דרשני:קני את וחמור

בסוגיא זו נברר את הדין בקניין שחלקו תקין וחלקו בעייתי^[1].

סקירת הסוגיא[עריכה]

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים משולשת לגבי האומר לחבירו 'קנה אתה וחמור בנכסים'. רב נחמן אומר שקנה חצי מן הנכסים, רב המנונא אומר שלא קנה כלום, ורב ששת אומר שקנה את כל הנכסים.

בפשטות, וכן ביאר הרשב"ם, אנו בוחנים את דעת המקנה: רב נחמן מבין שכוונת המוכר היא להקנות לאדם חצי, וזה מה שיקנה, ואין כל תלות בין ההקנאה לאדם ובין ההקנאה לחמור. רב המנונא אומר שכיוון שהסמיך את האדם לחמור כוונתו להקנות כך את נכסיו או לא להקנותם כלל, ולכן כאשר החמור לא קנה גם זכות האדם אינה קיימת )היה מקום לבאר את שיטתו, שלא קנה כיוון שנראה כמשטה, וכן כתב תוספות רי"ד ^[2]. רב ששת אומר שקנה האדם את כל הנכסים, משום שידוע לכל שחמור אינו קונה ^[3], והמקנה התכוון להקנות לאדם ולחמור יחד, באופן שהחמור יקנה אם יוכל, ומה שלא יכול החמור לקנות יקנה האדם.

בהמשך הגמרא ישנן שתי השוואות למקרים דומים. המקרה הראשון, הוא הפרשת תרומה של קישואים, שבטבעם חלקם הפנימי מר. כאשר רוצים לתרום מחלקם על שאר הקישואים, הדין הוא להפריש יותר מן החלק החיצוני המתוק, כדי להמנע מתרומה של הרע על היפה, שבהבנת הגמרא כרגע אינה חלה כלל ^[4], ואף על שיש גם חלק מר התרומה מועילה. למסקנת הגמרא הדמיון נדחה משום שגם תרומת רע על היפה חלה, אלא שיש בזה עוון. המקרה השני, הוא אדם שמקדש חמש נשים, ששתיים מתוכן אחיות, בכלי עם תאנים שְקוֹנָה אחת מהן עבור כולן. הדין הוא שכולן מתקדשות מלבד האחיות, ואין האחיות פוגעות בקידושי שאר הנשים.

בשתי ההשוואות רשב"ם מדייק ומעמיד את הצד הבעייתי בקניין בקונים, כדי שההשוואה לדין 'את וחמור' תהיה נכונה. בתרומה הוא מסביר שהתרומה 'קונה' את הקדושה מכל הפירות, ולכן אם חלקה מר הוא לא יכול לקנות; ובקידושין הנשים הן הקונות את התאנים, ושתיים מתוכן אינן יכולות לקנות משום שהן אחיות. היה מקום לחשוב שהמקדש הוא הקונה את הנשים, ואז הבעיה היא בנכס הנקנה, ואכן כך פירשו חלק מהראשונים ^[5], אך הרשב"ם לא מסביר כך.

הבנת פשט הגמרא כפירוש הרשב"ם[עריכה]

ננסה להבין את ההקבלה של המחלוקת לפי פירוש רשב"ם במקרה של התרומה. רב ששת הוא שמביא את הברייתא כסיוע לשיטתו, ונראה לי לבאר שפירוש הברייתא לדעתו הוא שכמו שב'את וחמור' דעת המקנה היתה שהחמור יקנה מה שיוכל והשאר יקנה האדם, כך גם בתרומה כיוון שידוע לנו שכוונתו היא שכל הטבל ייפטר, היינו שהחלק המר 'יקנה' את חלקי הקדושה מכל מה שיוכל, היינו מכל החלקים המרים, לא נאמר שיש לו חצי מן הקישואים בהם הוא קונה מה שיוכל. אחרי שהחלק המר יפדה את כל מה שיכול מכל הקישואים, היינו כל החלק המר יבוא החלק המתוק שבתרומה וייפדה את מה שנשאר, היינו החלק המתוק שבכל הקישואים.

רב נחמן נקט ב'את וחמור', שהמקנה מתכוון לתת חצי לכל אחד, ואין חלק החמור נוגע בחלק האדם, ורב נחמן מקשה עליו שהרי לדבריו יוצא שלחלק המר בקישואים שאותם תורמים יש חצי מן הקישואים לפדות - את המר והמתוק שבהם, ולחלק המתוק גם כן, אלא שכיוון שכרגע הגמרא מבינה שמר לא פודה מתוק, ויוצא שיש רבע מן התבואה שלא נפדית כלל, שהוא החלק המתוק מן החצי שנפדה על ידי החלק המר, אך בברייתא כתוב שהכל נפדה!

שיטת רב המנונא תהיה קשה, משום שהכלל המנחה את שיטתו בדברי רשב"ם הוא שכיוון שלא נעשית מחשבתו של המקנה כל המקח בטל, - אבל במקרה של התרומה אין בעיה לומר שיסבור כרב ששת ואכן הכל ייפדה! כנראה צריך לומר, שרב המנונא סבר כרב נחמן, שבקניין 'את וחמור' מתכוון המקנה לחצי חצי, ולא לשותפות, ובעקבות הבנה זו - החליט שאו שכל המקח קיים או שכולו בטל. לכן גם בנידון של הקישואים יגיד שכיוון שהדין העקרוני הוא עם רב נחמן, ויוצא שלא כל התרומה נפדית, לכן כל התרומה בטלה. על כך הקשה רב ששת מן הברייתא, והגמרא תירצה.

פסיקת ההלכה[עריכה]

רוב מכריע בראשונים ^[6] פוסקים כרב נחמן: 'קני את וחמור' קנה חצי; - ואע"פ שהגמרא במסכת קידושין ^[7] אומרת 'ה"ד? אילימא דאמר כולכם, קני 'את וחמור' הוא, ו'את וחמור' לא קנה!', כוונתה להקשות למאן - דאמר כן, ולא לפסוק כמוהו ^[8]. אך יש דעה של ריא"ז ^[9], שחולק ופוסק כרב ששת, שלא קנה כלום. במרדכי 9^[10] וברמ"א ^[11] הובאה מחלוקת משולשת, לגבי אדם שהקנה מיטלטלין ומעות בחליפין, האם כיון שכסף אינו נקנה בחליפין גם את המיטלטלין לא קנה, כך דעה אחת; דעה שנייה אומרת שקנה הכל, והמעות נקנות אגב המיטלטלין; ורבנו שמחה כתב שקנה רק את המיטלטלין. לכאורה רבנו שמחה פוסק כרב נחמן, ואילו שאר הראשונים פוסקים אלֶה כרב ששת וְ אלֶה כרב המנונא. אך זו לא אפשרות אמיתית, שהרי ידוע הכלל שהלכתא כרב נחמן בדיני, ולמה יעזבו שיטתו לשיטות אחרות? נביא את לשון המרדכי וננתח את פסיקת ראשוני אשכנז המאוחרים בסוגייתנו.

"יש אומרים דדמי לקני את וחמור דפרק מי שמת, וכי היכי דלא קני המעות לפני שאין מטבע נקנה בחליפין גם המטלטלין והקרקע לא קנה'."

בהבנה פשוטה, כל השיטות במרדכי פוסקות כרב המנונא בסוגייתנו, שלא קנה כלום, והשיטה הזו משווה לכך את המקרה הנזכר, לכן כפי שפוסקת אצלנו כרב המנונא, כנראה על פי פסיקת ריא"ז, כך פוסקת לגבי מיטלטלין ומעות בחליפין. כך ביאר המהר"ל מפראג ^[12] . אך רבי שלמה איגר בגליון מהרש"א מבאר, שבוודאי לכולי עלמא הלכה כרב נחמן, כפי כללי הפסיקה, אלא שנחלקו האם ניתן לדמות את הנידון דידן לקני את וחמור, או שבמקרה שלנו מסתבר יותר לומר שיש תלות בין המיטלטלין למעות, שגורר אחריו את המעות להִקנות כמו המיטלטלין. שהרי בסוגיית 'את וחמור' אין מקום לחשוב שהחמור יקנה במיגו שהקנה לאדם, הרי ידוע שחמור אינו קונה, לכן אמר רב נחמן שאין תלות בין האדם לחמור; אבל בנידון דידן אולי נגיד שיש תלות ובעקבותיה מיגו שיקנה גם את המעות בחליפין. השיטה הזו סוברת שהתלות גורמת למיגו שגם המיטלטלין לא נקנו כמו המעות.

כזכור, רשב"ם 'התאמץ' לבאר את כל שיטת האמוראים כאומדן בדעת המקנה, ואם אכן זהו המדד, קשה לומר מיגו, שהוא כלל הלכתי, בתוך אומדן דעת המקנה. צריך לומר שלפי המרדכי איננו בוחנים את דעת המקנה אלא את הדינים ההלכתיים 'הקרים'. 'וי"א קנה הכל במגו שחל הקנין על הקרקעות והמטלטלין חל נמי אמעות'.

לפי הסבר המהר"ל, שיטה זו אינה מחברת בין קנה את וחמור למקרה הנדון במרדכי, לכן לא פוסקת בו כרב המנונא אלא אומרת שיש מיגו, והכל נקנה. אך לביאורו של גליון מהרש"א, שיטה זו גם היא סבורה שיש תלות גדולה יותר מאשר 'את וחמור', אך היא יוצרת מיגו שמוסיף על הקניין, המיטלטלין 'גוררים' אחריהם את המעות, וגם הן נקנות. 'וכתב רבינו שמחה אף על גב דמעות לא קנה קרקעות ומטלטלין קנה דאי לא תימא הכי הא דאמר פ"ק דקדושין נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה ואמר בגמרא דבעינן אגב למה לי אגב ליקני מטלטלין במגו דחייל אקרקע וליכא למימר דדמי ל'את וחמור' דחמור לאו בר קנין הוא אבל מטבע נקנה במשיכה והגבהה ובתורת חצר'. בשיטת רבנו שמחה, המהר"ל מסביר באופן חלק, שהוא פוסק כרב נחמן, ולביאור גליון מהרש"א הוא חולק על שתי השיטות הקודמות, ומדמה את מעות בחליפין לקנה 'את וחמור.

סיוגים לשיטת רב נחמן[עריכה]

גם על פי פסיקת רוב הראשונים, כרב נחמן, ישנם סיוגים חשובים. הריטב"א מביא ראב"ד שאומר שהגמרא בקידושין ששואלת 'והא את וחמור הוא, ואת וחמור לא קנה?' נפסקת להלכה, משום שרב נחמן דיבר רק במקרה שהמקנה לא יודע אם הקנאתו תועיל או לא, כגון שלא ידע שיש גם חמור בקבוצה לה הקנה, ודווקא באופן זה קנה חצי; אבל במקרה שברור לנו שידע שהקנאתו לא תועיל לא קנה כלום, משום שהוא משטה. הריטב"א עצמו חולק, ומסביר כתוספות וכרמב"ן שהגמרא שואלת רב לפי רב המנונא ולא כהלכה, אבל האחרונים קיבלו את הסיוג של הראב"ד, ואכן במקרה שאין ספק שהמקנה ידע שההקנאה לא תחול כפי שהיא יש חשש למשטה ולא קנה כלום. סיוג נוסף ישנו שם בשיטת בה"ג, שכל דברי רב נחמן נאמרו בקניין שלשונו מחלקת בין הקונים, אבל בקניין שאינו מחלק ביניהם לא יקנו כלום.

סיכום[עריכה]

ביארנו את שיטות האמוראים לפי רשב"ם, וכן את מהלך הגמרא, והשווינו את המחלוקת לגבי את וחמור למחלוקת הראשונים בהקנאת מיטלטלין ומעות בחליפין. ראינו שתי אפשרויות בביאור שיטות הראשונים: אם כולם פוסקים כרב נחמן אלא שיש שמחלקים בין המקרים; או שלא כולם פוסקים כרב נחמן. להלכה ראינו שנפסק כרב נחמן, אבל סייגנו את דבריו למקרים שלא ברור שהמקנה ידע שחלק מהקניין לא יחול, ושלשון ההקנאה תחלק בין הקונים.