הכל לטובה | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
וארא

קטגוריה משנית

הלכה מחשבה ומוסר
נסיונות, קשיים והתמודדויות

13 דק' קריאה

אמונה ובטחון

"וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'". הה"ד (קהלת ב, יב) "ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות, כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו". הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה. על שלמה כיצד? כשנתן הקב"ה תורה לישראל, נתן בה מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ונתן למלך מקצת מצוות, שנא' (דברים יז, טז-יז) "לא ירבה לו סוסים וכסף וזהב וגו', ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו". עמד שלמה המלך והחכים על גזירתו של הקב"ה, ואמר: למה אמר הקב"ה לא ירבה לו נשים, לא בשביל שלא יסור לבבו?! אני ארבה ולבי לא יסור. אמרו רבותינו: באותה שעה עלתה יו"ד שב'ירבה' ונשתטחה לפני הקב"ה, ואמרה: רבון העולמים לא כך אמרת 'אין אות בטלה מן התורה לעולם'?! הרי שלמה עומד ומבטל אותי. ושמא היום יבטל אחת, ולמחר אחרת, עד שתתבטל כל התורה כולה. אמר לה הקב"ה: שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטלין, וקוצה ממך איני מבטל. ומנין שבטל אותה מן התורה וחזרה לתורה? שנאמר (בראשית יז, טו) "שרי אשתך לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה", סילק הקב"ה יו"ד ממקומה. והיכן חזר, (במדבר יג, טז) "ויקרא משה להושע בן נון יהושע". ושלמה שהרהר לבטל אות מן התורה, מה כתיב בו, (משלי ל, א) "דברי אגור בן יקא" - שאיגר דברי תורה והקיאן. "נאם הגבר לאיתיאל" - דבר זה שאמר הקב"ה 'לא ירבה לו נשים' לא אמר לו אלא בשביל לא יסור לבבו. "לאיתיאל ואוכל" - שאמר אתי אל ואוכל, מה כתיב ביה (מלכים א יא, ד) "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו".
אמר רשב"י: נוח לו לשלמה שיהא גורף ביבין שלא נכתב עליו המקרא הזה, ולכך אמר שלמה (קהלת ב, יב) "ופניתי אני לראות חכמה ודעת הוללות וסכלות" - אמר שלמה: מה שהייתי מחכים על דברי תורה והייתי מראה לעצמי שאני יודע דעת התורה, ואותו הבינה ואותו הדעת של הוללות וסכלות היו. למה? "כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו".

מדרש פשוט, אבל לא פשוט לקיום. מי הוא שיהיה רשאי להרהר אחר מדותיו וגזרותיו של ממ"ה הקב"ה, דברים אשר הם חצובים מלפניו, שכל דבר ודבר שיוצא מלפניו, טרם, הוא נמלך בפמליא של מעלה ומודיע להם הדבר כדי שידעו ויעידו כולן, כי דינו דין אמת וגזירותיו אמת וכל דבריו בהשכל, וכה"א (משלי ל, ה) "כל אמרת אלוה צרופה", ואומר (דניאל ד, יד) "בגזירת עירין פתגמא" - שלפי שהרהרתי אחר מעשיו נכשלתי".

אסור להתחכם בדברי תורה. צריך לקבל את הדברים בתמימות. גם אם ההגיון של החכם מכל אדם אומר ש"לא יסור לבבו" לא נאמר לגביו, והוא חושב שיוכל להתגבר על זה, זה לא כך. אם התורה אמרה את האיסור לכולם, כנראה שאי אפשר להתגבר.

"כיצד נאמר על משה?! לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך, שנאמר (שמות ג, יט) "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה", ומשה לא שמר את הדבר הזה, אלא בא להתחכם על גזירתו של הקב"ה, והתחיל אומר (שמות ה, כב) "ה' למה הרעתה לעם הזה", התחיל לדון לפניו. וע"ז נאמר שאותה חכמה ודעת של משה של הוללות וסכלות היו , "כי מה האדם שיבא אחרי המלך", וכי מה היה לו להרהר אחר מדותיו של הקב"ה "את אשר כבר עשוהו", מה שכבר גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות לו דין תחת אשר העבידם בעבודה קשה, ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, הה"ד (שמות ו, ב)"וידבר א-להים אל משה", ולפי שנסתכל הקדוש ב"ה שבשביל צער ישראל דבר כן חזר ונהג עמו במדת רחמים, הה"ד "ויאמר אליו אני ה' " 1 .

מדרש פשוט, אבל חכמים מצאו צורך לכתוב אותו. נדרשת מאדם אמונה פשוטה, כדברי המדרש לגבי שלמה, ובטחון מוחלט, כדברי המדרש לגבי משה כמו שנאמר (ישעיהו כו, ד) "בטחו בה' עדי עד כי בי-ה ה' צור עולמים".

המהר"ל 2 מסביר, שהבטחון ברבש"ע צריך להיות בלתי מוגבל- "עדי עד". גם כאשר ההגיון אומר שאין סיכוי, אין תקווה, הדברים אבודים ולפי סדר הטבע נראה שלא תהיה הצלה - אעפ"כ "בטחו בה' עדי עד". למה? "כי בי-ה ה' צור עולמים" - מפני שהוא יוצר הכל. רבש"ע ברא את העולם הבא והעולם הזה ביו"ד וה"א 3 . הוא בורא הכל! כל הטבע נתון לשליטתו ולמרותו, וממילא מי שבוטח ברבש"ע, מתעלה מעל סדרי המציאות.

אם ישאל אדם: הרי אנחנו רואים שלפעמים אע"פ שבוטחים, לא מגיעה הישועה?! שתי תשובות בדבר: ראשית, צריך לבדוק האם מידת הבטחון היתה מלאה ואבסולוטית. רק מידת הבטחון המלאה, יכולה לשנות טבעים. שנית, בטחון ברבש"ע פועל גדולות ונצורות, ואע"פ שנראה לנו לעיתים שזה לא עזר, זה בעיניים שלנו, אבל מצד האמת זה כן עזר. בעיניים הפשוטות, המציאות הולכת ומחמירה, אבל במבט ארוך טווח, רחוק, מתברר למפרע שלכל הענין הזה היתה מגמה עליונה.

אין לראות את הדברים למחצה, לשליש ולרביע. "בטחו בה' עדי עד"- מידת הבטחון חייבת להיות אבסולוטית, לדעת שרבש"ע טוב, רוצה להיטיב 4 , ויכול הכל. כל המאורעות הקשים שאדם מבקש מרבש"ע לצאת מהם, מתחנן ומתפלל, המאורעות הפרטים והמאורעות הכלליים, אם האדם יהיה מלא בטחון, הוא יגרום להמשכת שפע ולתיקונים גדולים. לפעמים התוצאות נראות באופן מידי, ולפעמים רק לאחר זמן רב, וזה עניינה של מידת הבטחון, לא ליפול באמצע הדרך, אלא להמשיך הלאה. לא להיות קצרי רוח, לא לשאול שאלות ולא להתפלא על דרכו של רבש"ע.

אחרי שאמר הקב"ה למשה שהוא יכביד את לב פרעה, חשב משה שהקב"ה יכביד את ליבו של פרעה שלא ישמע אליהם, ולא יוציא את בנ"י מארץ מצרים, אבל לא יהיה יותר גרוע. וגם אם יהיה יותר גרוע, לא עד כדי כך! לא להגיע למצבים פי כמה וכמה יותר גרועים. ולכן כאשר מגיעים למצב כזה קשה, בא משה שואל ומתלונן, והמדרש מוכיח כביכול, את משה רבנו.

מסיים המדרש ואומר, כיון שכל מה שעשה משה 'בשביל צער ישראל דיבר כן', אע"פ שלא דיבר כפי שצריך, התגברה מידת הרחמים על מידת הדין. בתחילה - "וידבר אלוקים אל משה" - מידת הדין שבאה לגעור במשה, ולבסוף - "ויאמר אליו אני ה' " - מידת הרחמים התגברה בגלל הזכות של משה, שביקש רחמים על ישראל.

הופעת מידותיו של הקב"ה
"דבר אחר: וידבר אלוקים אל משה - ר"מ אומר: משל למלך בשר ודם שהיה משיא את בתו. קרא לקרתני אחד להיות סרסור ביניהם. התחיל מדבר בגסות כנגדו. אמר המלך: מי הגיס את לבך? לא אני שעשיתיך סרסור?! כך אמר הקב"ה למשה: מי גרם לך שתרבה דברים הללו, אני הוא שגדלתי לך! 5 ".

הדברים מבוארים יותר במקום אחר 6 : משל למלך שהיה לו ידיד, והיה תמיד שולח לו שדרים ע"י בתו. לאחר זמן נישאה בתו עם אותו ידיד, והתחיל החתן לגעור בבת המלך. אמר לו המלך: עד נישואיה תמיד היא היתה שליחה שלי והייתי מדבר באמצעותה, ועכשיו אתה גוער בה?!

יש כאן רעיון עמוק מאוד. הקב"ה העלה את משה למדריגה עליונה, כביכול חתנו של המלך, נציגו של המלך. הוא נשלח אל פרעה, לגאול את ישראל, לגלות את מידת הרחמים האלוקיים. אולם לקב"ה יש מידות שונות של הנהגה. מידת הרחמים, מידת הדין, מידת המלכות, וכו'. כאשר משה רבנו מתחתן עם בת המלך, והוא רואה שמידת הדין מופיעה במצרים, ומשה כבר עלה על המידה הזאת, למידת הרחמים 7 , הוא מוכיח את מידת הדין.

משה כביכול מבקר מידה אלוקית שהוא התעלה עליה, ואז מציץ הקב"ה מלמעלה ואומר לו: 'אתה מוכיח כאן את הבת שלי?! הרי אתה יודע שכל מה שהיא עושה זה על פי דברי'. יש כאן איזו הסתכלות פנימית עמוקה מאוד של הדרכה אלוקית, מדריגות, מדריגות בהופעת מידותיו של רבש"ע.
בסוף הפרשה הקודמת, משה פונה לרבש"ע ואומר "א-ד-נ-י למה הרעתה לעם הזה", הוא פונה לרבש"ע בשם אדנות. עונה לו הקב"ה "וידבר אלוקים אל משה" בשם אלוקות, "ויאמר לו אני ה'" שם הוי"ה. לא במקרה השמות מופיעים כל פעם בצורה אחרת, יש לזה משמעות עליונה מאוד.

מידת הרחמים המוסתרת בדין
לפעמים פוגשים איזו מידה וחושבים שזאת מדריגה פלונית, ומתברר שבתוך המידה הזאת מוסתרת מידה אחרת. משה רבינו רואה שהקב"ה מכביד את לב פרעה, וחושב שמופיעה כאן מידת הדין. אומר לו הקב"ה: אתה רואה כאן קשיים?! אתה לא רואה עמוק! אתה לא רואה פנימה! זאת מידת הרחמים שמלובשת במידת הדין. בתוך ההכבדה הזאת כנוסים רחמים גדולים! מה שנראה לך קשה מאוד ומכביד מאוד, זו מידת רחמים עליונה, שיכולה להופיע רק דרך השלבים הללו של הכבדת לב פרעה.
יש כאן דרישה של העמקה, דרישה של ביטחון. "בטחו בה' עדי עד". לבטוח באופן אבסולוטי ברבש"ע. גם כאשר רואים קשיים, לזכור תמיד שהקב"ה טוב מכל טוב, וכל מה שהוא עושה - לטובה. כל קושי וכל הכבדה שפוגשים, הכל לטובה. כך במישור הכללי, וכך במישור הפרטי.

כך היה בעבר, וכך זה תמיד. כל הקשיים שעם ישראל נפגש איתם במשך כל הדורות, זו מידת הדין המלבישה את מידת הרחמים, בתוכה כנוסים רחמים רבים. ככל שהקושי יותר גדול, הוא מצביע על רחמים יותר עליונים הגנוזים בתוכו.
הקושי שהיה לעם ישראל ברגע האחרון של יציאת מצרים, היה כפול ומכופל. כאשר אתה מצפה לגאולה באופן כללי, ועוד לא הודיעו לך שהנה הגאולה באה, כוח הסבל עדיין בעינו. אבל כשבא משה רבנו לעם ישראל ואומר: הקב"ה שלח אותי לגאול אתכם, ומתחילים לחוש, שהגאולה על הסף, הקושי לסבול צרות הוא הרבה יותר גדול. הנה הגאולה כבר באה, ופתאום מוכבדת יד פרעה פי כמה וכמה. הכבדת היד מול התקוות שהלכו ומילאו את הלבבות, שיברה את שארית כח הסבל, אבל זה הסדר האלוקי. התביעה האלוקית דורשת מאתנו להגיע לעומק של אמונה, ששום צרה ושום קושי, לא יגרמו שאדם יאבד את בטחונו ברבש"ע. "בטחו בה' עדי עד" - בלי גבול!

צריך לרומם את הבטחון. אם אדם בוטח ברבש"ע שיהיה טוב, אבל הוא מצייר שיהיה 'טוב' כפי שהוא חושב שזה טוב, כגון, מתפלל על חולה שיבריא, והחולה איננו מבריא, ואז הוא חושב שזה לא טוב - זה חיסרון בהבנת הביטחון. זה כן טוב! אפשר לבקש על דברים פרטיים, אבל לא להקטין את הבטחון. כשהדברים לא מתקיימים כמו שהאדם ביקש, אל יאמר שבָּטח בחינם, אלא, כנראה מה שהוא רצה, היה פחות ממה שהקב"ה רוצה לתת, והסיבה שהוא לא קיבל עכשיו, זה לא מפני שלא שמעו את בקשתו, ובטחונו היה לחינם, אלא שמגיע לו יותר ממה שהוא ביקש. הוא יקבל דבר יותר גדול, כעת הוא נסתר, אבל הוא יקבל. כל פעם שאדם נוכח שבקשותיו אינן מתמלאות כביכול, הוא צריך לומר לעצמו, שכנראה רבש"ע רוצה לתת דבר יותר טוב, ויותר גדול. לדעת שכל קושי הוא לא בִּכְדִי. תביעתה של האמונה, היא תביעה עמוקה וגדולה בלי גבול.

לא לחינם אנחנו חוזרים כל שנה ושנה על הפרשיות האלה של יציאת מצרים. מפגישים אותנו עם הקשיים הללו, כדי שנדע איך להסתכל על מאורעות ימינו, איך להסתכל על הקשיים שאנחנו פוגשים. לא להסתכל עליהם בצורה חיצונית ולפרש אותם בצורה לא נכונה, אלא לדעת שכל העיכובים, כל הקשיים, בכל הצורות שהם, הכל לטובה.

האבות ומשה

"וארא אל אברהם, אמר לו הקב"ה למשה: חבל על דאבדין ולא משתכחין. הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא הודעתי להם כי שמי ה' כשם שאמרתי לך, ולא הרהרו אחר מדותי. אמרתי לאברהם (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו'", בקש לקבור שרה ולא מצא עד שקנה בדמים, ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליצחק (בראשית כו, ג) "גור בארץ הזאת כי לך ולזרעך וגו'", בקש לשתות מים ולא מצא, אלא (בראשית כ"ו, כ) "ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק", ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב (בראשית כח, יג) "הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו'", בקש מקום לנטות אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה, ולא הרהר אחר מדותי, ולא שאלני מה שמי כשם ששאלת אתה, ואתה תחלת שליחותי אמרת לי 'מה שמי', ולבסוף אמרת (שמות ה, כג) "ומאז באתי אל פרעה 8 ".

הקב"ה התגלה אל האבות בדרך רמז, ובכ"ז, לא הרהרו אחרי מדותיו. אומר הקב"ה למשה: אליהם נגליתי ברמז, דרך הטבע, בכל מיני מעשים טבעיים, והם ראו בהם את יד ה'. הם לא ביקשו לראות את יד ה' המנצחת את הטבע, העושה שינויים בסדרי בראשית, ובכ"ז כאשר הבטחתי להם הבטחות, הם לא שאלו מתי הם יתקיימו. הם האמינו. ואילו אליך הופעתי במדריגה יותר עליונה, במדריגה של נסים. נתתי לך אותות על-טבעיים, ובכ"ז אתה שואל שאלות. "חבל על דאבדין ולא משתכחין".

" וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני י-ה-ו-ה. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-ד-י, ושמי י-ה-ו-ה לא נודעתי להם". יש כאן קושי מסויים. מצד אחד אל האבות הקב"ה נראה, ואל משה הקב"ה מדבר, "וגדולה שמיעה מראיה 9 ". ומאידך, הקב"ה אומר למשה: אל האבות נראיתי ב-"א-ל ש-ד-י" , ואליך אני מופיע בשם י-ה-ו-ה, בשם יותר עליון מהשמות שהופעתי אל אברהם, יצחק ויעקב! אם כן, למה הפסוק אומר " וארא אל אברהם"? היה צריך להיות " ואדבר אל אברהם". אליך נראיתי, אתה נוכחת בהופעה האלוקית, אבל אל האבות רק דיברתי ולא נראיתי. אבל הסגנון הפוך, אל משה רבש"ע מדבר. רק אחר כך, בקריעת ים סוף, נאמר: (שמות יד, לא) "ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

במבט עמוק, צריך לומר שהיא הנותנת. הזכרנו בעבר את דברי הגמרא במסכת יבמות 10 , שמשה רבנו אמר (שמות לג, כ) "כי לא יראני האדם וחי" וישעיהו אומר (ישעיהו ו, א) "ואראה את ה'", ועל זה רצה מנשה להרוג אותו, שהרי הוא סותר דברי תורה. ומסבירה הגמרא שאין כאן סתירה. "כאן באספקלריה המאירה כאן באספקלריה שאיננה מאירה". כלומר, ככל שנמצאים במדריגה יותר גבוהה, יודעים שאי אפשר לראות 11 , ולכן, משה רבנו שמסתכל באספקלריה המאירה אומר: "לא יראני האדם וחי", וישעיהו שנמצא במדריגה פחותה ממשה, אומר: "וארא את ה'".

אספקלריה המאירה
בדרגה של אספקלריה שאיננה מאירה, אי אפשר להשיג כלום בלי המחשות, ולכן למדריגות הללו מופיע רבש"ע בכל מיני סמלים ומראות דמיוניים, המקטינים את העניין האלוקי ממדרגתו העליונה.
ילדים קטנים שאין להם כוח הפשטה, צריכים ללמד אותם בצורה מוחשית, עם הדגמות. להשתמש בלוח ובכל מיני דברים מוחשיים, ע"מ שהילדים יתפסו את הדבר הנלמד. אם מדברים אליהם רעיונות מופשטים ללא המחשה, הם לא מבינים. אצל אנשים מתבגרים, יש יותר יכולת הפשטה, ואפשר לדבר איתם רעיונות מופשטים, אבל גם אצל מבוגרים, יש אנשים שלא מבינים רעיונות מופשטים. יכול להיות שאדם יודע בענייני הלכה וכד', אבל הוא לא רגיל, ולא יכול, לקחת רעיון ולהפשיט אותו מהצורה המוחשית שלו.

גם במדריגות הנבואה כך. המדריגות הנמוכות של הנבואה, צריכות את ההמחשה. אמנם המחשה דמיונית, אבל גם דמיון זו בחינה מסוימת של ציור הופעה, זו המחשה רוחנית. ישעיהו זוכה למדריגת נבואה נפלאה: "וארא את ה' יושב על כסא רם ונישא". אבל משה רבנו הנמצא במדריגה עוד יותר עליונה, באספקלריה המאירה - "כי לא יראני האדם וחי".

אספקלריה שאיננה מאירה, פרושו של דבר, שהאור האלוקי עובר דרך מסכים, המשפיעים במידה מסוימת על ההופעה האלוקית, וכל מסך מכהה את הבהירות, ולכן אפשר לראות דרך האספקלריות האלו, כעין השתקפות של הגילוי האלוקי. לעומת זה, באספקלריה המאירה, בלי מסכים, או מסך שהוא צלול לגמרי, ואינו משפיע על האור- רואים שאי אפשר לראות, ש"לא יראני אדם וחי".

כמו בענין הנבואה כך אצל האבות ומשה. אל האבות הקב"ה נראה , ודווקא בגלל מעלתם שראו את יד ה' בכל דבר, והאמונה שלהם היתה כל כך בריאה, כל כך תמימה, שדי היה לחכימא ברמיזא, הוא לא התגלה אליהם במדריגה העליונה. הם ראו את רבש"ע דרך הטבע, דרך המציאות, ולכן הם לא זקוקים להתגלוּת בצורה של ביטול המציאות, כדי לראות את הגדולה האלוקית. זאת היתה מעלתם של האבות, ו"חבל על דאבדין ולא משתכחין".

בדורות מאוחרים, לא יכולים לתפוס אפילו משהו מההופעה האלוקית, בלי שמביאים הוכחות מוחשיות הנראות לעין, וזו 'ירידת הדורות'. הרב באורות הקודש 12 מסביר, שבירידה עצמה יש מידה מסוימת של עליה. כתוצאה מכך שהדורות אינם יכולים לתפוס בדרך רמז, ואינם בבחינת 'די לחכימא ברמיזא', צריך לבאר את הדברים באופן יותר מפורש, וממילא מתגלים דברים שמקודם היו מכוסים. כאדם עוור שצריך אור חזק ע"מ שירגיש את האור, בעוד אדם חד עין, מסתפק בתאורה חלשה כדי לראות את הדברים. זהו ההסבר לכך שתורת הנסתר, שהיתה מכוסה בדורות קודמים, וידועה רק ליחידים, וגם להם בדרך רמז, הלכה והתגלתה בדורות האחרונים על ידי האר"י הקדוש וגוריו. וכל זה בגלל ירידת הדורות.

ענינו של הדור האחרון
חז"ל אמרו: "אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים 13 ". את זה הם אמרו בחייהם, לפני כאלף חמש מאות שנה, א"כ איפה אנחנו?!

חכמי הפנימיות כותבים, שדברי חז"ל הללו נאמרו על צד הנגלה, מבחינת ההופעה של הכשרונות, של השכל, מהצד ההלכתי של התורה, העיוני, הפשטני וכו'. לעומת זה, באופן פנימי, הדורות הולכים ומתעלים עד שהדור האחרון הוא בחינה של "טב מלגו וביש מלבר 14 ", עני ורוכב על חמור 15 .

הדור האחרון, טוב מאוד מבפנים, ורע מבחוץ. מי שרואה את החיצוניות אומר שלא היתה ירידה כזאת מעולם, "אם ראשונים כמלאכים וכו'", ירידת הדורות. אבל כל זה באופן חיצוני, באופן פנימי יש עליה גדולה, ולכן זוכים לאורה הפנימית, להכרות חדשות וגדולות של העולמות הפנימיים. הנשמות בדורות האחרונים יכולות ומסוגלות לקלוט דברים שבדורות הראשונים לא היו יכולים.

המצב הזה הוא מצב ביניים, והמגמה של הגאולה העתידה היא "טב מלגיו ומלבר", מכל הצדדים, הטבה שלמה. אבל עכשיו אנחנו בשלבים של תיקון, עכשיו עסוקים במלאכת בורר. הגמרא במסכת מנחות 16 אומרת שאת העומר, היו בוררים בשלוש עשרה נפות, ע"מ להוציא את הסולת המשובחת ביותר. בתחילה בררו בנפה עם חורים גדולים כדי לסלק את הפסולת הגדולה, ואחר כך בנפה עם חורים יותר קטנים וכו'. אבל היה שם גם ניפוי להוציא את האבק, שהוא דק מדי, ואינו טוב לסולת. כלומר, היו צריכים להוציא מצד אחד את הדק שבדק, ומאידך גם את העבה מדי היו מוציאים. צריך היה למצוא את הגודל הבינוני - את הקמח שהוא הטוב ביותר. אחרי שמנפים ויוצאת הפסולת, לפעמים נשארת בפסולת כמות קטנה של אוכל, ואם רוצים להוציא את המעט אוכל שיש, צריך לנפות שוב ושוב. בשלב הזה, מתעסקים ברוב מוחלט של פסולת, וככל שמנפים יותר, מתעסקים עם אחוזים יותר ויותר גבוהים של פסולת, אבל מפני שלא רוצים לוותר גם על המעט אוכל שעדיין חבוי בתוך ערימת הפסולת, מוכרחים להתעסק בפסולת למען הנקודות הבודדות שנשארו בתוכה.

הדורות האחרונים נמצאים בסוף שלבי הניפוי, וכל הזמן עוסקים בפסולת ע"מ להוציא את הנקודות הבודדות שנשארו בתוכה, לכן זה "ביש מלגיו", הפסולת בולטת מאד. אבל באמת זו דרגה גדולה מאד, מפני שהרוב כבר נופה, ונשאר לנפות כמות מאד קטנה.
בתקופתו של האר"י ז"ל ולפני כן, כבר אמרו שנמצאים בעיקבתא דמשיחא, בשלב הניפוי בקצה הרגליים. גם לעקבים יש מדריגות: יש קרסול, יש למטה מזה וכו', עד שמגיעים לתחתית כף הרגל, וזהו המקום הכי מלוכלך. בכף הרגל דורכים על בוץ ולכלוכים וכיוצא בזה, דברים שהידיים לא מתלכלכות ולא מִטנפות מהם, ואפילו החלק העליון של הרגלים לא מתלכלך. כף הרגל זהו המקום היותר מלוכלך שבגוף, ועכשיו אנחנו עסוקים בתיקונו.

בהסתכלות צרה וקטנה, רואים את ההתעסקות ברגל, בלכלוך, אבל בהסתכלות גדולה וכוללת, מבחינים שאנחנו עכשיו בשלבים האחרונים של התיקון, בסיום של כל המהלך, קרובים מאד לשיא. אנחנו לא יודעים כמה זמן עוד נחכה עד הגאולה, אבל יש לנו סבלנות. "ביטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים". העיכובים הללו כנראה הכרחיים, ואנחנו צריכים להסתכל עליהם בעיניים של אמונה גדולה, ובבטחון מלא שהכל לטובה. וכמובן, שככל שהבטחון גובר, גם הטובה תמהר לבוא בעז"ה.

^ 1 שמות רבה (וילנא) פרשה ו ד"ה א וידבר אלהים.
^ 2 נתיב הבטחון פרק א, (מקורו בזוהר ריש פרשת וארא).
^ 3 עיין ב"ר יב, י.
^ 4 עיין דעת תבונות סימן יח: "כי הא-ל ית"ש הוא תכלית הטוב ודאי, ואמנם מחֹק הטוב הוא להיטיב".
^ 5 שמ"ר ו, ג.
^ 6 עיין זוהר תחילת פרשת וארא.
^ 7 שמ"ר ו, ג. "ורבי יהודה אמר כך אמר משה בשעה שאמרת לי לך ואשלחך אל פרעה במדת רחמים אמרת לי שאתה עתיד לגואלן שמא עד שבאתי נהפכה למדת הדין, אמר לו הקב"ה אני ה' במדת רחמים אני עומד, הוי ויאמר אליו אני ה'".
^ 8 שמות רבה (וילנא) פרשה ו' ד"ה ד' וארא אל
^ 9 עיין ר"ה כה, ב.
^ 10 מט, ב. "תני, שמעון בן עזאי אומר: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים, וכתוב בה: איש פלוני ממזר מאשת איש, וכתוב בה: משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, וכתוב בה: מנשה הרג את ישעיה. אמר רבא: מידן דייניה וקטליה, אמר ליה, משך רבך אמר: כי לא יראני האדם וחי, ואת אמרת: ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא!... אמר ישעיה: ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה, ואי אימא ליה אישוייה מזיד, אמר שם איבלע בארזא. אתיוה לארזא ונסרוה, כי מטא להדי פומא נח נפשיה, משום דאמר: ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. מכל מקום קשו קראי אהדדי! ואראה את ה' - כדתניא: כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה".
^ 11 "תכלית הידיעה שלא נדע" צדקת הצדיק קמא.
^ 12 חלק א, פרק קכב.
^ 13 שבת קיב, ב.
^ 14 עיין תיקוני זוהר צג, ב.
^ 15 עיין זכריה ט, ט. סנהדרין צח, א.
^ 16 עיין עו, ב. פה, א.

נסיונות, קשיים והתמודדויות

וארא