אבלות ואנינות

הלכות כלליות[עריכה]

אנינות של תורה היא ביום המיתה, והיא רק לעניין אכילת קדשים ומעשרות, ואנינות של אבלות היא רק לעניין זה שאסור בבשר ויין ופטור ממצוות, משום כבוד מתו וטרדה בעסק של מצווה^[1].

מחלוקת היא אם אנינות של תורה היא דווקא עד שנקבר המת, או אפילו לאחר שנקבר המת^[2].

כל מי שמת לו אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם, הוא הנקרא אונן^[3].

חובת האבלות של אדם על קרובו - יש הסבורים, שכל שבעת הימים היא מן התורה^[4]; יש הסבורים, שרק אבלות יום ראשון היא מן התורה^[5]; ויש חולקים על עיקר אבלות מן התורה, וסוברים שמן התורה אין כלל חיוב אבלות^[6].

מן התורה (לסוברים שאבלות מן התורה) חייבים להתאבל על שבעה קרובים^[7], וחכמים הוסיפו עליהם עוד ארבעה קרובים^[8].

דיני אבלות ואנינות של חולה[עריכה]

דברים כלליים - החולה האבל אסור לו להחמיר לנהוג אבלות בדבר שיקלקל בריאותו, ואפילו חולה שאין בו סכנה, ורק ישמור בדברים שלא יהיה קלקול לבריאותו^[9].

הודעה לחולה - מי שמת לו מת מהקרובים שחייב להתאבל ולקרוע עליהם, ואפילו אביו או אמו^[10], אין מודיעים לו, שמא תיטרף דעתו^[11]. ואם החולה שואל אודות קרובו, יאמרו לו שהוא חי, ואם נודע לו, אין קורעים את חלוקו^[12]. ואף אם הוא מטושטש מחמת חוליו, שאינו מרגיש מה שעושים לו, אין קורעים, שמא ירגיש^[13]. ואין בוכים ואין מספידים בפניו, שלא יישבר לבו^[14], ומשתיקים את המנחמים מפניו^[15].

נעילת סנדל - חולה, אף שאין בו סכנה, ומי שיש לו מכה ברגלו, מותר בנעילת הסנדל^[16].

רחיצה - חולה, אם הוא או הרופא אומר שרחצה באמבטיה תחזק את בריאותו, מותר להתרחץ אף בחמים. וכן כל מי שהוא איסטניס הרגיל להתרחץ, ואם כשאינו מתרחץ יש לו צער, מותר לו להתרחץ אפילו במים חמים^[17].

אם המת נפטר ממחלה מדבקת, וכן בזמן מגיפה, יש להקל ברחיצה גם לאונן^[18].

וכן חולה אבל, שסובל ממחלת גרדת עור קשה, וזקוק להתרחץ במים חמים יום-יום, ואחר כך למרוח את בשרו במשחה, מותר לעשות כן על כל פנים מיום שני של אבלותו ואילך^[19].

ישיבה ושינה על קרקע - חולה אבל אינו צריך לישב על גבי הקרקע, ומותר לו לשים כר קטן מתחתיו^[20], וכן אינו צריך לישן על גבי הקרקע^[21]. ויש מי שכתב, שעכשיו נהגו שלא לישון על גבי קרקע כלל, שטבעינו חלוש, והרי אנו כחולים לעניין זה^[22].

הקזת דם - אבל מותר להקיז דם^[23].

ביקור חולים - אבל שהוכרח לבקר חולה אנוש, מותר לו לעשות כל מה שצריך שלא ירגיש החולה באבלותו, כדי שלא יבוא לכלל סכנה^[24].

ברכת הגומל - חולה שנתרפא בימי אבלו, יש לו לברך ברכת הגומל בפני עשרה, ואינו עולה לתורה^[25].

חולה שהיה אנוס בימי אבלו, ולא נהג אבלות שבעה, ואחר כך הבריא - מחלוקת הפוסקים כיצד ינהג: יש הסבורים, שדי במה שנהג מקצת אבלות למעט בענייני שמחה ותספורת וכד', ואין צריך לחזור ולנהוג דיני אבלות, שהצער פוטרו^[26]. על כן אם הבריא בתוך שבעה, גומר הימים הנשארים, וכן תוך שלשים, גומר הימים הנשארים, אבל אינו צריך להשלים הימים שעברו בחוליו^[27]; יש הסבורים, שלא מועיל מקצת אבלות כזאת, ואם קם מחוליו בתוך שלשים צריך לנהוג שבעה כדין, מיום שהבריא^[28]; ויש מי שחילקו בין חולה שמחמת מחלתו לא היה שפוי בדעתו ולכן לא נהג אבלות, או שלא נודע לו על אבלותו בימי מחלתו, שאז אם הבריא בתוך שלשים צריך למנות שבעה ושלשים מיום שהבריא, לבין מי שהיה בדעתו להתאבל, אלא שמחמת חולשתו לא יכול היה לנהוג אבלות, הרי זה כקבל עליו אבלות כפי יכולתו, ונחשבו לו ימי השבעה^[29].

יש המבדילים בין חולה ליולדת, שביולדת איננה צריכה להשלים אבלותה, ובחולה צריך להשלים^[30]; ויש שכתבו, שאין לחלק כלל^[31].

הנחת תפילין - חולה, אף שלא נהג אבלות, אל יניח תפילין ביום הקבורה, אפילו לאלו המחמירים עליו להשלים האבלות בתוך שלשים^[32].

בשעת מגיפה - יש אומרים, שאין מתאבלים כלל^[33]. ואם עבר הזעם בתוך שלשים, צריך להתאבל^[34].

דיני אבלות ביולדת - ראה ערכה.

אבלות על נפל ועל תאומים - ראה ערכם.

דיני אבלות ואנינות של רופא[עריכה]

טיפול בחולה - רופא אבל מותר לו ללכת לטפל בחולה, אם משום דבר האבד^[35], או משום חשש סכנה ומצווה^[36]. ואף אם יש רופא אחר, מותר לרופא האבל לטפל בחולה, כי לא מכל אדם זוכה להתרפאות^[37]. ודבר זה מותר גם לצורך חולה שאין בו סכנה, ואפילו למיחוש בעלמא, כי הוא נחשב צורך של מצווה^[38].

לימוד רפואה - רופא אבל אסור לו ללמוד בספרי הרפואה להתלמד בהם שלא לצורך השעה, כדי שלא יסיח דעתו מן האבלות^[39].

שכר רופא - מותר לשלם לרופא אבל את שכרו^[40], ואף מביתו של האבל^[41]; אך הרופא יחוש לעצמו, וימנע מלקחת שכר אם יש לו^[42], כי אין לו להרוויח ממלאכת המצווה שהוא עושה באבלו, ורק מותר לו לקחת תשלום עבור הוצאותיו שהיו לו^[43].

קריעה בעת יציאת הנשמה[עריכה]

ערך מורחב - העומד בשעת יציאת נשמה

אף שהדין הוא, שהעומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע^[44], המנהג המקובל הוא שלא לקרוע בעת יציאת הנשמה ‏^[45] וכן נוהגים למעשה הרופאים, האחיות ואנשי החברא קדישא לא נהגו כן‏^[46]. יש שהסבירו בטעם הדבר שיש זכות גדולה למת שעומדים לידו בעת פטירתו, והמתים מוחלים על כבודם כדי שיעמדו אחרים לידם ביציאת נשמתם ולא יחששו לבגדיהם‏^[47].

יש מי שכתב, שמכל מקום יש לעמוד בחרדת הקודש, ולומר פסוק 'שמע ישראל' פעם אחת, 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' שלש פעמים, 'ה' הוא האלקים' שבע פעמים, 'ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד' פעם אחת^[48]; יש מי שכתב, שהמדקדקים מתירים הכפתור של החלוק, ומניחים אותו כך זמן מה, כדי שייראה כקורע^[49]

מנגד, האגרות משה התנגד למנהג המקובל וקבע כי יש לנהוג כדברי הגמרא ולקרוע בעת יציאת הנשמה ‏^[50]. לדבריו, כשם שחז"ל לא חששו שאנשים יסרבו לעמוד לצד המת על אף שחששו פעמים רבות להפסד ממוני של הציבור, כך גם אנו לא צריכים לבטל את המנהג אף שיהיו אנשים שיסרבו לעמוד לצד המת בעת יציאת הנשמה. רופא שקרע על קרובו את חלוקו העליון, מסתבר שלא יצא ידי חובת הקריעה^[51].

לקריאה נוספת[עריכה]

הלכות אבלות בפרויקט פרשני מתוך הספר שירת הים

הערות שוליים