שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא
|
|
הגדרה[עריכה]
אדם שמעיד בעצמו שהוא אסור באיזה דבר (קידושין סה. במשנה).
לדוגמא, האומר לאשה קידשתיך וכו' אסור בקרובותיה (קידושין סה. במשנה).
(ויש מקרים שכלל לא צריך להגיע לדין שוויה אנפשיה, כגון במקרה שאמר שאסור, ולא חזר בו מהאיסור - נאמן גם בלי שוויה, וכל מה שצריך להגיע לדין שוויה הוא רק אם חזר בו ואמר שהדבר כן מותר, שאז אינו נאמן לאוסרו כי איננו יודעים לאיזה דיבור להאמין: לדיבור שאסר או לדיבור שהתיר, ולכן אסור רק מדין שוויה ([[שו"ת]] [[עונג יום טוב]] קנ ד"ה ויש)).
מקור וטעם[עריכה]
במקורו דנו האם הוא מדאורייתא או מדרבנן (משנת חכמים קונטרס אחרון דף קמב, הובא בספר קובץ אישות ט-טו).
בטעמו הביא בקצוה"ח (לד-ד) בשם המהרי"ט (ח"ג סי א) שתי אפשרויות:
- מדין נדר, שכאילו נדר לאסור על עצמו דבר זה. וזו הנהגה, כלומר אנו רק פוסקים את הדין, אך המציאות עדיין לא ידועה לנו. וביאר בחי' הגרש"י שקאפ (כתובות ז סוף ד"ה בס' ש"ש) שאינו כנדר של קונמות, אלא הוא רק כעין שבועה וקבלת איסור.
- נאמנות, שהתורה האמינה לכל אחת על עצמו. (ועי' בקצוה"ח שם שלמד זה מדין [[הודאת בעל דין]], שניתן לדייק מ[[רש"י]] (קידושין סה: ד"ה הודאת) שלמד זאת מהפס' (שמות כב, ח): "כי הוא זה").) וניתן להסביר זאת בכך שלרעת עצמו אין חשש שמשקר. וזה בירור המציאות האמיתית, שהוא דובר אמת.
המהרי"ט נקט כאפשרות השניה ודחה לחלוטין את הראשונה, אך הגר"ש שקאפ (כתובות ז) כתב ששני הצדדים נכונים יחד.
בדינו נחלקו האחרונים האם בית דין כופין עליו שהדבר אסור לו, או שבית דין רק מורים לו שאסור, אך אין כופין עליו, והאיסור רק לצאת ידי שמיים ([[פתחי תשובה]] אה"ע סח-ד הביא שו"ת מהריב"ל ח"ב ו שכופין, ושו"ת מהר"י הלוי לט שרק לצאת ידי שמיים).
פרטי הדין[עריכה]
איסור דרבנן, כגון חלוצה לכהן, לבדק הבית (שער ב דף קטו) לא אומרים בו שוויה אנפשיה, ובשו"ת רעק"א (רכא-יב) הביא את בדק הבית וחלק עליו וכתב שכן אומרים.
כשגלוי לכל שהוא שקר והדבר מותר - אין דין שוויה אנפשיה, ונשאר מותר (שו"ת פרי יצחק ח"ב לז ד"ה ועפ"י).
לאסור לאחרים - דנו האחרונים האם אדם יכול לאסור מדין "שוויה אנפשיה" על אחרים, כגון האומרת שהיא אסורה לבעלה, האם האיסור יחול גם על בעלה. ה[[שב שמעתתא (ו-יט) כתב שלדעה שהוא מדין נדר[1] יכול לאסור על אחרים, כמו שאדם יכול לאסור בנדר את נכסיו על אחרים, אך בחי' הגר"ש שקאפ (כתובות ז ד"ה בס' ש"ש) חלק עליו וכתב שאפילו לדעה שהוא נדר א"א לאסור על אחרים.
לפני עיוור - הסתפק השער המלך (אישות ט-טז) האם מי שאמר שהדבר אסור יכול לתיתו לאחר (כגון האומר שהבשר הוא נבילה - האם מותר להאכילו לאחר), או שיש בזה איסור לפני עיוור, (ועי' שו"ת פרי יצחק ח"ב לח ד"ה והנה השעה"מ, שדן בזה).
חוזק[עריכה]
בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה[2].
עדים נגד שוויה אנפשיה, דהיינו שהעדים מכחישים אותו ומעידים שהדבר מותר - יש בזה שלוש דעות בראשונים:
- לרוב הראשונים שוויה אנפשיה מועיל נגדם ואסור (חתם סופר כתובות ט. ד"ה עוד יראה, ובשו"ת אה"ע ח"א קנ ד"ה ובההיא).
- יש ראשונים שחולקים ומתירים (חתם סופר שם).
- יש שהתירו רק בצנעה אך לא בפרהסיא (בכור שור יבמות פז: (הובא בפתחי תשובה יו"ד קכז-ז) בדעת הראב"ד, ומדמה זאת למקרה ההפוך: עדים שאסרו דבר ואדם אחד יודע שהוא מותר)[3].
כללים[עריכה]
בסעיף זה נדון האם ההכרעה תועיל במקרים (כללים) שמבטלים חלק מההכרעות.
כשיש ספק האם ההכרעה עצמה קיימת (כלומר שהאדם מעיד על דבר מסוים שהוא ספק-איסור), שוויה אנפשיה לא מועיל (מהרי"ק המובא ברש"ש כתובות ריש ט.).
אנשים[עריכה]
בגוי, כגון שאומר שהבשר הוא אבר מן החי - תלוי במחלוקת בטעם שוויה אנפשיה[4]: אם הוא נדר - אין שייך בגוי, אך אם הוא נאמנות - יהיה דין שוויה גם בגוי (שו"ת פרי יצחק ח"ב לח ד"ה ובהיותי).
ראה גם[עריכה]
הודאת בעל דין (הדין המקביל ל[[שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא]] ב[[דיני ממונות]])
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ הבאנו את המחלוקת בזה לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמו.
- ↑ בערך חוזק ההכרעות דנו בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה על חברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה.
- ↑ הבאנו את מקרה זה בערך עדים#פרטי_הדין ד"ה עדים שאסרו דבר.
- ↑ הובאה לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמו.