פרשני:בבלי:שבת קב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קב ב

חברותא[עריכה]

מתניתין:
הבונה בשבת (שהוא אחד מאבות מלאכות) - כמה יבנה ויהא חייב?
הבונה כל שהוא!
והמסתת, שמרבע את האבן ומשלימה ע"י שמחליקה או שעושה בה חריצים, שיעור חיובו הוא בכל שהוא, משום גמר מלאכה, וכפי שיבואר לקמן במשנה, שהחיוב על מלאכת "מכה בפטיש" הוא בכל שהוא.
והמכה בפטיש שהוא "אב מלאכה" של גמר מלאכות (או תיקונן), וכגון: החוצב אבנים מההר, לאחר שחצב רוב האבן ממקום המחצב הוא מכה עליה בפטיש מכה גדולה, והיא מתפרקת ונופלת ממקום מרבצה - זה הוא גמר מלאכתה.
וכל הגומר בשבת מלאכה תולדת מכה בפטיש הוא.
ועל החציבה עצמה הוא חייב מצד מלאכת בונה. שכל הפעולות השייכות לבניה, אסורים משום מלאכת בונה.
והמכה במעצד, פטיש גדול של ברזל שמשתמשים בו בבנין של ברזל.
הקודח נוקב בכותל, כדי לנעוץ בו יתד כל שהוא.
כל אלו - העושה אותן, אפילו בשיעור כל שהוא - חייב!
זה הכלל ביחס לשיעור מלאכות שבת:
כל העושה מלאכה בשיעור מסויים, ואפילו כל שהוא, ומלאכתו מתקיימת, שיש בה שימוש ותועלת, ויש אנשים המקיימים את תוצרת המלאכה בשיעור שכזה, ולא מוסיפים בה, מפני שהיא כבר ראויה להם לשימוש מבלי שיוסיפו עליה.
אם עשאה בשבת - הרי הוא חייב עליה.  2 

 2.  כך פירש רש"י ד"בשבת" קאי אעושה מלאכה, וכאילו קתני "העושה מלאכה בשבת ומלאכתו מתקיימת". והריטב"א מביא יש מפרשים דקאי אמלאכה, דהיינו שאפילו אין מלאכתו מתקיימת אלא בשבת בלבד חייב, כדאמרו בירושלמי בנין לשעה הוי בנין. ובשעה"צ סי' ש"ג סקס"ח דייק מרש"י דלא ס"ל כן אלא דצריך שיהא מתקיים תמיד.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: לא רק המתקן את הכלי בשבת חייב. אלא אף המכה בקורנס (פטיש גדול) על הסדן בשעת מלאכה, כדרך שהאומנין עושין בעת המלאכה, הרי הוא חייב, מפני שהוא נחשב בהכאתו על הסדן כמתקן מלאכה. ובגמרא יתבאר מהו התיקון ומהי מהות מלאכת ההכאה בפטיש על הסדן בעת המלאכה.
גמרא:
שנינו במשנה: הבונה בשיעור כל שהוא חייב.
והוינן בה: בנין כל שהוא - למאי חזיא, ומה בנה?
ומשנינן: אמר רבי ירמיה: יש תועלת בבנין כל שהוא, שכן, עני חופר גומא קטנה בשיעור כל שהוא כדי להצניע בה פרוטותיו (והחופר בבית חייב משום בונה. עיין רש"י לעיל עג ב ד"ה פטור עליה).
וכמו כן, מצינו דכוותה גבי משכן שהיה בהקמתו בנין כל שהוא,  3  שכן תופרי יריעות היו חופרין גומא כדי להצניע בה מחטיהן. וכיון שבמשכן היתה מלאכת בנין בשיעור כל שהוא, וכן גם מצינו אצל עניים, הרי זו מלאכה חשובה להתחייב עליה.

 3.  לעיל צ א שנינו במוציא פלפלת ועטרן ששיעורן הוא בכל שהוא, ולא נחית הגמרא לפרש היכן היה במשכן הוצאה כל שהוא, דסברא הוא שכיון שהם חשובים שיעורן הוא בכל שהוא, אבל בנין כל דהוא לא חשיב ולכן צריך שיהא במשכן. תוס' ד"ה כל שהוא.
אביי אמר: כיון דמשתכי, שמעלין המחטים חלודה אם שמים אותן באדמה, לא עבדי הכי במשכן. ולכן לא חשיבא מלאכה, כי צריך שתהיה במלאכה שיעור חשוב כמו שהיה במשכן.
אלא, מצינו בנין כל שהוא, שכן עני עושה פטפוטי כירה קטנה, רגליות ברזל כדי להעמיד עליהם כירה קטנה של חרס,  4  לשפות עליה קדירה קטנה.

 4.  כך משמע מרש"י. והחזו"א כלים סי' ז' סקל"ו כתב שאין לפרש שעושה פטפוטין לכירה, ויהיה "לשפות עליה קדירה קטנה" מוסב על הכירה, דא"כ לא שייך להזכיר "לשפות עליה", שאין זה טעם על הפטפוטין שהוא עושה (שהפטפוטין משמשין לכירה, ולא לקדירה שעל הכירה) אלא נראה שהפטפוטין עצמן הן הכירה, שעושה הכירה בלי מקיף כל סביבה אלא ג' פטפוטין, ומקום שפיתה למעלה, ופטפוטי כירה קטנה היינו כירה של פטפוטין קטנה.
ומצינו שיעור שכזה גם במלאכת המשכן.
דכוותה, גבי משכן, מבשלי סמנין של צבע, שהכינו אותו כדי לצבוע את יריעות המשכן, אם אירע שחסרה מלאכתן, שהיה חסר להם מעט צמר צבוע, והוצרכו לחזור ולבשל סמנין כדי לצבוע מעט צמר, היו עושין פטפוטי כירה קטנה, לשפות עליה יורה קטנה. רב אחא בר יעקב אמר: לא עשו במשכן שום דבר בצמצום, אלא עשו הכל מלכתחילה די והותר, היות ואין הנהגה של עניות ראויה לנהוג במקום עשירות, והמשכן היה מקום שנהגו בו בעשירות.
אלא, שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו, בבית נאה שמתגורר בו, הרי הוא מקפיד אפילו על חור קטן שבו, וסותמו בטיט, וחייב על סתימתו במשהו, משום מלאכת בונה.
דכוותה גבי משכן: שכן קרש שנפלה בו דרנא, תולעת שכירסמה בו חור - מטיף לתוכה אבר, עופרת, וסותמו.  5 

 5.  הקשה השפת אמת: למה לא יפסל הקרש למשכן כמו עצי מזבח שנפל בהם תולעת, שפסולים משום דבעינן לגבוה מן המובחר. ועוד הקשה, אמאי לא קאמרה הגמרא שאם נפגם המזבח משהו, היה סותמו.
אמר שמואל: המצדד את האבן מושיב את האבן ביסוד הבנין, שמזיזה מצד לצד, ובכך הוא מכין את הקרקע תחתיה כדי שתשב האבן יפה, הרי אפילו אם לא נתן טיט, הוא חייב משום בונה. דהוי בונה כל שהוא, שיש אנשים שמושיבים רק את האבן, בלי לתת טיט.
מיתיבי: תניא: אדם אחד נותן את האבן, ואחד נותן את הטיט - רק הנותן את הטיט חייב ולא הנותן את האבן.
וקשיא לשמואל, המחייב את הנותן את האבן אפילו בלי טיט!
ומהדרינן למקשן: וליטעמיך: אימא סיפא דההיא ברייתא:
רבי יוסי אומר: ואפילו העלה אבן והניח על גבי דימוס של אבנים, שורת אבני חומה - חייב.  6 

 6.  התוס' בד"ה וליטעמיך לא גרס "רבי יוסי אומר", דא"כ מאי מקשה מינה לשמואל, דהא פליגי רבנן עליה. והרמב"ן מיישב הגירסא דהכי קאמר: ליטעמיך שאתה משוה כל סוגי הבנין תיקשי לך מרבי יוסי, שאפילו בהנחה בעלמא מחייב, והא לאו כלום עביד. ועד שאתה תמה עלי, בא ותמה על רבי יוסי.
הרי מצינו שרבי יוסי מחמיר עוד יותר משמואל, שאפילו בהנחה בעלמא חייב, ואפילו לא צידד את האבן לתקן יפה מקום מושבה. וקשיא ארישא דברייתא שדוקא הנותן את הטיט חייב?
אלא, על כרחך, תלתא שלשה סוגי שורות של בנייני הוו:
א. שורה תתא, התחתונה, היא בניית אבני יסוד הבנין.
ב. שורות מציעא, בניית כל שורות הבנין, מהשורה שעל אבני היסוד עד השורה העליונה, מלבד השורה העליונה עצמה.
ג. ועילא - בניית השורה העליונה.
בניית שורה תתא - בעי צדודי ועפרא, לצדד את האבן שתשב ישר, ולשים מסביבה עפר לתומכה.
ובזה מיירי שמואל, שחייב אף על פי שלא נתן את הטיט.
בניית שורה מציעא - בעי נמי טינא, טיט ביחד עם הצידוד.
ובזה מיירי רישא דברייתא.
ואילו שורה עילאי - בהנחה בעלמא, די לה בלא צידוד ובלא טיט. שאין לחשוש בה אם תטה האבן לצד אחד, כיון שאין מעליה שורת אבנים נוספת.
ובזה מיירי רבי יוסי, המחייב בהעלאה גרידא של אבן על גבי הדימוס.
שנינו במשנה: והמסתת בשבת חייב.
והוינן בה: מסתת - משום מאי מיחייב, על תולדה של איזה אב מחייבים אותו, האם משום בונה או משום מכה בפטיש?
רב אמר: חייב משום בונה. ושמואל אמר: משום מכה בפטיש שהסיתות הוא גמר תיקון האבן. ועוד, שכל חריץ שהוא עושה הוא "גמר מלאכתו", שבאותו מקום לא יחרוץ עוד.
וכן נחלקו רב ושמואל לגבי חיובו של העושה נקב בלול של תרנגולים (העשוי מעץ) ונוקבו כדי שיצא הריח המזיק לתרנגולים.
רב אמר: חייב משום בונה.
ושמואל אמר: חייב משום מכה בפטיש, שזה גמר מלאכת הלול, אבל אין חייב משום בונה על עשיית "פתח" ללול, כיון שכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח.  7 

 7.  כ"כ התוס' בד"ה לול. ולענין מסתת ומעייל שופתא בקופינא דמרא, כתב החזו"א סי' נ"א סקי"ד דטעם פלוגתתם הוא אם בנין גרוע הוי בנין, דלרב סגי בבנין כל דהו (וממילא אינו חייב משום מכה בפטיש דכל היכא דאיכא משום בונה ליכא משום מכה בפטיש) ולשמואל צריך קביעות טפי. וכ"ה בקצרה בתוס' ד"ה בשלמא, לקמן קג א. ובפנ"י מבאר דרב ושמואל פליגי היכא שתחילת המלאכה וגמרה באין כאחד אי חייב משום בונה אי משום מכה בפטיש. דשמואל סבר דדוקא היכא דבתחילת המלאכה הוא ראוי לעיקר שימושו ואח"כ מרחיבו ומייפהו אז יש בו שני חיובים, מעיקרא משום בונה ואח"כ משום מכב"פ, משא"כ כשבאין כאחד חייב רק משום מכב"פ.
וכן נחלקו רב ושמואל במי שעייל שופתא בקופינא דמרא, שתקע יתד קטן בחור הברזל של המעדר כדי להדק בו את ידית העץ של המעדר שנכנסת לחור הברזל.
רב אמר: חייב משום בונה, ויש בנין בכלים.  8 

 8.  ואע"ג דקיי"ל אין בנין בכלים, זה דווקא בבנין ארעי כגון הרכבת מנורה של חוליות אבל בנין גמור שמצריך אומנות וחיזוק הוי בנין אף בכלים. ושופתא דמרא הוי בנין קבוע. תוס' ד"ה האי מאן. והראשונים מחלקים באופן אחר. שאמנם אין בנין בכלים כלל, אלא שאם עשה הכלי מתחילתו כגון בעניננו - אין לך בנין גדול מזה ! וזה לא מיקרי בנין בכלים, שהרי אינו כלי אלא "עושה כלי" מיקרי. והרשב"א הוכיח כן מהא דאמרן לעיל צה א דמגבן חייב משום בונה. ואם אין בנין בכלים כ"ש שאין בנין באוכלין. אלא מוכח שכל מקום שעושה הדבר מתחילתו חייב משום בונה.
ושמואל אמר: חייב משום מכה בפטיש, ולא משום בונה כיון שהידית כבר תחובה בברזל, ואין זה אלא גמר מלאכת עשיית המעדר, בהידוק שעושה. וצריכא לאשמועינן מחלוקתם בכל אחת מהצורות.
דאי אשמעינן קמייתא דמסתת, הוה אמינא: דוקא בההיא קאמר רב דהוי בונה, משום דדרך בנין בכך לסתת את האבן כדי לבנותה.
אבל עושה נקב בלול של תרנגולים, דאין דרך בנין בכך, כי אדרבה הוא סותר הבנין, ואינו עושה בו פתח, אימא מודה ליה לשמואל שאינו חייב משום בונה, אלא משום מכה בפטיש.
ואי אשמעינן בהא דעושה נקב בלול של תרנגולין, הוה אמינא כי דוקא בהא קאמר רב שחייב משום בונה, משום דדמי לבנין, דעבדיה לאוירא, שהרי אף בבנין בתים עושים חלונות וחורים לאויר.
אבל המכניס שופתא בקופינא דמרא, דאין "דרך בנין" בכך - אימא מודה ליה לשמואל דאינו חייב אלא משום מכה בפטיש.
ואי אשמעינן בהא דשופתא בקופינא דמרא, הוה אמינא כי דוקא בהא קאמר שמואל דלא הוי בונה משום שאין דרך בנין בכך, ולא דמי כלל לבנין.
אבל בהנך תרתי, במסתת ובעושה נקב בלול של תרנגולים, אימא מודה ליה לרב שחיובו משום בונה.
הילכך צריכא בכולהו להשמיענו פלוגתתם.
בעא מיניה רב נתן בר אושעיא מרבי יוחנן: מסתת - משום מאי מיחייב? אחוי ליה בידיה, הראהו בידו, שהכה באגרופו על כף ידו כמכה בפטיש, שחיובו הוא משום מכה בפטיש, וכדעתו של שמואל.
ומקשינן: והאנן תנן במתניתין: והמסתת, והמכה בפטיש - ומשמע שהם שני דברים שונים?
ומתרצינן: אימא: בלא וי"ו החיבור: המסתת, שחייב משום המכה בפטיש - שיעורו הוא בכל שהוא.

דרשני המקוצר[עריכה]