קנס על איחור בתשלום מיסי ישוב

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ד' עמ' מט-נב

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ״ל), אב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בחיוב קנס על איחור בתשלום מסים

נושא הדיון

ישוב שהמזכירות שלו הטילו מסים על התושבים ואחד התושבים לא שילם את מסיו מזמן, כי לא היה באפשרותו כלל ועיקר לשלם בזמן. המזכירות הטילו עליו קנס פיגורים, בסכום שהוא למעלה מהמקובל, והזהירו אותו שאם לא ישלם את הקנס תיכף יפסיקו לו החשמל והמים.

תשובה

אדם שנשבע לפרוע והעני, האם חייב לשלם?

הנה אם העני ואין לו לשלם בזמן שמחויב, אם זה נקרא אונס שבכגון זה פטור מהקנס, עי׳ בתשובת ר״ב אשכנזי סי׳ ל״ה שהביא בשם תשובת רדב״ז דאם נשבע לפרוע והעני אין זה אונס משום דאונס דשכיח ל״ה אונס, וכ״מ בתשובת הרא״ש שהובא בב״י ושו״ע חו״מ סוס״י צ״ז, ושם בב״י הביא בשם תשו׳ הריב״ש להיפך, וע״ש בתומים מה שחילק, ועי׳ במהרי״ט ח׳׳א סי׳ א׳ דל״ה אונס. ועי׳ במחנ׳׳א הל׳ שבועות סי׳ י״ב שפסק בנשבע לפרוע ביום פלוני והעני, פטור משבועתו דהוי אונס, והביא ראי׳ מתשוב׳ הרא״ש שהובא בב׳׳י ושו״ע יו״ד סי׳ רל״ב סעיף ט״ז, וגם הביא סיוע מתשובת הרשב״א וחולק על מהר״ב אשכנזי ומהרי״ט. ועי׳ בש״ך סי׳ ל״ד סק״ח ובנתיבות ס״ק ג׳, ועי׳ בט״ז יו״ד סי׳ רל״ב ס״ק י״ט, ובמג״א סי׳ ק״ח ס״ק י״א, ובקצוה״ח סי׳ נ״ה ובנתיבות שם וז״ל דהא אם אין לו מעות כל הבי שנים אין לך אונס גדול מזה עכ״ל. ועי׳ תשובת הרשב״א שהביא הש״ך סי׳ לד ס״ק ח במי שנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני ועבר הזמן ולא פרעו דאינו נפסל די״ל אנוס היה ולא איתרמי ליה זוזי.

קנס באיחור תשלום המיסים

אמנם בנידון דידן במסים שהם צרכי הצבור, וקבעו זמן לשלם כדי שיוכלו לכלכל את עניני הצבור ומטילים קנס על מי שלא שלם לזמן הקבוע, נראה דלא דמי כלל לנשבע לשלם בזמן ידוע והעני שאין לו לשלם, אפילו לפי המח״א ולפי הש״ך דזה אונס דשכיח, מ״מ לא אמרי׳ דהו״ל לאתנויי, דמצי לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי שהייתי סומך לגבות מהקפותי שיש לי על אחרים. וזה דין בשבועה דוקא, אבל במסים דלא שייך לומר דאדעתא דהכי לא התחייבתי, דהרי עצם האונס ל״ה אונס גמור במה שאין לו כסף לפרוע בזמן הקבוע.

ובחו״מ סי׳ צ״ז סעיף ל׳ הא דמסדרין דוקא בשלא נשבע לפרוע, אבל אם נשבע לפרוע אין מסדרין לו והוא בעצמו חייב למכור כל מה שיש לו, ואפילו חלוק ומכנסים ואבנט לפרוע לבעל חובו ויתפלש באפר ולא יעבור על שבועתו ע״כ. והביא בבאה״ג אות ס׳ בתשובה שבסוף חזה התנופה סיים, ולא נקרא אונס ליפטר משבועתו בעוד שיש לו ברשותו איזה דבר למכור אפילו עד שוה פרוטה, וכיון דלא נקרא אונס לענין שבועה כ״ז שיש לו ברשותו איזה דבר למכור, כ״ש שלא נקרא אונס לענין תשלומי מסים אם יש לו ברשותו איזה דבר למכור, דהלא במסים דצרכי צבור הן אין מסדרין, והרי זה כנשבע לשלם בזמן שקבע.

ועי׳ ביד רמ״ה ב״ב סי׳ ע״ו דאם הי׳ שרוי עמהן באותה חצר משעבדים אותו על הכל וכו׳,

"והני שעבודי כולהו דקתני גבי מי שיש לו בית בחצר אחרת וגבי מי שיש לו חצר בעיר אחרת, מטעמא דלא מיתגר לי׳ לבעה״ב ביתי׳ אלא היכא דעבדי לי׳ לחצר דלת ונגר ומנעל ולא מיתגר לי׳ לבעל החצר חצרו, אלא היכא דאית בה בעיר בורות שיחין ומערות ואמת המים למשתי מינייהו מיא, דאי לא לא חזיא ליישוב, ובארץ ישראל וכיוצא בה עסקינן דצריכי למישתי ממיא דמיטרא, ואמטול הכי צריכי לאזמוני בורות שיחין ומערות וכיוצא בהן בימות הגשמים למכנס בהו מיא לימות החמה. ואי אמר לא ניחא לי מאגרייהו ולא בצעריהו, דינא הוא דנחתא בני מאתא או בני חצר ואגרי לי׳ לבית או לחצר, ושקלי אגרייהו עד דמשתלמו שיעור מאי דחזי ליה למיתב בהדייהו בההוא חיובא ומסתלק, מידי דהוה אבית ועליה של שנים שנפלו ואין בעה״ב רוצה לבנות. וה״מ דלא דייר בגוייהו אבל היכא דדייר בגויהו, משכוני נתר ממשכינן ליה" ע״כ.

ומבואר בין אם דר בגויהו ובין אם לא דר בגווייהו יש לבני העיר לגבות רק מה שראוי לתת לחלקו אבל לא יותר, ואם דר ביניהם ממשכנין אותו על חלקו שצריך להשתתף בצרכי העיר, אבל לא נזכר כלל שיש לבני העיר רשות לקנוס את השכן דאמר לא ניחא ליה מאגרייהו ולא בצערייהו. והא דבההוא טבחי דקרעו למשכי, הרי דיש להם רשות גם לקנוס, שאני התם דאין עצה אחרת, דאילו היה להם עצה אחרת לחזק את השותפות לא היו מתנים בהדי הדדי, דכל דעביד ביומא דחברי׳ לקרעינהו למשכיה, אבל בשיעבודים של בני העיר דיש להם עצות אחרות בכדי לשעבד את בני העיר ולגבות את חלקם לא מצינו שיש להם רשות לקנוס, ולכל היותר אין להם אלא להפסיק את המים או החשמל, ויש להם רשות לזה כדי שהשכן בן העיר יכניס את חלקו שהוא משועבד, אבל לא יותר מזה, וכלשון הרמ״ה ושקלי אגרייהו עד דמשתלמו שיעור מאי דחזי לי׳ למיתב בהדייהו בההוא חיובא, ומסתלק. ולהעמיד את עצמם במקום הזקנים והראשים כל אשר לא יבא וגו׳ יחרם כל רכושו, לא שמענו דיוכלו להשתמש בכח של הפקר ב״ד הפקר.

והא דפסק בשו״ע חו״מ סי׳ נ״ה במי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר ואמר לי׳ אם לא נתתי לך עד יום פ׳ תן לו שטרו, והגיע הזמן ולא נתן לו אם קנו מידו עלי׳ בב״ד חשוב הרי זה קנה והוא שיתפיס זכיותיו בב״ד והוא שלא יהי׳ אנוס, התם לקנס את עצמו, ואם אין זה אסמכתא, אין אומרים לו מה לעשות, אבל שז׳ טובי העיר או אנשי העיר יקנסו את המפגר בתשלומי המסים לא מצאנו שיש להם רשות ע״ז אם יש להם עצות אחרות וכנ״ל.

אלא דאם בני העיר היו צריכים להוציא הוצאות ע״מ לממן את צרכי העיר, הרי אחד מבני העיר שלא פרע את חלקו בזמן, הוא משועבד על חלקו בהוצאות, וזה אפשר להעריך כמה חלקו בהוצאות, אבל לקנוס אותו יותר מזה לא שמענו.

הרב ברוך יצחק לוין