יש בעצם ההסתכלות במראה איסור "לא ילבש" בגלל התוצאה - שבעקבות ההסתכלות במראה נחשב אדם זה כמקפיד על הסתכלות במראה, שזהו דרך קישוטי הנשים "שכפי מה שמרבה להסתכל במראה, חשיבותה ביופי מתרבה, וכשמשבחות אשה ביופי הלבשתה, אומרות עליה שעומדת אצל המראה כך וכך זמן".

[במקום אחר, נשאל האגרות משה (או"ח ח"ד סימן עה) "בישוב גוש עציון ובעוד ישובים כאלה שהם סמוכים לערבים שיש בהם הרבה שונאי ישראל ורוצחים ימ"ש, שנחוץ לכל אחד מישראל כשיוצא לדרך לשאת עמו נשק, אם יש להתיר גם להנשים שמצד איסור הלאו דכלי גבר על אשה אסור להם לישא כלי נשק, כדאר"א בן יעקב בנזיר דף נ"ט, במצב כזה לישא כלי נשק קטן הנקרא אקדח".

ומדין "לא ילבש", מבאר רבי משה שאכן יש איסור בדבר, ולא שייך ההיתר שאם עושה כן מפני החמה והגשמים ליכא איסור "לא ילבש", כי היתר זה נאמר באיסור "לא ילבש" שגדרו משום קישוט בדרך הנשים, ולכן כשהכוונה היא מפני החמה או הגשמים אין איסור. אך גדר האיסור לאשה ללבוש כלי זין ולצאת למלחמה מדין לא ילבש "אינו נוגע ליפוי כלל", אלא עצם לבישת כלי הזין אסורה, ואדרבה "אם הוא לנוי וקישוט מחמת שכלי הזין הוא דבר יפה ליכא משום כלי גבר בכלי זין".

והוא מסכם: "ונמצא דסתם בגדים שהם נוי ויופי להגוף, אסור כשלובשת לנוי וקישוט ליופי, ומותרת כדי להגן מפני החמה והצינה. וכלי זין, אסור כשלובשת להגן מגזלן ורוצח. ומותרת לנוי וקשוט, אם שייך זה מצד הכלי. דאם הנוי הוא מחמת שתראה כאיש חיל בכח תהיה אסורה... אבל בעצם לדינא פשוט שבמקומות שקרוב להערבים הרוצחים שאין יראין מהממשלה, כמעשים בכל יום, מותרות הנשים לישא כלי זין לא רק להצלה מהריגה ממש אלא אף להינצל מהכאות בעלמא שבמלחמות קטנות אלו הא נמצאות הנשים כאנשים בהכרח... ורק לצאת למלחמה אין דרך נשים, וגם אסורות, וכן בסתם מקומות שבחזקת שלום אסורות"].

לפי דברי האגרות משה, שאיסור "לא ילבש" הוא בתוצאת המעשה שהגבר לבוש ומקושט כדרך נשים, ולא בעצם מעשה הלבישה - נראה לכאורה שאסור לגבר להתחפש לאשה בפורים גם אם כוונתו במעשה לשמחת הפורים. שהרי גם אם הסיבה למעשה הלבישה היא שמחת פורים, ויתכן שהמעשה עצמו אינו מעשה של איסור, אולם התוצאה של לבישת בגדי הנשים היא ודאי תוצאה של איסור "לא ילבש", שהגבר נראה כמו אשה.

ואם כן צריכים אנו לברר את שיטת המהר"י מינץ והרמ"א, המתירים לגבר להתחפש בפורים לאשה, מדוע אין בזה משום איסור "לא ילבש", כדלהלן.

* * *

ח.

יש מצוות שבהן "כוונת הלב" היא חלק בלתי נפרד מקיום המצוה

ונראה בביאור הדברים בהקדם פסק השו"ע (או"ח סימן ס סע' ד) "מצוות צריכות כוונה לצאת בעשיית אותה המצוה". והביא המשנ"ב (שם ס"ק ז) את דברי הב"ח "דלפי המתבאר מן הפוסקים, ב' כוונות יש למצוה: [א] כוונת הלב למצוה עצמה. [ב] כוונה לצאת בה, דהיינו שיכוין לקיים בזה כאשר צוה ה'. וכוונת המצוה שנזכר בזה הסעיף אין תלוי כלל בכוונת הלב למצוה עצמה". כלומר, בכל קיום מצוה יש שני סוגי כוונה. האחד - "כוונת הלב למצוה עצמה". דהיינו, להתבונן בשעת קיומה בכוונת טעמי המצוה. והשני - "כוונה לצאת בה". דהיינו לחשוב בשעת קיומה, שהוא עושה פעולה זו כדי לקיים את ציווי ה'.

ופסק השו"ע הוא ביחס לסוג השני של הכוונה ש"מצוות צריכות כוונה לצאת בעשיית אותה המצוה". ואילו הסוג הראשון של הכוונה, "כוונת הלב", הוא רק "למצוה מן המובחר". אולם הב"ח (שהוא המקור לדברי המשנ"ב) מחדש שיש שלוש מצוות יוצאות מן הכלל, אשר בהן "כוונת הלב", היא חלק בלתי נפרד מקיום המצוה.

דברי הב"ח נאמרו בביאור מש"כ השו"ע (או"ח סימן ח סע' ח) "יכוין בהתעטפו שצונו הקב"ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצוותיו לעשותם" - מהי הכוונה המיוחדת שנצטווינו לכוין בשעת עטיפת הציצית, מלבד הכוונה הנדרשת בכל המצוות. וכתב הב"ח: "מה שהכריח לרבינו להורות דבעי שיכוין בהתעטפו, וכן בהלכות תפילין ובהלכות סוכה, נראה דלפי שכתוב בפרשת ציצית למען תזכרו וגו' ובתפילין והיה לך לאות וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, ובסוכה למען ידעו דורותיכם וגו'. יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכוונתה שיכוין בשעת קיום המצוה, מה שאין כן שאר מצוות דיוצא ידי חובתו אע"פ שלא יכוין בה דבר כי אם שעושה המצוות לשם ה' שצוה אותו לעשותם". ושנה הב"ח את דבריו בהלכות סוכה (סי' תרכה) "דכיון דכתיב למען ידעו וכו', לא קיים המצוה כתיקונה אם לא ידע כוונת מצות הסוכה כפי פשטה".

ומבואר בדברי הב"ח, שיש מצוות עשה, שקיומם תלוי בכוונת עשייתם, והם מצוות ציצית, תפילין וסוכה, שצריך לכוין בעשייתם לא רק לשם קיום מצות ה' שצווהו לעשות המצוה, אלא לקיים מתוך "כוונת הלב". בציצית מתוך כוונה "שנזכור כל מצוותיו לעשותם", בתפילין מתוך כוונת "למען תהיה תורת ה' בפיך", ובמצות סוכה מתוך כוונת "למען ידעו דורותיכם".

[ברם לדינא, הביא המשנ"ב (סי' ח ס"ק יט) את דברי הב"ח, וכתב: "ומכל מקום נראה דכל זה לכתחילה, כדי לקיים המצוה בשלמותה. אבל בדיעבד, אף אם לא כיון בכל אלו רק לקיים המצות עשה יצא. ואחר כך מצאתי בפמ"ג בסימן כ"ה שכתב כן (וכן משמע בעולת תמיד ובביאור הגר"א שאפילו בציצית אין הכוונה לעיכובא)"].

ט.

גדר איסור "לא ילבש" תלוי בכוונה בשעת הלבישה

ולפי זה נראה לבאר את דעת המתירים להתחפש בתחפושת שהגבר לובש בגדי אשה, שלדעתם גדר איסור "לא ילבש" הוא כדוגמת המצוות עשה שבהן "עיקר המצוה וקיומה תלויה בכוונתה שיכוין בשעת קיום המצוה", וכך גם בלאו ד"לא ילבש" עיקר האיסור תלוי בכוונה בשעת הלבישה. ואף שבדרך כלל, במצוות לא תעשה אסרה התורה את עצם המעשה, באיסור "לא ילבש" נאסרה כוונת הלבישה. והיינו, שהתורה אסרה על גבר ללבוש בגדי אשה, כאשר כוונתו להתדמות לאשה לשם זימה, וכן להיפך.

והנה בדברי הראשונים מבואר שטעם איסור לא ילבש הוא משום שגורם לזימה, כדברי רש"י שכתב בביאור הפסוק (דברים כב, ה) "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ה' כל עושה אלה", וז"ל: "שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים שאין זו אלא לשם ניאוף... לא אסרה תורה אלא לבוש המביא לידי תועבה". וברשב"ם פירש: "לא יהיה כלי גבר על אשה, ללכת בין האנשים ולזנות". ובבעל הטורים כתב: "מיירי באשה שלובשת כלי גבר כדי להתנכר ולזנות".

והדברים מבוארים הספר החינוך (מצוה תקמב) וז"ל: "משרשי המצוה להרחיק מאומתנו הקדושה דבר ערוה וכל ענין וכל צד שיהיה הכשלון באותו דבר מצוי מתוכו, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קו, א) על דרך משל, שאלקינו שונא זמה הוא, כלומר שלאהבתנו הרחיקנו מן הזימה שהיא דבר מכוער ביותר ויקח לב האדם ומדיחו מדרך טובה ומחשבה רצויה לדרך רעה ומחשבה של שטות. ואין ספק כי אם יהיו מלבושי האנשים והנשים שוים, יתערבו אלו עם אלו תמיד ומלאה הארץ זימה. ועוד אמרו בטעם מצוה זו שהיא להרחיק כל ענין עבודה זרה שדרכן של עובדי עבודה זרה היה בכך. ואלה שני הטעמים מצאתים בספרי הרמב"ם ז"ל אחר כתבי אותם". ומבואר מכל זה, שאיסור לא ילבש הוא משום ה"תועבה", דהיינו הזימה, הנגרמת ממנו.

י.

אין איסור בלבישת תחפושות ללא כוונת התדמות לאשה לשם זימה

ומעתה יש לומר, שלדעת המתירים להתחפש בתחפושת שהגבר לובש בגדי אשה, מכיון שבלאו ד"לא ילבש" עיקר האיסור תלוי בכוונה בשעת הלבישה, ולא בעצם המעשה. האיסור הוא רק כאשר כוונת הגבר להתדמות לאשה לשם זימה, וכן להיפך. לכן כאשר לובש ללא כוונת זימה, כגון מפני החמה או הגשמים, וכן כשכוונתו לשמחת פורים - הגם שבעצם המעשה הוא מתדמה לאשה, אך מאחר ולא נעשה מתוך כוונת זימה, חסר בכל עיקרו של האיסור.

והיינו דברי הרמ"א בביאור טעם המתירים "לא ילבש" בהתחפשות בפורים "מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא". ואף שבכל איסורי התורה, חוסר כוונה אינו מתיר מעשה שתוצאתו הכרחית ["פסיק רישא"], זהו לפי ההבנה ש"לא ילבש" הוא ככל איסור, שעצם המעשה אסור או התוצאה [הבנת האגרות משה בגדר "לא ילבש"] - אז חוסר הכוונה אינו מתירו ב"פסיק רישא". אבל אם נאמר שכל עיקר איסור "לא ילבש" הוא בכוונת הלבישה למטרת זימה, הרי שבחוסר כוונה שכזו, אין כל איסור, לא בלבישה ולא בתוצאת הלבישה [שהגבר מתדמה לאשה].

והדברים מבוארים בקצרה בשו"ת התעוררות תשובה (חלק ב סימן תק) שכתב: "ונראה לי ליישב [את מנהג המתירים להתחפש בפורים], כיון שהטעם של לא ילבש גבר וכו' הוא מפני שלא יבואו לידי פריצות, אם כן בפורים כיון שהכל יודעים שדרכו בכך וגם אם רואים שזה מלובש בבגדי אשה וכו' יודעים שאינו אשה, אם כן אינו מרגיל לפריצות, ולכן סמכו להקל ולהתיר".

ונראה שלפי דעת המתירים להתחפש בפורים בתחפושת שהגבר לובש בגדי אשה, אין כל איסור "לא ילבש" בהצגות, שבהן נשים מופיעות בבגדי גברים, וגברים בלבוש נשים. שהרי נתבאר לעיל, כי טעם ההיתר בפורים הוא משום שעיקר איסור "לא ילבש" תלוי בכוונה בשעת הלבישה, ולא בעצם המעשה - ולכן כשכוונתו לשמחת פורים, הגם שבעצם המעשה הוא מתדמה לאשה, מכיון שאין בו כוונת זימה, אין בו איסור. וטעם זה שייך גם בהצגה, שאין בה כוונת זימה, ומשום כך, מאחר ועיקר איסור "לא ילבש" הוא בכוונת הלבישה למטרת זימה, הרי שבחוסר כוונה שכזו, אין כל איסור, לא בלבישה ולא בתוצאת הלבישה.

יא.

ענידת טבעת ולבישת מכנסיים באופן שאין איסור לא ילבש

ונראה להביא ראיות ליסוד זה מסוגיות הש"ס.

בגמרא (שבת סב, א) מובא לענין חיוב "הוצאה" בשבת: "אמר רבא פעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא, ומניחתה בידה עד שמגעת לקופסא. ופעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן לתקן, ומניחה בידו עד שמגיע אצל אומן". מפורש איפוא, שמותר לגבר ללבוש טבעת של נשים [וכן להיפך] כדי להוליכה לקופסא או לאומן. ולכאורה יש לתמוה מדוע אין בזה איסור "לא ילבש".

ומכאן ראיה, שמכיון ואין כל כוונת זימה במעשה הלבישה, אין איסור בדבר. וכמבואר לעיל, שאיסור "לא ילבש" שונה מאיסורים אחרים, כי ב"לא ילבש" עיקר האיסור תלוי בכוונה, ולכן כאשר גבר לובש טבעת כדי להוליכה לקופסא או לאומן, והדרך הקלה והבטוחה להעביר את הטבעת היא כשעונדים אותה על האצבע - אינו עובר על "לא ילבש". כי אין לו בזה כל כוונה לזימה, שהיא עיקר איסור "לא ילבש".

ראיה נוספת יש להביא מדברי התוספות בקידושין, על דברי הגמרא (שם לו, ב) שנשים יכולות להקריב מנחת סוטה ונזירה מפני שהן מניפות. והקשו התוספות (שם ד"ה חוץ) "ואם תאמר תיפוק ליה דכל הני אינם כשרות בנשים לפי שהן מחוסרי בגדים, דהא אמר בפ"ב דזבחים (יז, ב) דאפילו כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם כהונתם עליהם". ותירצו תוספות: "ויש לומר דמיירי שלבשו את הבגדים". ומפורש בדברי התוספות שהנשים יכולות ללבוש בגדי כהונה, ובכלל זה מכנסיים, שהם אחד מהבגדים שלובש הכהן. וגם כאן, לכאורה יש לתמוה מדוע אין לכהנת הלובשת מכנסיים איסור "לא ילבש".

ומכאן ראיה למבואר לעיל, שמכיון שכמובן אין כל כוונת זימה במעשה לבישת המכנסיים של האשה, אין איסור בדבר, כי עיקר איסור "לא ילבש" תלוי בכוונה, ולכן כאשר אין במעשה כל כוונת זימה, שהיא עיקר איסור "לא ילבש", אין איסור.

יב.

טעם איסור לבישת מכנסיים לנשים

בספרי השו"ת של מחברי זמנינו האריכו בנדון לבישת מכנסיים לאשה, האם כאשר אשה לובשת מכנסיים המיוחדות לנשים, עוברת על איסור "לא ילבש".

לדעת שו"ת ישכיל עבדי (יו"ד סימן כ) אין בזה איסור "לא ילבש", כי עיקר האיסור הוא דווקא באופן שהבגד של האשה הוא "משונה מבגד האיש", דהיינו כשהגבר לובש שמלת אשה, כי שמלה היא בגד של נשים המשונה מבגדי גברים. אבל אם גם הנשים וגם הגברים לובשים "בגדים השווים בצורתם" אין איסור. לפיכך, אין איסור בעצם לבישת מכנסיים, ורק אם גבר לובש מכנסיים המיועדים לאשה, וכן האשה הלובשת מכנסי גבר המשונים בצורתם ממכנסי אשה - עוברים על איסור לא ילבש. אבל אם האשה לובשת מכנסיים המיוחדות ללבוש נשים בלבד, אין איסור "לא ילבש". אלא שלמעשה נאסרה לבישת מכנסי נשים "משום דלבוש זה של מכנסיים לאשה הוא לבוש פרוע ופרוץ ומביא לידי ניאוף".

גם בשו"ת יביע אומר (יו"ד ח"ו סימן יד) הגיע למסקנה זו "שבזמן הזה נתפשטה מאד לבישת המכנסיים לנשים, אע"פ שהצנועות נזהרות מהן, מכל מקום לא שייך בזה איסור של לא יהיה כלי גבר על אשה, כיון שאינו בגד המיוחד לאנשים דווקא. וכיוצא בזה מצינו להפרישה (סי' קפב סק"ה), לענין מ"ש הטור בשם הרמב"ם שלא אסרו העברת שער בית השחי ובית הערוה לאנשים אלא במקום שאין מעבירין אותו אלא הנשים, כדי שלא יתקן עצמו בתיקון נשים, משא"כ במקום שגם האנשים מעבירין אותו... והוא הדין כאן לאחר שנתפשט הדבר בזמן הזה בלבישת מכנסיים לנשים בהרבה מקומות, אין בזה משום לא יהיה כלי גבר על אשה, כיון שעכ"פ אינו מיוחד לאנשים דוקא, ומכל שכן שיש הבדל ניכר בין המכנסיים של נשים למכנסי גברים".

ויחד עם זאת מסיים הרב עובדיה: "ומכל מקום מודה אני שאין להתיר כאן לכתחילה לבישת מכנסיים אלה לבנות, כי בגדי שחץ הן, ומעוררות תשומת לב מיוחדת לרואיהן יותר מאשר שמלה או חצאית רגילה, ומביאות לידי הרהורים רעים. ואין לבנות ישראל הכשרות ללכת בהן כלל. ובפרט במכנסיים המהודקות ממש על הגוף שגורמות הסתכלות והרהורים רעים ביתר שאת. וכן העלה בשו"ת ישכיל עבדי שם, שעכ"פ יש לאסור לבישת המכנסיים האלה לנשים, שהוא מלבוש פרוע ופרוץ ומביא לידי הרהור וניאוף, בפרט בזמן הזה שאין גדר ומחיצה בין הבחורים לבחורות, ועלול הדבר להביא לידי ניאוף וזימה".

והנה לפי המבואר לעיל, שאיסור "לא ילבש" עיקרו הוא כוונת התועבה להתדמות למין השני, ועל ידי כך לבוא לידי זימה, מבוארים דברי הפוסקים הנ"ל, שאין איסור "לא ילבש" כשאשה לובשת מכנסיים ללא כוונת זימה, והאיסור הוא כנראה משום גדר שלא להרבות פריצות.

אולם בשו"ת מנחת יצחק (חלק ה סימן קח) אסר לבישת מכנסיים לנשים באופן נחרץ, וכתב "שיש איסור גמור לנשים ללבוש מכנסיים מודרניות, אף שהן ממיני צבעונים שאין האנשים לובשים דוגמתם כלל, כי מכנסיים אלה בגדי שחץ הם, וגם עשויים מתחילה לעבירה ומביאים לידי תועבה וזימה, ועוד שבאמת הם בכלל כלי גבר ממש, ויש בזה משום לא יהיה כלי גבר על אשה, והגם שהם משונים קצת ממכנסיים של גברים, מכל מקום עדיין שם מכנסיים עליהם. וכמ"ש כיו"ב רבי יקותיאל יהודא טייטלבוים אב"ד סיגוט בשו"ת אבני צדק (חיו"ד סי' עב) שאסור לנשים ללבוש כובע שנקרא קאפילו"ש, שאין זה אלא להדמות לאנשים, הגם שמשונה קצת מכובע של איש, מ"מ שמו עליו, ומכוער מאד, וצויתי להכריז שאסור לנשים ללובשו. ע"ש. ואם כן כל שכן במכנסיים אלה שנעשו מתחלה לעורר לעבירה ולזימה".

יג.

דברים נוספים שאין בהם איסור "לא ילבש"

והנה בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סימן סא) נשאל "בענין המטריה של נשים, אם יש בזה משום חשש לא ילבש גבר שמלת אשה". והשיב הגר"ש ואזנר: "לדידי פשוט דאין שום חשש בזה, דהא מבואר בפוסקים (יו"ד סימן קפב) דאפילו במלבוש אחר גמור אם עושה להגן מפני החמה והצינה אין חשש, ורק בכל המלבושים אם מדמה לגמרי למין השני אסור גם להגן. ואם כן בהנ"ל פשיטא כיון דלהגן לכו"ע שרי, ואפילו להחולקים על הנ"ל במלבוש, בכהאי גוונא יודו דמותר".

ולפי המבואר לעיל, מוטעמים דברי השבט הלוי, כי בוודאי אין לגבר המגן על עצמו מפני הגשמים במטריה של נשים כל מטרה וכוונה של זימה בכך, ולכן דבר פשוט הוא שאין כל סרך איסור "לא ילבש" בדבר.

ובשו"ת אבני זכרון (חלק ג סימן לט) נשאל רבי אלטר שאול פפר מסיגט, על "פועל שהלבינו שערות ראשו והוא עוד צעיר לימים בן ל"ד שנים, ובחפשו מקום עבודה לא מצא אומן שיקבלו יען ששערו הפך לבן ונראה כזקן, והוא שיודע בעצמו כי עוד כוחו במתניו כפי שנותיו לכח, הלך אצל אומן ידוע להשחיר שערות וצבע לו שערותיו לשחור, ואמרו לו שזה אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה, ונפשו בשאלתו אם אין לו היתר מחמת דוחק פרנסה".

בתשובתו התיר זאת, על פי דברי המהר"י מינץ המתיר להתחפש בפורים, וז"ל: "ודבר זה יש ללמוד בק"ו ממש"כ הרמ"א ז"ל באו"ח שהמנהג להתיר ללבוש בגדי אשה בפורים, והסכים לזה, אע"ג דלאו זה מפורש בתורה, ולולא מחמת השמחה וכוונתם הרצויה היה בזה חיוב מלקות, מכל מקום אזלינן בתר כוונה שאין עושין זה להתערב בנשים, וכל שכן בנדון דידן, שאין כוונתו כלל שיהא נראה כאשה רק שיהא נראה מוכשר לעבוד עבודה וינצל מדוחק וחרפת רעב, נראה דליכא איסור כלל, ובפרט שיעשה ע"י נכרי ובלא סיוע כלל וכנ"ל".

והדברים מבוארים לפי האמור, שעיקרו של איסור "לא ילבש" הוא משום כוונת הזימה, ולכן כשאין כוונת איסור, אינו עובר בלאו ד"לא ילבש".

יד.

איסור "לא ילבש" כאשר אדם אחר מלבישו

האחרונים דנו האם יש איסור "לא ילבש" כאשר אדם מלביש את חברו בבגד אשה.

בשו"ת ערוגת הבושם (יו"ד סי' קלח אות ו) הביא את דברי הרמב"ם (הלכות כלאים פ"י הלכה לא) בדין המלביש את חברו כלאים ש"אם לא ידע הלובש שהבגד כלאים, והמלביש מזיד, המלביש לוקה והלובש פטור". ודן לפי דבריו "אם אמרינן כן גם לענין לאו זה היכא דמלביש את חברו שמלת אשה, והמתלבש היה שוגג, אם לוקה המלבישו".

ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סימן קח) הביא את דברי ערוגות הבושם, וכתב שכבר נלאו נושאי כליו של הרמב"ם למצוא מקור לדבריו שהמלביש את חברו בבגד של כלאים לוקה, ומשמע מדברי הכסף משנה שכנראה למד זאת הרמב"ם מלשון הכתוב "לא ילבש כלאים", שבכלל זה איסור "לא תלביש". ולפי זה העיר המנחת יצחק "וצריך לומר שהיה לו להרמב"ם איזה מקור על לימוד זה, [ואם כן] מנין לן לומר כן גם לענין הלאו דשמלת אשה וכלי גבר... וכתב הלחם משנה דאולי היה לו להרמב"ם שום מקום אשר נתלה בו, ואנכי לא ידעתי עכ"ד, לפי זה שוב אין לך בו אלא חידושו". ואמנם המנחת יצחק עצמו נטה לומר שיש איסור כשמלביש את חברו בבגד אשה גם ללובש עצמו, כי מלשון הכתוב "לא יהיה כלי גבר על אשה", משמע שהאזהרה היא בין להאשה בעצמה ובין לאחרים.

ברם, מאידך דייק בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סימן קכז) מלשון הכתוב "לא ילבש", שהאיסור הוא רק כשגבר לובש בעצמו בגד של אשה, ולא כשמלבישים אותו, וז"ל: "ואשר לשאלה אם שייך איסור לא ילבש גבר שמלת אשה כשעכו"ם מלבישו שמלת אשה או משים עליו עדי המיוחד לאשה, דכיון דכתיב לא ילבש וגו', והוא הרי אינו לובשו בעצמו אין כאן איסורא ומותר לו להשהות אותו בגד או תכשיט על גופו. ואפשר דאפילו כשישראל אחר מלבישו מותר, כי אין איסור רק בלובשו בעצמו, כדכתיב קרא לא ילבש".

ובתשובה הסמוכה (שם סימן קכח) הוסיף בשו"ת בצל החכמה להוכיח שאיסור לא ילבש אינו נאמר כאשר מלביש את חברו, על פי דברי המלבי"ם (התורה והמצוה פרשת קדושים סי' מח) על הא דדריש בספרא "שדך לא תזרע כלאים, לרבות את המקיים, לפי שדרך הכתוב להקדים את הפועל, כמו לא תבשל גדי, לא תאכל חמץ, כך הוי ליה למימר לא תזרע שדך כלאים, ומחוקי הלשון שיקדים את המלה שהוא עיקר במאמר. ועל פי זה כללו חז"ל, שבמקום שהקדים השם אל הפועל לא בא הפועל בדווקא. שאם היה אומר לא תזרע שדך, היה האזהרה רק על הזריעה, וכשמקדים שם שדך, עיקר האזהרה על השדה, שלא ימצא בה כלאים, וה"ה אם נמצא אסור לקיימו". כלומר, כאשר בתורה מופיע ה"פועל" לפני "שם העצם", הרי שהאיסור הוא על הפעולה. ולכן "לא תאכל חמץ", פירושו איסור על הפעולה - אכילת חמץ. בעוד שאם "שם העצם" מופיע לפני ה"פועל", האיסור הוא על המציאות ולא על הפעולה. ולכן בכתוב "שדך לא תזרע כלאים" נאמר איסור על קיום הכלאים [ואין איסור רק על פעולת זריעת הכלאים].

ולפי זה כתב בצל החכמה: "מעתה דכתיב לא ילבש גבר שמלת אשה, שמקדים הפועל, בא הפועל בדווקא, והאזהרה היא רק על הלבישה, ואם מלבישו עכו"ם [או ישראל] אינו עובר על לאו זה".

ברם למעשה פסק בצל החכמה: "ומכל מקום לקושטא דמילתא נראה ודאי דגם על ידי עכו"ם אסורה מדאורייתא משום דכתיב כי תועבה היא, שבא לאסור כל שמביאו לידי תועבה. וממילא דעובר עליה גם אחר העשיה כל זמן שהוא מקיימה על גופו". והביא ראיה לדבריו מהגמרא בחולין (קיד, א) "מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה, כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל". ופרש"י (ד"ה כל שתיעבתי לך) "כל שאסרתי לך לתועבו ולהתרחק ממנו". משמע שדבר שעשייתו על ידי ישראל הוא תועבה, הרי הוא אסור, גם אם נעשה על ידי עכו"ם. ומעתה גם איסור לא ילבש גבר שמלת אשה, שהתורה תיעבתו להתרחק ממנו - הרי הוא אסור ואפילו שגוי הלביש את היהודי, מכיון שכוונת התועבה קיימת.

והנה לפי המבואר לעיל שעיקר איסור "לא ילבש" הוא הכוונה לזימה, מובנת מסקנתם של המנחת יצחק ובצל החכמה, שאפילו אם הגבר לא לבש בעצמו בגדי אשה אלא הלבישוהו, יש איסור בדבר, מכיון שעיקר האיסור הוא הכוונה, דהיינו כוונת התועבה, נמצא שכל זמן שהוא לבוש בבגדים אלו מתוך כוונה של זימה, עובר באיסור לא ילבש.