מיקרופדיה תלמודית:אמן

הגדרה^[1] - קיום וחיזוק דברים שאדם שומע מפי חברו על ידי עניית אמן

בשלשה מובנים נאמר דין אמן:

• שבועה.

• קבלת דברים.

• האמנת דברים (שבועות לו א).

ובכלל האמנת דברים, עניית אמן לאחר ברכה.

שבועה

כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו (שבועות כט ב; רמב"ם שבועות ב א), ושני לימודים נאמרו בדבר:

• נאמר: וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן (במדבר ה כב. גמ' שם), והרי הסוטה לא אמרה כלום אחרי שבועת הכהן, ואם אינה כמוציאה שבועה מפיה אין כאן אפילו שבועה מפי אחרים (רש"י שם לו א ד"ה ואמרה האשה).

• נאמר: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ (דברים כט יא), ואין אלה אלא שבועה (ירושלמי סוטה ב ה), ולא מצינו שנשבעו ישראל בעצמם, אלא ודאי שענו אמן אחרי משה כמו בהר עיבל (קרבן העדה שם), או שלמדים גזרה שוה 'אלה' 'אלה' מהר עיבל שנאמר בה אמן (פני משה שם).

לפיכך אפילו באותן השבועות שאין שבועה מפי אחרים מועילה בהן, כגון שבועת-ביטוי (ראה בערכו), מכל מקום כשענה אמן אחר שבועת אחרים, הרי זה כנשבע בעצמו (גמ' שם כט ב, ורש"י ד"ה דוקיא דמתני').

אפילו השביעו גוי או קטן וענה אמן חייב, ואחד העונה אמן ואחד האומר דבר שענינו כענין אמן, כגון שאמר הן וכיוצא בזה (רמב"ם שם; טוש"ע יורה דעה רלז ב).

בנדרים ונזירות

וכן הדין בעונה אמן אחר חברו המדירו בנדר (רמב"ם נדרים ב א; טוש"ע יו"ד רט א), ובעונה אמן אחר חברו שאמר: "הריני נזיר, ואתה" (משנה נזיר כ ב; רמב"ם נדרים יג יג).

קבלת דברים

קבלת דברים פירושה, שהאומר לחברו על מנת שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן, הרי זו קבלה וחייב לקיים התנאי (רש"י שבועות לו א ד"ה בו קבלת)^[2], ושני לימודים נאמרו בדבר:

• נאמר: אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן (דברים כז כו. גמ' שם).

• נאמר: וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן (במדבר ה כב), וביארו בזה שאיננו מוסב על השבועה, אלא על האלה שהכהן מקלל אותה (ירושלמי סוטה שם).

האמנת דברים

ראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחנה שחברו אומר, שהוא לשון מאמן הדברים שיהי רצון שיהא אמת כן (רש"י שבועות שם ד"ה בו אמנת), ובמובן זה עונים אמן אחר ברכת כהנים (סוטה לט ב; רמב"ם נשיאת כפים יד ג), ושני לימודים נאמרו בדבר:

• נאמר: וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה' יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ (ירמיה כח ו. שבועות שם).

• נאמר: וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אָמֵן (מלכים א א לו. ירושלמי סוטה שם).

אפילו ששומע אחד מתפלל או מברך לישראל בלי הזכרת השם - חייב לענות אמן (מגן אברהם רטו סק"ג, בשם מדרש), ולכן נהגו לענות אמן אחרי "הרחמן" בברכת המזון (מגן אברהם שם).

אף גוי שבירך לישראל עונים אחריו אמן, שנאמר: בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים (דברים ז יד. ירושלמי ברכות ח ח).

אחר ברכה לה'

החיוב

מנין שעונין אמן אחר המברך, שאחרי כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא (דברים לב ג) נאמר: הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ (שם. ספרי האזינו שו; ילקוט שמעוני שם תתקמב), ומצינו שאחרי ברכת דוד: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעֹלָם (דברי הימים א טז לו) נאמר: וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אָמֵן (שם).

השומע אחד מישראל מברך אחת מכל הברכות, חייב לענות אחריו אמן (רמב"ם ברכות א יג; שו"ע אורח חיים רטו ב), בין בברכת הפירות ובין בברכת המצוות (טור או"ח קצח, בשם הלכות גדולות), ואפילו שאין השומע חייב באותה ברכה, ואפילו שלא שמע כל הברכה מתחילתה ועד סופה (רמב"ם ושו"ע שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאפילו לא שמע הזכרת השם, רק סוף הברכה בלבד, עונה אמן (רש"י ברכות נא ב ד"ה עונין; שיטה מקובצת ברכות נג ב; כן משמע מהרמב"ם והשו"ע שם).

• ויש אומרים שצריך שישמע על כל פנים הזכרת השם (רא"ש ברכות ח ה; רבנו יונה שם; טור או"ח רטו).

יש שכתב שעיקר עניית אמן אינה חובה, אלא אם ירצה עונה (טור שם, לפי הבנת הבית יוסף), ויש שפירשו דבריו, שלא אמר אלא אחר ברכת גוי, אבל אחר ברכת ישראל חייב לענות (ב"ח שם), או שמי שלא שמע אלא סוף הברכה הוא שאינו מחויב לענות, אבל מי ששמע כל הברכה חייב בעניית אמן (ט"ז שם סק"ב).

ויש מחלקים: כששמע אפילו סוף הברכה בלבד חייב באמן, ומי שלא שמע כלל אלא יודע שזה סיים ברכה פלונית, מותר לענות אמן, אלא שאינו חייב בדבר (כן משמע באור זרוע ח"א קצג).

אחר כותי

אחר כותי המברך אין עונין אמן עד שישמע כל הברכה (משנה ברכות נא ב), שמא בירך להר גריזים (רש"י שם ד"ה עונין אמן). ודוקא בימיהם, אבל בזמן הזה לאחר שבדקו ומצאו שעובדים ליונה (ראה בערך כותים) אין עונים אחר כותי כלל, אפילו שמעו כל הברכה מפיו (פירוש המשניות לרמב"ם שם; רמב"ם ושו"ע שם); ויש אומרים שאם שמעו כל הברכה, ושמעו שמברך לשם שמים, אף בזמן הזה עונים אחר כותי המברך (רבנו יונה שם; טור שם; באור הגר"א שם סק"ה).

אחר אפיקורס

אפיקורס דינו ככותי (רמב"ם ושו"ע שם).

אחר גוי

נחלקו ראשונים בעניית אמן לאחר גוי:

• יש אומרים שעונים אפילו כשלא שמעו כל הברכה מפיו (רא"ש שם; טור או"ח רטו).

• ויש אומרים שאף אחר גוי אין עונים עד שישמעו כל הברכה מפיו (רבנו יונה שם, בשם מורו; רמ"א או"ח רטו ב), אבל אם שמעו כל הברכה עונים, שאין דרכו של גוי לכוין לעבודה זרה כשמזכיר השם (רבנו יונה שם), אלא שאין חיוב לענות אמן אחר ברכת גוי (ט"ז שם סק"ג).

• ויש אומרים שאפילו אם שמעו כל הברכה מפי גוי, אין עונים אחריו אמן (רמב"ם שם)^[3].

אחר תינוק

אין עונים אמן אחר תינוק המברך כדי להתלמד (ברכות נג ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם ג), אבל אם ברך לפטור עצמו, כל שהוא בן חינוך עונים אחריו (רא"ש שם, בשם הראב"ד, על פי הגמ' שם; שו"ע שם).

המשנה ממטבע הברכות והמברך ברכה שאינה צריכה

המשנה ממטבע הברכות, או המברך ברכה-שאינה-צריכה (ראה בערכו), אין עונים אחריהם אמן (רמב"ם שם יג,טו; שו"ע שם ב,ד).

אחר ברכת עצמו

אחר ברכות עצמו לא יענה אמן (ירושלמי ברכות ה ד; שו"ע או"ח רטו א), מלבד אחר ברכת בונה ירושלים שבברכת המזון (ברכות מה ב), ונחלקו בפירושו:

• יש אומרים שבה בלבד אמרו, לפי שהיא סוף הברכות שבברכת המזון, שברכת הטוב והמטיב אינה מן התורה (ראה בערך ברכת המזון), ולעשות היכר לדבר (תוספות שם ד"ה הא, שכן נהגו; רבנו יונה שם; רמ"א שם, וכתב: וכן המנהג פשוט במדינות אלה ואין לשנות; ערוך השלחן שם ד).

• ויש אומרים שאמרו כן בכל ברכה שבאה בסוף, להודיע שכבר נשלמו כל ברכותיו, כגון ברכת השכיבנו בסוף ברכות קריאת שמע בערבית, וברכת ישתבח בשחרית, ולא נקטו "בונה ירושלים" אלא לדוגמא (רש"י שם ד"ה הא בבונה ירושלים; תוספות שם, בשם רבנו חננאל והלכות גדולות; רא"ש שם ז י, בשמם; רמב"ם ברכות א טז; המחבר או"ח רטו א).

לדעה השניה, נחלקו בדין ברכת האהבה:

• יש שכתבו שיש לענות אחריה אמן (אור זרוע ח"א קצ, בשם ירושלמי ברכות ה; אוצר הגאונים רצה, בשם רב נחשון גאון).

• ויש שכתבו שאין לענות אמן בברכה הבאה לפני המעשה, כגון ברכת האהבה וברכות שמברכים לפני קריאת מגילה והדלקת נר חנוכה, למען לא יפסיק באמן בין ברכה ובין הדבר שבירך עליו (רמב"ם שם יז).

כמו-כן נחלקו לדעה השניה בברכה שאיננה סמוכה לחברתה, אבל היא מסיימת ענין, כגון ברכת ישתבח, וברכה-מעין-שלש:

• יש שכתבו שיש לענות אחריה אמן (רא"ש שם ז י, בשם רבנו חננאל, הלכות גדולות, רב יהודאי ורב האי).

• ויש שכתבו שאין לעשות כן (רמב"ם שם יח).

ענייה זו איננה חובה אלא היתר (ערוך השלחן שם), ומנהגים שונים נוהגים בעם ישראל באמירתה^[4].

אם סיים עם החזן או אדם אחר אותה ברכה בבת אחת לא יענה אמן, כי זה בבחינת עונה אמן אחר ברכותיו, ומכל מקום אם סיים עם החזן ברכת ישתבח וברכות דומות - שלדעת פוסקים עונה עליהם אמן אפילו אחר ברכת עצמו (ראה לעיל) - מותר לענות אמן (מגן אברהם נא סק"ב; משנה ברורה שם סק"ג). וכן אם החזן סיים ברכה אחרת, והוא אמר ברכה אחרת - מותר לענות אמן על ברכת חברו (מגן אברהם ומשנה ברורה שם).

הנכנס בזמן זימון

הנכנס כשאחרים מזמנים (ראה בערך זמון) והיו עונים אחר המברך ברוך שאכלנו משלו, עונה אחריהם אמן (ברכות מה ב; רמב"ם ברכות ה יז; טוש"ע או"ח קצח א).

בברכו

• יש מי שאומר שיש לצבור לענות אמן לאחר שהש"ץ אומר "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" (שער אפרים ד), וכוונת המלה "אמן" - אמת השבח הזה (פרי מגדים או"ח נז אשל אברהם סק"א); ויש מי שאומר שאינו צריך לעשות כן, שכיון שכבר אמרו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" למה יאמרו פעם שניה אמן (פרי מגדים שם; חיי אדם יח ה).

• צבור שלא שמע הש"ץ כשאומר ברכו, יענו אחריו אמן (בית יוסף או"ח קלט ו, בשם רבנו יונה; רמ"א שם).

• אם אמר השליח צבור ברכו בלחש, ואחד מהקהל לא שמע ממנו ברכו, אלא את עניית הקהל - יש אומרים שעונה אחריהם אמן (מגן אברהם נז סק"א); ויש אומרים שאף הוא עונה "ברוך ה' המבורך", אלא אם כן שמע רק עניית הש"ץ "ברוך ה' המבורך", ואז עונה אמן (אליה רבה או"ח קלט סק"א; שולחן ערוך הרב שם נז ב; משנה ברורה שם סק"ב).

הפסקה לאמן באמצע קריאת שמע

אמן שאחר ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה שבשמונה עשרה חשובות ביותר, לפי שברכת האל הקדוש היא סוף שבח של שלש ראשונות, וברכת שומע תפלה היא סוף התפלות האמצעיות (בית יוסף או"ח סו ג, בשם מהר"י אבוהב), ולכן מפסיק לעניית אמן אחר ברכות אלו אפילו באמצע קריאת שמע (סמ"ק קד; טור ורמ"א שם).

אף לעניית אמן של קדיש מפסיקים בקריאת שמע (סמ"ק שם; טוש"ע שם), במה דברים אמורים בענית "אמן יהא שמיה רבה" עד "יתברך", ואמן שאחר "דאמירן בעלמא", שהם מעיקר הקדיש, אבל שאר האמנים שאינם אלא מנהג - לא יענה (ערוך השלחן שם ו).

מעלתו

כל העונה אמן בכל כחו – בכל כוונתו (רש"י) - פותחין לו שערי גן עדן (שבת קיט ב).

גדול העונה אמן יותר מן המברך (ברכות נג ב. וראה ספר חסידים אות יט).

וילמד בניו הקטנים שיענו אמן, כי מיד שהתינוק עונה אמן, יש לו חלק לעולם הבא (רמ"א או"ח קכד ז, בשם כלבו).

ומי ששומע ברכה ואינו עונה אמן – עונשו גדול (חיי אדם ו א. וראה כף החיים קכד ל).

סדר ענייתה

אין עונין לא אמן חטופה, ולא אמן קטופה, ולא אמן יתומה (ברכות מז א):

אמן חטופה

שלושה פירושים נאמרו בה:

• שקורין את האל"ף בחטף ולא בקמץ (רש"י שם ד"ה חטופה).

• שממהר לענות אמן קודם שיסיים המברך (ערוך אמן ב).

• שחוטף ואינו מאריך בין האל"ף להמ"ם, ובין המ"ם להנו"ן (אשכול (אויערבך) ח"א 56, בשם גאון).

אמן קטופה

שני פירושים נאמרו בה:

• שמחסר קריאת הנו"ן ואינו מוציאה בפה שתהא ניכרת (רש"י שם ד"ה קטופה), ולאו דוקא הנו"ן, אלא הוא הדין האל"ף והמ"ם (ב"ח שם).

• שמפסיק האמן לשנים (ערוך שם).

אמן יתומה

שני פירושים נאמרו בה:

• שחייב בעצמו לברך ועונה אמן, אבל אינו יודע על מה הוא עונה (רמב"ם ברכות א יד), ואף על פי שיודע איזו ברכה מברך, כל שלא שמע הברכה הרי זו אמן יתומה (ערוך שם, בשם רבינו נסים; שו"ע או"ח קכד ח); ויש אומרים שאינו נקרא אמן יתומה אלא כשאינו יודע הברכה, אבל אם יודע הברכה ולא שמעה, אינו בכלל אמן יתומה (רש"י שם ד"ה יתומה; תוספות שם ד"ה אמן)^[5]. אבל אם אינו חייב ברכה זו, ואין המברך מוציאו ידי חובתו, כגון בברכות של קריאת התורה, או של השליח צבור בתפלת שמונה עשרה והעונה כבר התפלל, עונה אמן אף על פי שאינו יודע איזו ברכה מברך, אלא ששומע שאחרים עונים אמן (ראה סוכה נא ב בענין אלכסנדריה של מצרים. וראה תוס' שם); ויש חולקים וסוברים שאין הבדל בין ברכת חובה לברכה אחרת, אלא כל שיודע הברכה אף על פי שלא שמע אותה עונה אמן, וכשאינו יודע איזו ברכה אומר המברך, הרי זו אמן יתומה (רש"י ותוס' ברכות שם; רמ"א בשו"ע, בשם יש מחמירין. ועי' אור זרוע ח"א סי' קצג).

• שלאחר זמן מרובה שסיים הברכה עונה אמן (אבודרהם שמונה עשרה ד"ה וחוזר שליח צבור; בית יוסף שם, בשמו), ולפיכך לא ימתין, אלא מיד שכלתה הברכה יענה אמן (רמ"א שם), והיינו תוך כדי דיבור של הברכה (פרי מגדים שם אשל אברהם ס"ק יד); ויש אומרים שהוא בתוך כדי דיבור של עניית האמן בידי השומעים (באור הלכה שם ד"ה מיד שכלה).

אמן קצרה

לא יענה אמן קצרה (רמב"ם ברכות א יד; שו"ע שם) אלא ארוכה קצת כדי שעור שיוכל לומר "אל מלך נאמן" (שו"ע שם) - וכל המאריך באמן מאריכים לו ימיו ושנותיו (ברכות מז א) - ומכל מקום לא יאריך בה יותר מדאי (רמב"ם ושו"ע שם), לפי שאין קריאת התיבה נשמעת כשמאריך בה יותר מדאי (תוספות שם ד"ה כל; שו"ע שם).

הגבהת הקול

העונה אמן לא יגביה קולו יותר מן המברך, שנאמר (תהלים לד ד) גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו (ברכות מה א; רמב"ם שם; טוש"ע שם יב).

אמן שתי פעמים

נחלקו הפוסקים בענין ענית אמן שתי פעמים על ברכה:

• יש אוסרים, שנראה כמודה לשתי רשויות (ירושלמי מגילה ד י; אהל מועד, קריאת שמע א ז; בית יוסף או"ח סא, בשמו; רמ"א שם יב).

• ויש מתירים, שכן מצינו בדוד שאמר: בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן (תהלים פט נג. בית יוסף שם).

• ויש מחלקים בין "אמן אמן" שאסור ל"אמן ואמן" שמותר (לבוש שם יב).

• ויש שמחלקים שביחיד מותר ובצבור אסור (קרבן העדה ושיירי קרבן שם).

• ויש שהעירו על האיסור, שהרי נאמר: וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן (נחמיה ח ו. באור הגר"א שם יב ד"ה י"א).

כונתה

• בברכת כהנים כוונת האמן - הלואי שיהי כן (סוטה לט ב; רמב"ם נשיאת כפים יד ג).

• וכן בקדיש (מגן אברהם קכד סק"י).

• בברכות של הודאה ושבח, כגון ברכת אלהי נשמה, יכוין אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה (טוש"ע שם ו; ב"ח שם, בשם סידור ר' הירץ); ויש אומרים שגם שם יכוין הלואי שיהי כן (כן משמע בתוספת מעשה רב יד, בשם הגר"א).

• בברכות של תפלה ובקשה, כגון בברכות האמצעיות של שמונה עשרה, יכוין כונה כפולה: אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה, והלואי שיהי כן (ב"ח שם, בשם סידור ר' הירץ; מגן אברהם שם, בשמו; ט"ז שם סק"ג); ויש אומרים שגם שם יכוין רק הלואי שיהי כן (כן משמע בתוספות מעשה רב שם, בשם הגר"א).

יש שכתבו שמכיוון שאמן היא ראשי תיבות של "אל מלך נאמן" (שבת קיט ב), לכן העונה אמן צריך שיהרהר בה כך (תוספות שם ד"ה א"ר).

אמן כברכה

העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך (רמב"ם ברכות א יא), שכשם שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו, אף בברכה כך (צפנת פענח שם). לפיכך:

השומע ממי שאינו מחויב, והיא אינה ברכה לבטלה

כשהברכה לא היתה לבטלה, אף על פי שהמברך אינו חייב, כגון מי שהיה חולה ונתרפא ואמרו אחרים ברכה לה' וענה אמן, אף על פי שהוא בלבד חייב בברכת-הגומל, מכל מקום כיון שמותר להם להודות לה' ואינה ברכה לבטלה, יצא (טור או"ח ריט, בשם הרא"ש).

השומע ממי שאינו מחויב, והיא ברכה לבטלה

• יש סוברים שהמחוייב ברכה ושמע אפילו ממי שאינו מחוייב, כקטן וכיוצא, וענה אמן, יצא ידי חובתו (ירושלמי ברכות ג ג), כשם שהעונה אמן אחר שבועת גוי או קטן חייב (אור שמח קריאת שמע ד ח).

• ויש אומרים שאינו יוצא ידי חובתו אלא אם כן היה המברך חייב באותה ברכה (רמב"ם שם), אבל אם אינו חייב כגון שהמברך לא אכל ושתה והעונה אוכל ושותה, לא יצא אפילו כשענה אמן, כיון שהברכה היתה לבטלה (מגן אברהם ריג סק"ז).

בבציעה

אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים (ברכות מז א; טוש"ע או"ח קסז טז), לפי שעניית אמן מן הברכה היא, וצריך שתכלה קודם בציעה (רש"י שם ד"ה עד שיכלה).

בתפלה

אם בעוד הוא מתפלל סיים שליח צבור ברכה, וקודם שכלתה אמן מפי רוב הצבור סיים תפלתו, עונה עמהם אמן (תרומת הדשן קיט; שו"ע שם קכד יא), לפי שעניית אמן היא גם כן מכלל הברכה, וכשעונים אמן הרי זה כגומרים עתה את עצם הברכה (תרומת הדשן שם).

מטעם זה יש אומרים שאף אם כל הצבור גמרו לומר אמן יוכל לענות, שהרי זה כאילו גמרו עתה הברכה עצמה (ט"ז שם סק"ו).

כונת המברך והעונה

עניית אמן מכלל הברכה היא (אור זרוע ח"א קצב), ולפיכך:

• המברך צריך להתכוין לאמן שעונים אחריו (רמ"א או"ח קסז ב).

• השומע צריך שיתכוין להוציא את המברך באמן (אור זרוע שם).

ויש מי שהסתפק בעיקר דין זה, שכל המברך ברכה אין צריך לאמן שאחריה כלל, ואינו צריך לומר אמן לאחר ברכתו (ביאור הלכה שם ד"ה והמברך).

בהר הבית

אין עונים אמן במקדש - היינו כל הר הבית (משנה תענית טו ב) - אלא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שנאמר: קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ (נחמיה ט ה), היינו שהמברך אומר: ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, והשומעים עונים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (ברכות סג א, ורש"י ד"ה ויברכו; רמב"ם תעניות ד טו).

ונחלקו ראשונים: יש אומרים שבזמן בית שני הוא שלא ענו אמן, ועזרא הוא שתיקן זה (רש"י תענית טז ב ד"ה מנין, ויומא סט ב ד"ה ויברך); ויש אומרים שאף בבית ראשון לא ענו אמן (תוספות ישנים וריטב"א יומא שם).

ובתפלה בלבד אין עונים אמן במקדש, אבל בשאר ברכות עונים אמן, כמו שמצינו לגבי ברכת התורה, שכתוב: וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה' הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל, וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן [שם ח ו].

טעם הדין

יש אומרים שלפי שהאריכו במטבע הברכה ואמרו "ברוך ה' אלהי ישראל" וכו' הוצרכו להאריך בענייה (תוספות יום טוב סוטה ז ו); ויש אומרים להיפך, שלפי שהאריכו בענייה, הוצרכו להאריך במטבע הברכה (שיטה מקובצת ברכות סג א).

בברכת כהנים

גם אחר ברכת כהנים לא היו עונים אמן (סוטה מ ב), ונחלקו ראשונים בענייה: יש אומרים שענו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מיד כששמעו את השם (תוספות שם ד"ה וכל); ויש אומרים שענו אחר שהשלימו הכהנים ברכתם: "ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם" (רמב"ם נשיאת כפים יד ט).

הערות שוליים