פרשני:בבלי:מנחות צח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות צח א

חברותא[עריכה]

לא שנא הכי, ולא שנא הכי, בין בגובה ובין ברוחב היתה אמתו בת חמשה טפחים.  1 

 1.  א. פירש רבינו גרשום: לא שנא בגובהה ולא שנא בכניסה היו אמות הקרן באמה בת חמשה טפחים; וראה עוד ברש"י בעירובין ד א בסוף ד"ה וזה גב המזבח, שכתב "ובמסכת מנחות מפרש ליה להאי קרא:. וקרנות לא שנא גובהן ולא שנא רוחבן באמה קטנה". ב. אבל רש"י כאן כתב: גבולה אל שפתה סביב גבהו דקרן באמה בת חמשה, ובשיטה מקובצת הוסיף בגמרא "גבולה אל שפתה סביב: גובהה", וזה מתיישב עם פירוש רש"י; (וראה בזבח תודה לזבחים נד ב שכתב על דבריהם: ואתי שפיר מאד לדידהו מה דקאמר בגמרא "לא שנא הכי ולא שנא הכי", ודלא כמו שפירש רש"י במנחות). והטעם שמפרשת הגמרא שגובה הקרן היה באמה בת חמשה טפחים, ואף שלשון הכתוב מורה שהנידון הוא על הרוחב וכפי שנתבאר בהערה לעיל, היינו משום שאם לא כן לא יהא החשבון מכוון בברייתא דעולת העוף, שאין החשבון עולה בדקדוק אלא אם תאמר שאמת גובה הקרנות היתה באמה בת חמשה טפחים. ומה שאמרו "לא שנא הכי ולא שנא הכי" מתיחס לכניסתן של הקרנות, ועליהן אומרת הגמרא: (אפילו) אי בעי למימר נמי (שהיתה הכניסה) באמה בת חמש לא איכפת לן (כלומר, לא תהא קושיא מהמשנה במדות ומלשון הכתוב, ואף שבהכרח נוסף על מקום המערכה שני טפחים), כיון דכניסת יסוד (הלוא היא) באמה בת שש, (נמצא ד) לא פש ליה בין קרן לקרן אלא עשרים ושש אמות וארבעה טפחים: שתים מכניסה דסובב, ושתים מכניסה דקרנות, וכיון דלא הוי אמה לא חשיב לה; (כלומר, הרי לעולם לא תגיע לאמה שלימה נוספת, מאחר שכניסת היסוד היתה אמה שלימה, ומאידך, הרי כניסת הסובב שהיתה באמה בת חמשה כבר הוסיפה שני טפחים, ומוכרחים לומר שאין המשנה והכתוב מחשיבים ת הטפחים, ושוב לא איכפת לן לומר, שהיה העודף ארבעה טפחים בגלל הקרנות ולא שני טפחים בלבד בגלל הסובב). ומשמעות לשונו היא, שאין הדבר מוכרע; וקשה לומר כן, שהרי כל הסוגיא באה לברר איך היה; ועוד, הרי מתחילה נקטה הגמרא בפשיטות שאמת הקרן שהיא באמה בת חמשה היינו אמת הרוחב, וכפי שנתבאר בהערה לעיל מלשון הכתוב, ומה טעם יש להסתפק בזה לפי מסקנת הגמרא; ובמשנה למלך (בית הבחירה ב ז) נראה שהבין ברש"י, כי אכן היה רוחב כניסת הקרנות באמה בת חמשה טפחים, ראה שם שתמה מכח זה על הכסף משנה. ג. שיטת הרמב"ם באמות הקרנות כבר נרמזה לעיל, ותתבאר יותר בסוף הסוגיא בהערות.
ומבארת הגמרא, כיצד על פי הפירוש שנתבאר הפסוק, מתיישבת הברייתא דסדר עולת העוף:
גובה המזבח - שהיה עשר אמות כמה הוי בטפחים? חמשין ותמניא (חמשים ושמונה טפחים), שהרי כל אמותיו באמה בת ששה טפחים, מלבד אמת הגובה של היסוד, ואמת הגובה של הקרן שהיו באמות בנות חמשה טפחים.
ופלגיה דמזבח - שהוא הקו המבדיל בין דמים העליונים לתחתונים - כמה הוי? עשרין ותשעה טפחים, מחציתן של חמשים ושמונת הטפחים של גובה המזבח.
ומשפת הקרנות ועד סובב כמה הוו? עשרין ותלתא טפחים, דהיינו, אמת גובה של קרן חמשה טפחים, ושלשת האמות שמתחתית הקרנות ועד הסובב היו באמות בנות ששה טפחים, הרי עשרים ושלושה טפחים.
וכמה בציר לפלגיה דמזבח (כמה חסר מן הסובב ולמטה ועד מחצית המזבח) הלוא שיתא טפחים ; והיינו דתנן: אם עשאה - אם מיצה הכהן את הדם בעומדו על הסובב - למטהמרגליואפילועד אמה אחת בת חמשה טפחים כשר, שהרי בשיעור זה הוא מזה טפח למעלה ממחצית המזבח.  2 

 2.  נתבאר על פי רש"י לעיל בכגון דא, וראה מה שנתבאר בהערה שם.
דיקא נמי כאשר פירשנו את הכתוב גבי יסוד שהוא מתיחס לאמת הגובה, ואילו בסובב מתיחס הכתוב לאמת הרוחב, מדכתיב:
"חיק האמה ואמה רוחב", ושינה הכתוב בלשונו, כדי להשמיענו: זה בגובה וזה ברוחב -
ומסקינן: אכן שמע מינה!  3  כאן שבה הגמרא לפרש את המשנה בכלים שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה, את מה היו מודדים באמות בינוניות; ומפרשת:

 3.  א. כבר נתבאר, שלרמב"ם (בית הבחירה ב ז) שיטה אחרת בביאור סוגייתנו, וזה לשונו: כך היתה מדתו וצורתו: עלה חמשה טפחים וכנס חמשה טפחים זהו יסוד (ומבואר שאמת היסוד היתה הן בגובה והן בכניסה באמה בת חמשה טפחים, שלא כפירוש רש"י):. עלה שלשים טפחים וכנס חמשה טפחים זהו סובב (וכמסקנת הסוגיא שאמת הסובב ברחבה בלבד היתה באמה בת חמשה טפחים):. גובה כל קרן וקרן חמשה טפחים (כרש"י), וריבוע כל קרן אמה על אמה (היינו, גובה הקרן באמה בת חמשה טפחים, ורחבו באמה בת ששה טפחים, וזה דלא כרש"י). וכתבו האחרונים, שאם כי מה שכתב הרמב"ם שאמת כניסת היסוד היתה אף היא באמה בת חמשה טפחים, יש להעמיס כן אף בלשון הגמרא ודלא כפירוש רש"י; מכל מקום מה שכתב באמת רוחב הקרנות שהיתה באמה בת ששה, אי אפשר להעמיס כן בלשון הגמרא "לא שנא הכי ולא שנא הכי"; ובחק נתן צידד לומר שהרמב"ם לא גריס לה; (ומיהו אכתי קשה: הרי לשון הכתוב מורה שהנידון הוא על רוחב הקרן, וכפי שנתבאר בהערות לעיל להוכיח כן מדברי הגמרא) ; וראה עוד בזבח תודה לזבחים נד ב, מה שכתב בגירסת הרמב"ם. וכבר נתבאר, שהרמב"ם לשיטתו ביסוד שכניסתו היא באמה בת חמשה טפחים, מוכרח לומר שרוחב הקרנות היה באמה בת ששה טפחים, כי בהכרח צריכים אנו לומר שאחת הכניסות היה באמה בת חמשה טפחים, שהרי אם היו כולם באמה בת ששה טפחים, הרי זו היא סברת הגמרא שנדחתה מלשון המשנה והכתוב; ולזה נתכוין הזבח תודה לזבחים נד ב. ב. כתב הרמב"ם שם: נמצא מקום המערכה רוחב ארבע ועשרים אמה וארבעה טפחים על ארבע ועשרים אמה וארבעה טפחים. והחשבון הוא לשיטתו: כי המזבח היה שלשים ושתים על שלשים ושתים, ופחת עד למקום המערכה ארבע אמות מכל צד של כניסת היסוד הסובב הקרנות ומקום הילוך הכהנים, הרי עשרים וארבע אמות; אך נוסף עליו מכל צד שני טפחים של כניסת היסוד והסובב שלפי שיטת הרמב"ם היו שניהם באמה בת חמשה. ולשיטת רש"י כבר נתבאר בהערה לעיל שהיה החשבון שוה לרמב"ם לפי הבנת המשנה למלך, ובכל אופן היו שם שני טפחים עודף בגלל הסובב. ג. לכל הפירושים צריכים אנו לומר בלשון הכתוב שאינו מביא בחשבון אלא אמות שלמות, שהרי הכתוב אומר שמקום המערכה היה עשרים וארבע על עשרים וארבע; ואף שלעיל הוכיחה הגמרא מהכתוב שהחשבון הוא מכוון, כבר ביאר המשנה למלך שם (וראה שפת אמת ורש"ש כאן), דהיינו דוקא שלא לומר בכתוב שהחשבון היה עודף באמה שלימה ו"לא דק" וכפי שרצינו לומר בדברי התנא, אך סברת הגמרא שפחות מאמה שלימה לא חשיב, זה יתכן לומר גם בכתוב. ואולם הראב"ד השיג שם על הרמב"ם שחשב למקום המערכה עשרים וארבע אמות וארבעה טפחים, וכתב: אולי אינו כן, כי הארבעה טפחים הם כניסת הקרנות מדפני המזבח; כלומר, לא היו הקרנות עומדות בשוה עם שפת המזבח אלא מכונסים היו שני טפחים ממנו, והפחיתו את מקום המערכה באבעת הטפחים הנוספים על הכתוב ועל השנוי במשנה במדות; ומה שמכריחו לומר כן, הוא כדי לקיים את לשון הכתוב בדקדוק.
וכמה טפחים היא אמה בינונית?
אמר רבי יוחנן: ששה טפחים.
אמר רבי יוסי בר אבין: אף אנן במשנתנו נמי תנינא שאמה בינונית היא ששה טפחים, שהרי שנינו:
רבי מאיר אומר: השולחן ארכו שנים עשר טפחים ("אמתיים" באמה בת ששה), ורחבו ששה טפחים ("אמה" באמה בת ששה), הרי שרבי מאיר המודד את אמת הכלים באמה בינונית, מחשב לכל אמה מן השולחן ששה טפחים.
ומדייקת הגמרא מלשון "בינונית":
מכלל דאיכא אמה דנפישא מינה (וכי יש אמה שהיא גדולה מאמה זו), ולכן נקראת היא בינונית, כי יש אמה קטנה ממנה והיא אמה בת חמשה טפחים, ויש גדולה הימנה!?
אין, אכן יש אמה גדולה הימנה, והא תנן (וכאשר שנינו) במסכת כלים יז ט:
שתי אמות (קני מידה באורך אמה) היו בבית שני בשושן הבירה (בית בנוי על גובה השער המזרחי של הר הבית, ומצוייר עליו שושן הבירה) אחת על קרן מזרחית צפונית, ואחת על קרן מזרחית דרומית.
זו שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה בארכה על אמה של משה שהיא ששה טפחים בחצי אצבע (שמינית טפח).
וזו שעל קרן מזרחית דרומית, היתה יתירה עליה (על חברתה) בחצי אצבע, נמצאת זו השניה יתירה על של משה באצבע שלימה.
ולמה אמרו:  4  אחת גדולה ואחת קטנה, כלומר, למה היו כלל אותן שתי אמות שהיו אחת גדולה ואחת קטנה; והרי די לנו באמה של משה, שהיא האמה המדויקת!?

 4.  כן היא הגירסא גם במשנה בכלים; ובפסחים פו א הגירסא היא: "ולמה היו".
ומפרש: כדי שיהו האומנין שמקבלין עליהם לעשות כך וכך אמות למקדש: נוטלין בקטנה (באמה של משה), כלומר, היה הגזבר מתנה עם האומנים, כך וכך אמות תבנו לבדק הבית בכך וכך דמים לכל אמה באמה של משה -
ומחזירין בגדולה, כלומר, בגמר העבודה כאשר היו באים לחשבון התשלום, היו מחשבים להם את מחירה של אמה גדולה שעשו במחיר שקבעו לאמה קטנה, ונמצא, שהיו מוותרים משלהם, שהרי נותנים להקדש עבודה גדולה, ונוטלים שכר רק על עבודה קטנה.
והטעם: כדי שלא יבואו לידי מעילה בשכר שקיבלו מן ההקדש, כי הואיל ואי אפשר לצמצם את המידה, שמא יטלו שכר יותר מן המגיע להם, ונמצאו באים לידי מעילה.  5 

 5.  נתבאר על פי רש"י בפסחים פו א ורש"י כאן; ומכל ביאור רש"י בענין זה נראה, שהיו האומנים עוסקים בשל הקדש ונוטלים שכר על עבודתם בקבלנות; אך ראה היטב בתוספות ד"ה שלא.
ומפרשת הגמרא את המשנה בכלים:
ותרתי גדולות למה לי, והרי די לנו באחת של משה, ובאחת מן האמות הגדולות!?
ומשנינן: חדא - זו שעל קרן מזרחית צפונית שהיתה יתירה על של משה בחצי אצבע בלבד - לכספא ודהבא (לכסף וזהב), לפי שאומנות יקרה היא, ואין טוב להפסידם כל כך.  6 

 6.  ולפיכך היתה נתונה בקרן מזרחית "צפונית", על שם הכתוב "צפון מזהב יאתה"; תוספות.
וחדא - זו שעל קרן מזרחית דרומית, שהיתה יתירה על של משה באצבע - לבניינא (לבנין).  7 

 7.  הענין נתבאר על פי רש"י; אבל הרמב"ם שיטה אחרת לו בכל זה, והובאה שיטתו וביאורה ביד בנימין.
תנן התם במסכת מידות א ג: שער המזרח של הר הבית עליו שושן הבירה צורה (מצויירת עליו שושן הבירה).
ומפרשינן: מאי טעמא היתה עיר זו מצויירת שם?
ונחלקו בדבר רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי:
חד מהם אמר: כדי שידעו ויראו מהיכן באו, ויתנו הודאה למלכות פרס שיצאו משם.  8 

 8.  נתבאר על פי רש"י. ורבינו גרשום פירש: שיכירו בנסים שעשה להם הקב"ה שמשם עלו. ורבינו חננאל בפסחים פו א פירש: כלומר, בעוונותיכם גליתם לבבל, ועתה משם עליתם, וכל זמן שרואים אותה הצורה, זוכרים הגלות, והדורות הבאים מספרים לבניהם. והמהרש"א כתב: כדי שיזכור האדם בעת גדולתו את שפלותו שכבר היה, כענין זכר ליציאת מצרים.
וחד מהם אמר: כדי שתהא אימת מלכות פרס עליהן, ולא ימרדו בהם.  9 

 9.  ראה לשון הרמב"ם בפירוש המשניות (כלים יז ט): עשו זה בעבור שעלו משושן הבירה, כדי שיזכרו עמידתם בו, ויהיה אימת מלכות עליהם; ונראים הדברים כאילו הרכיב הרמב"ם את שתי השיטות.
אמר רבי ינאי: לעולם תהא אימת מלכות עליך -
שנאמר (שמות יא ח) גבי משה כשהתרה בפרעה על מכת בכורות: "וירדו כל עבדיך אלה אלי, והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך", ואילו לדידיה לא קאמר ליה (לא הזכיר משה את פרעה עצמו בין היורדים אליו).  10 

 10.  הוסיף רש"י: ואף על גב דלמסקנא הכי הוה; (והנה הכתוב - שמותיב ל - אומר: "ויקם פרעה לילה, הוא וכל עבדיו: ויקרא למשה ולאהרן לילה, ויאמר קומו צאו מתוך עמי:. ", ואם כן משמע שלא ירד אל משה, אך ראה רש"י בחומש שם).
רבי יוחנן אמר: מהכא יש ללמוד שתהא אימת מלכות עליך:
שנאמר (מלכים א, יח): "ויד ה' היתה אל אליהו, וישנס מתניו וירץ לפני אחאב - שהיה רוכב על סוסו - עדבואכהיזרעאלה", ועשה כן משום כבודו של המלך אחאב, שאין דרך מלכים ללכת יחידי.  11 

 11.  א. העיר ב"שפת אמת": מכאן מוכח רק גבי מלך ישראל, דמדאורייתא צריך שתהא אימתו עליו, מדכתיב "שום תשים עליך מלך", ומפרשינן "שתהא אימתו עליך", אבל לדרשת רבי ינאי מוכח אפילו במלכי אומות; (ויש להעיר עוד, כבוד שמענו, אימה לא שמענו). ב. הוסיף המהרש"א בזבחים קב א: והענין, שראוי לחלוק כבוד אפילו למלכים הקדמונים הרשעים כאלו שזכר, וכדאמרינן בברכות בפרק הרואה, דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, והמזלזל בכבודם כאילו פוגע בכבוד המקום; וראה עוד שם תוספת ביאור במעשה דאליהו ואחאב.
אגב שהביאה הגמרא מחלוקת רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי, מביאה הגמרא עוד מחלוקת אחת שנחלקו:
כתיב (יחזקאל מז יב), גבי הנחל שעתיד לצאת מבית קדשי הקדשים: "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל, לא יבול עלהו ולא יתום פריו והיו (והיה) פריו למאכל ועלהו לתרופה"; ונחלקו רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי בפירוש "לתרופה", ופירשוהו בלשון נוטריקון:  12 

 12.  וכן מצינו לעיל סו ב כמה פסוקים המתפרשים בלשון נוטריקון; ומיהו פשטות הכתוב הוא מלשון רפואה, כמבואר ברש"י ביחזק אל.
חד מהם אמר: להתיר פה שלמעלה, כלומר, אלם כי יאכל ממנו - ידבר.
וחד מהם אמר: להתיר פה שלמטה, כלומר, עקרה כי תאכל ממנו - תיפקד.
איתמר עוד שנחלקו בזה אמוראים אחרים, ופירשו יותר את דבריהם:
חזקיה אמר: להתיר פה אלמים.
בר קפרא אמר: להתיר פה עקרות.
תנו רבנן: כתיב (ויקרא כד ה) בפרשת סידור לחם הפנים: "ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת, על השולחן הטהור לפני ה", ומפרשת הברייתא את אריכות פירוט הכתוב:
אילו נאמר רק: "ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות, ושמת אותם שתים מערכות", ולא נאמר "שש המערכת", כי אז:
הייתי אומר: ישימו - אם ירצו - שתי מערכות אחת של ארבע ואחת של שמונה.  13 

 13.  א. או חלוקה אחרת כיוצא בזה, תוספות. ב. בשפת אמת העיר: מהיכי תיתי לומר כן, והרי כיון דכתיב "שתים" מסתמא שניהם שוין; וכבר עמד בזה הר"ש משאנץ בפרשת אמור, וביאר: אף על גב דמשמע שצריך שתיהן שוות כמו שני עשרונים, מכל מקום הוי אמינא למצוה, אבל אם עשה כשאינן שוות שפיר דמי, כדאמרינן - יומא סב א - גבי שני שעירי עיזים דיום הכפורים; וכן צידד השפת אמת לומר, אלא ש"הייתי אומר" לא משמע לו כן.
לכך נאמר: "שש המערכת".
ואילו נאמר רק "שתים מערכות שש המערכת", ולא אמר הכתוב שיאפו בסך הכל "שתים עשרה חלות", כי אז הייתי אומר: "שש המערכת" אינו בא רק לפרש כמה יהיו בכל מערכת, אלא מערכת נוספת היא של שש חלות, וישימו שלש מערכות של שש שש חלות -  14 

 14.  נכתב ונתבאר לפי גירסתנו; וראה עוד ברש"י גירסא אחרת ופירושה.
לכך נאמר: "ואפית אותה שתים עשרה חלות", ללמד, שלא תשים אלא שתים עשרה חלות.
ואילו נאמר רק: "שתים עשרה חלות" ו"מערכות", ולא נאמר "שתיים" ו"שש", כלומר, אילו היה הכתוב אומר: "ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות ... ושמת אותם מערכות על השולחן הטהור", כי אז הייתי אומר: יעשה משתים עשרה החלות שלשה מערכות של ארבע ארבע חלות -
לכך נאמר: "שתים מערכות" ו"שש המערכת".
הא עד שלא יאמרו שלש מקראות הללו לא למדנו, הרי ראית בעיניך שאם לא היו כתובים שלשת המקראות הללו לא היינו יודעים כיצד מסדרים את השולחן.
הא כיצד מסדרים את השולחן:
נותן שתים מערכות של שש שש חלות.
מוסיפה הברייתא: ואם נתן מערכת אחת של ארבע חלות, ומערכת אחת של שמונה חלות - לא יצא.
ואם נתן שתים מערכות של שבע שבע חלות כל אחת:
רבי אומר: רואין את החלה העליונה  15  כאילו אינה, ויצא.

 15.  א. דוקא העליונה, כי התחתונה צריכה שתהא מונחת על טהרו של שולחן, כמבואר בתורת כהנים פרשת אמור מלשון "על השולחן הטהור". ב. כתבו התוספות: תימה, הא אין שולחן מקדש יותר משנים עשר טפחים (כדליל צו א) ונמצאו בזיכין למעלה משנים עשר! ? והיינו לפי שיטתם לעיל צו א ד"ה והאיכא בזיכין, שהשולחן הוא המקדש את הבזיכין, ראה בהערה שם. ויש לומר: כגון דמשקע ליה לשביעי עד שהוא בתוך הששי, ומיירי שעשאו באותו ענין שיכול לשקע בתוכו. ובצאן קדשים ביאר את קושייתם: למה מקשה הגמרא משום חציצה, תיפוק ליה מטעם זה; אך לביאור הגמרא דרבי סבר "על בסמוך" ניחא; ובשפת אמת לא פירש כן, וכמובא בהערה 17. ומיהו הקשה בצאן קדשים: שמא באמת אין כוונת הגמרא להקשות משום חציצה, אלא משום שאין הבזיכין מתקדשין, ולא יישב.
ומקשינן עלה: והא בעינן "ונתת על המערכת לבונה זכה", ואם יש שם אחת יתירה, הרי אין הלבונה נתונה על המערכת, שהחלה העליונה חוצצת.  16 

 16.  (יש לעיין: הרי מין במינו אינו חוצץ).
אמר תירץ ליה רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה, יש האומרים רב המנונא הוא זה שתירץ לרב חסדא:
רבי לטעמיה, דאמר: זו שאמרה תורה "ונתת על המערכת לבונה זה", האי "על" היינו בסמוך למערכת ולא עליה.  17 

 17.  כתב בשפת אמת: בפשוטו, רבי סובר כאבא שאול שבמשנה לעיל צו א. אך מהתוספות נראה שלא הבינו כן (היינו ממה שהקשו בד"ה רואין, איך מתקדשת הלבונה על המערכת, וכמובא בהערה 15) ; והיינו משום דקשיא להו לשון הגמרא שהיה לה לומר "רבי כאבא שאול סבירא ליה", דמהא דסבירא ליה ד"על בסמוך" אין ראיה, דמכל מקום מצי סבר כרבי יהודה דמתניתין דשולחן ארכו עשרה וממילא הבזיכין על המערכת היה, דנהי ד"על" פירושו נמי בסמוך, מכל מקום עליו וודאי בכלל "על" הוא; (דבריו צ"ע לכאורה, שהרי דברי רבי לא נאמרו בעלמא, אלא על הלבונה). ולכן הבינו התוספות את פירוש הגמרא, דלמאן דאמר "על" בסמוך אין חציצה פוסלת, והלחם המיותר כמאן דליתא, ושפיר קרי "בסמוך", ובזה מובנים דבריהם בד"ה רואין, ע"כ; וראה הערה 15. וראה בכסף משנה בשם מהר"י קורקוס בהלכות תמידין ומוספין ה ב, שכתב לבאר בטעם הרמב"ם שם שפסק כאבא שאול: ופסק כמותו, משום שדעת רבישם - סב א - גביהנפת לחם וכבשים וכמותו, והלכה כרבי משום דמפרשי אמוראי טעמו, ועוד דבפרק הקומץ (כו ב) בעו רבי יצחק אליביה; (ומן התימא שלא הזכיר שדברי רבי בענין הלבונה נאמרו).
דתניא: רבי אומר: "ונתת על המערכת לבונה זכה", "על" היינו בסמוך.
אתה אומר "על" היינו בסמוך, או אינו אלא "על המערכת" ממש?
כשהוא אומר (שמות מ): "וסכות על הארון את הפרוכת", והיא הלוא לא היתה על הארון אלא מפרידה בין הקודש ובין קודש הקדשים, הוי אומר: "על" היינו בסמוך.
שנינו במשנה: כל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית:
תנו רבנן: כל הכלים שבמקדש, היה ארכן נתון לארכו של בית, חוץ מהארון שארכו היה נתון לרחבו של בית, וכך היה מונח וכך היו בדיו מונחין, מפרש לה ואזיל.
שואלת הגמרא: מאי קאמר "וכך היה מונח, וכך היו בדיו מונחין"?
ומפרשינן דהכי קאמר: בהכרח שכך היה מונח (ארכו לרחבו של בית מן הצפון לדרום), מדכך מן המזרח למערב היו בדיו שהיו לרחבו של ארון - כפי שמוכיחה את כל זה הגמרא בהמשך הענין - מונחים, כלומר, בהכרח שארכו של ארון מונח מן הצפון לדרום, שהרי בדיו שהיו ברחבו עומדים מן המזרח למערב.
שואלת הגמרא: ובדיו - שהיו עומדים מן המזרח למערב - מנלן?
ומפרשינן: מהא דתניא:
במשכן שעשה משה היתה פרוכת מבדילה בין הקודש ובין קודש הקדשים; ואילו בבית המקדש הראשון היה קיר הנקרא "אמה טרקסין" מבדיל ביניהם; ומכל מקום היה בפתח הכניסה לקודש הקדשים פרוכת שהונחה שם לצניעות.
כתיב (מלכים א, ח): "ויביאו הכהנים (בימי שלמה) את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קודש הקדשים ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקודש על פני הדביר ולא יראו החוצה":
"ויאריכו הבדים", יכול לא יהיו נוגעין הבדים בפרוכת שהיתה כנגדם בפתח בית קדשי הקדשים -
תלמוד לומר "ויראו ראשי הבדים".
אי "ויראו" יכול יהו נראים ממש, והיו מקרעין חורים בפרוכת ויוצאים לחוץ?
תלמוד לומר: "לא יראו החוצה" -
הא כיצד יתקיימו שני מקראות אלו?

דרשני המקוצר[עריכה]