ברכת מאורי האש
|
|
ברכת מאורי האש היא ברכה שמברכים על אור הנר במוצאי שבת ובמוצאי יום הכיפורים כחלק מברכות ההבדלה. הגמרא מבארת כי ברכה זו נתקנה כזכר לבריאת האש במוצאי השבת, ונחלקו הראשונים האם ברכה זו היא שבח על בריאת האש או על ההנאה ממנה.
גדר הברכה[עריכה]
בגמרא פסחים נג ב מבואר כי הסיבה שמברכים על האש במוצאי שבתות היא משום שהאש עצמה נבראה במוצאי שבת. הירושלמי, וכן במדרש רבה בראשית רבה יא ב מובא את הסיפור המלא של בריאת האש. נאמר כי האור שנברא ביום הראשון לבריאה שימש את האדם עד לצאת השבת ורק לקראת סוף השבת החל להתעמעם האור. התחיל האדם הראשון להתיירא שמא האור נפסק מפני חטא עץ הדעת, ובאותה שעה "זימן לו הקב"ה שני רעפים והקישן זה לזה ויצא מהן האור... ובירך עליה בורא מאורי האש".
ברכת השבח[עריכה]
הרמב"ן סובר שברכת "מאורי האש" מוגדרת כברכת השבח שאנו מברכים את הקב"ה על כך שהביא לנו את האש. לדבריו, הסיבה שאנו לא מברכים את הברכה בכל יום היא משום שאנו משתמשים באש בכל ימות השבוע ויש רצף של שימוש, ורק כאשר אין אפשרות יותר להשתמש באש- בשבתות וביום הכיפורים, אנו מברכים מחדש על חזרת היכולת להשתמש באש. הוא מסביר שדברי הגמרא על בריאת האש במוצאי שבת נועדו רק כמקור לכך שניתן לברך על אש חדשה שנוצרה בצאת השבת, ולא רק על נר ששבת כבר קודם (כמו במוצאי יום הכיפורים) אך עיקר הברכה היא שבח על נתינת האש לאדם.
ברכת הנהנין[עריכה]
מנגד, יש הסוברים שברכת מאורי האש מוגדרת כברכת הנהנין, על ההנאה מהאש וכן משמע מדברי הכלבו כלבו מא והגינת ורדים כללים ג שברכת מאורי האש מוגדרת באופן מסוים כברכת הנהנין. לשיטתם, ראוי לברך ברכת מאורי האש מיד בצאת השבת או יום הכיפורים ולא ליהנות מאור הנר לפניה בשביל שלא יהנה ללא ברכה.
מוצאי יום כיפור[עריכה]
באשר למוצאי יום הכיפורים, נחלקו אמוראים אם מברכים על הנר: יש אומרים שאין מברכים, שכן טעם הברכה במוצאי שבת הוא משום שתחילת ברייתו של אור האש היתה במוצאי שבת, וזה הרי לא שייך במוצאי יום הכיפורים. ויש אומרים שמברכים. לדעתם, טעם הברכה במוצאי שבת הוא, לפי שבכל השבת נאסרה הבערת אש, ובמוצאי שבת - הותרה, וטעם זה שייך אף בנוגע ליום הכיפורים. וכן הלכה.
ברם, אין מברכים את ברכת הנר במוצאי יום הכיפורים אלא על נר שדלק ביום הכיפורים או על נר שהדליקו במוצאי יום הכיפורים מנר שדלק במשך היום.
הנאה מהנר והסתכלות בציפורניים[עריכה]
הגמרא בברכות נא ב קובעת כי "אין מברכין על הנר עד שייאותו לאורו", כלומר עד שיעמדו סמוך לנר באופן שיוכלו ליהנות ממנו. בגמרא נתנו שיעור לכך: כדי שיהא מכיר בין מטבע של מדינה זו למטבע של מדינה אחרת. הטור הביא כי מכיוון שאין לנו מטבעות בזמן ההבדלה, נהגו להתבונן בציפורניים שניתן להבדיל בין הבשר לציפורן כשם שמבדילים בין מטבע למטבע.
אמנם, יש שנתנו לדבר גם טעם קבלי והסבירו כי אדם הראשון היה מכוסה בחומר שהגן על גופו כעין הציפורניים, ורק לאחר חטא עץ הדעת השתנה עורו. לכן, מסתכלים דווקא על הציפורניים משום שברכת האש מרמזת על האש שניתנה לאדם לאחר גירושו מגן העדן. הסבר אחר לדבר קשור לכך שהציפורניים גדלות באופן מהיר וממילא הינן סימן לברכה ולכן ישנה עדיפות להסתכל עליהן.
פרטי הדינים[עריכה]
לכתחילה יברך על אבוקה, היינו נר קלוע שיש בו לפחות שתי פתילות, שכיוון שיש שני מקורות לאש, אורה רב. ואם אין לו נר קלוע, יכול להדליק שני גפרורים, ויחשב לו כאבוקה. ואם אין לו אלא נר בעל פתילה אחת, יכול לברך עליו (שו"ע רחצ, ב).
גם שומעי ההבדלה צריכים לראות את אור הנר. ומי שעומד רחוק צריך להתקרב כדי שיוכל להנות מאורו עד שיוכל להבחין בשרטוטי היד ובחיבור הצפרניים לאצבע. ומי ששמע את ההבדלה ולא ראה את אור הנר, יצא ידי חובת הבדלה ולא קיים את מצוות הנר. ומצווה שידליק נר ויברך עליו "בורא מאורי האש" (מ"ב רצז, יג; רצח, יג). ואם ראה את הנר אבל לא היה קרוב עד שהיה יכול להבחין בשרטוטי היד, לא יחזור ויברך על הנר, כי יש אומרים שכיוון שראה את הנר כבר יצא ידי חובה (כמובא בב"י רחצ, ד; כה"ח רחצ, כב).
המהדרים נוהגים לכבות את אור החשמל בעת שמברכים על הנר. במיוחד כאשר אנשים רבים שומעים את ההבדלה וחלקם עומדים רחוק מהנר, טוב לכבות את האור, כדי שאור הנר יגיע אליהם (עי' שמירת שבת כהלכתה סא, לג).
אפשר לברך רק על נר שהודלק לאור, אבל על נר שהודלק לכבוד אין מברכים. למשל על נר נשמה, או נר שמדליקים בבית הכנסת לפני החזן - אין מברכים, מפני שהודלקו לכבוד ולא כדי להאיר (מ"ב רחצ, ל).
על נורה חשמלית, היו מהאחרונים שהורו שאפשר לברך "בורא מאורי האש", שהחשמל דינו כאש. אך רבים סוברים שאין לברך על נורה חשמלית מפני כמה סיבות. ראשית יתכן שאין הנורה נחשבת כאש שאין שם אש הבוערת על ידי חמצן, אלא מתכת מחוממת בלבד. ואף אם נאמר שהיא אש, לדעת הרבה פוסקים אין לברך על אש שמכוסה בזכוכית. שהואיל והברכה על הנר נתקנה לזכר האש שהוציא אדם הראשון במוצאי שבת, צריכה להיות דומה לאותה האש שהיתה גלויה בלא כיסוי זכוכית.