מיקרופדיה תלמודית:וסת

הגדרה^[1] - דרך הנשים לראות דם נדה (ראה ערכו) בזמנים קבועים

גדרו, קביעותו וחזקתו

פירוש המושג

וסת מובנו חוק ודרך ומנהג (ראה נדרים סו א, ובבא בתרא קמו א, ורשב"ם שם. וראה ערוך ערך וסת וערוך השלם שם), או שמובנו זמן ומועד (ריטב"א שבועות יח ב, בשם הרמ"ה; וראה רמ"א יו"ד קפד א), ונקרא שם זה לדרך האשה לראות דם, והוא הנקרא בתורה אֹרַח כַּנָּשִׁים (בראשית יח יא), דֶרֶךְ נָשִׁים (שם לא לה), ועֶת נִדָּתָהּ (ויקרא טו כה, וראה שם באבן עזרא).

סוגי קביעות

רוב הנשים יש להן וסתות לראות בזמן ידוע (טוש"ע יו"ד קפד א), כל אחת לפי זמנה (טור שם). יש שיש לה יום קבוע לראייתה, וזה הנקרא וסת הימים, ויש שהיא מרגישה קודם שיבוא הדם, וזה נקרא וסת הגוף, ויש שאין לה וסת כלל, ואינה רואה ביום קבוע, ולא מרגשת עד שיבוא הדם (הלכות נדה לרמב"ן ה א, וראה רמב"ם איסורי ביאה ח א. וראה בפרקים הבאים).

סתם וסת - של נשים שלא קבעו להן זמן (ב"ח יו"ד קפד, וש"ך שם סק"ב) - הוא משלשים יום לשלשים יום (טור יו"ד קפד וקפט, ושו"ע קפט א), והוא הנקרא עונה בינונית (טוש"ע קפט שם, וראה להלן: עונה בינונית).

קביעת הוסת

אשה קובעת וסת בשלש פעמים (נדה סג ב; רמב"ם איסורי ביאה ח ד; טוש"ע יו"ד קפט ב), ואף שנחלקו תנאים בכל קביעת חזקה, שלרבי נקבעת בשתי פעמים, ולרבן שמעון בן גמליאל בשלש (ראה ערך חזקה), בוסתות הלכה כרבן שמעון בן גמליאל (יבמות סד ב), ויש מהראשונים סובר שבוסת אף לרבי צריך שלש פעמים (רז"ה בהשגות לבעלי הנפש תיקון הוסתות יח).

בוסת הגוף אמר שמואל בשם חכמים שנקבע בפעם אחת (נדה סג ב), ופירשו ראשונים שדעתם כרבי, אבל לרבן שמעון בן גמליאל צריך שלש פעמים (תוספות שם ד"ה לימים; תורת הבית ז ג, ומשמרת הבית שם, ועוד). ויש מפרשים שחכמים חלקו על רבי, ולרבי נקבע בשתי פעמים (רא"ה בבדק הבית שם). הלכה שאף וסת הגוף נקבע בשלש פעמים (נדה סג א; טוש"ע יו"ד קפט יט, וראה רמב"ם שם ב וד).

חזקת אורח בזמנו בא

אשה שיש לה וסת קבוע, שלא בשעת וסתה הרי היא בחזקת טהורה לבעלה, ואינה צריכה בדיקה (רמב"ם איסורי ביאה ד ט, על פי נדה טו א ויא ב; הלכות נדה לרמב"ן ה ג; טוש"ע יו"ד קפד א. וראה ערך בדיקת אשה), אבל בשעת וסתה הרי היא בחזקת רואה דם, שכן אורח בזמנו בא (נדה טז א ועוד. וראה ערך אורח בזמנו בא).

חזקה זו נאמרה בשלשה מובנים: א) לשעבר, שהיא בחזקה שראתה בשעת וסתה; ב) להבא, שחוששים שתראה בשעת וסתה; ג) לבירור, שכשהיא רואה בשעת וסתה, נתברר הדבר שמחמת הוסת ראתה.

לשעבר - חיוב בדיקה בשעת הוסת

בחזקת הוסת לשעבר, נחלקו תנאים ואמוראים:

• יש סוברים וסתות דאורייתא (ראה נדה טו א וטז א^[2]), היינו הלכה למשה מסיני (רש"י שם טו א ד"ה דאורייתא; רא"ש נדה א א), שאף שאין האשה טמאה עד שתראה או עד שתרגיש ביציאת הדם (ראה ערך נדה וערך זבה), כיון שעברה שעת וסתה - ודאי ראתה (תוספות שם טו א ד"ה אפילו; רא"ש שם; תורת הבית ז ג), או שיש להסתפק שמא ראתה (רש"י שם טו א ד"ה דאורייתא), כי חזקה אורח בזמנו בא (נדה טז א).

לפיכך אשה שהגיעה שעת וסתה, צריכה לבדוק עצמה מן התורה (נדה ט א, ורש"י ד"ה וסתות. וראה ערך בדיקת אשה), ואם לא בדקה, אפילו בדקה אחר כך ומצאה טהורה - טמאה (נדה שם), אלא אם כן בדקה עצמה מיד (ראה ערך נדה. שם טז א), ואם בדקה ומצאה טמאה, אפילו אחר שיעור זה, טמאה משעת וסתה (נדה שם ורש"י ד"ה חוששת), ואינה יודעת יום ראייתה ואימתי היא באחד עשר יום שבין נדה לנדה (ראה רש"י שם ו א ד"ה מקולקלת; תוספות שם ד"ה וחוששת; תוספות הרא"ש שם. וראה ערך ימי נדה; ימי זיבה).

• ויש סוברים וסתות דרבנן (ראה נדה טו א וטז א^[3]), ולא החמירו אלא לבדוק בשעת וסתה (רש"י שם טז א ד"ה וסתות, ותוספות שם סו ד"ה ורב נחמן), ואסור לבוא עליה עד שתאמר שטהורה (טוש"ע יו"ד קפד יא), אבל אם לא בדקה, ולבסוף בדקה ומצאה טהורה - טהורה (נדה שם), שחזקה אורח בזמנו בא אינה אלא בספק (טור שם), וכיון שמצאה טהורה אומרים שהאורח לא בא (תורת הבית ז ג), ואם כשבדקה מצאה טמאה, טמאה משעת וסתה (נדה שם), אלא שאינה מטמאה את בועלה למפרע (רמב"ם איסורי ביאה ח יג), ומונה ימי נדה משעה שראתה (תוספות שם ד"ה אלמא; רמב"ם שם).

לדעה זו, לא בדקה עצמה כלל, יש מהראשונים סוברים שטהורה לבעלה (ר"ן על הרי"ף שבועות ה א, בדעת הרי"ף והרמב"ם; דעה א בשו"ע יו"ד קפד ט), ויש סוברים שהיא בחזקת טמאה עד שתבדוק (בעלי הנפש תיקון הוסתות; הלכות נדה לרמב"ן ה יא; תורת הבית ז ב וג; מאירי נדה טז א; טור יו"ד קפד; שו"ע שם ט בשם יש אומרים, וקפט ד), וכן נוהגים (רמ"א שם קפד ט).

סיבות נגד החזקה

בדעת הסוברים שוסתות מדרבנן כתבו האחרונים כמה טעמים:

• כיון שכנגד חזקת אורח בזמנו בא יש חזקת טהרה של האשה (שו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא נה - נו).

• כיון שחזקת הוסת חזקה העשויה להשתנות היא (חוות דעת קפג. וראה להלן: במסולקות דמים).

• לפי שלא נתבררה, כי אפשר שהראיה נגרמה על ידי מקרי הגוף, ובאשה היושבת תחת בעלה יש לתלות שלא ראתה מחמת שנתעברה (פרדס רמונים בפתיחה ביאורי וסתות ו; חזון איש יו"ד פ סק"ז).

• שמן התורה אין האשה טמאה אלא בהרגשה (ערוך השלחן יו"ד קפד ד, וראה ערך נדה).

הלכה וסתות דרבנן (רמב"ם איסורי ביאה ח יד, ומשכב ומושב ג ט; בעלי הנפש תיקון הוסתות; תורת הבית ז ג; תוספות נדה טז א ד"ה ור"נ; רא"ש נדה א א; בית יוסף יו"ד קפד, ובש"ך שם סק"ה שכן הסכמת רוב הפוסקים והאחרונים), וטומאתם מספק (רמב"ם משכב ומושב שם).

להבא - פרישה סמוך לוסת

אסור לבוא על האשה סמוך לוסתה - היינו בעונה שהיא רגילה לראות בה (ראה להלן: בעונת הוסת) - שמא תראה בשעת תשמיש, שנאמר: וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם (ויקרא טו לא), וסמוך לו וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ (שם לג), מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן (שבועות יח ב ועוד; רמב"ם איסורי ביאה ד יב; טוש"ע יו"ד קפד ב).

בחיוב הפרישה נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שלסוברים וסתות דאורייתא, אף זה מן התורה, ולסוברים וסתות דרבנן אף זה מדרבנן, והכתוב אינו אלא אסמכתא (ראה ערכו. בעלי הנפש תיקון הוסתות; תורת הבית ז ג; תוספות יבמות סב ב ד"ה חייב; מגיד משנה איסורי ביאה ד יב, ועוד).

• יש סוברים שסמוך ממש לשעת וסתה לדברי הכל הפרישה מן התורה (רא"ה בבדק הבית שם; ריטב"א שבועות שם ד"ה ונ"ל. וראה חכמת אדם כלל קח בבינת אדם סק"א), אבל הפרישה מתחילה העונה תלויה במחלוקת אם וסתות דאורייתא או דרבנן (רא"ה שם).

• ויש ראשונים שנראה מדבריהם, שאף שוסתות דרבנן, הפרישה סמוך לוסת היא מן התורה (רא"ש יבמות ו ט, ואור זרוע א שנח, בשם רבנו תם, שהוא מן התורה, והרא"ש נדה א א, ובאור זרוע שנה פסקו שוסתות דרבנן; וראה שו"ת נודע ביהודה קמא יו"ד נה - נו, וערוך השלחן קפד יב, בדעת הרמב"ם)^[4].

ופירשו אחרונים, שחזקת טהרה (ראה לעיל בטעם שוסתות דרבנן) אינה אלא לשעבר, שחזקתה שעדיין לא ראתה, אבל אינה להבא, שהרי לא תהיה טהורה לעולם (נודע ביהודה שם, על פי גטין כח ב. וראה ערך חזקה), וכן מה שמן התורה כיון שלא הרגישה טהורה (ראה לעיל שם), אבל להבא יש לחוש שמא תרגיש (ערוך השלחן שם).

איסור קריבה סמוך לוסת

נחלקו ראשונים אם סמוך לוסתה אסור גם קריבה, כחיבוק ונישוק (ראה ערך נדה. וראה ערך גלוי עריות: קריבה לעריות), וכן שלא יגע בה ולא יאכל עמה (ראה ערכים הנ"ל, וערך שמנה עשר דבר).

• לסוברים שהפרישה מדרבנן (ראה לעיל), לא אסרו אלא תשמיש (תורת הבית ז ב; הלכות נדה לרמב"ן ח י, בשם מקצת בעלי הוראה; מגיד משנה והגהות מיימוניות איסורי ביאה ד יב; טוש"ע יו"ד קפד ב), ואפילו חיבוק ונישוק מותר (בית יוסף שם; ש"ך שם סק"ו; שו"ת רדב"ז א קסג), שלא גזרו אלא על דבר שבנדה עצמה הוא איסור כרת, או שחששו שמא על ידו תראה דם (רדב"ז שם), וגם אין לחשוש שמא יבוא עליה, כיון שהתשמיש עצמו אינו אסור אלא מדרבנן (ב"ח שם. וראה בית יוסף וש"ך שם סק"ו, ושו"ע הרב סק"ו, אלא שהב"ח ועוד כתבו שהמחמיר תבוא עליו ברכה).

• ולסוברים שהפרישה מן התורה (ראה לעיל), כל קריבה אסורה כנדה עצמה (ראה תורת הבית שם, וכן ברמב"ן שם, וראה בית יוסף שם וט"ז סק"ג).

• ויש שכתבו, שאפילו אם הפרישה מדרבנן לא התירו אלא מה שגם בנדה עצמה אינו אלא מדרבנן, אבל חיבוק ונישוק אסור (תרומת הדשן רנ. וראה ערך נדה), או לפי שמביאים לידי חשק (ט"ז שם סק"ג).

פרישה ביוצא לדרך

וכן נחלקו במקום שיש מצוה לפקוד את אשתו, כגון בשעה שיוצא לדרך (יבמות סב ב. וראה ערך שאר כסות ועונה), ואפילו סמוך לוסתה (ראה יבמות שם לגירסת רש"י), ויש אומרים שהוא הדין בליל טבילתה (שו"ת כנסת יחזקאל לג^[5]):

• לסוברים שהפרישה מדרבנן, חייב לפקדה אפילו בתשמיש, שלא גזרו במקום מצוה (בעלי הנפש שער הפרישה ושער תיקון הוסתות ושער הקדושה; תורת הבית ז ב, ועוד ראשונים; סמ"ג לא תעשה קיא בשם רבי שמשון איש ירושלים; טור ובית יוסף ורמ"א קפד י, וט"ז ס"ק יד), אלא שהמחמיר לפקדה בדברי ריצוי - או בחיבוק ונישוק (ש"ך שם ס"ק כז) - תבא עליו ברכה (סמ"ג שם; בית יוסף ורמ"א שם).

• לסוברים שהפרישה מן התורה, חייב לפקדה בדברי ריצוי, אבל תשמיש אסור (רבינו תם בספר הישר ט (מה), וברז"ה בהשגות לבעלי הנפש אות א; תורת הבית שם, בשם יש אומרים; ספר התרומה נדה צג).

• ויש מהראשונים שסובר שאפילו אם וסתות דאורייתא מכל מקום התירו לו תשמיש, שהכתוב מבטיחו שלא יבוא בכך לידי חטא (ריטב"א שבועות שם ד"ה ת"ר. וראה ערך שאר כסות ועונה).

• ויש מהראשונים שנראה מדבריו שאפילו אם הפרישה מדרבנן, לא התירו תשמיש (ראה משמרת הבית שם בדעת הרז"ה, וראה תוספות יבמות סב ב ד"ה חייב, וראה באור הגר"א יו"ד קפד ס"ק כב).

לבירור - טומאה למפרע

אשה שיש לה וסת קבוע - בין וסת הימים ובין וסת הגוף (נדה סג א) - דיה שעתה (נדה ב א ורש"י, ושם סג א וסח א), שאם בדקה בשעת וסתה ומצאה טמאה, אין אומרים שראתה לפני הוסת, שאורח בזמנו בא (רש"י שם ב א ד"ה דיה. וראה ערך טמאה למפרע).

בגמרא אמרו שזו דעת רבי דוסא, אבל חכמים סוברים שאף זו מטמאה למפרע מעת לעת (שם ד ב, וראה שם ט ב). להלכה לרוב הראשונים דיה שעתה (תוספות נדה טז א ד"ה וחוששת; רמב"ם איסורי ביאה ט ד, ומטמאי משכב ומושב ג ה), ויש פוסקים שמטמאה מעת לעת (רשב"ץ לנדה שם, בשם יש פוסקים).

ברואה מחמת תשמיש

וכן אשה שראתה דם מחמת תשמיש, שאם תראה שלש פעמים אסורה לבעלה (ראה להלן: רואה מחמת תשמיש), אם יש לה וסת קבוע, והיה התשמיש סמוך לוסתה, תולים ראייתה בוסתה ולא מחמת תשמיש (נדה סו א; רמב"ם איסורי ביאה ד כ; טוש"ע יו"ד קפז ד), וכן אם ראתה שלא בשעת וסתה, יש אומרים שתולה הדם בסיבה אחרת ואינו דם נדה (מרדכי שבועות תשלה, לפירוש התרומת הדשן ב מז, וש"ך יו"ד קפז סק"כ).

ברואה מחמת מכה

וכן הרואה דם מחמת מכה שיש לה במעיה, שהיא טהורה (ראה ערך נדה), אם ראתה ביום וסתה חוששת לוסתה (ראה נדה טז א. וראה ערך הנ"ל פרטי הדינים).

לחשבון ימי נדה וזיבה

חזקת הוסת נאמרה גם לענין ימי נדה וימי זיבה, לראשונים הסוברים שמיום שייקבע לה וסת עד שתמות או עד שייעקר הוסת תספור לעולם שבעת ימי נדה ואחריהם אחד עשר ימי זיבה (ראה רמב"ם שם ו ו, ושם ח ג. וראה ערך ימי נדה, ימי זיבה).

ופירשו אחרונים, שאף על פי שוסתות דרבנן וחשבון הימים הוא מן התורה, לא אמרו וסתות דרבנן אלא לענין שנאמר שלעולם תראה כשהגיע יום וסתה (ראה לעיל), אבל כשהיא רואה בשעת וסתה אנו אומרים שמחמת הוסת ראתה, שחזקה היא מן התורה, ואנו חושבים אותה לנדה ולא לזבה (חוות דעת קפג באורים סק"ב. וראה חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם שם ד יב).

ספק וסת

בספק וסת, כתבו ראשונים, שכיון שוסתות דרבנן - הולכים להקל (ראה להלן: על ידי אונס; עונת הוסת, ועוד).

על ספק בעקירת הוסת, ראה להלן: עקירתו ושינויו.

וסת הימים

קביעת וסת הימים תיתכן בשלשה אופנים: א) בהפלגות שוות; ב) בימים שוים; ג) בדילוג או בסירוג שוה (ראה בעלי הנפש תיקון הוסתות, כעין זה)^[6].

הפלגה

בהפלגות - כגון שלמודה לראות מעשרים יום לעשרים יום, או משלשים יום לשלשים יום (תוספות בבא קמא לז ב ד"ה יום, על פי נדה סג ב; בעלי הנפש תיקון הוסתות; הלכות נדה לרמב"ן ה יב; תורת הבית ז ג; טוש"ע יו"ד קפט ב).

קביעת הפלגה

וכתבו ראשונים, שאין וסת ההפלגות נקבע עד שתראה ד' פעמים, כגון שראתה היום, ולסוף עשרים יום, ולסוף עוד עשרים יום, ולסוף עוד עשרים יום, לפי שראייה ראשונה לא ראתה בהפלגה (ראשונים הנ"ל; טוש"ע שם, וראה באור הגר"א שם סק"א. וראה להלן: עונת הוסת, חישוב ההפלגות).

ויש ראשונים שכתבו שגם וסת ההפלגות נקבע בשלש ראיות (רא"ה בבדק הבית שם).

ימי החודש

וכן האשה קובעת וסת לימי החודש, כגון שראתה בא' ניסן ובא' אייר ובא' סיון, קבעה וסת לראשי חדשים, והוא הדין בכל אחד מימי החודש, ואף שאין הפלגותיה שוות, שהרי חודש אחד מלא ואחד חסר (ראשונים הנ"ל; טוש"ע שם ו), לפי שקביעות החודש גורמת לאשה שתראה (תוספות בבא קמא לז ב ד"ה יום, ונדה לט ב ד"ה אלמא; רא"ש נדה ט ג), שכן מצינו שמקרי הגוף תלויים במעשה בית דין (משמרת הבית שם)^[7].

• יש מהראשונים שכתב שאינה קובעת אלא בחדשים שוים, שההפלגות שוות (רמב"ן נדה סד א ד"ה ראתה [מה' הרשלר עמ' רלג])^[8].

• ויש שסובר, שאפילו לאומרים שקובעת לימי החודש, אין קידוש החודש גורם שתראה, אלא מולד הלבנה (ראה ערך קדוש החודש), ויש כאן השואה לימי החודש שאחר המולד (רא"ה בבדק הבית שם; ר"ן נדה שם ד"ה ראתה, בשמו).

ימי השבוע

אף היום בשבוע גורם וסת, כגון שראתה שלש פעמים באחד בשבת (תוספות בבא קמא שם; רמב"ן שם [מה' הרשלר עמ' רלב], ורשב"א נדה שם ד"ה ואיכא, ובתורת הבית ז ג דף ט א, בשם רבותינו הצרפתים; טוש"ע יו"ד קפט ו)^[9].

וכתבו אחרונים שלפי דין התלמוד שאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה (ראה ערך ימי נדה; ימי זיבה), אינה קובעת וסת אלא כשראתה בדילוגים של ג' שבועות (פרישה שם סק"ח; ראה ב"ח שם, וש"ך שם ס"ק יד)^[10].

בזמן הזה אשה קובעת וסת אף בימי נדה וזיבה (ראה ערך ימי נדה; ימי זיבה), ואפילו ראתה ג' שבועות בזה אחר זה באחד בשבת - קבעה וסת באחד בשבת (פרישה שם; ערוך השלחן שם יג).

וסת החודש בדילוג

ראתה בט"ו לחודש זה, ט"ז לחודש שלאחריו, וי"ז לחודש שלאחריו, נחלקו אמוראים:

• רב אמר קבעה לה וסת לדילוג (נדה סד א), בשלש ראיות, ואסורה בי"ח לחודש הרביעי ובי"ט לחודש החמישי וכו' (רש"י שם ד"ה קבעה).

• ושמואל אמר אינה קובעת עד שתשלש בדילוג (נדה שם), שבתחילת ראייתה אין עדיין דילוג (רש"י שם ד"ה עד), וצריכה ארבע ראיות (טור יו"ד קפט)^[11].

אף לדעת רב, אם היה לה וסת קבוע ביום זה אינו מן המנין, שראייה זו שייכת עם ראיות שעברו, וצריכה שלש ראיות נוספות בדילוג (ראה נדה שם ורש"י ד"ה למודה).

וכן לשמואל, אם היה לה וסת קבוע ושינתה וראתה בדילוג, קובעת בג' ראיות, שאף הראשונה בדילוג ראתה (נדה שם; טוש"ע שם ז), ודוקא כשהדילוג היה שוה כגון שוסתה היה בי"ד, ודילגה וראתה בט"ו ובט"ז ובי"ז (ב"ח שם; ט"ז שם סק"ח; ש"ך שם ס"ק יח; שו"ע הרב שם כו).

להלכה יש פוסקים כרב (רבינו חננאל, הובא ברמב"ן נדה סד א ד"ה ראתה [מה' הרשלר עמ' רל], וברא"ש נדה ט ג, ובתורת הבית ז ג דף יד ב; בעלי הנפש תיקון הוסתות ג; בדק הבית שם דף ט ב; טור ושו"ע שם דעה ב), שהלכה כמותו באיסורים (בעלי הנפש שם ורמב"ן שם. וראה ערך הלכה), ויש פוסקים כשמואל (רמב"ם איסורי ביאה ח ו; הלכות נדה לרמב"ן ה יג, ובטור שם, בשם הרא"ש; שו"ע שם דעה א), שהרי נחלקו גם בשור המועד (ראה בבא קמא לז ב, וראה ערך שור המועד), והלכה כשמואל בדינים (בעלי הנפש שם בטעמם. וראה ערך הלכה).

ויש שכתבו שבוסת יש לחוש לדברי שניהם להחמיר, לפיכך אסורה ליום י"ח לחודש הרביעי שמא קבעה וסת לדילוג, וכן ליום י"ז, שמא לא קבעה (בעלי הנפש שם. וכן בשו"ע שם).

בדילוגים שוים

ראתה כ"א לחודש זה, כ"ב לחודש שני, וכ"ד לחודש השלישי, לא קבעה וסת לדילוג (נדה סד א; טוש"ע יו"ד קפט י), לפי שהדילוג הראשון יום אחד, וזה שני ימים (רש"י שם ד"ה לא), אלא שאם ראתה אחר כך בכ"ה, קבעה וסת להפלגות של ל"ב יום, אם החודשים היו אחד מלא ואחד חסר (ב"ח וש"ך שם ס"ק כג).

וסת הגוף

מיחושים מקדימים לראיית הדם

יש שקובעת וסת על ידי מקרים שיארעו בגופה (טוש"ע יו"ד קפט יט), והוא נקרא וסת הגוף (נדה סג א; הלכות נדה לרמב"ן ה א). ואלו הם הוסתות: מפהקת, ומעטשת, וחוששת בפי כריסה, ובשיפולי מעיה, ושופעת, וכמין צמרמורות אוחזים אותה (נדה שם; רמב"ם איסורי ביאה ח ב, ומשכב ומושב ג ו; טוש"ע שם).

• מפהקת, כאדם שפושט זרועותיו מחמת כובד (רש"י נדה שם ד"ה מפהקת^[12]; רא"ש נדה ט א השני; טוש"ע שם); או כאדם שפותח פיו מחמת כובד (תוספות שם ד"ה מפהקת; רא"ש שם; ערוך ערך פהק; טוש"ע שם); או כאדם שמוציא קול דרך הגרון (רא"ש שם, בשם הערוך; טור שם, בשם רבינו חננאל; שו"ע שם) מתוך המאכל שאכל (ט"ז שם ס"ק לג, וש"ך ס"ק נב. וראה להלן בגוסה).

• מעטשת, דרך מטה (הלכות נדה לרמב"ן ו ט; טוש"ע שם), או דרך החוטם (תוספות שם; מאירי ברכות כד ב)^[13].

בפיהוק או עיטוש פעם אחת אין קובעת, כי זה דרך כל האדם, אלא כשעושה כן הרבה פעמים זה אחר זה (תוספות נדה סג א ד"ה מעטשת; רא"ש שם; טוש"ע שם).

• חוששת בפי כריסה, נגד טבורה (ט"ז שם). ובשיפולי מעיה, בבית הרחם (שם), דהיינו שתמצא כבדות והמשכה באותם המקומות (פירוש המשניות לרמב"ם נדה ט ח^[14]; מאירי נדה שם ד"ה ומעתה)^[15].

• שופעת, שרגילה לראות דם טהור, ואחר כך דם טמא (נדה סג ב ורש"י. וראה ערך דם נדה)^[16].

• וכמין צמרמורות, חימום בשר כעין קדחת (מאירי שם. וראה פירוש המשניות לרמב"ם, ובאיסורי ביאה שם^[17]; רמב"ן שם; טוש"ע שם).

וכן כל כיוצא בהם (נדה שם; רמב"ם שם), כגון:

• ראשה כבד עליה, ואבריה כבדים עליה (נדה שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם);

• רותתת - שאוחז אותה כמין רתת (הלכות נדה לרמב"ן שם. וערך ערוך ערך רתת ג);

• גוסה (נדה שם), היינו שחוששת בכסלה (בעלי הנפש תיקון הוסתות ג ד"ה ומה; ומאירי שם, בשם יש מפרשים), או שרוצה להקיא (בעלי הנפש שם; תורת הבית ז ג דף יג ב; מאירי שם), או שהיו בני מעיה מגיסים והומים (הלכות נדה לרמב"ן שם).

ויש שפירשו שגוסה הוא פשיטת הזרועות מחמת כובד (התמתחות, ראה לעיל במפהקת. מאירי נדה שם), ויש שפירשו שהוא הוצאת קול מגרונו מחמת המאכל (ראה לעיל שם. ערוך ערך גס גסה, ותוספות שם בשמו). ויש שפירשו שהוא פיהוק של פתיחת הפה (ראה רש"י שם סג ב ד"ה גוסה: בלאיי"ר, ובאוצר לעזי רש"י: לפהק).

ומהראשונים יש שהוסיפו עוד: היפוך האצטומכא, כאב הראש, התנודדות, דפיקת הלב וכדומה (פירוש המשניות שם)^[18].

קביעת וסת הגוף

אירע לה אחד מאלו המקרים שלש פעמים^[19] וראתה, קבעה וסת, שבכל פעם שיבואו לה אסורה לשמש (ראה נדה שם א; הלכות נדה לרמב"ן ו ט; תורת הבית ז ג דף ח ב; טוש"ע יו"ד קפט יט. וראה להלן: עונת הוסת), שכל שינוי חוש הגוף סימן להתעוררות הדם (רא"ש נדה ט א השני, שצריך לחוש לכל הפירושים; טור שם).

פיהקה פעם אחת, ונתעטשה פעם שניה, וחששה בפי כריסה פעם שלישית - אין מצטרפים (הלכות נדה לרמב"ן שם יא; תורת הבית ז ג דף ט א ויג ב, וברשב"א נדה שם; טוש"ע שם כג), שאין מצוי שבאשה אחת יארעו כל המקרים (ערוך השלחן שם סא).

וסת המורכב מימים ומקרים

יש מהראשונים שנראה מדבריו שוסת הגוף אינו נקבע בלא יום קבוע, אלא ביום הקבוע, תרגיש במאורעות אלו בשעה הקבועה לה לוסתה (ראה רמב"ם איסורי ביאה ח ב, ומגיד משנה שם, ומשכב ומושב ג ו, ובית יוסף יו"ד קפט ד"ה ודע).

אבל רוב הראשונים סוברים שוסת הגוף נקבע בלא יום קבוע (בעלי הנפש תקון הוסתות ג ד"ה נשאר; הלכות נדה לרמב"ן ו ח; תורת הבית ז ג דף יג ב; רא"ש נדה ט א השני, ועוד; מגיד משנה שם בשם כל המפרשים; טוש"ע שם יט), שהוסת גורם למקרים הללו הנולדים ממותרי הלחות והדמים, לפיכך קובעת בלא הרכבת ימים (תורת הבית ור"ן שם). ומכל מקום אם באו מקרים אלו בימים קבועים, קבעה וסת מורכב לפיהוקים וימים, וכל שהגיע היום ולא פיהקה, או שפיהקה ביום אחר - אינה חוששת (תורת הבית ורא"ש שם; טוש"ע שם. וראה להלן: וסת שאינו קבוע).

על זמן האיסור בוסת הגוף, ראה להלן: עונת הוסת.

על ידי אונס

וסת לימים ולקפיצות

קפצה וראתה, או חלתה, או נשאה משא כבד, וכל וסת שנקבע מחמת מקרה שאינו טבעי - אינו וסת, שמפני האונס ראתה ואין זה טבעה (ראה נדה יא א, ותוספתא נדה א ב; רמב"ם איסורי ביאה ח ד; טוש"ע יו"ד קפט יז).

קפצה בראש חודש וראתה, ואירע כן שלש פעמים, קבעה וסת שבכל פעם שתקפוץ ביום זה היא מוחזקת ברואה - וזהו וסת המורכב (תורת הבית ז ג; מאירי נדה סג ב) - אבל לא קבעה לימים לבד, ולא לקפיצות לבד (נדה שם לדעת רב הונא; טוש"ע שם יח). לפיכך אף שעבר יום הוסת, הרי היא בחזקת טהורה, שאנו אומרים לא קפצה ולא ראתה (נדה טו א, רב אשי בדעת רב הונא; טוש"ע יו"ד קפד יב).

קפיצות בלא ימים

יש ראשונים הסוברים שקובעת וסת לקפיצות גם בלא ימים, שהרי הורגלה בכך (הרז"ה בהשגות לבעלי הנפש אות יט; הלכות נדה לרמב"ן ו יג; תורת הבית ז ג דף יג א, בדעת רש"י נדה שם; טור יו"ד קפט). אבל רוב הראשונים סוברים שאינה קובעת לקפיצות ללא ימים (תוספות נדה יא א ד"ה אלא, ושם סג ב ד"ה אכלה; רמב"ן ורשב"א ור"ן ומאירי נדה יא א; בעלי הנפש תקון הוסתות ג; תורת הבית ז ג דף יג ב, ורא"ה בבדק הבית שם, וראה שם החילוק מוסת הגוף; רמ"א שם יז. וראה מגיד משנה שם בדעת הרמב"ם).

לאכילת דברים חריפים

ראתה על ידי שאכלה דברים חמים וחריפים, כגון שום בצלים ופלפלים - קבעה וסת (נדה סג ב). ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שדינו כוסת שעל ידי אונס, ואינו נקבע אלא בהרכבת ימים לסוברים כן (ראה לעיל. בעלי הנפש שם; תורת הבית שם; דעה א ברמ"א שם כג).

• ויש סוברים שדינו כוסתות הגוף, וקובעת בלא הרכבת ימים (תוספות שם סג ב ד"ה אכלה; רא"ש שם; הרז"ה בהשגות לבעלי הנפש יט; דעה ב ברמ"א שם), שאין הראייה באה על ידי טורח אלא ממילא (תוספות ורא"ש שם), או כיון שעושה אותו מדעתה ולהנאתה (רז"ה שם).

ומכל מקום אינו וסת גמור, כיון שבא על ידי מעשה, לפיכך אפילו לסוברים שוסת הגוף נקבע בפעם אחת (ראה לעיל), וסת זה נקבע בשלש פעמים (תוספות שם).

אכלה מינים שונים

אכלה שום וראתה, בצל וראתה, פלפלים וראתה- קובעת וסת (בית יוסף שם מדברי הרא"ש שם ט, והמרדכי שבועות ב, ורבינו ירוחם; רמ"א שם כג), אפילו לאכילת מינים אחרים (ערוך השלחן שם סט).

ומכל מקום אם ראתה ג' פעמים על ידי מין אחד, לא קבעה למינים אחרים (רבי עקיבא איגר שם; ערוך השלחן שם). וכן אם ראתה פעם אחת על ידי אכילת מין אחד, וב' פעמים על ידי אכילת מין שני, אין מצטרפים (רבי עקיבא איגר שם).

עונת הוסת

"יום" בענין הוסת - בין לקביעתו בראייה בימים שוים, ובין לפרישה סמוך לוסת - משמעו עונה, או יום או לילה (הלכות נדה לרמב"ן נדה ה טו).

עונה בקביעת הוסת

אין האשה קובעת וסת אלא אם כן כל ראיותיה באותה עונה, היינו ביום או בלילה (הלכות נדה לרמב"ן שם; בעלי הנפש סוף שער הוסתות; טוש"ע יו"ד קפט יג).

יש סוברים שאף בוסת ההפלגות כן (שו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד פג, על פי בעלי הנפש; ערוך השלחן יו"ד קפט כו, וראה שם בדעת הנודע ביהודה); ויש סוברים שוסת ההפלגות אינו נקבע מיום ליום אלא מעונה לעונה, כגון ראתה ראיה ראשונה בלילה, ושניה ביום עשרים, ושלישית בליל עשרים ואחד, ורביעית ביום עשרים, קבעה וסת לארבעים עונות (שו"ע הרב שם ס"ק לו; שמלה ס"ק כא), לפי שהפלגה היא שמפלגת לזמן קבוע ואינה רואה בתוך הזמן (שו"ע הרב יו"ד קפד ס"ק כב).

ומטעם זה כתבו אחרונים, שאין מחשבים ההפלגה מתחילת ראייה, אלא מסוף ראייה ראשונה לתחילת ראייה שניה (שו"ע הרב שם ובעוד מקומות, על פי תשובות מהרי"ל קעג ועוד); ויש סוברים שאף בהפלגה תחילות ראייה הן העיקר (שו"ת חתם סופר יו"ד קסו; שו"ת שואל ומשיב תניינא א לג; שו"ת בית שלמה יו"ד ב טו).

הפרישה בעונה הסמוכה לוסתה

בפרישה סמוך לוסת, צריך לפרוש אותה עונה שהיא למודה לראות בה (נדה סג ב. וראה להלן הדין בעונה בינונית), שאם וסתה ביום - פורש כל היום, ואם וסתה בלילה - פורש כל הלילה (רש"י יבמות ושבועות יח ב; רמב"ם איסורי ביאה ד יב, ושם ח ג; תורת הבית ז ב וג; ראבי"ה נדה קפג, ועוד ראשונים; טוש"ע יו"ד קפד ב). ואפילו אם הוסת בסוף היום - מותר בלילה מיד, וכן אם הוא בתחילתו - מותר כל הלילה שלפניו, וכן להיפך בוסת שבלילה (טוש"ע שם).

עברה עונת הוסת, ובדקה ולא ראתה -מותרת (רמב"ם שם ד יג; טוש"ע שם. וראה ערך בדיקת אשה).

עונת אור זרוע

יש ראשונים הסוברים שצריך לפרוש גם בעונה שלפני עונת הוסת (ראב"ן שיח; אור זרוע שם, בשם הראבי"ה, והובא בבית יוסף שם), וחומרא יתרה היא (בית יוסף שם, בשם האגור). וכתבו אחרונים שראוי להחמיר אף שאין הלכה כן, שמא תראה בסוף הלילה, ותסבור שראתה בתחילת היום (ב"ח שם).

ויש שפירשו דבריהם כשאין לה שעה קבועה לראות בה, והרי זה כאילו וסתה כל היום, לפיכך צריכה לפרוש גם בלילה שלפניו (ש"ך סק"ז, ובנקודות הכסף ביתר ביאור). ולכן כתבו שבזמננו יש להחמיר, שאין לנשים שעות קבועות (נקודות הכסף שם). ואחרונים חולקים אף על זה (תורת השלמים סק"ו; חוות דעת באורים סק"ג. בשו"ע הרב השמיט לגמרי דעה זו).

גם לדעת המחמירים, אינה צריכה לבדוק עצמה בעונת אור זרוע (חוט שני נדה קפד ב סק"ו; וראה משמרת הטהרה [קארפ] א ו הערה 17).

עונת אביאסף - כשהיום והלילה אינם שוים

יש ראשונים שכתבו שאין הדברים אמורים אלא בניסן או תשרי, שהיום והלילה שוים, אבל כשאין היום והלילה שוים, צריך לפרוש חצי יום וחצי לילה לפני הוסת (ראב"ן שיח; הגהות מיימוניות איסורי ביאה ד יב בשם אביאסף (ראבי"ה), וסיים: ותימה). ונחלקו בפירוש דבריהם:

• יש שפירשו בדעתם ששיעור הפרישה הוא י"ב שעות (בית יוסף יו"ד קפד; דרישה אות ב), ולכן בימים ובלילות הקצרים, צריך להוסיף השעות החסרות בתחילתו ובסופו, והיינו חצי יום וחצי לילה, ואם בלילות או בימים הארוכים, אינו צריך לפרוש יותר מי"ב שעות (ראה דרישה שם, וש"ך בנקודות הכסף שם סק"א);

• ויש שפירשו שלדעתם בתקופת תמוז וטבת תחילת היום לענין זה מחצות היום, ותחילת הלילה מחצות הלילה, וקבעו כך כדי שיהיה זמן קבוע לי"ב השעות שצריך לפרוש (דרישה שם בפירוש ב, ובנקודות הכסף דחה פירוש זה);

• או שלדעתם צריך לפרוש שש שעות לפני השעה שלמודה לראות ושש שעות לאחריה (ט"ז שם סק"ב);

• או שלדעתם משעה שרגילה לראות בה צריך לפרוש י"ב שעות (שו"ת חתם סופר יו"ד קעט).

להלכה כתבו אחרונים שאין לחוש לכך (בית יוסף שם; ט"ז שם; כרתי ופליתי סק"ד; תורת השלמים סק"ו; שו"ע הרב ס"ק יב)^[20], לפי שקביעת הוסת תלויה במהלך החמה והלבנה (כרתי ופליתי שם).

לפיכך, אף על פי שבכל דבר יום הוא משעלה עמוד השחר, ולילה הוא מצאת הכוכבים (ראה ערכיהם. וראה ערך בין השמשות, וערך הנץ החמה), לענין וסתות היום הוא מהנץ החמה, והלילה משקיעת החמה, לפי שהילוך החמה גורם לראייה (חוות דעת שם באורים סק"ה). ויש מן האחרונים שהסתפק בדבר, וכתב שיש להחמיר (ערוך השלחן כז).

וסת לשעות

היתה למודה לראות ביום ידוע ובשעה ידועה מן היום, נחלקו תנאים:

• רבי יוסי אומר, אף ימים ושעות וסתות, ואינה אסורה ביום הוסת אלא בשעתה (נדה סג ב).

• רבי יהודה אומר, אסורה כל היום (נדה שם), שמא על ידי התשמיש ימהר הדם לבוא (שו"ע הרב יו"ד קפד סק"ח, על פי הרא"ה בבדק הבית), או שמא התעכב מעט וביומו יבוא (תורת הבית ז ג דף ח א; שו"ע הרב שם סק"י). הלכה כרבי יהודה (נדה סג ב; רמב"ם איסורי ביאה ד יג; טוש"ע יו"ד קפד ב).

ספק יום או לילה

היתה למודה לראות בהנץ החמה, ולא ברור לה אם לפניו או לאחריו, נחלקו ראשונים:

• יש מחמירים לאסרה כל היום וכל הלילה (בעלי הנפש תיקון הוסתות א ד"ה והיכא, רא"ש נדה ט ב השני, טור שם בשם יש אומרים);

• ויש מקילים לאסרה רק ביום, שוסתות דרבנן וספקן להקל (השגות הרז"ה על בעלי הנפש שם; רא"ש וטור שם, בשם הראב"ד^[21]; שו"ע שם ד)^[22], והיום ודאי בימי נדתה (רא"ש שם, בשם הראב"ד)^[23]. והוא הדין במסופקת בבין השמשות, אינה אסורה אלא בלילה (ש"ך ס"ק יג)^[24]. וכן אם בבוקר מצאה דם ולא ידעה אם ראתה בלילה או ביום, אינה אסורה אלא ביום (האשכול א לב).

תחילת הראיה היא העיקר

היתה למודה לראות שנים או שלשה ימים, ששופעת או מזלפת, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שכולם חשובים כעונה אחת, ואסורה כל ימי משך הוסת (בעלי הנפש תיקון הוסתות א; הלכות נדה לרמב"ן ה כג; האשכול לב).

• ויש שכתבו שאפילו נעקר היום הראשון חוששת לשאר הימים, שכל יום וסת בפני עצמו הוא (רמב"ן שם. וראה להלן: עקירתו ושינויו).

• ויש סוברים שאינה אסורה אלא עונה ראשונה (הרז"ה בהשגות לבעלי הנפש שם; והסכימו לדעתו תורת הבית ז ג דף טו א, רא"ש נדה ט ג השני, וטור יו"ד קפד; ועוד ראשונים; בית יוסף שם; שו"ע שם ו)^[25], שתחילת הראייה היא העיקר והשאר תוספת דמים הן (ראשונים הנ"ל).

נמצא כתם קודם תחילת הראיה

מצאה כתם, ובעונה שלאחר מכן התחיל וסתה - יש שכתבו שחוששת לפי זמן מציאת הכתם (שו"ת אגרות משה יו"ד ב מו ב); ויש חולקים, ואפילו בכתם המטמא, אלא שכתבו שאם לא היה ביניהם שיעור מעת לעת, המחמיר יש לו על מי לסמוך (שו"ת שבט הלוי ג קיח)^[26].

איסורה בוסת הגוף

בוסתות הגוף (ראה לעיל: וסת הגוף), אינה אסורה אלא בשעת הוסת, היינו בשעת הפיהוק (בעלי הנפש שם; רא"ש נדה ט א, בשמו; תורת הבית שם; הלכות נדה לרמב"ן ו י; מאירי נדה סג א; טוש"ע יו"ד קפט כד, ורמ"א שם קפד ב, וש"ך סק"ח), שהרי אי אפשר שתחוש לו קודם (רשב"א ומאירי שם), וכן לאחריו, אם בדקה בשעת וסתה ולא ראתה - מותרת (ראשונים הנ"ל). ואף רבי יהודה, שבוסתות הימים סובר שנאסרת כל העונה (ראה לעיל), בוסתות הגוף מודה (בעלי הנפש שם; תורת הבית שם; ר"ן ומאירי נדה שם).

היתה רגילה לראות עם התחלת הוסת, אף שעכשיו לא ראתה, אסורה כל משך הוסת, שמא תראה, אבל היתה רגילה לראות בסופו, אינה אסורה אלא בסופו (ראה נדה סג ב. תורת הבית הקצר שם, הובא בטור ובית יוסף שם; שו"ע יו"ד קפט כד).

נמשכה ראייתה לאחר וסת הגוף

היתה ראייתה נמשכת גם לאחר שפסקה לפהק או לעטש, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שכשם שבוסתות הימים הולכים אחר תחילת הראייה (ראה לעיל מחלוקת), כך גם בוסת הגוף, ומותרת לאחר הוסת (רז"ה בהשגות לבעלי הנפש שם אות ו; תורת הבית שם בשמו, ודחה).

• אבל רוב הראשונים סוברים שאסורה עד סוף העונה (בעלי הנפש שם; תורת הבית שם; מאירי נדה שם; טוש"ע שם), ואין זה דומה לוסתות הימים, לפי שבוסת הגוף הכל בעונה אחת (בעלי הנפש שם), ואין שיעור התחלת הראייה פחות מהשיעור ששיערו חכמים, שהוא עונה (בית יוסף שם בדעת הרשב"א).

ברואה לפני וסת הגוף

היתה רגילה לראות לפני הוסת, יש שכתבו שאסורה כל העונה שלפני הוסת וכל הוסת (ש"ך יו"ד קפט ס"ק סא), ותמהו אחרונים שהרי בוסת הגוף אינה יודעת מתי יבוא לה הוסת לפני שיבוא (ראה פליתי ס"ק כד, ומחצית השקל ס"ק סא, ומקור מים חיים שם, וראה סדרי טהרה ס"ק כט, וחוות דעת ס"ק לב, שיישבו).

פרישות בוסת הגוף המורכב

בוסת המורכב, דהיינו וסת הגוף שקבעה ליום ידוע (ראה לעיל: וסת הגוף), נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאינה אסורה אלא עם וסתה בלבד, אבל לפני וסתה, וכן לאחר הוסת אם בדקה ולא ראתה - מותרת, אלא אם כן רגילה לראות לאחר הוסת (בעלי הנפש תיקון הוסתות א).

• אבל רוב הראשונים סוברים שוסת הימים במקומו עומד, ואסורה כל העונה (הרז"ה בהשגות לבעלי הנפש שם אות ה; הלכות נדה לרמב"ן ו יב; תורת הבית ז ג דף טו א; מאירי נדה שם; מגיד משנה איסורי ביאה ח א; טוש"ע יו"ד קפט כה), לפי שפיהוק או עיטוש יכול לבוא לה בתוך שימושה, ואי אפשר שתשמור עצמה (רז"ה שם. וכעין זה ברמב"ן ומאירי שם), ועוד שכיון שהיום גורם לקביעות הוסת, הרי זה כוסת הקבוע לימים ושעות, שלדעת רבי יהודה - והלכה כמותו (ראה לעיל) - אסורה כל היום (ר"ן נדה שם).

• ויש שכתב בדעת ראשונים לחלק בוסת המורכב בין לפני שעת הוסת שאינה אסורה, שהרי היום והוסת גורמים הראייה, אבל לאחר הוסת אסורה עד סוף העונה (ט"ז ס"ק לט בדעת הרא"ש שם בדעת הראב"ד).

בוסת גוף המצוי ברוב הנשים

יש ראשונים הסוברים, שאף על פי שמנו ראשה ואבריה כבדים עליה בין וסתות הגוף (ראה לעיל: וסת הגוף), אין דינם כשאר וסתות הגוף, מפני שמצויים אצל רוב הנשים, לפיכך באלו אסורה כל העונה, שאם לא כן ביטלת תורת עונה מרוב הנשים (מאירי נדה סג ב ד"ה זה, בשם יש חוככים להחמיר^[27]).

וסת שאינו קבוע

כששינתה מוסתה הקבוע

אף שאשה קובעת וסת בשלש פעמים (ראה לעיל: גדרו, קביעותו וחזקתו), הדברים אמורים לעשות וסת קבוע - שלא יעקר בפחות משלש פעמים (ראה להלן: עקירתו ושינויו) וכיוצא (ראה להלן) - אבל חוששת לו אפילו בפעם אחת (נדה סד א ורש"י), שכשיגיע אותו היום בחודש הבא לא תשמש (רש"י שם) כל העונה (בעלי הנפש תיקון הוסתות א; תורת הבית ז ג דף טו א), כגון שהיתה למודה לראות יום כ' לחודש, ושינתה פעם אחת ליום ל', זה וזה אסורים (נדה שם, וכפירוש בעלי הנפש שם).

וכן בוסת הפלגה, כגון שהיתה למודה לראות לכ"ב יום, ושינתה לכ"ז, זה וזה אסורים (נדה סג ב, ושם לט א, וראה רש"י סד א ד"ה הני מילי; רמב"ם איסורי ביאה ח ד וח; טוש"ע יו"ד קפט יד), שהרי אין וסת קבוע נעקר בפחות משלש פעמים (ראה להלן: עקירתו ושינויו, מאיזה יום מונים עכשיו הוסת הקבוע), וכשיגיע יום ההפלגה החדש מיום הראייה האחרונה אסורה לשמש שמא תקבע וסת להפלגה זו (ראה רש"י נדה לט א ד"ה זה וזה).

כשאין לה וסת קבוע

• יש ראשונים הסוברים שאין חוששת לוסת שאינו קבוע אלא אם יש לה וסת קבוע ושינתה ממנו, שאז חוששת מעין וסתה הקבוע, לימי החודש או להפלגות (רז"ה בהשגות לבעלי הנפש שם אות טז).

• אבל רוב הראשונים סוברים שכל אשה שראתה דם, צריכה לחוש לאותו יום בחודש הבא, וכן כשראתה פעם שניה, חוששת לסוף אותו מספר לוסת הפלגה (הלכות נדה לרמב"ן ה יט וכא; מאירי נדה סד א ד"ה כבר; טוש"ע שם ב, וש"ך סק"ג וד). ולפיכך אשה שלא קבעה וסת, חוששת לכל ראייה לשני וסתות, לחודש ולהפלגה (בעלי הנפש שם; הלכות נדה לרמב"ן ה כב; מאירי שם; טור ורמ"א שם יג. וראה להלן: עונה בינונית). כיצד:

ראתה בא' ניסן, חוששת לא' אייר, שהוא וסת החודש, הואיל וראוי לקבעו בשלש פעמים; ראתה בא' אייר, חוששת לא' סיון; ראתה בא' סיון הוקבע הוסת לא' בחודש. לא ראתה בו, נעקר וסת החודש, ועדיין חוששת לב' סיון משום וסת הפלגה של שלשים ואחד יום מא' אייר (בעלי הנפש שם; הלכות נדה לרמב"ן שם כא; מאירי שם; טור שם).

ולעולם חוששת לוסת החודש ולוסת ההפלגה, עד שתקבע אחד מהם, ושוב אינה חוששת אלא לזה שקבעה:

ראתה א' ניסן וכ' ניסן, חוששת לא' אייר מחמת א' ניסן^[28] (וראה להלן: עונה בינונית, אם חוששת גם לל' ניסן), ולט' אייר, שהוא הפלגת עשרים יום מכ' ניסן, וכן חוששת מחמת כ' ניסן לכ' אייר (הלכות נדה לרמב"ן שם כב; מאירי שם; טור שם; רמ"א שם יג). וכך חוששת לעולם לשניהם עד שתקבע וסת אחד כדינו, שאז אינה חוששת לשני שלא נקבע, או עד שיעקר האחד בעקירת פעם אחת (רמב"ן ומאירי שם; טור שם, וראה ט"ז סק"כ; רמ"א שם). וזה חומר בוסת שאינו קבוע, שבאינו קבוע חוששת בתחילת וסתה לשני חששות, לחודש ולהפלגה (בעלי הנפש שם).

בוסת הדילוג

בוסת הדילוג (ראה לעיל: וסת הימים) אינה חוששת לדילוג עד שתקבענו (תוספות נדה סד א ד"ה ואינה; בעלי הנפש תיקון הוסתות ג; הלכות נדה לרמב"ן ה כג; תורת הבית ז ג דף יד ב; טוש"ע יו"ד קפט יא, ורמ"א שם יג). לפי שכשתקבענו הותרו הימים הראשונים, ולמה נחוש בראשונה לשניה, שהשלישית הרי תתירנה, ואיך נחשוש בשניה לשלישית, שהרביעית תתירנה (בעלי הנפש שם; שו"ע הרב ס"ק לב). ואחרונים כתבו הטעם מפני שאינו שכיח ואין חוששים שתקבע לו (סדרי טהרה שם סק"ד; חכמת אדם קיב ח. וראה לבוש שם יא). ולפיכך:

• ראתה ט"ו ניסן חוששת לט"ו אייר משום וסת החודש, ואינה חוששת לט"ז משום דילוג;

• ראתה ט"ז אייר חוששת לט"ז סיון ואינה חוששת לי"ז - אבל חוששת לי"ח משום הפלגת ל"ב ימים (שו"ע הרב ס"ק מח, על פי ש"ך ס"ק לד);

• ראתה י"ז סיון חוששת לי"ז תמוז ואינה חוששת לי"ח;

• ראתה י"ח תמוז קבעה וסת לדילוגים לימי החודש וחוששת לי"ט אב (רמ"א שם, על פי הלכות נדה לרמב"ן שם וטור שם). ולסוברים שראייה ראשונה מן המנין בתחילת ראייתה, חוששת כבר בי"ח תמוז לוסת הדילוג (ש"ך שם ס"ק לה. ראה לעיל: וסת הימים).

וכיוצא בזה בוסת ההפלגות בדילוג.

בוסת הסירוג

גם לוסת הסירוג (ראה לעיל: וסת הימים) אינה חוששת עד שתקבענו (בעלי הנפש תיקון הוסתות ד; שו"ע יו"ד קפט יב. וכן בהלכות נדה לרמב"ן ה כב, וטור שם, וראה להלן). כיצד:

ראתה בראש חודש ניסן, ובראש חודש אייר לא ראתה, ובראש חודש סיון ראתה, ובראש חודש תמוז לא ראתה, אינה חוששת לראש חודש אב, מפני שההפסקה בראש חודש אייר ביטלה את ראיית ראש חודש ניסן, וראיית ראש חודש סיון היא התחלת וסת, וחוששת לראש חודש תמוז, משום וסת החודש, ולא יותר (שו"ע שם. ובבית יוסף בשם בעלי הנפש).

יש מי שכתב שלא בדקדוק אמרו הדוגמא, כיון שחדשים אלו תמיד אחד מלא ואחד חסר, והרי ההפלגה שוה, וחוששת לראש חודש אב מפני הפלגת שני חדשים (חוות דעת שם ס"ק יא).

ויש שכתבו בדעת ראשונים שבוסת הסירוג חוששים אף לסירוג פעם אחת (שמלה שם סק"כ, בדעת הרמב"ן והטור. וראה דרישה אות ה).

בוסת הגוף

גם לוסת הגוף (ראה לעיל) חוששת בפעם אחת, שאם פיהקה וראתה, כשתפהק שוב חוששת לו (הלכות נדה לרמב"ן ו טו; תורת הבית ז ג דף יד א; רא"ש נדה ט א השני; מגיד משנה איסורי ביאה ח א, בשם המפרשים; טוש"ע יו"ד קפט כא וכו). וחוששת גם לוסת הימים, כיצד: פיהקה בראש חודש וראתה, חוששת לפיהוק, שמא תקבע וסת לפיהוק, וחוששת לראש חודש, שמא תקבע לראש חודש (תורת הבית שם; רא"ש שם, בשם הראב"ד; טוש"ע שם כא).

בוסת הגוף המורכב

בוסת המורכב, שקבעה וסת הגוף לימים ידועים (ראה לעיל: וסת הגוף), שאינה חוששת אלא לשניהם יחד (ראה לעיל: עונת הוסת) - יש סוברים שמכל מקום צריכה לחוש כוסת שאינו קבוע לזמן בלא מאורע הגוף, ולמאורע הגוף בלא הזמן (בית יוסף שם בדעת הטור); אבל רוב הפוסקים סוברים שאינה חוששת כלל (רמ"א שם יט, ראה ט"ז וש"ך שם בדעתו, והסכימו כן; פרישה שם; שו"ע הרב שם ס"ק פג)^[29].

בוסת לקפיצות

וסתות שעל ידי מעשה (ראה לעיל: על ידי אונס), אף על פי שאינה קובעת אלא לימים ולקפיצות (ראה לעיל, שם, דעת רוב הראשונים), מכל מקום אם קפצה וראתה שלש פעמים בלא ימים קבועים, חוששת כוסת שאינו קבוע (הגהות מיימוניות איסורי ביאה ח ה; רמ"א שם יז), שאם חזרה וקפצה אסורה לשמש עד סוף אותה עונה (שו"ע הרב שם ס"ק עב).

וכן כשקפצה וראתה פעם אחת חוששת ליום החודש אם תקפוץ בו, כגון שקפצה וראתה בט"ו ניסן חוששת לט"ו אייר אם תקפוץ בו, וכן שקפצה וראתה שתי פעמים חוששת גם לוסת הפלגה (ש"ך שם ס"ק מח; שו"ע הרב שם).

ויש אחרונים הסוברים שאינה חוששת לקפיצות לבד, שהרי לעולם לא תקבע בקפיצות לבד, ואף על קפיצות בהפלגה סוברים שאינה חוששת כשלא קבעה (ערוך השלחן שם מו - נ^[30]. וראה שמלה יו"ד קפז סק"ד: משמעות הפוסקים).

וסת לשעות

קבעה וסת לשעות ולא לימים - כגון שרגילה לראות אחר טבילתה, או כיוצא בזה שרגילה לראות מחמת אותו זמן (ט"ז יו"ד קפט סק"ד; שו"ע הרב שם סק"י), או שראתה שלש פעמים בימים שונים אבל בשעה קבועה (חוות דעת שם באורים סק"א וחידושים סק"ד) - אינה חוששת אלא לשעתה (בעלי הנפש תיקון הוסתות א; שו"ע שם ג), שאין וסת שאינו קבוע של היום בא ועוקר קביעות השעה (בעלי הנפש שם. וראה להלן: עקירתו ושינויו).

עברה עונתה ולא בדקה

וסת שאינו קבוע שהגיע ולא בדקה ולא ראתה, כיון שעברה עונתה - מותרת, אפילו לסוברים בוסת קבוע שאסורה עד שתבדוק (ראה לעיל: גדרו, קביעותו וחזקתו. תורת הבית ז ג דף טו ב; טוש"ע יו"ד קפט ד).

ויש סוברים שלסוברים שאשה שאין לה וסת כלל צריכה בדיקה לפני תשמיש, אף בוסת שאינו קבוע כן (ראה ערך בדיקת אשה. שו"ע הרב יו"ד קפט ס"ק יג; לחם שם סק"ט).

בוסת הגוף כשלא בדקה

בוסת הגוף שאינו קבוע (ראה לעיל), נחלקו הפוסקים:

• יש סוברים שאסורה לשמש עד שתבדוק (רא"ש נדה ט א השני; טוש"ע יו"ד קפט כא), שפיהוק חמור יותר, כיון שדרך הטבע הוא לפהק בשעת ראייתה או סמוך לה, הרי ריעותא לפנינו שהיא טמאה (ט"ז שם ס"ק לח; דברי חמודות על הרא"ש שם אות יא; סדרי טהרה שם ס"ק כז).

• יש סוברים שלא אמרו אלא שצריכה לכתחילה בדיקה בשעת הוסת, אבל בדיעבד אם עבר ולא בדקה מותרת בלא בדיקה (ב"ח שם; תורת השלמים ס"ק מא).

• ויש סוברים שאסורה מיד בסמוך אחר הפיהוק, שלא כשאר וסת שאינו קבוע שמיד אחר הזמן כל שלא הרגישה מותרת, אבל אם עבר זמן מופלג אחר הפיהוק ולא הרגישה - מותרת בלא בדיקה (נקודות הכסף שם, וראה שו"ע הרב ס"ק פח שכן משמע בראב"ד).

על וסת שאינו קבוע במעוברת ומניקה וקטנה וזקנה, ראה להלן: במסולקות דמים.

על עקירת וסת שאינו קבוע, ראה להלן: עקירתו ושינויו.

עונה בינונית

מהותה

עונה בינונית שלשים יום (נדה ט ב; ירושלמי שם א ה, ושם ב ד; טוש"ע יו"ד קפט א וד), מראייה ועד ראייה (רש"י נדה שם ד"ה ימי), היינו מתחילת ראייה לתחילת ראייה אחרת (הלכות נדה לרמב"ן ה ו), שרוב הנשים כך הן רואות משלשים לשלשים (רש"י נדה טו א ד"ה בתוך; הלכות נדה לרמב"ן שם; תורת הבית ז ג דף טו א).

כוסת קבוע

אשה שאין לה וסת קבוע, הרי לה - לרוב הראשונים (ראה להלן) - עונה בינונית כוסת קבוע (רשב"א נדה טו א ד"ה ולפי, ובתורת הבית שם ב דף ד ב; טוש"ע יו"ד קפד ט, ושם קפט א וד).

• ולפיכך אותה ששנינו כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, ואינן צריכות בדיקה (נדה טו א, ורש"י שם. וראה ערך אורח בזמנו בא), אין זה אלא בתוך ימי עונתה (נדה שם), היינו עונה בינונית שהיא שלשים יום (ירושלמי שם ב ד; רש"י שם ד"ה בתוך; תורת הבית שם שער ב וג), אבל לאחר שלשים יום צריכה שאלה ובדיקה (רש"י שם; הלכות נדה לרמב"ן שם; האשכול [רצב"א] א עמ' 81; טוש"ע יו"ד קפד יא).

• וכן אם לא בדקה - אסורה עד שתבדוק ותמצא טהורה, לסוברים כן בוסת קבוע (ראה לעיל: גדרו, קביעותו וחזקתו. תורת הבית שם ב דף ד ב; שו"ע יו"ד קפד ט לדעה ב, ורמ"א שם: כן נוהגים, ושם קפט ד).

• וכן חייב לפרוש כבכל וסת קבוע (ראה לעיל, שם. תורת הבית שם ג דף טו א; אשכול שם; טוש"ע יו"ד קפט א); ויש מוכיחים בדעת ראשונים שלא הוזכר דין עונה בינונית אלא להצריכה בדיקה, אבל לא לפרישה (קונטרס אחרון לשו"ע הרב קפט, בדעת רש"י והרמב"ן).

ויש מהראשונים חולקים לגמרי על עונה בינונית בתורת וסת שיש לחשוש לו, וסוברים שאותה שאמרו שבתוך ימי עונתה כל הנשים בחזקת טהרה, לא בעונה בינונית אמרו אלא בעונת הוסת של אשה שיש לה וסת (רמב"ן ור"ן נדה שם, בדעת הרי"ף והרמב"ם; מגיד משנה איסורי ביאה ד ט, בדעת הרמב"ם; ראב"ן נדה שלג; רא"ה בבדק הבית ז ב וג; שו"ת חכם צבי קיד וקונטרס אחרון לשו"ע הרב שם, בדעת הראב"ד בבעלי הנפש).

פרישות ביום ובלילה

בעונה בינונית כתבו אחרונים שכל היום וכל הלילה אסורים, שלא כדרך וסת שחוששת רק לעונת יום, או רק לעונת לילה (פליתי קפט ס"ק טו; שו"ע הרב שם סק"א. וראה לעיל: עונת הוסת); ויש חולקים וסוברים שאף בעונה בינונית אם ראתה ביום אסורה ביום, ואם ראתה בלילה אסורה בלילה (סדרי טהרה ס"ק לא).

ביש לה וסת קבוע

באשה שיש לה וסת קבוע, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שצריכה לחוש גם לעונה בינונית, אפילו שעדיין לא הגיע זמן וסתה, שהוא יותר משלשים יום (רמב"ן ור"ן נדה טו א, בדעת רש"י; ר"ן על הרי"ף שבועות ד ב).

• ויש סוברים שכיון שיש לה וסת דמיה מסולקים עד זמן הוסת (רמב"ן ור"ן שם), אבל אם וסתה פחות משלשים יום, ועבר ולא ראתה, צריכה לחוש לעונה בינונית (רמב"ן שם; ר"ן שם בשמו; האשכול שם; רשב"א נדה שם ד"ה ומפרשים: ראיתי משמו של רש"י), שאי אפשר שלא תראה לעולם (רמב"ן שם), ועוד שהורעה חזקת הוסת שלה, והרי היא כרוב נשים שרואות בעונה בינונית (האשכול שם).

• ויש חולקים וסוברים שבאשה שאין לה וסת בלבד אמרו לחשוש לעונה בינונית (רשב"א נדה שם; ב"ח יו"ד קפט ד"ה ומה שכתב; ט"ז ס"ק לא, בשם מהרש"ל).

היה לה וסת התלוי במעשה, כגון קפיצה (ראה לעיל: על ידי אונס), חוששת לעונה בינונית כמי שאין לה וסת, שמא בעונה בינונית בא הוסת מאליו (תורת הבית שם; טור יו"ד קפט בשמו; שו"ע יו"ד קפד יב).

יום ל' ויום ל"א

נחלקו אחרונים בעונה בינונית איזה יום הוא:

• יש סוברים ששני ימי הראיות בכלל השלשים יום, וכשראתה בא' ניסן חוששת לעונה בינונית בל' ניסן (בית יוסף וב"ח ופרישה יו"ד קפט; ט"ז שם ס"ק יז; שו"ת חכם צבי קיד; פליתי שם ס"ק טו; שו"ע הרב שם סק"א), וגם לא' אייר, שהוא וסת החודש (ט"ז שם).

• יש סוברים שיום השלשים הוא בתוך ימי עונתה, ועונה בינונית הכוונה ליום שלשים ואחד (ש"ך שם סק"ל, על פי רש"י; קונטרס אחרון לשו"ע הרב, בדעת התוספות; חוות דעת שם באורים ס"ק יב, וראה סדרי טהרה ס"ק יב ושמלה סק"א), אלא שלא תמיד הוא ביום השלשים ואחד, שעונה בינונית היא עצמה וסת החודש, ובחודש מלא הוא ביום ל"א, ובחודש חסר הוא יום ל' (ש"ך שם; תורת השלמים ס"ק כא).

• ויש מסכימים לדבריהם שעונה בינונית היא ביום שלשים ואחד, אלא שסוברים שעונה בינונית אינה וסת החודש, אלא עונה בינונית תמיד ביום השלשים ואחד (חוות דעת ס"ק יב; שמלה ס"ק כג וכז).

מראייתה האחרונה

ראתה קודם שעברו שלשים יום, מחשבים עונה בינונית מראייה אחרונה, שהיא כמו הפלגה שאם הפסיקה בראייה אחרת מחשבים ההפלגה מהראייה האחרונה (ב"ח יו"ד קפט ד"ה כיצד; חוות דעת שם ס"ק יג; סדרי טהרה ס"ק יב ויג. וראה לעיל: וסת שאינו קבוע), ועוד שבעונה בינונית אמרו טעם מפני שאי אפשר שלא תראה לעולם (ראה לעיל רמב"ן ור"ן), וכאן הרי ראתה כבר (חוות דעת שם).

ויש סוברים אף כאן שחוששת גם לעונה בינונית מראייתה הקודמת (ט"ז שם ס"ק יז; שו"ע הרב שם ס"ק מב).

אינה תולה במכתה

אשה שיש לה מכה, כשם שאינה תולה ראייתה במכה בשעת וסתה הקבוע (ראה להלן: רואה מחמת תשמיש), כך אינה תולה במכתה בשעת עונה בינונית (בית יוסף ושו"ע יו"ד קפז ה, וראה שו"ע הרב שם ס"ק כו).

על רואה מחמת תשמיש סמוך לוסת של עונה בינונית, אם תולה בוסתה, ראה להלן: רואה מחמת תשמיש.

עונה בינונית אם נעקרת בפעם אחת, ראה להלן: עקירתו ושינויו.

בימי נדה וזיבה

קביעת וסת בימי נדתה

אשה שראתה תוך ימי נדתה, נחלקו אמוראים:

• ריש לקיש אמר שאין ראייתה ראויה לקבוע וסת;

• ורבי יוחנן אמר אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה (נדה יא א, ושם לט ב).

במה דברים אמורים בראתה ממעין סתום, אבל ראתה ממעין פתוח, לדברי הכל אינה קובעת וסת (שם יא א).

מעין סתום

ונחלקו אמוראים בפירוש מחלוקתם:

• לדעת רב פפא, נחלקו כגון כשראתה פעמיים בא' לחודש ובה' לחודש, שראיית ה' היא בימי נדתה, ובפעם שלישית ראתה בה' בלבד, לריש לקיש לא קבעה בה' לחודש, שהפעמיים הראשונות היו בימי נדתה, ואף השלישית נחשבת לימי נדתה, לפי שהיתה ראויה לראות בראש חודש, אבל לרבי יוחנן כיון שראייה שלישית היתה ממעין סתום, הרי זהו וסתה (שם לט ב ורש"י).

• לדעת רב הונא בריה דרב יהושע אין הפעם השלישית נקראת בימי נדה, אלא נחלקו כגון שראתה בא' לחודש, ובא' לחודש השני ובכ"ה בו, ובא' לחודש השלישי, שראייה שלישית בא' היתה ממעין פתוח, והראשונות היו ממעין סתום, לריש לקיש אינה קובעת כיון שהפעם השלישית היתה בימי נדתה, ולרבי יוחנן אומרים שוסתה בא', והקדימה לכ"ה מפני שדמים יתרים ניתוספו בה (נדה שם), ומרוב הדמים שנאספו בה הקדימו לבוא (תורת הבית ז ג דף יא א)^[31].

להלכה פסקו ראשונים כרבי יוחנן, וכדעת רב הונא בריה דרב יהושע (ראה בעלי הנפש שם; הלכות נדה לרמב"ן ה טז; תורת הבית בית ז ג דף יא ב).

לשיטת הרמב"ם בימי נדה

יש מהראשונים שפסק שאין האשה קובעת וסת בימי נדתה שראתה בהן, כיון שראתה אינה קובעת וסת שבעה ימים, אבל קובעת היא וסת בימי נדתה שאינה רואה בהם (רמב"ם איסורי ביאה ח ט), שלשיטתו כל חשבון ימי נדה וימי זיבה הוא לעולם לפי חשבון הימים הראויים (ראה ערך ימי נדה; ימי זיבה, בשיטת הרמב"ם), ולדעתו מעין פתוח נקרא ימי נדתה כשראתה בהם, ומעין סתום היינו בימים שלפי החשבון הוקבעו לימי נדה וכשאינה רואה בהם (מגיד משנה שם; בית יוסף יו"ד קפט ד"ה מדין)^[32].

קביעת וסת בימי זיבה

כל אחד עשר יום שבין נדה לנדה, שהם ימי זיבה (ראה ערך ימי נדה; ימי זיבה), האשה בחזקת טהרה (נדה לח ב), ופירש רב הונא בר חייא אמר שמואל שאינה קובעת וסת (שם לט א), לפי שנסתלקו דמיה בנדותה (שם סח ב, ורש"י לט א ד"ה בחזקת), והיא בחזקת שאינה רואה, ואפילו אירע שראתה שלש פעמים מקרה הוא ואינה קובעת וסת (תוספות הרא"ש שם לט א), וכל שכן בימי ספירת זיבה ממש, שאינה קובעת (תוספות שם לט א ד"ה רב הונא).

ריש לקיש אמר אשה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה (נדה יא א, ושם לט ב), ואף רבי יוחנן שחולק בימי נדתה (ראה לעיל) מודה בימי זיבתה (תוספות שם לט א ד"ה ורב הונא, ועוד).

לחשוש כוסת שאינו קבוע

אף על פי שאין קביעת וסת בימי זיבה, נחלקו אמוראים אם חוששת לו:

• רב פפא אמר שחוששת (נדה לט א), פעם אחת, כוסת שאינו קבוע (רש"י שם ד"ה מיקבע וד"ה מיחש; רמב"ם איסורי ביאה ח ט). וחוששת אפילו לראייה אחת בימי זיבה (רש"י שם סד א ד"ה הני מילי), ויש מפרשים שחוששת רק אם קבעה שלש פעמים (נודע ביהודה תניינא צג בדעת הרמב"ם. וראה פרדס רמונים קפד שפתי חכם ס"ק יט שדחה).

• רב הונא בריה דרב יהושע סובר שאף אינה חוששת לו (נדה לט ב).

להלכה יש פוסקים שחוששת (רמב"ם איסורי ביאה ח ט, ראה שם במגיד משנה; בעלי הנפש שם), ויש פוסקים כרב הונא בריה דרב יהושע, שאינה חוששת, שוסתות דרבנן (ראה לעיל: גדרו, קביעותו וחזקתו), והלכה כדברי המיקל (תורת הבית ז ג דף יא ב, בשם שאר פוסקים; מאירי נדה שם, בשם רוב הפוסקים).

בזמן הזה

בזמן הזה שהחמירו בנות ישראל על עצמן שלא למנות ימי נדה וימי זיבה, והחזיקו עצמן כטועות (ראה ערך זבה, וערך ימי נדה; ימי זיבה), נחלקו ראשונים:

• יש ראשונים הסוברים שלא החמירו אלא לטמא כל דם ולהצריכה שבעה נקיים כזבה (ראה ערך הנ"ל), שספק תורה הוא, אבל בוסתות דרבנן ספק דרבנן להקל (בעלי הנפש תיקון הוסתות א).

• אבל רוב הראשונים סוברים שבזמן הזה אשה קובעת וסת בכל זמן, שפתחי נדות כבר נשכחו מהן לגמרי, והרבה קלקולים קרובים לבוא בדבר, לפיכך כך דינן שהן קובעות וסת בין בימי נדה ובין בימי זיבה (רמב"ן נדה לט א ד"ה ולפי, ובהלכות נדה ה יז; תורת הבית ז ג דף יא ב; מאירי נדה יא א ד"ה שבעת; ר"ן שם לט ב ד"ה ולענין; מגיד משנה איסורי ביאה ח ט, בדעת הרמב"ם יא א - ג; טור יו"ד קפט, בימי זיבה. וראה באור הגר"א שם ס"ק נא).

ונחלקו לדעתם:

• יש סוברים שלא אמרו אלא להחמיר, שאינו נעקר אלא בשלש פעמים, אבל לא להקל עליה שלא תחשוש לוסת החודש וההפלגה כבוסת שאינו קבוע (ראה לעיל. ש"ך שם ס"ק עא, ונקודות הכסף בהגה, וראה מחצית השקל שם. וראה פליתי שם בדעת הר"ן).

• ויש חולקים וסוברים שאף לקולא קובעות עכשיו וסת (תורת השלמים שם ס"ק כז ונב; סדרי טהרה ס"ק לד, והוכיח כן מרמ"א שם יג^[33]).

עקירתו ושינויו

עקירת וסת קבוע

כשם שאין קובעת וסת עד שתקבענו שלש פעמים (ראה לעיל: גדרו, קביעותו וחזקתו), כך אינו נעקר עד שיעקר ממנה שלש פעמים (נדה סג ב; רמב"ם איסורי ביאה ח ד; טוש"ע יו"ד קפט ב).

היה לה וסת קבוע ליום עשרים, ושינתה וראתה ביום שלשים - יום עשרים אסור משום וסתה הראשון, ויום שלשים משום וסת שאינו קבוע (ראה לעיל: וסת שאינו קבוע); שינתה פעמיים ליום שלשים - זה וזה אסורים; שינתה שלש פעמים - הותר יום עשרים, וקבעה וסת ליום שלשים (נדה שם וסד א; הלכות נדה לרמב"ן ו א; רמב"ם שם; טוש"ע שם יד. ונקטו בדוגמאות שונות).

חזרה וראתה ליום עשרים, הרי זו כתחילת וסת (בעלי הנפש תיקון הוסתות א, הובא בבית יוסף וש"ך שם ס"ק מא).

חישוב הפלגתה כששינתה פעם אחת

שינתה וסת הפלגה קבוע בפעם אחת, שאינו נעקר, נחלקו אמוראים אם מונים הימים של וסתה הקודם מיום שהיתה ראויה לראות בו, או מיום שראתה בו:

• רב פפא אמר מונים מיום שהיתה ראויה לראות;

• ורב הונא בריה דרב יהושע אמר מונים מיום האחרון שראתה, והדבר דומה לתרנגולת המטילה ביצה כל יומיים, ושינתה ועמדה מלהטיל שני ימים, כשחוזרת למנהגה הרי חוזרת למנות מעכשיו, ולא לפי חשבון שהיתה ראויה להטיל (נדה לט ב). וכן הלכה (נדה שם; הלכות נדה לרמב"ן ו ב; תורת הבית שם ב ז דף יד ב; טוש"ע שם יד).

ויש מהראשונים סוברים שכל זה כששינתה וראתה ביום אחר, אבל אם לא ראתה ביום אחר, מונים ההפלגה למנין הראוי, כגון שהיתה למודה לראות בהפלגת עשרים יום, ושינתה פעמיים לשלשים יום, ובפעם השלישית ראתה לארבעים יום, שהוא יום עשרים מיום שהיתה ראויה לראות לפי מנינה הראשון, חזר הוסת למקומו, ואין אומרים שזוהי הפלגה של ארבעים, שרגלים לדבר (רמב"ן נדה סד א ד"ה היתה)^[34].

עקירת וסת שאינו קבוע

וסת שאינו קבוע נעקר בפעם אחת (נדה סד א; רמב"ם איסורי ביאה ח ו; טוש"ע יו"ד קפט ב). ואפילו קבעתו שתי פעמים, עוקרתו בפעם אחת (נדה שם), שאם בשלישית לא ראתה, אינה חוששת לו עוד (טוש"ע שם).

כשלא בדקה בעונת הוסת

עקירת הוסת הקבוע בשלש פעמים היא על ידי בדיקה (בעלי הנפש תיקון הוסתות א; הלכות נדה לרמב"ן ה כ וו טו; טוש"ע יו"ד קפט כו), ואפילו לסוברים שאם עבר הוסת ולא בדקה מותרת לבעלה (ראה ערך בדיקת אשה מחלוקת בדבר), מכל מקום אינו נעקר (חוות דעת קפד סק"י).

אבל וסת שאינו קבוע שהגיע זמנו ולא ראתה, אף על פי שלא בדקה נעקר לגמרי (בעלי הנפש שם; הלכות נדה לרמב"ן ה כ; תורת הבית ז ג).

עקירתו כקביעתו

אין הוסת נעקר אלא כדרך שהוא נקבע, וסת החודש נעקר בימי החודש, ווסת להפלגות עקירתו בהפלגות, וכו', (בעלי הנפש תיקון הוסתות ג).

וכן וסת הגוף, כשאינו קבוע, משהגיע ולא ראתה נעקר לגמרי - אלא שאינו נעקר אלא בבדיקה (רא"ש נדה ט; טוש"ע שם כא), שמתוך שהוא טבען של נשים הוא חמור יותר (ט"ז שם ס"ק לח) - וכשהוא קבוע צריך עקירה שלש פעמים ובדיקה, ועקירתו משיקרה לה אותו מקרה ולא תראה (הלכות נדה לרמב"ן ו טו; תורת הבית ז ג; מגיד משנה איסורי ביאה ח א, בשם כל המפרשים; טוש"ע יו"ד קפט כו). היה לה וסת הגוף ביום קבוע (ראה לעיל: וסת הגוף), אינו נעקר במקרה לבדו או בזמן לבדו שלא ראתה בהם (ראה תורת הבית שם; רא"ש נדה ט א בשם הראב"ד; טוש"ע שם).

ימי מבוכה וימים שודאי אינה רואה בהם

אשה שאין לה זמן קבוע לראייתה, אבל יש לה זמן קבוע שבו ודאי אינה רואה, דינה אז כאשה שיש לה וסת, ואינה צריכה בדיקה לתשמישה (שו"ת תרומת הדשן רמז; שו"ע יו"ד קפו ג).

בימים שלאחר מכן, שרואה בהם, יש סוברים שאסורה לשמש (שלטי גבורים שבועות ב), וכן כתבו ראשונים באשה שמשנה וסתה להקדים או לאחר שנים או שלשה ימים, צריך לפרוש ממנה כל ימים אלו (הגהות מיימוניות איסורי ביאה ח ג בשם ריצב"א; רמ"א יו"ד קפד ב), ופירשו דבריהם שכך הוא קביעת וסתה שודאי תראה באחד מימים אלה, ולכן כל הימים הם הוסת וצריכה לפרוש בכולם (שו"ת נודע ביהודה קמא יו"ד מו, וראה שלטי הגבורים שבועות ב בפירוש הריצב"א).

ויש מפרשים שדינה באותם הימים כאשה שאין לה וסת, שלא התירו לה לשמש אלא מפני שאם לא כן תהיה אסורה לעולם, אבל זו יש לה זמן שבודאי מותרת בו (פליתי קפד סק"ה בפירוש הב' ד"ה ויותר נראה).

על וסת שנקבע בימי זיבתה, שנעקר בפעם אחת, ראה לעיל: בימי נדה וזיבה.

עקירת עונה בינונית

בעונה בנונית, שדינה כוסת קבוע (ראה לעיל: עונה בינונית), נחלקו אחרונים: יש סובר שאינה נעקרת בפעם אחת (לבוש קפט יג), ונחלקו עליו וסוברים שנעקרת בפעם אחת כוסת שאינו קבוע (ש"ך סק"ל; תורת השלמים סק"ד; חכמת אדם קיב ס"ג).

ויש שכתבו שאפילו אם עקרתו הרבה פעמים ומעולם לא ראתה בו, תמיד חוששת לראיותיה ליום שלשים (חוות דעת ס"ק יב).

על עקירת וסת של מעוברת ומניקה וקטנה וזקנה, ראה להלן: במסולקות דמים.

רואה מחמת תשמיש

איסורה לבעלה

אשה שראתה דם נדות מחמת תשמיש, משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותינשא לאחר (נדה סה ב ורש"י; רמב"ם איסורי ביאה ד כ; טוש"ע יו"ד קפז א). ואין חוששים שתראה גם אצל השני, לפי שאין כל האצבעות שוות (נדה סו א).

שלשה בעלים

נישאת לשני וראתה שוב מחמת תשמיש שלש פעמים, לא תשמש עד שתתגרש ותינשא לאחר, ראתה אף אצל השלישי שלש פעמים שוב לא תשמש עד שתבדוק עצמה, לידע אם דם זה מן המקור או מהצדדים (נדה סה ב; רמב"ם וטוש"ע שם. על הבדיקה ראה להלן), אבל בביאה ראשונה של בעל השלישי אינה נאסרת, אף שהוחזקה לראות אצל שלש בעלים, לפי שאין כל הכחות שוים (נדה שם), ושמא בעילה זו היתה בכח מרובה (רש"י שם).

כשבדקה אחר תשמיש

במה דברים אמורים כשודאי ראתה מחמת תשמיש, כגון שמצאה מיד בכדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת, ותיטול עד לבדוק בו ותקנח עצמה (בעלי הנפש שער הספירה והבדיקה ג; בית יוסף שם, על פי רמב"ם שגגות ה ו; שו"ע שם), אבל אם בדקה מיד ולא מצאה, או שבדקה אחר שיעור זה, אינה רואה מחמת תשמיש (ש"ך שם סק"א).

• ויש סוברים שהשיעור בכדי שתרד מהמטה ותבדוק (ספר התרומה נדה קז; שו"ת הרשב"א תתלט; סמ"ג לאוין קיא; סמ"ק רצג; מרדכי שבועות תשלה; טור שם).

וכל שכן אם מצא דם על עד שבדק את עצמו בו, שבודאי בשעת תשמיש בא (האשכול א עמ' 113; סמ"ג ומרדכי שם ורמ"א שם), ואפילו מצאו זמן מופלג אחר התשמיש (ש"ך סק"ד).

• ויש סוברים שאין אנו בקיאים עכשיו בשיעורים אלה, ולכן כל שראתה שלש פעמים סמוך לתשמיש נקראת רואה מחמת תשמיש (בעלי הנפש שם, והביאו בבית יוסף; רמ"א שם, בשם יש אומרים). אבל אם לא ראתה סמוך לתשמיש, מותרת לאחר טהרתה תמיד (רמ"א שם), ואפילו ראתה כן כמה פעמים (שו"ת מהר"ם לובלין כב), והרי זו כאשה שאין לה וסת (רמ"א שם).

כוסת

האיסור של רואה מחמת תשמיש הוא מפני שזהו וסת (רשב"א נדה שם, ובתורת הבית שם; שו"ת בשמים ראש נג בשם מהר"מ מרוטנבורג; שו"ת נודע ביהודה קמא יו"ד מג; שו"ת חתם סופר יו"ד קנג וקעה; פרדס רמונים פתיחה לקפז), כאכילת שום ופלפלין, שבא על ידי מעשה (ראה תוספות שם ד"ה ונאמנת), או כוסת הבא על ידי אונס, כמו קפיצה (ש"ך ס"ק לה, וראה לעיל: על ידי אונס).

מהתורה או מדרבנן

• יש סוברים שאיסור זה מדרבנן, שלדעתם האיסור משום וסת, ולהלכה וסתות דרבנן (שו"ת נודע ביהודה קמא יו"ד מג ומו ועוד; שו"ת חתם סופר יו"ד קעה. וראה פרדס רמונים קפז), ואפילו לסוברים שלשמש בתוך זמן הוסת לדברי הכל אסור מן התורה (ראה לעיל: גדרו, קביעותו וחזקתו), מכל מקום אינו אלא מדרבנן, שזהו כוסת מחמת אונס (חתם סופר שם).

• ויש סוברים שאיסורה מן התורה, כיון שהוחזקה כן שלש פעמים (חלקת מחוקק קיט ס"ק כב; בית מאיר אהע"ז קיז ד"ה יש אומרים; ערוך השלחן קפז ס"ו ושאילת דוד שם, לשיטתם לעיל שאין זה בגדר וסת).

בדיקת שפופרת

הבדיקה שהצריכוה אחר הבעל השלישי (ראה לעיל) כיצד, מביאה שפופרת ונותנת בתוכה מכחול, ומוך מונח על ראשו של מכחול - ודוחקת עד שיגיע למקום שהשמש דש שם (רמב"ם איסורי ביאה ד כב; טוש"ע שם ב), היינו לפי אומד דעתה (ש"ך סק"י) - מצאה דם על המוך, בידוע שהוא מן המקור, ואם לא מצאה - מותרת, שבידוע שבא מן הצדדים (נדה סו א; רמב"ם שם; טוש"ע שם). יש מהראשונים סוברים שקודם הבדיקה צריכה לעסוק ברפואות עד שתבריא (רמב"ם שם כא, ראה שו"ת חמדת שלמה כא, ושו"ת שאילת דוד יו"ד ב בהגהה ה).

שפופרת זו היא של אבר - קנה עופרת (רמ"א שם) - ופיה כפוף לתוכה (נדה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), או שאר מתכות (ש"ך סק"ט), אבל לא של עץ, שמסרט (רש"י שם ד"ה אפגורי), ויש שכתבו אף לא של ברזל שמסרט (ש"ך סק"ט).

אפילו אם גם בצדדים לא נמצא דם כלל - מותרת, שאנו אומרים שנתרפאה לגמרי (תשובות מיימוניות איסורי ביאה ג בשם ריצב"א, הובא בש"ך ס"ק יא), ועוד שמשם אין הכרח שיבוא הדם תמיד, שאין וסתות לצדדים (חזון איש במכתב בפתיחה לספר חידושים ובאורים למסכת נדה).

בדיקת שפופרת בזמן הזה

בזמן הזה יש מהראשונים שכתבו שאין סומכים על בדיקת שפופרת, שאין אנו בקיאים בדבר, אלא שאם בדקה אין מוציאים אותה מבעלה (בעלי הנפש שער הספירה והבדיקה ג; הלכות נדה לרמב"ן נדה ו כ: אור זרוע א שנו), אבל רוב הפוסקים סוברים שגם בזמן הזה סומכים על בדיקה זו (תורת הבית ז ד; רא"ש נדה י ג; ר"ן שבועות ב; בית יוסף בדעת הרי"ף והרמב"ם; רבנו ירוחם כו ב; רמ"א קפז ב, ועוד).

עברה ושימשה ולא ראתה

עברה ושימשה אחר שנאסרה ולא מצאה דם - מותרת, שתשמיש זה עדיף מבדיקת השפופרת (רמ"א שם י, ובש"ך שם ס"ק לג); ויש סוברים שאינה מותרת אלא אם כן עברה ושימשה שלש פעמים ולא ראתה, שעקרה חזקת ראיותיה (ש"ך שם בשם אפי רברבי).

תליית הדם בוסת

רואה מחמת תשמיש אינה נאסרת אלא כשאין שם דבר לתלות בו ראיית הדם, אבל אם יש לה במה לתלות, תולה. לפיכך אם שימשה סמוך לוסתה, תולים ראייתה משום הוסת, ולא מחמת תשמיש (רמב"ם איסורי ביאה ד כ; הלכות נדה לרמב"ן ו טז; מאירי נדה סו א; תורת הבית ז ב; טוש"ע יו"ד קפז ד. וראה נדה סו א). וכגון שעברה ושימשה סמוך לוסתה, או בקטנה, קודם שקבעה הוסת שאינו צריך לפרוש ממנה (ראה להלן, שם. ש"ך ס"ק טו).

תליה במכה

אם יש לה מכה באותו מקום, תולה במכתה (נדה סו א; רמב"ם איסורי ביאה ד כ; טוש"ע קפז ה).

• יש מן הראשונים סוברים שאפילו אם אינה מרגישה שהדם יוצא מהמכה - תולה במכתה, שמן הסתם דרך המכה להוציא דם, ואשה זו בחזקת טהרה עומדת, תולים להקל, ואפילו בימי וסתה תולה במכתה (תורת הבית ז ד). ואף אינה צריכה לדעת כלל שמכה זו מוציאה דם (בית יוסף ורמ"א בדרכי משה וב"ח שם).

• ורבים מהראשונים חולקים וסוברים שאינה תולה אלא אם כן יודעת שדם יוצא מן המכה, ובשעת וסתה אפילו אם יודעת אינה תולה בה, שאם לא כן לא תהיה טמאה לעולם (ספר התרומה צב; מרדכי שבועות שם), ודוקא כשאינה מרגישה עכשיו יציאת דם מן המכה, אבל אם מרגישה שדם זה עצמו הוא מן המכה טהורה אפילו בשעת וסתה (תוספות נדה טז א ד"ה ומר; ש"ך ס"ק כו).

• ויש מכריעים להלכה שאם יש לה וסת קבוע תולה שלא בשעת וסתה במכתה, אף על פי שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם (רמ"א שם) - לענין רואה מחמת תשמיש שלא לאסרה, אבל הדם טמא וצריכה שבעה נקיים (ש"ך שם; חוות דעת סק"ו; סדרי טהרה ס"ק יד), ויש מטהרים אף לבעלה, שלא תיקנו חכמים דברים הסותרים זה את זה (פליתי שם; נודע ביהודה שם) - אבל אם אין לה וסת קבוע, אינה תולה במכתה, אלא אם כן יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם (רמ"א שם), אף על פי שאינה מרגשת עתה שדם זה בא ממכתה (ש"ך ס"ק כד, וכדעת התרומה).

נאמנת שיש לה מכה

נאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור, שממנה דם יוצא (נדה שם; רמב"ם איסורי ביאה ד כ; טוש"ע יו"ד קפז ו). וכן כשאומרת ברי לי שאין הדם מן המקור (רמ"א שם, על פי תשובות מהר"י ווייל כה), והאחרונים כתבו שסומכים רק כשיש עוד צד להקל (תורת השלמים ס"ק כה).

כשדם מכתה שונה

היה דם מכתה שונה מדם ראייתה, אין תולים במכתה (נדה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). יש מהראשונים שכתבו שבזמן הזה אין תולים במכה, שעכשיו אין אנו בקיאים במראות הדמים לדעת אם נשתנה (תורת הבית ז ד בשם הרמב"ן; טור יו"ד קפז בשמו. לפנינו הרמב"ן בהלכותיו ו טז פסק שתולים במכה), אבל רוב הראשונים סוברים שגם בזמן הזה תולים במכה, שכיון שבחזקת טהרה עומדת אומרים מן הסתם שאין הדם משונה, אלא אם התברר שמשונה (תורת הבית שם; רא"ש נדה י ג; ר"ן שבועות ב; טור שם; שו"ע שם ה).

אם שלא בשעת תשמיש צריכה לברר, ראה ערך נדה. אם תולה כתמים במכה, ראה ערך כתמים.

רואה מחמת תשמיש אחרי לידה

ראתה שלש פעמים מחמת תשמיש אחר לידה, בין בביאה ראשונה שאחר שלש לידות, ובין שלש פעמים רצופות אחר לידה, אין תולים בחולשת הלידה, ואסורה עד שתבדוק בשפופרת, ואם עברה ושימשה ולא ראתה - מותרת לשמש, ותולים לומר שהוכו הצדדים מחמת הלידה, ומן הצדדים בא (ראה הגהות שערי דורא נדה טו; רמ"א קפז י).

ויש סוברים שאם ראתה בכל פעם ג' פעמים רצופות אחר לידה, הוחזקה שתראה גם אחר לידה רביעית כן, ואין ביאות היתר שבינתיים מועילות (ב"ח שם; ט"ז ס"ק טו).

על הבועל את הבתולה כמה פעמים וראתה דם מחמת תשמיש, ראה ערך דם בתולים: באיסורה לעולם.

רפוייה ונאמנות הרופא

אם יש רופא שסובר לרפאותה, טוב לנסות לאחר פעם ראשונה או שניה, אבל אחר פעם שלישית יש להסתפק אם תוכל לסמוך על הרפואה, אפילו הוא מומחה (ספר התרומה קז; סמ"ג לאוין קיא; סמ"ק רצג; טוש"ע שם ח). ויש מי שכתב שאם כבר ריפא אשה אחת קודם שהוחזקה, יכולה אשה אחרת לסמוך עליו אף לאחר שלש פעמים (ב"ח שם, וש"ך ס"ק כח).

ויש מי שמתיר לסמוך על רופא ישראל - אפילו אחר שנתחזקה - אבל רופא גוי אינו נאמן בזה, ואם ניכר שהועילה לה הרפואה, סומכת אפילו על רופא גוי (תשובות מיימוניות איסורי ביאה ג בשם ריצב"א; שו"ע שם)^[35].

יש מפרשים בדעת ראשונים שאפילו עסקה ברפואות אחר בעל שלישי ואמרו לה שנתרפאה, צריכה בדיקת שפופרת (שו"ת חמדת שלמה כא, ושו"ת שאילת דוד יו"ד ב, בדעת הרמב"ם ד כא וכב).

מהאחרונים יש שכתב שבזמננו אפשר למנוע מאשה דין רואה מחמת תשמיש על ידי זריקות או כדורים למניעת הדם, ואפילו כבר ראתה פעם או פעמיים, ניתן למנוע שלא תראה פעם שלישית, וכמעט תמיד טיפולים אלו מועילים (שעורי שבט הלוי נדה קפז סק"י)^[36].

נפלה חררת דם

הבהילוה פתאום ונפל ממנה חתיכה עבה של דם התרפאה ומותרת לבעלה (נדה סו א; בעלי הנפש שער הספירה והבדיקה; הלכות נדה לרמב"ן ו יט; טוש"ע שם ט), ואם חזרה וראתה מחמת תשמיש אפילו פעם אחת, בידוע שלא עלתה לה רפואה (רמב"ן שם; טוש"ע שם).

לא נפל ממנה כלום, ממלאת ונופצת היא (ראה לעיל) ואין לה תקנה (נדה שם). יש מהראשונים מפרשים אין לה כלל תקנה, ואסורה לבעלה, אלא אם כן ראתה דם מחמת הבהלה שמועילה לה בדיקת שפופרת (רמב"ן נדה שם ד"ה הא), ויש מפרשים שאין לה תקנה בבהלה, אבל בדיקת שפופרת מועילה לה (ר"ן שם ד"ה וכל).

וכתבו ראשונים שבזמן הזה אין בקיאים בזה ולכן אין לסמוך על בדיקה זו (בעלי הנפש שם; הלכות נדה לרמב"ן שם; הגהות מיימוניות איסורי ביאה ד כב בשם רמב"ן; טוש"ע שם), אלא שאין מוציאים אותה מבעלה, עד שתיבעל ותחזור לקלקולה (שם). ולמעשה לא שמענו בזמן הזה על דבר זה (שיעורי שבט הלוי שם סק"ג).

אסור להשהותה

הרואה מחמת תשמיש שבעלה צריך לגרשה, אסור להשהותה, כיון שאיסורה מדבריהם (ראה לעיל מחלוקת) חוששים שמא יבוא עליה (שו"ת הרשב"א תתלט ותתמ, וראה ערך גרושה; שו"ע יו"ד קפז יב). ואם לא קיים עדיין מצות פריה ורביה, כופים אותו להוציא (ש"ך ס"ק לו בשם מהר"ם פדוואה. וראה ערך פריה ורביה).

אם יש לה כתובה, ראה ערך כתובה.

במסולקות דמים

ארבע נשים הן בחזקת מסולקות דמים: קטנה, מעוברת, מניקה וזקנה, ולכן נשתנה דינן בוסתות.

מעוברת

מעוברת שהגיע וסתה ולא בדקה - טהורה, לפי שהיא מסולקת דמים (נדה ט א; בעלי הנפש תיקון הוסתות א; הלכות נדה לרמב"ן ה כה: תורת הבית ז ג; טוש"ע יו"ד קפד ז וקפט לד), מפני שראשה ואבריה כבדים עליה מחמת חולי (נדה שם, ורש"י ד"ה רב פפא). ואפילו לדעת הסוברים וסתות דאורייתא (ראה לעיל: גדרו, קביעותו וחזקתו. נדה שם).

ונחלקו ראשונים אם צריכה בדיקה לכתחילה בשעת הוסת ואסורה לשמש (הלכות נדה לרמב"ן שם; ר"ן נדה שם בדעת הראב"ד; מגיד משנה איסורי ביאה ט ד בדעת הרמב"ם), או שאף לכתחילה אינה צריכה, ואין חוששת לוסת כלל (תורת הבית שם; מגיד משנה שם, בשם קצת מפרשים), ומותרת לבעלה (תורת הבית שם; ש"ך שם סק"כ בדעת הרא"ש והטור; שו"ע שם ז), מלבד בחדשי העיבור הראשונים, כשלא הוכר עוברה (תורת הבית שם).

ויש מחלקים שסמוך לוסתה מותרת, אבל בשעת וסתה ממש אסורה לשמש, אלא שאינה צריכה בדיקה אף לכתחילה (פרדס רמונים קפד שפתי חכם סק"כ, בדעת הרא"ש והרמב"ן).

מאימתי דמיה מסולקים

איזוהי מעוברת שדמיה מסולקים, משיוודע עוברה (נדה ז ב), וכמה הכרת העובר שלשה חדשים (שם ח ב), שמשעה זו ראשה ואבריה כבדים עליה (תורת הבית ז ג). רבי יוסי אומר משעברו עליה שלש עונות ולא ראתה (נדה שם), היינו שהוכר העובר, ועברו עליה שלש עונות (תורת הבית שם).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כרבי יוסי, אלא שקודם שהפסיקה שלש עונות שלא ראתה חוששת ליום וסתה, אבל אינה צריכה בדיקה (בעלי הנפש תיקון הוסתות א; תורת הבית שם בשמו), ויש פוסקים משהוכר עוברה אף שלא הפסיקה ג' עונות (תורת הבית שם; טוש"ע קפד ז וקפט לג).

ואף שידוע שהיא מעוברת קודם שהוכר עוברה ופסקו דמיה, אין גמר סילוק דמיה עד שלשה חדשים, ושכיח שתראה דם עד אז (שו"ת חתם סופר ב קסט. וכן ראה שו"ת רבי עקיבא איגר תנינא קכח. וראה שיעורי שבט הלוי נדה וחוט שני נדה שם), אך אינה עוקרת וסת קבוע אם לא ראתה בו בימים אלו, שלא אמרו אלא לחומרא (חוט שני נדה קפט לג).

קביעת וסת בימי העיבור

ראתה שלש פעמים בימי עיבורה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שקובעת וסת (הלכות נדה לרמב"ן ה כו; מגיד משנה איסורי ביאה ט ד בדעת הרמב"ם; רא"ה בבדק הבית ז ג; טור יו"ד קפט, בשם רמב"ן); ויש סוברים שאינה קובעת וסת (בעלי הנפש תיקון הוסתות ב; תורת הבית ז ג; טוש"ע יו"ד קפט לג), ואפילו שופעת דם באותן עונות שרגילה לראות בהן, אינו אלא כמקרה (טוש"ע יו"ד קפט לד), אלא שיש סוברים שאינה חוששת אפילו כוסת שאינו קבוע (תורת הבית שם; טור שם בשמו), ויש סוברים שעל כל פנים חוששת כוסת שאינו קבוע (בעלי הנפש שם; טור שם בשם גדולי המורים; שו"ע שם).

ראתה בימי עיבורה פעם אחת, חוששת כוסת שאינו קבוע (סדרי טהרה ס"ק לז; שו"ע הרב ס"ק קיג), וחמור דינה מקטנה וזקנה (ראה להלן), שאין להן דם בטבע, אבל היא יש לה אלא שהעובר מעכב (בית יוסף שם וט"ז ס"ק מח); ויש מי שכתב שאם ראתה פעם אחת אינה חוששת לוסת שאינו קבוע (שו"ת נודע ביהודה תניינא יו"ד צא בדעת הש"ך).

מניקה

מניקה אף היא כמעוברת (בעלי הנפש שם; הלכות נדה לרמב"ן ה כה וכו; תורת הבית שם; טוש"ע יו"ד קפד ז, ושם קפט לג ולד).

איזוהי מניקה: רבי מאיר אומר עד שתגמול את בנה, אפילו ארבע או חמש שנים (נדה ז ב וט א), שסילוק הדמים מפני שהדם נעכר ונעשה חלב (שם), ואין הדבר תלוי אלא בהנקת התינוק (רש"י שם ט א ד"ה ומטמאה); רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים כל עשרים וארבעה חודש (נדה ט א), אף על פי שמת, שאין הטעם תלוי ביניקת הולד, אלא שמתוך צער לידה אבריה מתפרקים ודמה מסתלק, ואין נפשה חוזרת עד עשרים וארבעה חודש (שם ורש"י).

הלכה כרבי יהודה וחבריו (רמב"ם איסורי ביאה ט ד; בעלי הנפש שם; הלכות נדה לרמב"ן שם; תורת הבית שם; טוש"ע שם).

יולדת שילדה בניתוח קיסרי, כתבו אחרונים שהדעת נוטה שאינה מסולקת דמים כמניקה, כיון שלא היה לה צער לידה ופירוק אברים, אבל יולדת שילדה בהרדמה יש לה פירוק אברים אף שאינה חשה בצער הלידה (חוט שני נדה קפד ז).

בזמננו שחוזרות לראות קודם כ"ד חודש, מן הדין עדיין נחשבות מסולקות דמים, אלא שיש להם לחשוש מיד כשהן רואות לוסת קבוע שהיה להן קודם, אך אינן עוקרות אותו אם לא יראו בו (חוט שני נדה קפט לג, בשם החזון איש), וחוששות לראיותיהן כוסת שאינו קבוע (שם).

בימי טוהר

בימי טוהר של יולדת (ראה ערך דם טוהר), אינה קובעת וסת (נדה יא ב), ואפילו לסוברים שמעוברת ומניקה קובעות וסת (ראה לעיל. הלכות נדה לרמב"ן ה כו). בזמן הזה, שנוהגים לאסור דם טוהר (ראה ערך הנ"ל), אף קובעות וסת בימי טוהר (הלכות נדה לרמב"ן שם).

חזרה לוסת הקבוע

עברו ימי עיבורה ומניקותה וחזרה לראות:

• יש מהראשונים סוברים שאם חזרה לוסתה הראשון, אפילו פעם אחת, קבעה וסת, ואפילו חזרה לוסת אחר צריכה שלש פעמים לעקור את הראשון (ראה לעיל: עקירתו ושינויו), שכל הפסקה שבאה מחמת דבר הגורם, נסתלק הגורם חזר הוסת, אבל כל זמן שלא ראתה אומרים שמא עדיין לא חזרו הדמים למקומם (בעלי הנפש שם; הלכות נדה לרמב"ן ו ח; טור יו"ד קפט בשמו).

• יש סוברים שאפילו לא התחילה לראות, מיד חוששת לוסתה הראשון, חוץ מאם היה וסת להפלגה שאינה חוששת עד שתתחיל לראות (בעלי הנפש בשם יש מי שאומר; רשב"א בתורת הבית הקצר שם, וטור שם בשמו; שו"ע שם לד), כי אין עכשיו שום ראייה שנשער בהפלגה ממנה (בית יוסף שם).

• יש סוברים שאינה חוששת אלא אם כן חזרה לראות פעם אחת בוסתה הראשון (תורת הבית הקצר שם, בשם יש מגדולי הראשונים; טור שם בשמו, בשם יש מגדולי המורים).

• ויש חולקים וסוברים שאם נעקרו וסתותיה שלש פעמים בימי עיבורה ומניקותה, הרי הן עקורות, ואפילו חזרו הדמים לא חזר הוסת (רז"ה בהשגות לבעלי הנפש אות ט).

קטנה

קטנה שלא הגיע זמנה לראות וראתה, אינה חוששת לוסת (תורת הבית הקצר ג; טוש"ע יו"ד קפד ג, ורמ"א שם קפט כח), , לפי שאין הדם מצוי בה (רש"י נדה ה א ד"ה אין חוששין), ולכן חושבים את ראיותיה למקרה עד שתוחזק בשלש פעמים (בית יוסף יו"ד קפד).

איזו היא קטנה שלא הגיע זמנה, כל שלא הגיעו ימי הנעורים (נדה ה א), היינו פחותה מבת י"ב שנה ויום אחד, או שלא הביאה שתי שערות (תורת הבית ז ד; טור יו"ד קצ; בית יוסף קפט בפירוש דברי הטור; שו"ע קפט כז, וט"ז קפד סק"ה, וש"ך שם ס"ק יא. וראה ערך גדול וערך גדולה).

וסת שאינו קבוע בקטנה

ראתה שלש פעמים באופן שאינן מצטרפות לוסת קבוע, יש מהאחרונים סוברים שחוששת בוסת שאינו קבוע (ראה ט"ז ס"ק מג, וסדרי טהרה ס"ק לד), ויש סוברים שאינה חוששת (נקודות הכסף שם).

קביעת וסת בקטנה

קבעה וסתה, הרי היא כשאר נשים (תורת הבית שם ג; טוש"ע יו"ד קפט כז).

ונחלקו ראשונים בכמה פעמים קבעה וסת: יש סוברים בשלש פעמים, או בארבע פעמים אם הוא וסת ההפלגה (ראה לעיל: וסת הימים), שהאחרונות מגלות על הראשונה שלא היתה מקרה (תורת הבית שם; טוש"ע שם); ויש סוברים שאין הראשונה ראייה להצטרף, ולא קבעה וסת עד ארבע פעמים (תורת הבית שם בשם יש מפרשים; בדק הבית שם).

פסקה לראות חוזרת לקדמותה

פסקה שלש עונות ולא ראתה, חזרה לקדמותה, ואינה חוששת עד שתחזור ותקבע וסת שלש פעמים, לפי שעכשיו התגלה שאותן ראיות שראתה בתחילה מקרה היו, והרי היא בחזקת טהרה לגמרי (תורת הבית שם; טוש"ע שם).

שלש עונות אלו הן שלש עונות בינוניות, היינו תשעים יום (טוש"ע שם, וראה לעיל: עונה בינונית), ואפילו היו ראיותיה בזמנים יותר גדולים, שבשאר נשים אינה עוקרת אלא כשהגיעו שלש פעמים ולא ראתה, בקטנה כשעברו עליה תשעים יום ולא ראתה חוזרת לקדמותה (ש"ך ס"ק סה. וכן כתב בחוות דעת וסדרי טהרה ושו"ע הרב).

היו ראיותיה פחות משלשים יום, ופסקה מלראות, וחזרה וראתה אפילו פעם אחת, חוששת לראייתה כיון שלא הפסיקה תשעים יום (פרישה אות עט, וש"ך ס"ק סו).

זקנה

זקנה שעברו עליה שלש עונות משהזקינה ולא ראתה, הרי זו מסולקת דמים, ואינה חוששת לוסתה הראשון (תורת הבית שם על פי נדה ז ב; טוש"ע יו"ד קפט כח).

גדרה

איזו היא זקנה: רב יהודה אמר כל שחברותיה אומרות עליה זקנה היא; ורבי שמעון בן לקיש אמר כל שקוראים לה אמא - בפניה, מחמת זקנתה (טוש"ע שם) - ואינה בושה, או אינה מקפדת (מחלוקת אמוראים נדה ט ב). הלכה כרבי שמעון בן לקיש, וכשאינה מקפדת (רמב"ם איסורי ביאה ט ה: שקוראים לה זקנה; טוש"ע שם).

שלש עונות

שלש עונות שאמרו הן עונות בינוניות של שלשים יום, שהם תשעים יום (נדה ט ב; ירושלמי נדה א ה. וראה לעיל בקטנה); ויש סוברים שלא אמרו עונה של שלשים יום אלא כשאין לה וסת אחר, אבל יש לה וסת אחר הולכים אחר עונות שלה (מאירי שם בשם יש אומרים; פסקי רשב"ץ לנדה, והובא בשמלה סק"ג; מהרש"א נדה י ב ד"ה שתים).

וסת שאינו קבוע בזקנה

הזקנה אינה חוששת לוסת שאינו קבוע (בית יוסף ושו"ע יו"ד קפד ג ורמ"א קפט כח), אם חזרה וראתה אחר שהזקינה שלא ביום שהיתה רגילה לראות בו (שו"ע הרב שם ס"ק קט).

חזרה וראתה דינה כתינוקת שלא הגיע זמנה לראות (טוש"ע שם קפט ל), שאם ראתה שלש פעמים שלא בזמנים שוים, באופן שלא קבעה וסת, דינה כקטנה (ראה לעיל מחלוקת), אלא שאם חזרה לראות בעונות שהיתה למודה לראות בהן קודם שהזקינה, חוזרת לקדמותה, שהרי נתגלה שהדילוג הראשון לא היה סילוק דמיה (תורת הבית שם; טוש"ע יו"ד קפט לא).

היתה בחרדה

אשה שהיתה במחבוא - מחמת פחד של לסטים וכיוצא (רש"י) - והגיעה שעת וסתה ולא בדקה, רבי מאיר אומר הרי זו טהורה, מפני שחרדה מסלקת את הדמים (נדה לט א), שהפחד - הדאגה שאינה באה פתאום אלא חוששת שמא יבואו אויבים להרגה - צומת את המקור מלהוציא דם אפילו בשעת וסתה (סוטה כ ב, ורש"י ד"ה פחדא).

יש מהראשונים שכתבו שאף אם בדקה אחר כך ומצאה טמאה מטהר רבי מאיר בחרדה (ר"ן נדה ט א ד"ה כיון); ויש שכתבו שאם בדקה ומצאה טמאה, טמאה למפרע משעת הוסת (מאירי שם לט א ד"ה המשנה).

להלכה יש מהראשונים סוברים שאין הלכה כרבי מאיר (פירוש המשניות לרמב"ם נדה ד ז; רע"ב שם). ויש שכתבו שלהלכה שוסתות דרבנן (ראה לעיל: גדרו, קביעותו וחזקתו) אף בלי סיבת חרדה הן טהורות בלא בדיקה (מאירי שם).

ורוב הראשונים פסקו כרבי מאיר, וכשהיתה במחבוא אף לכתחילה אינה חוששת לוסתה (תורת הבית ז ג; שו"ע יו"ד קפד ח), ומהם הסוברים שבשאר נשים אם עבר וסתן ולא בדקו צריכות בדיקה (ראה לעיל, שם, מחלוקת), וכשהיתה במחבוא אף אם לא בדקה מותרת, אבל בשעת וסתה חוששת (הלכות נדה לרמב"ן ה כה; טור שם; רמ"א שם בשם יש אומרים), ולכתחילה צריכה בדיקה, כי שמא על ידי איזה היסח הדעת יסור פחדה רגע (פליתי סק"ט בדעתם; שו"ע הרב ס"ק כז).

גלולות להסדרת הוסת

נשים הנוטלות גלולות להסדרת הוסת, או כלות הלוקחות גלולות לפני חתונתן למנוע חופת נדה, נחלקו אחרונים:

• יש סוברים שאין לסמוך על כך, וצריכה לפרוש ביום וסתה, ולבדוק עצמה (שו"ת מנחת יצחק א קכז; שו"ת ציץ אליעזר יג קג), עד שתקבע וסת אחר על ידי הגלולות, או שיתברר שלש פעמים שהגלולות מנעו את הראיה (ציץ אליעזר שם. וראה שו"ת רדב"ז החדשות יו"ד קלו);

• יש שכתבו שאם היה לה וסת קבוע חוששת לו עד שתקבע וסת אחר על ידי הגלולות, ואם לא היה לה וסת עוקרת וסת שאינו קבוע בפעם אחת שלא תראה על ידי הכדורים (מראה כהן עמ' קנב, בשם הגרי"ש אלישיב);

• ויש שכתבו שהגלולות שבימינו יש להן כבר חזקה ברורה שהן יעילות לשנות את הוסת, ולפיכך אם היה לה וסת קבוע חוששת לו פעם אחת, ואחר שלא ראתה בו על ידי הכדורים שוב אינה חוששת לו, ולוסת שאינו קבוע אינה חוששת כלל (נשמת אברהם יו"ד קצג סק"א, בשם הגרש"ז אוירבאך; שו"ת שבט הלוי ד צט ט, ושיעורי שבט הלוי קפד ב סק"ב, ושם קפט כג סק"ה).

הערות שוליים