אגדתות

תוספתא שנועדה לבאר משנה, מספרת על בעיה בזיכרונו של אחד מגדולי התנאים, והזמנים שמוזכרים בה אינם מתאימים למשנה. לשיטת הרמב"ם, התוספתא מסבירה את המשנה באמצעות רמזים לעולם המחשבה והאגדה; ומרמזת שאיסור ספיחי הירק הוא דין פרטי שטפל לשיגעון הכללי של "שיגעון התבואה".

חכם מישראל איחל לר' עקיבא שיהיה "רועה בקר", והדבר תמוה שהרי התואר הזה הוא בזוי. האגדה משקפת את המתח שקיים בספר שמואל בין "רועי הבקר" - שהם נושאי האידיאולוגיה של שאול שדוגלים בגאולה גשמית, לבין "רועי הצאן" - שהם נושאי האידיאולוגיה של שמואל ודויד שדוגלים בגאולה רוחנית.

אגדת הבבלי מספרת שר' דוסא שיבח את ר' עקיבא ואמר שירבו כמותו בישראל, והרשה לו לשבת היכן שירצה. ומאידך, הוא תפס את ר' אלעזר בן עזריה ואת ר' יהושע והושיבם על מיטות זהב. אגדת הבבלי רוצה לחלוק על אגדת הירושלמי, ומרמזת שר' עקיבא שעמל רק בתורה הוא בן חורין, ואילו מי שרודף גם אחר הזהב אינו כזה.

חגי הנביא זירז את שבי הגולה לבנות את המקדש בעצמם ולא להמתין לנס. והמדוכה של חגי מסמלת את ההיתר להתחבר לענייני העולם הזה. העיניים של עזרא "לא מזהות" אנשים ש"לא מזהים נכון" את צרכי השעה.

בירושלמי מסופר שיונתן-בְּכוֹר-שָׂטָן התיר את צָרַת-הַבָּת, שבית הילל אסרו. וכאשר הזקנים באו להוכיחו הם נרדמו לפניו והוא השליך עליהם אבנים, והם ברחו בשלשה שערים. אלו סמלים שמרמזים לכתוב "אֲנִי יְשֵׁנָה ... וְדוֹדִי חָמַק עָבָר", שקורא להתחברות לגשמיות של משיח בן יוסף כדי להביא את הגאולה.

בירושלמי מסופר שיונתן-בְּכוֹר-שָׂטָן אחיו של ר' דוסא בן הרכינס התיר את צָרַת-הַבָּת, שבית הילל אסרו. ור' דוסא בן הרכינס נוהג באופן כפול מצד אחד הוא מסייע לאחיו ומצד שני הוא מתנגד לו.

הילל הביא בהמה ממין זכר לעוֹלָה, והטעה את בית שמאי שהבהמה היא נקיבה לשְׁלָמִים ושהוא נכנע לשיטתם. בית שמאי רצו לקבוע הלכה כמותם, ואז בבא בן בוטא תלמידם הביא שלשת אלפים טלאים זכרים והתיר להקריבם לעולה. זו מחלוקת סמלית ביחס לעזיבת בית המדרש והיא קשורה למשמעות הסמלית של ה"שלשת אלפים" שנפלו בעגל.

בעל כעס על אשתו וציוה עליה לשבור שתי נרות במקום מסוים, והיא טעתה והבינה שכוונתו לשבור אותם על ראש הרב. לאחר שהאישה עשתה זאת - הרב שיבח וברך אותה. המעשה לא יתכן כפשוטו והוא משל שמסביר את הקשר שבין מעשי אליהו הנביא לבין מעשי משה רבנו, ובינם לבין הר סיני.

בעל אחד אסר את אשתו בנדר עד שתתן לר' שמעון את מה שהכינה. אולם ר' שמעון סרב. זהו משל שמסביר את הקשר שבין העוגות ששרה הכינה למלאכים לבין העוגה שהאלמנה הכינה לאליהו הנביא, והוא מגלה שרשב"י אינו מוכן לחזור על מעשי אליהו.

המסגרת שתוחמת את המעשים שמחוברים לעקידת יצחק ושיאה של העלילה קשורים למספרים שמסמלים את הקדושה,המספרים "שמונה" ו"שנים". בין המספרים האלו מופיעים השלבים השונים שבהם אברהם מתחבר עם ה"שבע" ועם ה"שלוש", המספרים שמסמלים את עולם הטבע.