בלעם בן בעור

בלעם בן בעור היה נביא בתקופת יציאת מצרים, ואחד הגויים הבודדים שזכו לנבואה. בלעם נשכר על ידי בלק בן ציפור על מנת לקלל את ישראל, כמתואר בפרשת בלק.

הסיפור במקרא ובתורה שבעל פה[עריכה]

בלעם היה מיועציו של פרעה, יחד עם איוב, יתרו ובלעם. בלעם יעץ לפרעה לשעבד את ישראל, איוב שתק, ויתרו התנגד וגורש ממצרים. כתוצאה מכך, נהרג בלעם בחרב, על איוב באו יסורים - ויתרו זכה שבתו תנשא למשה^[1].

ואולם אח"כ בלעם התגורר בעיר פתור, בארם נהרים^[2].

אחר שעם ישראל יצאו ממצרים, בשנת הארבעים במדבר (אחרי שעם ישראל כיבשו את האמורי, בטרם כניסתם לארץ), בלק בן ציפור, מלך מואב, חשש מכך שבני ישראל חנו בגבולו.

בלק הכיר את בלעם כאיש שקללותיו מתקיימות, ועל כן שלח אליו שרים לבקש שיקלל את אויביו, והבטיח עבור זה הון רב. בלעם ביקש לישון לילה אחת לפני ההחלטה, כדי לקבל מסר מהאלקים אם יצליח במשימה זו. בחלומו אמר לו אלקים שלא יילך עמם, כי האלקים לא חפץ שיקלל את ישראל. בלעם הודיע לשרי מואב שהאלקים לא מוכן שילך עמהם, אך לא גילה להם את הסיבה האמיתית למניעתו אלא אמר להם שהאלקים אינו מרוצה שילך עם שרים כאלו שאינם מכובדים מספיק^[3]. בלק שלח לו שרים מכובדים יותר, ובלעם שוב ניגש לישון כדי לקבל מסר אלוקי. כיון שבלעם התעקש ללכת למרות שכבר הובהר לו שאין רצון האלקים בכך, לפי ההנהגה האלקית במקרה כזה יש לתת לאדם להכשל^[4], ולכן אמר לו האלקים שיכול ללכת, אך הוסיף האלקים להזהירו כי גם אם ילך לא יצליח לקלל את ישראל^[5].

בדרך, כשבלעם רוכב על אתונו, נעמד מלאך בדרך, וחסם את דרכם. האתון ראתה את המלאך, אך בלעם לא, וכשהאתון סטתה מהדרך על מנת לבצע עיקוף, הכה אותה בלעם. בפעם הבאה שראתה האתון את המלאך היא עברה צמוד לקיר, ובלעם, שרגלו נמחצה, הכה אותה שוב. בפעם השלישית האתון התיישבה תחתיה ולא זזה, ובלעם הכה אותה בשלישית, ואז היה נס: ה' פתח את פי האתון, שנזפה בבלעם על שהכה אותה. כאן ראה פתאום בלעם את המלאך, והתנצל, והבטיח שוב שאת אשר יאמר לו ה' לומר - יאמר.

לאחר פגישתם, לקח בלק את בלעם לשלושה מקומות מהם אפשר לראות את מחנה ישראל, ובכולם בנה שבעה מזבחות והעלה פר ואיל בכל אחד, אך לשוא - תמיד הקב"ה הורה לבלעם לברך את ישראל, ולא לקלל, והוא תמיד בירך את ישראל. לבסוף כעס עליו בלק ובלעם השיב שהוא אמר לו מראש, שהוא יאמר רק מה ש-ה' יורה לו - וזה מה שהוא הורה לו.

אחר כך התנבא בלעם נבואות עתידיות על גויים שונים, וחזר לארצו.

במלחמת ישראל במואב, מוזכר שאת בלעם הרגו בחרב. בהמשך התנ"ך מוזכר מספר פעמים שהקב"ה הציל את ישראל מידי בלעם.

דמותו של בלעם[עריכה]

דמות בלעם בתנ"ך[עריכה]

ניכר בתורה שבלעם ירא מהקב"ה, אך זו יראה מעונש: הוא לא מסכים לסרב לפקודה ישירה מהקב"ה, ומסביר לשליחים של בלק: "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי יקוק אלהי לעשות קטנה או גדולה". אך הוא רוצה, מצד שני, לקלל את ישראל, אם רק תנתן לו רשות מהקב"ה, למרות שהוא יודע שהקב"ה לא רוצה בכך.

כששולח בלק לקרוא לבלעם, הוא מנמק: "כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר". רואים, שהיה מפורסם שלבלעם ישנם כוחות נוספים, מלבד הנבואה. בספר יהושע, מכונה בלעם "בלעם בן בעור הקוסם", אך מלבד זאת אין עוד התייחסויות אליו.

דמות בלעם בדברי חז"ל[עריכה]

בספרות חז"ל, מכונה בלעם לעתים קרובות בלעם הרשע, ומתואר במסכת אבות כבעל "עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה", כלומר גאווה ואנוכיות.

על פי הפירוש המקובל, בלעם הוא שיעץ למואב לגרום לישראל לחטוא בשטים עם בנות מואב, מה שגרם למגיפה קשה בעם ישראל.

חז"ל מסבירים על כוחותיו של בלעם: יש רגע אחד ביום, בו הקב"ה כועס על עובדי ע"ז. בלעם ידע לכוון לרגע הזה, והיה מקלל אנשים באותו רגע, מה שהיה פוגע בהם אנושות, כי כשהקב"ה כועס, כביכול, הוא שומע לקללתו ונפרע מהם (ברכות ז,ב).

נבואתו[עריכה]

אמרו חז"ל בלעם בן בעור היה בגדר "נביא"^[6], ומסביר רש"י^[7] שאע"פ שבלעם היה רשע ולא ראוי לנבואה, האלוקים העניק לו נבואה כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם לומר אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב.

ואולם לאחר זמן, איבד בלעם את כחו להנבאות^[8].

בלעם בן בעור במקורות חוץ-מקראיים[עריכה]

"כתובת בלעם" שנמצאה בתל דיר עלא. המקור:ויקישיתוף

להלן תמצית מאמרו של ד"ר ברוך אברהם לוין מאוניברסיטת ניו יורק 'כתובות בלעם מדיר עלא' בכתב העת קדמוניות^[9].

בשנת 1967 משלחת הולנדית בראשות הארכיאולוג ה.פראנקן ערכו חפירות בתל דיר עלא (Deir Alla) שבעמק הירדן, כ- 8 ק"מ ממזרח לירדן ומצפון לנחל יבוק. בחפירות נחשפה כתובות על טיח, ובה שני טקסטים. בטקסט הראשון, אישיות בשם בלעם בר-בער [=בלעם בן בעור] שמנבא נבואות של זעם ופורענות.

הכתובות פורסמו בשנת 1976 על ידי החוקרים הופטייזר וואן-דו-קוי מאוניברסיטת ליידן שבהולנד. בפרסום הראשוני קבע החוקר הופטייזר כי לשון הכתובות הנה ארמית. לאחר בדיקות חוזרות הסכימו רוב החוקרים כי שפת הכתובות קרובה יותר למואבית. להלן פירוט התוכן של שני הטקסטים:

• הטקסט הראשון: בלעם מספר לבני משפחתו ולראשי הקהל סיפור מורכב אשר תמציתו: אסון המתקרב על הארץ ויושביה. הכתובת מתארת אות מאגי מאותות השמים בכוכב נוגה, ובלעם מבקש לפרש את האותות. [והשווה לנאמר בירמיהו ^[10]: "כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ, וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ, כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה". ובמדרש במדבר רבה^[11] מובא שבלעם וברק היו חוזים בכוכבים ועפ"ז מנבאים עתידות]. אין אפשרות דעת אם אותו אסון הינו אסון טבע או מלחמה, כיוון שהשורות האחרונות בטקסט הראשון לא שרדו.

• הטקסט השני: מצב השתמרותו של הטקסט השני גרוע בהרבה מקודמו, עם זאת ניתן להבין שמדובר בתיאור דרמטי על אדם בלתי מזוהה (יתכן בלעם עצמו) שעליו נגזר שלא ישמיע עוד מוצא שפתיו תוך השמעת קללות כפי שעשה עד עתה [והשווה למסופר במקרא^[12] שבסוף בלעם הודה שהאלקים מנע ממנו את האפשרות להוציא מפיו קללות, וחז"ל^[13] מציינים שאחרי נסיונו האחרון לקלל (שנהפך לברכה), איבד לתמיד את יכולתו הנבואית].

להלן כמה השוואות בין הטקסטים שבכתובות, לבין מה שנאמר בתורה ביחס לאמירותיו של בלעם^[14]:

מצות הזכירה[עריכה]

במיכה^[15] נאמר: עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'.

וזו אחת מהעשר זכירות.

תלמידיו של בלעם[עריכה]

במשנה במסכת אבות^[16] נאמר:

"כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים - מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא שנאמר^[17] להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר^[18] ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך".

ראו גם[עריכה]

• פרשת בלק
• פרשת פינחס
• ארכיאולוגיה מקראית

קישורים חיצוניים[עריכה]

• דברי תורה על פרשת בלק באתר ויקישיבה
• דמותו של בלעם שיעור מאת הרב זלמן ברוך מלמד

הערות שוליים