אבן השתיה

אבן ברצפת בית קדשי הקדשים, שעליה היה נתון הארון במקדש ראשון. גובה האבן מן הארץ היה שלוש אצבעות.

כשהיה הכהן הגדול נכנס ביום הכיפורים לבית קדש הקדשים להקטיר קטורת, היה מניח עליה את מחתת הקטורת בין בדי הארון.

במקדש שני, שלא היה ארון, היה מניח באותו מקום "כבין שתי הבדים".

אבן השתיה נקראת כן, על שם שהיא יסוד העולם,(רמב"ם פיה"מ יומא ה,א) שממנה הושתת העולם, וכן אמרו חכמים: מציון נברא העולם (מתחילה נבראה ציון וסביבה נדבקו רגבים מכל צד עד סוף העולם), שנאמר "אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו. מציון מכלל יופי אלהים הופיע".

בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ה) ובמדרש שוחר טוב (פרק צ"א) מבואר, שאת האבן הזאת שם יעקב אבינו מצבה, והקב"ה טבעה עד עמקי תהומות, ועשה אותה סניף לארץ, לפיכך נקראת "אבן השתיה", שמשם הוא טבור הארץ, ומשם נמתחה כל הארץ.

זיהויה[עריכה]

יש שתי דעות לגבי הסלע המנוקב (הצאחרא) שבהר הבית: ע"פ המסורת היהודית (שמופיעה בשו"ת הרדב"ז) והמסורת הערבית הוא אבן השתייה, אך ע"פ הרב שלמה גורן כנראה שהוא השיתין של המזבח ( (הר הבית לרב שלמה גורן, עמוד 216)).