אגדתות

במסכת קדושין יש מחלוקת. רבי חנינא בן אנטיגנוס סבור שבצבא בית דויד יש רק ישראלים מיוחסים, ולשיטתו אוריה החתי היה ישראלי מיוחס, אולם הרמב"ם פסק כתנא-קמא שמותר שיהיו גם גויים, ולשיטתו אוריה החתי היה גוי.

הרמב"ם פסק שהמנגנים במקדש היו שילוב של ישראלים ולויים. לשיטתו, הניגון שלהם היה כנגד השלב השני בברית בין הבתרים. השלב שאברהם החיה את הפגרים ואת הצפור.

אבא שאול היה ארוך בדורו והוא נפל עד חוטמו לתוך גלגל העין של אבשלום. המושל הגוי הגיע עד לחצי גובהו של הפקיד היהודי שלו, ושאר האנשים מגיעים עד לחגורה של המושל. מדובר במשל שמסביר לנו את מאורעות מרד אבשלום, ואת ההשלכה שלהם על חיינו ועל יחסנו אל הגויים.

אברהם חבש את חמורו בדרך לעקידה, אך בסוף הוא התנתק ממנו. משה הלך ברגליו ולא חבש את החמור לאשתו ובניו. ההתייחסויות השונות לרכיבה מתבטאות גם במרד אבשלום. הסמליות הזו קשורה ל"חמורו של המשיח" והיא מבארת את אגדת הירושלמי על החרוב של ארץ ישראל.

בירושלמי נאמר שאבשלום גידל את שערות בצורת עץ חרובית, ומועלית שם אפשרות תמוהה שהוא גידל את שערו בצורת כידון. מדובר בסמלים מהתנ"ך לאידיאולוגיה של מרד אבשלום. אבשלום טען שהוא ממשיך של יהושע - אך המיתו אותו כמו עכן.

בירושלמי מסופר שר' חנינא בנה את בית המדרש של צפורי מרווחי דבש צרעות. זה מעשה סמלי שמפרש את הכתוב "כָּל גּוֹיִם... סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים... אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה". חיילים ישראלים ניצחו במלחמה והם מבקשים שהנצחון יחשב לאבן פינה שבונה בית מדרש - כמו בימי יהושע.

הקב"ה הבטיח ש"מלאך" ו"צרעה" יעזרו בכיבוש הארץ. "מלאך" הוא כוח רוחני, ו"צרעה" מסמלת התלכדות ל"צבא"; ואלו כוחות שהתקבלו מיצחק ומרבקה. יהושע סבור ש"המלאך" התגלה באמצעות "הצרעה"(-צבא). אך הנביא(=מלאך) שבספר שופטים חלוק עליו.

דבורה הנביאה היא ממשיכת דרכה של "דבורה מינקת רבקה". שתיהן קרויות על שם בעל החיים הדבורה. הדבורה מסמלת כוח מלוכני וצבאי, עם ישראל צריך את הכוח הזה כדי להתקיים כעם עצמאי ולנצח את אויביו. הכוח חוזר ומופיע גם בהמלכת שאול המלך.

דבורה היתה ה"המאמנת" של רבקה והיא טיפחה את החינוך הישן שלה. חינוך ל"אחוות" כל בני המשפחה, מתוך שבירת סמכות ה"אב", והתייחסות אל ה"אם" בתור "האחות הגדולה". יעקב השתמש בכוח הזה כדי לחזור לארץ. בניו השתמשו בכוח הזה בשכם. אך יעקב "המית" ו"קבר" את הכוח הזה מחוץ לבית אל.

בירושלמי מסופר שארטבן שלח לרבי מרגלית טובה, ורבי שלח לו מזוזה; אך ארטבן זילזל במזוזה. בבבלי מסופר סיפור הפוך, שארטבן החשיב את המזוזה והסתכן עבורה וגוי אחד קנס אותו. לפי מסורת הגאונים ארטבן מזלזל במזוזה גם בבבלי; והמעשים משתמשים בסמלים שלקוחים מספור שכם בתורה ובנביא.