דרשני:שעבודא דרבי נתן (יט.)

רב יהודה אומר בשם רב שהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן, ודנה הגמרא במי מדובר, שהרי אם המלווה אומר כן ודאי שנאמן שהרי זו הודאת בעל דין, ודחוק להעמיד שמדובר על הלווה כי זה פשיטא. אביי מתרץ שמדובר על המלווה ובאופן שגם הוא חייב כסף לאדם אחר, שאז אינו נאמן בגלל שההודאה לא גורמת להפסד רק עבורו אלא גם לאחר שהלווה לו. ומסביר שדין זה מבוסס על דינו של רבי נתן שחידש שהנושה בחברו מנה וחברו בחברו מוציאים מזה ונותנים לזה, ודורש זאת מהפסוק "ונתן לאשר אשם לו". לא נאמר "לאשר הלווה לו", משמע שלפעמים החוב אינו למי שהלווה לו אלא למישהו אחר, ומקרה זה קיים כאשר למלווה שלו יש חוב כלפי אדם שלישי.

לצורך הבהירות נגדיר שהמקרה בו אנו עוסקים הוא שלוי לווה כסף משמעון ושמעון לווה מראובן. החידוש בפסוק הוא שראובן יכול לגבות ישירות מלוי. הפסוק "ונתן לאשר לו" עוסק באדם שחייב כסף אך נשבע לשקר שהוא פטור וחזר והודה, ודינו הוא שחייב קרן, חומש וקרבן אשם. הואיל וכך, לפי דרשת רבי נתן מחודש לכאורה בפסוק שלא רק את הקרן משלם לוי לראובן אלא אפילו את החומש, ואכן כך כותב קצות החושן (פו ס"ק א) והסכים עמו נתיבות המשפט (ס"ק א), ועוד נעמוד על כך בהמשך.

יש להעיר לעניין דיני הודאת בעל דין, שרואים בסוגיא כאן שלולא החידוש של רבי נתן, עצם העובדה ששמעון חייב לראובן אינה גורמת לפגום בהודאתו של שמעון למרות שבכך שמודה גורם הפסד לראובן שלא יהיה לו מאין לגבות, וצריך לעיין גם בכך, מדוע דווקא החידוש של רבי נתן גורם לפגום בהודאה.

גדר החידוש

יש לעיין בגדר החידוש של התורה, האם התורה רק "חסכה בירוקרטיה" וויתרה על הצורך שראובן יגבה משמעון ושמעון מלוי ואיפשרה לפנות ישירות ללוי, או שמא יש כאן זכות קניינית כל שהיא שעוברת משמעון ללוי, ואם כן צריך לברר איזו זכות בדיוק עוברת.

הרשב"א בקידושין (טו ע"א ד"ה ומיהו) והר"ן בסוגייתנו (ו ע"א בדפי הרי"ף ד"ה לעולם) שואלים מדוע נצרך כאן חידוש מיוחד מן התורה, הרי גם בלעדיו היינו אומרים שכשם שראובן יכול לגבות מכל נכסיו של שמעון כך הוא רשאי לגבות משטרי החוב שבידו, שהרי הם גם חלק מנכסיו, וממילא יוכל לגבות מלוי. הם מתרצים שהואיל ושטרות אין גופם ממון לא ניתן לגבותם כשאר הנכסים. הרשב"א מוסיף ומסביר שאין ביד שמעון ממון ממש אלא רק שיעבוד, ואין שיעבוד חל על שיעבוד אלא רק על ממון ממש.

לאור דבריהם, יש לעיין מה חודש כעת בדברי רבי נתן. אפשר לומר שחודש ששיעבוד הנכסים (שיש לשמעון בקרקעות של לוי) כן יכול להשתעבד (לראובן), ואפשר לומר שאכן אינו משתעבד ורק חודשה כאן זכות גבייה, שאף על פי שהקרקע של לוי לא משועבדת לראובן הוא רשאי לבוא ישירות ללוי ולגבות ממנו את חובו.

והנה הרשב"א שם כותב שלולא החידוש היינו אומרים שאינו יכול לבוא ישירות לגבות מלוי משום שהיה יכול לוי לטעון "לאו בעל דברים דידי את". לכן נזקקה התורה לחדש שבכל זאת יכול לגבות משום "אפוכי מטרתא למה לי?" היסוד לטענת "לאו בעל דברים" מופיע בכמה סוגיות וביניהן בבבא קמא ע ע"א. בבבא קמא נאמר שאדם הממנה שליח לתבוע את חברו וכותב לו הרשאה על כך אך לא כתב בהרשאה שהוא מקנה לשליחו את מה שיוציא בדין, הנתבע לא מחוייב לרדת עמו לדין אלא יכול לסלקו בטענת "לאו בעל דברים דידי את". רק אם המשלח מקנה למורשה את זכויותיו ממילא כעת המורשה תובע את ממונו ולא ניתן לסלקו.

מדברי הרשב"א עולה בפירוש שלא חודשה כאן כל זכות קניינית, אלא התורה רק "קיצרה את ההליך הבירוקרטי" משום "אפוכי מטרתא למה לי" והורתה שלוי לא יוכל לסלק את ראובן אלא יש לראובן זכות לבוא ישירות ללוי ולגבות ממנו למרות שאין לו זכות קניינית כלפיו. על גבי זה שאל הרשב"א, כמובא למעלה, מדוע זקוקים לחידוש ולא אומרים שיש לראובן ממש זכות ממונית כשם שגובה את שאר הנכסים, ואם כן ודאי לא יכול לוי לסלקו בטענת "לאו בעל דברים", והשיב ששטרות אין גופם ממון ושיעבוד בעלמא אינו משתעבד. בדברי הר"ן עדיין יש מקום לומר שחודש ששיעבוד כן משתעבד.

מדברי נתיבות המשפט (פו ס"ק א) נראה שהלך בדרך הראשונה וסבר שחודש שגם שיעבוד נכסים יכול להשתעבד^[1].

הקצות החושן (פו ס"ק א) כותב שהרשב"א והר"ן לשיטתם ששטרות אינם משתעבדים אך בתשובת הרא"ש (כלל עט סימן ה) שנפסקה להלכה בשולחן ערוך (ס, א) כתוב שאדם המשעבד מטלטלין אגב קרקעות כל מטלטליו משתעבדים ובכללם גם שטרי חוב הנמצאים ברשותו. אם כן, מבואר כאן ששטרות כן ברי השתעבדות. נתיבות המשפט (ס"ק א) דוחה, שדין זה הוא רק לאחר שחודש שיעבודא דרבי נתן, אך הקצות הבין שהוא נכון גם לולא החידוש. לכן חזר הקצות והתקשה מדוע נצרך חידושו של רבי נתן. הוא מציע בתחילה לתרץ שחודש כאן שגם שיעבוד גופו של שמעון משתעבד לראובן, אך דוחה שגם בכך אין חידוש כי אמנם אי אפשר למכור דבר שעדיין ברשותו אך אפשר לשעבד דבר שעדיין אינו ברשותו^[2].

למסקנה מתרץ שחודש כאן שלוי נחשב ממש כאילו לווה מראובן, ויכולת הגבייה של ראובן מלוי אינה מצד שהנכסים משועבדים לו כשאר נכסי שמעון. כלומר, שיעבוד הגוף של לוי עובר כעת משמעון לראובן. אין לראובן רק שיעבוד של שיעבוד הגוף אלא את שיעבוד הגוף עצמו. על פי זה כותב הקצות ששמעון לא יוכל לסלק את ראובן במעות כדי למנוע ממנו את גביית הקרקע של לוי^[3]. הנתיבות חולק על חידושו של הקצות וסובר שודאי יכול שמעון לסלקו במעות.

בדעת הקצות יש לעיין אם חודש שהשיעבוד עבר לגמרי לראובן, ומעתה אין שום שיעבוד בין לוי לשמעון ובין שמעון לראובן או שחודש שלוי משועבד גם לראובן, ולפי זה ראובן יכול לגבות או משמעון או מלוי, וכשרוצה לגבות מלוי לא יכול שמעון לסלקו במעות משום שהוא בוחר בערוץ הישיר שבינו לבין לוי. נעמוד על כך בהמשך בדיון לגבי חומש.

אם כן, מצאנו שלוש אפשרויות להבנת חידושו של רבי נתן – או שאין כאן שום זכות קניינית אלא חודשה רק זכות גבייה, שלא תהיה יכולת לטעון "לאו בעל דברים דידי את"; או שחודש ששיעבוד הנכסים של שמעון משועבד לראובן; או שחודש ששיעבוד הגוף של לוי עובר משמעון לראובן^[4].

ישנן נפקא מינות רבות שבאופן פשוט תלויות בהבנות אלו, ונעמוד עליהן. לפני כן נזכיר את תלייתו של המנחת אשר (קידושין סימן לג ס"ק ב), שכתב שנראה ששורש המחלוקת בין שיטת הרשב"א לשיטת הקצות היא בהבנת גדר השיעבוד. הרשב"א הבין שזו רק זכות גבייה, ולכן שיעבוד אינו כשאר הנכסים היכולים להשתעבד, אך הקצות הבין שהשיעבוד נחשב לממון ממשי ולכן ניתן לשעבדו.

נפקא מינות

פגימה בהודאה

תחילה נעיין בפשט הסוגיא לאור ההבנות השונות. כפי שהערנו, מבואר בסוגיא שללא חידושו של רבי נתן היה נאמן שמעון להודות למרות שגורם בכך הפסד לראובן, שלא יהיה לו מאין לגבות חובו.

לפי הרשב"א צריך לומר שעצם העובדה שמונע מראובן מקום לגבות ממנו את חובו עדיין לא פוגם בהודאתו, כי בינתיים הקרקע אפילו לא משועבדת לראובן ואין לו זכות גבייה בכך, ולכן כמו שראובן לא יכול לכוף את שמעון לעבוד כדי להמציא לו מעות כך אינו מחוייב להשתדל כדי להמציא עבורו את הקרקע, וממילא גבייה זו נחשבת בינתיים כדבר השייך לשמעון ולרצונו בלבד, ולכן נחשב כבעל דבר גמור על כך ונאמן בהודאתו. אך לאחר שחודש שראובן זכאי לגשת ישירות ולגבות מלוי, הרי ששמעון אינו בעל הדבר היחידי על גבייה זו, ולכן אינו נאמן מטעם הודאת בעל דין.

אם נאמר כדרך האמצעית שחודש שיש שיעבוד על שיעבוד הנכסים, ניתן לומר שרק בגלל שיש לראובן ממש זכות קניינית בגבייה זו, בטלה הנאמנות מטעם הודאת בעל דין.

לפי קצות החושן שגם לולא החידוש ידענו שמשועבד לראובן, צריך לומר שלמרות שיש שיעבוד לראובן עדיין נחשב שמעון כבעל דבר גמור ונאמן, ורק בגלל שחודש שהשיעבוד של לוי הוא כלפי ראובן, שמעון כבר לא נחשב לבעל הדבר ואינו נאמן בהודאתו.

חומש

כאמור, קצות החושן מסיק מדרשתו של רבי נתן שהאמור "לאשר אשם לו" מוסב על ראובן, שהואיל והפסוק עוסק גם בקרן וגם בחומש הרי שגם את החומש יש לתת לראובן. מכאן הוא מביא סיוע לשיטתו שהתורה מחשיבה את לוי כאילו לווה מראובן, שהרי אם כשראובן גובה נחשבת גבייתו כאילו הוא גובה מלוי דרך שמעון, הרי שהנושה של לוי הוא שמעון ואם כן כפירת לוי היא כלפי שמעון והוא צריך לשלם לו את החומש ולא לראובן.

יש לעיין אם כוונת הקצות דווקא למקרה שלוי כפר בפני ראובן כאשר בא לגבות ממנו או שאפילו כששמעון בא לגבות ולוי כפר בפניו. שאלה זו תלויה בשאלה שהעלנו מקודם, האם לשיטת הקצות בטל לגמרי השיעבוד של לוי לשמעון, או שרק נוסף שיעבוד נוסף ישיר כלפי ראובן. לפי הדרך השנייה, גם כששמעון בא לגבות החומש יינתן לראובן, ויתירה מזו, לכאורה שמעון כלל אינו זכאי לגבות מלוי.

הקצות הביא נפקא מינה העולה מדבריו והיא ששמעון לא יכול לסלק את ראובן במעות. לכאורה אם נסבור כמו הדרך השנייה היה לקצות להביא נפקא מינה הרבה יותר פשוטה ומשמעותית, שראובן לא רשאי לגבות משמעון אלא רק מלוי וכן ששמעון לא רשאי לגבות מלוי, ומכך נראה לכאורה שלא חידש בצורה כה קיצונית שבטל השיעבוד כלפי שמעון אלא רק שנוסף שיעבוד גם כלפי ראובן. אולם באמת מפורש בקצות כאפשרות השנייה. הקצות כותב: "דכפירתו אל המלוה האמיתי ואם כן החומש יותן לו וזה שתובעו אינו אלא כמו בא בהרשאה". כלומר, מדובר בפירוש ששמעון בא לתבוע ולוי כפר בפניו, ובאמת מעיקר הדין אינו רשאי לגבות ממנו, אלא שאנו רואים אותו כמי שבא בשליחות ובהרשאת ראובן, ולכן גם כשכופר בפניו נחשב ככופר בחובו של ראובן^[5].

אולם מלשון נתיבות המשפט (ס"ק א) משמע שהבין בקצות כאפשרות הראשונה, כפי שמדקדק המעשה בצלאל^[6] בפירושו לספר ריקאנטי (סימן ערה). הנתיבות כתב: "אמנם הא שכתב דנפקא מינה בהא דר' נתן לענין אם תבעו המלוה הראשון וכפר בו ונשבע, דחייב לשלם לו קרן וחומש דנחשב הוא הבעלים... יפה כתב ונכון הוא". משמע שמדובר דווקא כשתבעו ראובן (המלווה הראשון)^[7].

כיצד ישיבו החולקים על הקצות? לא מצאתי בראשונים מי שהזכיר שדינו של רבי נתן משפיע גם על החומש, וגם מלשון הנתיבות שראה צורך לאשר את דברי הקצות ולכתוב ש"יפה כתב" משמע שאין זה דבר פשוט ומחוייב, ולפי זה אפשר לתרץ את החולקים שחלקו על דין זה וסברו שהואיל ואין זה פשט הפסוק אלא רק דרשה, ניתן לומר שהדרשה נאמרה רק לגבי הקרן ולא לגבי החומש.

אך אפשר לומר שגם אם נלך בדרך האמצעית ונאמר שחודש ששיעבוד הנכסים של שמעון משועבד לראובן, די בשיעבוד זה כדי להחשיב את הכפירה כלפי ראובן. הסבר זה יובן בעיקר אם נבין כהבנת הנתיבות שמדובר דווקא כשראובן בא לתבוע ולוי כפר בפניו, כי אז באמת הכפירה היא כלפי ראובן^[8].

ואולי אף לדרכו של הרשב"א יש מקום לומר שהואיל וחידשה התורה שיש לראובן זכות גבייה, סוף סוף כאשר הוא בא לתבוע את חובו והכפירה נעשית כלפיו, לוי כופר בחוב של ראובן ולכן חייב להביא את החומש אליו. לפי זה ודאי שמדובר דווקא כשראובן בא לתבוע והכפירה נעשתה בפניו.

האם שמעון יכול לסלק את ראובן במעות?

כאמור, קצות החושן לאור שיטתו כתב ששמעון אינו יכול לסלק את ראובן במעות, כי לוי הוא לווה ישיר של ראובן, ואילו נתיבות המשפט חלק וסבר שיכול לסלקו, כי לדעתו גם כאשר גובה מלוי הוא גובה מתורת שיעבודו של שמעון אליו. כפי שכתבנו למעלה, לכאורה לפי הקצות יש נפקא מינה גדולה יותר, והיא שראובן לא יכול לגבות משמעון וכן שמעון לא יכול לגבות מלוי.

האם שמעון יכול למחול ללוי על החוב?

לגבי שאלה זו ישנה מחלוקת ראשונים גדולה בסוגייתנו. אביי אומר ששמעון לא נאמן לומר שהשטר שבידו הוא שטר אמנה ולוי פטור משום שהוא חב לראובן. מקשים הראשונים מדוע אינו נאמן במיגו שיכול למחול ללוי על החוב, שהרי שמואל חידש שהמוכר שטר חוב יכול לחזור ולמחול ואם כן מסתבר שהוא הדין כאן. תירוצי הראשונים נחלקים לשני סוגי תירוצים. כיוון אחד הוא שמיגו זה גרוע, ולפי זה אכן הדין הוא ששמעון יכול למחול אלא שאין לו מיגו. כיוון שני הוא שכאן הדין שונה משטרות. לגבי הדין שאפשר למחול על שטרות נאמרו שני הסברים. לפי הרי"ף משום שמהתורה לא ניתן למכור שטרות ומכירת שטרות תקפה רק מדרבנן, ולכן צמצמו חז"ל את חידושם וקבעו שלמות שניתן למכור אין זו מכירה גמורה אלא עדיין יכול המוכר למחול ללווה על חובו. ולפי רבנו תם מכירת שטרות תקפה מהתורה אולם רק שיעבוד הנכסים ניתן להימכר ואילו שיעבוד הגוף נותר על המוכר. כאשר מוחלים על שיעבוד הגוף בטל גם שיעבוד הנכסים, ולכן אם ימחל המוכר על שיעבוד הגוף שנותר בידיו שוב לא יוכל הקונה לגבות בשטר שקנה. הר"ן מסביר ששני הטעמים הללו לא קיימים בשיעבודא דרבי נתן. הראשון, משום שכאן זהו חידוש של התורה ולא דין דרבנן. והשני, משום שכאן גם שיעבוד הגוף עובר לראובן.

בכיוון הראשון, שניתן למחול, צעדו הראשונים הבאים (בסוגייתנו): התוס' (ד"ה וכגון) בפירושם הראשון, הרא"ש, הרמב"ן, הרשב"א והר"ן בפירושו השני. לעומת זאת, התוס' בפירושו השני וכן הר"ן בפירושו הראשון צעדו בכיוון השני וסברו שלא ניתן למחול, ונראה מהר"ן שזוהי נטייתו העיקרית.

שאלה זו תלויה במחלוקת לגבי גדר החידוש. אם כהסברנו ברשב"א, חודש רק שיש לראובן זכות גבייה ודאי שיכול שמעון למחול, אך אם חודש כקצות החושן שלוי נחשב כלווה של ראובן ודאי שלא יוכל שמעון למחול (ואכן בקצות (ס"ק ב) מפורש שאינו יכול למחול). לגבי הדרך האמצעית, ששיעבודו של שמעון משועבד לראובן יש לעיין מה הדין – האם ניתן למחול על נכס משועבד? בקצות (ס"ק א, כשדן בדברי הש"ך) כתב שלא ניתן למחול על נכס משועבד כי כמו שניתן לגבות כאשר הלווה מוכרו כך ניתן לגבות כאשר הוא מוחל, ועיין בהערת המלואי חושן שם (הערה 147) שהקהלות יעקב תמה על כך וחזר ויישב, וכן בברכת אברהם כאן סובר שלא מועילה מחילה.

כפי שראינו, הר"ן בתירוצו הראשון והעיקרי סובר שלא ניתן למחול וחילק ממכירת שטרות גם לדרכו של הרי"ף וגם לדרכו של רבנו תם. לדרכו של רבנו תם חילק שבמכירת שטרות שיעבוד הגוף נשאר אצל המוכר ואילו בשיעבודא דרבי נתן הוא עובר לראובן. לכאורה מפורש בדבריו כשיטת הקצות, ואולם נחלקו מה היה הדין לולא חידוש רבי נתן, שלפי הקצות גם בלעדיו היינו אומרים ששיעבוד משתעבד ואילו לפי הר"ן לא, אך למסקנה גם הר"ן מודה שחודש ששיעבוד הגוף עובר לראובן. לגבי החילוק שכתב לדרכו של הרי"ף אין צורך לומר שמודה לקצות אלא ניתן לומר שחודש כדרך האמצעית. לא נוכל לומר שחודש כשיטת הרשב"א כי לפיה צריך לומר ששמעון יכול למחול. הר"ן לא ציין שגדר החידוש של רבי נתן תלוי בין הסבר הרי"ף להסבר רבנו תם, ולכן מסתבר יותר שלפי שתי הדרכים סבר שהחידוש הוא כשיטת הקצות.

אולם כפי שיובא, הברכת אברהם(בענין שיעבודא דר' נתן ס"ק ג) הסיק מדעת הר"ן לגבי מקרה שיש לשמעון נכסים, שהוא חלוק על שיטת הקצות, ולפיכך ביאר שהר"ן הלך בדרך האמצעית^[9]. צריך עיון כיצד ליישב זאת עם דברי הר"ן כאן בשיטת רבנו תם^[10].

כשיש לשמעון נכסים

נחלקו הפוסקים אם ראובן רשאי לגבות מלוי גם במקרה שיש לשמעון נכסים. הרשב"א בקידושין והר"ן בסוגייתנו סוברים שאינו יכול, וכן פוסקים השולחן ערוך (פו, ב) ונתיבות המשפט (ס"ק ג). ואילו הים של שלמה (בבא קמא ד, יט), הש"ך (ס"ק ה) וקצות החושן (ס"ק ב) סוברים שיכול לגבות. הש"ך מסייג שבמקרה שיהיה ללוי פסידא מכך, כגון ששמעון רוצה למחול לו או להאריך לו זמן, תיקנו חז"ל שלא יגבה מלוי כשם שתיקנו לא לגבות מלקוחות במקום שיש בני חורין^[11], אך הקצות חולק וסובר שתמיד ניתן לגבות, וכן פשטות הים של שלמה שלא הזכיר חילוק.

הברכת אברהם(ס"ק ב) תולה דין זה במחלוקת לגבי גדר החידוש. קצות החושן לשיטתו מוכרח לומר שניתן לגבות ולא שייך לדמות זאת לדין שאין גובים ממשועבדים במקום שיש בני חורין, כי אם לוי משועבד לראובן ישירות, הרי שגם שדותיו של לוי נחשבות עבור ראובן כבני חורין. אולם אם כדרך האמצעית הוא גובה את נכסי לוי בתורת נכסיו המשועבדים של שמעון, הרי שיש לו להיפרע קודם מנכסי בני החורין של שמעון. לפי זה, גם לפי דרך הרשב"א וגם לפי הדרך האמצעית לא ניתן לגבות מלוי כשיש לשמעון נכסים.

כפי שכבר הוזכר, הברכת אברהם תמה על הסתירה בין פסיקת הר"ן כאן שלא ניתן לגבות מלוי כשיש לשמעון נכסים לבין פסיקתו לעיל ששמעון לא רשאי למחול, ולפיכך הסיק שמצד אחד לא סבר כקצות ומצד שני לא סבר שזו זכות גבייה בלבד אלא הלך בדרך האמצעית.

לאחר מות שמעון

הרשב"א בקידושין כותב שבגלל שהטעם הוא "אפוכי מטרתא למה לי", דין זה נכון דווקא במקרה שהיה יכול לגבות משמעון לאחר ששמעון גבה מלוי. לכן הדין לא קיים במקרה ששמעון מת ובא ראובן לגבות מטלטלין מלוי, כי אילו בני שמעון היו גובים אותם מלוי, ראובן לא היה יכול לחזור ולגבות מהם כי מטלטלי דיתמי לא משתעבדי. אם כן, הדין של רבי נתן קיים רק במקרה ששמעון חי או שהוא מת אך ראובן בא לגבות קרקעות מלוי.

דין זה מתאים לשיטת הרשב"א וכן לשיטה האמצעית שהגבייה נעשית דרך שמעון, אולם לפי קצות החושן שגובה ישירות מלוי אין כאן כלל גבייה מיתומים.

לפני זמן הפירעון של לוי

הר"ן, הסובר כעיקר ששמעון אינו יכול למחול ללוי, נתקשה מבבא קמא פז ע"א, ששם משמע שאשה המוכרת כתובתה יכולה למחול עליה, למרות שלכאורה יש שם שיעבודא דרבי נתן. הוא מתרץ שבכתובה לא חל שיעבודא דרבי נתן בגלל שעדיין לא הגיע מועד הפירעון שלה.

הברכת אברהם(ס"ק ב) כותב שלפי שיטת קצות החושן שהחוב נחשב כלפי ראובן לא שייך לחלק בין אם הגיע זמן הפירעון לבין אם לא הגיע.

כשהחוב לראובן קדם לחוב לשמעון

ההגהות אשר"י (רא"ש בבא קמא ד, ד) כותב שדינו של רבי נתן קיים רק במקרה שקודם שמעון הלווה ללוי ואחר כך ראובן הלווה לשמעון, אך להפך לא. אולם השולחן ערוך (פו, א), הגר"א (ס"ק ב) וקצות החושן (ס"ק א) סוברים שלא משנה איזה חוב קודם.

המנחת אשר (קידושין סימן לג ס"ק א) כותב שנראה שההגהות אשר"י סבר כדרך האמצעית ששיעבודו של שמעון משועבד לראובן, ולכן הדין כפוף לדיני שיעבוד, שרק נכסים שהיו קיימים בשעת ההלוואה משתעבדים, אולם לשיטת הקצות שחובו של ראובן נחשב כחוב ישיר לראובן לא אכפת לנו איזה חוב קדם.

לכאורה לפי הסברנו ברשב"א גם אין חילוק איזה חוב קדם, כי החידוש הוא שלוי לא יכול לומר "לאו בעל דברים דידי את" למרות שאינו משועבד לראובן ואם כן טעם זה שייך גם כשהלוואתו של ראובן קדם, כי איננו נזקקים כאן כלל לדיני שיעבוד.

למעלה ראינו שהברכת אברהם תלה גם את המחלוקת לגבי מקרה שיש לשמעון נכסים במחלוקת בגדר החידוש. לפי זה אכן הגר"א והקצות הסוברים כאן שאין חילוק איזה חוב קיים מתאימים לשיטתם שם שהדין קיים כשיש לשמעון נכסים, אולם בשיטת השולחן ערוך ישנה סתירה, כי כאן פסיקתו היא כקצות ואילו שם אינו כקצות. אך באמת לאור דברינו אין קושי, כי אפשר לומר שהשולחן ערוך נקט כהסברנו ברשב"א^[12].