עדות אילמת | הרב אריה הנדלר | בית המדרש

מדורים
חסידים מספרים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

3 דק' קריאה

חסידים מספרים כי הצדיק ר' לייב שרה'ס, שנקרא כך על שם אמו שרה, היה רגיל לדבר על הרביים האומרים תורה בזו הלשון: "מה פירוש אומרים תורה? צריך אדם להשגיח שכל עשיותיו יהיו תורה, והוא בעצמו יהיה תורה, עד שילמדו בני אדם מהנהגותיו ומתנועותיו ומדביקותו ללא זיע, והא נעשה בחינת השמים, שעליהם נאמר: 'אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם, בכל הארץ יצא קום בקצה תבל מליהם'".

בסיפור שלנו יש ויכוח בין ר' לייב לבין שאר הרביים. הנקודה הראשונה שסביבה מתנהל הוויכוח היא בדרך שבה יש להטיף מוסר לשאר בני האדם. כשהרבי אומר תורה הוא מטיף, הוא מדבר, וזה אינו מספיק דיו. צריך לעשות. האדם צריך להפוך לדוגמה חיה של כל הדברים שהוא מדבר עליהם. כשאנשים סביב אדם כזה רואים איך הוא מנהיג את כל הליכותיו, הם מושפעים ומאמצים לעצמם דפוסים מהתנהגותו. אין צורך בהטפה ישירה. הדוגמה אישית הופכת את התורה לתורת חיים.

הוויכוח בין ר' לייב לשאר הרביים נושק לנושא רעיוני עמוק ביותר. ר' לייב איננו מקבל את המושג 'לומר תורה'. תורה לא אומרים, תורה מקיימים. האמירה נתפסת כדבר שהוא מן השפה ולחוץ, 'הכל דיבורים'. הדיבור הוא חיצוני, בעוד העשייה מלמדת על תהליך פנימי שהאדם מחויב לו. אמירת תורה עלולה להגביל את התורה רק לתחום של האמירה. אפשר להפוך את התורה למושג מופשט, שדנים בו ברמות העקרוניות והעיוניות שלו.

ר' לייב רוצה משהו אחר. הוא רוצה שהתורה תהפוך מתורת הפה לתורת האברים. כל עשייה צריכה לעמוד באור של תורה. עשייה כידוע מקושרת עם כל הגוף של האדם, עם הדרגות הנמוכות של המציאות. על האדם להשגיח שכל עשיותיו יהיו עשיות של תורה, וממילא תקבל התורה משמעות גם בעולם הרחב.

חסידים מספרים (93)

הרב אריה הנדלר

41 - מטבע של חינוך

42 - עדות אילמת

43 - מתנות בשר ודם

טען עוד

לגישה זו יש השלכה חשובה מאוד בהעברת המסר אל הקהל הרחב. הקהל הרחב של החסידים בא במגע עם העשייה הגשמית. בשבילו התורה צריכה להיות לא רק דבר שמדברים עליו ליד שולחן השבת. היא צריכה להיות תורה מעשית, המלווה אותו בכל ענייניו הגשמיים.

ר' לייב מעדיף את הצדיקים שאינם מדברים על תורה אלא מקיימים אותה; אלו שהתורה איננה נשארת אצלם במישור האידיאי, אלא עוברת למישורים המעשיים של קיום התורה כפשוטה.

הפסוק שבו בוחר ר' לייב על מנת לבסס את דבריו הוא הפסוק המתייחס לדיבור של העולם כולו, אף אם אינו נשמע: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת, אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם בכל הארץ יצא קום". השמים והרקיע אינם זקוקים לדיבורים על מנת להביע את עבודת ה' שלהם. עצם עשייתם, עצם תפקודם, הם עבודת ה' שלהם. המתבונן בשמים חש את עבודת ה' שלהם ויכול לסגל לעצמו את המסירות ואת ההתמדה המלווים את מעשה שמים וארץ.

דבריו של ר' לייב אינם יכולים להשאר ללא מענה מצדם של הרביים, על כן אהיה אני בעניי להם לפה, על-פי תורתם של הרביים שאמרו תורה: חז"ל, בתארם את דרך ההתבטאות של מעשה שמים וארץ, אומרים כך: "משל למלך שבנה פלטרין והושיב בתוכה אלמים, והיו משכימין ושואלים בשלומו של מלך ברמיזה ובאצבע ובמנולין. אמר המלך: אילו היו פקחין על אחת כמה וכמה" (בר"ר פר' ה).

ייתכן שלבריאה ניתן כוח להעיד על מעשה שמים וארץ, אלא שעדות זו היא עדות אילמת. השמים והארץ, הימים והלילות, הם עדים אילמים המרמזים על קיומו של הבורא באצבע אולם אינם מסוגלים לומר דבר.

כאן חוזרים אנו אל פסוקו של ר' לייב: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע", אלא ש"אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם". העולם הוא עדות נפלאה על מעשיו של בורא עולם, אולם זוהי עדות אילמת. החכמים יודעים לקרוא את רמיזותיהם של הנבראים האילמים ולשמוע את עדותם, אך מה יעשו אלו שאוזנם אינה מיטיבה להקשיב ללחש ההוויה? כאן ניתן לו לאדם כוח הדיבור.

האדם קיבל את הזכות להעיד על מעשה שמים וארץ. האדם צריך לדבר ולהעיד. הצדיק או המנהיג איננו יכול לסמוך על כך שיעקבו אחר הליכותיו בקודש וממנו ילמדו וכן יעשו; זוהי עדות אילמת. יש המסוגלים להתבונן וללמוד, אולם יש הזקוקים להנחיה ברורה יותר, להנחיה שתסביר להם, שתדרבן אותם, שתוביל אותם בדרך הנכונה.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

חסידים מספרים