גידם

מתוך ויקישיבה
(הופנה מהדף גדם)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גידם הוא מי שידו קטועה, ומצינו דרגות קטיעה שונות של הגפיים העליונות, החל מקטיעה מוחלטת מהכתף[1], ועד לקטיעה של אצבעות בלבד[2]. אכן, לרוב בא השימוש במושג גידם למי שיש לו זרוע, והקטיעה היא בגובה המרפק[3].

גידם הוא מי שנקטעו ידיו, וקיטע הוא מי שנקטעו רגליו[4], אך יש שקיטע הוא מושג מקביל לגידם, היינו שנקטעו ידיו[5].

בבעלי חיים - גידם יכול להיות מי שנכרתו אוזניו או זנבו[6].

גידם במקרא ובחז"ל[עריכה]

בעת מתן תורה נרפאו כל המומים בבני ישראל, ובין השאר גם לא היו בהם גידמים[7].

בני ישראל שגלו לבבל אחר החורבן הראשון קצצו את אגודליהם, כדי לא לשיר ולנגן משירי ציון בפני נבוכדנאצר[8].

לבר-כוכבא היו מאתים אלף חיילים, שקצצו אחת מאצבעותיהם, כדי לבדוק את גבורתם[9].

נחום איש גם זו היה גידם משתי ידיו[10].

קטיעה כעונש - בעמים הקדמונים, ובחוקי האיסלאם עד היום, מהווה קטיעת ידים או אצבעות עונש מקובל. בחוקי חמורבי העונש של קטיעת גפה ניתן לבן שהכה את אביו, לרופא שגרם למותו או לעיוורונו של החולה שלו, לרופא שהטביע חותם על עבד מבלי שנתבקש לכך, ולאיכר חכיר שגנב תבואה מבעל השדה[11].

במקרא מתואר עונש כריתת בהונות אצל אדני בזק, שקצצו את בהונות ידיו ורגליו, כמו שהוא קצץ בהונות ידיהם ורגליהם של מלכי אויביו[12], ומשמע ששרי צבא ישראל נהגו כך כמנהג הגויים. דוד המלך פקד לקטוע את כפות ידיהם ורגליהם של רוצחי מפיבשת[13], אך היה זה רק לאחר מותם.

בתלמוד מסופר על יששכר איש כפר ברקאי, שקצצו את ידיו כעונש על שלא היה לו אימת מלכות[14].

אכן, לפי ההלכה אין כלל עונש של קטיעת איברים, ומה שכתוב בתורה 'וקצתה את כפה'[15], הכוונה לפי חז"ל לממון[16], ונביא המפרש פסוק זה כפשוטו דינו כנביא שקר, וייהרג בחנק[17]. וכן מה שכתוב בתורה 'יד תחת יד'[18], ו'יד ביד'[19], אף כאן הכוונה לממון[20].

פרטי דינים[עריכה]

בענייני אורח חיים[עריכה]

בדיני תפילין מצינו מחלוקת תנאים איך ינהג הגידם[21], ומחלוקת ראשונים בהסבר המחלוקת של התנאים - יש סוברים, שאין כלל מחלוקת, אלא שדנו במצבים שונים; ויש סוברים, שחלוקים הם[22].

להלכה נחלקו הפוסקים במצבי קטיעה שונים:

אם נקטעה ידו השמאלית, ונשארה זרועו עם הקיבורת - יש סוברים, שיניח עליה בברכה[23]; יש סוברים, שיניח על הקיבורת הגידמת בלא ברכה, כדין ספק בבלי ברכות להקלרמ"א או"ח כז א. וראה באריכות בשו"ת שבט הלוי ח"ז סי' ז; שו"ת מנחת יצחק ח"י סי' א אות א; שו"ת להורות נתן ח"ה סוסי' ב.</ref>; יש סוברים, שיניח על היד הימנית הבריאה בלא ברכה[24]; ויש סוברים, שפטור לגמרי מלהניח תפילין של יד[25].

אם נשאר גם קצת מן הקנה, לדברי הכל יניח על היד השמאלית ויברך[26].

אם נקטעה כל הזרוע השמאלית, כולל הקיבורת, עד הכתף - יש אומרים, שפטור לגמרי מלהניח, אפילו על יד ימין[27]; ויש סוברים שיניח בימין, אלא שיברך על של ראש שתי הברכות[28].

איטר שנקטעה ידו השמאלית, ונשאר ממנה רק המרפק וחלק קטן מהקנה שתחתיו, ועתה עושה מלאכתו ביד ימין, צריך להניח תפילין על שתי ידיו, אלא שכל עוד שהוא מרגיש שהכוח שביד שמאל עדיין לא נחלש, ימשיך להניח בברכה בבית הכנסת על יד ימין, ובביתו יניח גם על יד שמאל; אולם לאחר זמן, כאשר באופן טבעי ילך ויחלש הכוח שביד שמאל, והיד הימנית תיהפך ליד החזקה, אזי יניח תחילה בברכה בבית הכנסת על הזרוע של יד שמאל, ולאחר מכן יניח בביתו גם על היד הימנית[29].

בכל המקרים של קטיעה, כשפטור להניח של יד לשיטות השונות, עדיין חייב בשל ראש[30].

אם נולד ללא יד שמאלית כלל, יניח על יד ימין, ויברך רק על של ראש[31].

אם נקטעה אצבעו השלישית בכף ידו השמאלית, יניח כרגיל בברכה, ויכרוך על האצבע הסמוכה לאגודל[32].

אם נקטעה ידו הימנית - יש מי שכתב, שפטור מן התפילין, שהתורה לא חייבתהו שיהיה לו שליח לקשור את התפילין[33]; אך דעת האחרונים, שחייב להניח על יד שמאל[34].

נקטעה יד ימינו, אבל נשאר לו הקנה והזרוע - יש אומרים, שחייב להניח התפילין על היד הימנית, שעכשיו היא ידו הכהה, ויש שנסתפקו בהלכה זו[35].

נשיאת כפיים - כהן שנקטעה ידו - יש אומרים, שלא ישא כפיו, אפילו כשהכוהנים מכסים פניהם וידיהם, ואפילו רגילים אצלו, כי זה מום ניכר[36]; יש אומרים, שישא כפיו בלא ברכה[37]; ויש מי שכתב, שבזמנינו שמכסים הכהנים את פניהם וידיהם, אף אם נקטעו אצבעות ידיו, יכול לעלות לדוכן ולברך[38].

ברכת דיין האמת - הרואה את הגידם, מברך דיין האמת[39]. יש אומרים, שיברך רק כשרואהו בפעם הראשונה[40]; יש אומרים, שיברך משלשים יום לשלושים יום[41]; יש אומרים, שיברך אחרי שלשים יום בלא שם ומלכות[42]; ויש אומרים, שלא יברך כלל[43]. ומכל מקום, יש להיזהר שהאיש שעליו מברכים לא ירגיש בכך, כי זה יגרום לו צער[44].

שבת - גידם בשתי ידיו שכתב בשבת בפיו - חייב, שכן כך היא דרך כתיבתו[45].

מחוסר יד מותר לצאת בשבת באיבר המלאכותי שהתקינו לו (פרותזה), מכיוון שהוא דרך שימושו[46].

מצות הסיבה בליל הסדר היא על צד שמאל. אם הוא גידם ביד ימינו, ואם יטה על שמאלו לא יוכל לאכול - יש מי שכתב, שצריך עיון איך ינהג[47]; ויש מי שכתב, שיסב על צד ימין, ואם לא היסב כלל לא עיכב[48].

ארבעה מינים - גידם שיש לו זרוע, נוטל הלולב באותה יד שיש לו, אפילו היא השמאלית, והאתרוג נוטל בידו הגדומה, בזרועו, או בבית השחי[49].

ואם אין לו יד אחת כלל - יש אומרים, שיטול הלולב והאתרוג שניהם כאחד ביד שיש לו, וזה עדיף מליטול זה אחר זה[50]; ויש אומרים, שאדרבה עדיף שיטול בזה אחר זה[51].

ואם הוא גידם בשתי ידיו, ויש לו זרועות, יקח הלולב בזרוע ימין, והאתרוג בזרוע שמאל[52].

ואם גם אין לו זרועות כלל - יש אומרים, שיכול לקיים מצות ארבעה מינים בלקיחה בפה[53]; ויש אומרים, שאין ליטול בפה[54].

בענייני יורה דעה[עריכה]

כתיבת סת"ם - מי שנקטעה ידו השמאלית, מכל מקום כשר הוא לכתיבת תפילין, אף על פי שאינו יכול להניח התפילין על ידו השמאלית, שדינו כאנוס[55]. אבל מי שנקטעה ידו הימנית, וכל שכן כשנקטעו שתי ידיו, פסול לכתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזות, אף על פי שיכול לכתוב בפיו[56]. יש מי שכתב, שהגידם בשתי ידיו שכתב בפיו, ודרכו לכתוב כך, התפילין כשרים, אלא שיניחום בלא ברכה[57]; ויש מי שכתב, שהתפילין הללו כשרים, ואפשר להניחם גם בברכה[58].

בענייני אבן העזר[עריכה]

חתן שהוא גידם בשתי ידיו, ישימו הטבעת על הגדם, והוא יעשה תנועה כל שהיא להפילה לתוך ידי הכלה; ואם אי אפשר בכך, ישימו הטבעת בפיו, והוא יפיל אותה לידי הכלה; ואם כל זה בלתי אפשרי, יתן הטבעת לכלה על ידי שליח[59].

מום בקידושין - על פי הכלל, שכל המומים הפוסלים בכוהנים פוסלים בנשים[60], הרי שהמקדש אשה על מנת שאינה גידמת, ונמצא מום זה, אינה מקודשת.

האיש שנעשה גידם לאחר הנישואין, ולא רצתה אשתו לישב עמו, אין כופים אותו לתת לה גט וכתובה, אלא אם רצתה תשב עמו, ואם לא רצתה, תצא בלא כתובה[61].

גט - יש מי שכתב, שהגידם בשתי ידיו שדרכו לכתוב בפיו, כשר לכתוב גט בדרך זו[62].

גידם בשתי ידיו - נסתפקו אחרונים, אם כשר הוא לנתינת גט, שהרי סתם נתינה ביד היא, וגם לא יכול לכתוב, ולכן גם לא יכול לעשות שליח[63].

יבום וחליצה - יבמה שהיא גידמת - חולצת, אפילו אם צריכה לחלוץ בשיניה, בגופה, או בעקב זרועה[64].

אשה שנקטע אגודל יד ימינה, ולא יכולה להתיר קשרים ביד ימין, עדיף שתתיר הקשרים ביד שמאל, ותחלוץ הנעל ביד ימין, מאשר שיעשו החליצה במנעל ללא שרוכים[65].

בענייני חושן משפט[עריכה]

הקוטע יד של חברו משלם חמשה דברים, שהם: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, כדין המחסר איבר של חברו שאינו חוזר[66]. וחייב בתשלומים אלו גם אם חברו ביקש לקטוע את ידו, וגם אם אמר על מנת לפטור[67]; ויש הסבורים, שאם אמר בפירוש על מנת לפטור - פטור[68].

בעניינים עתידיים[עריכה]

ראשי איברים - קטיעת ראשי אצבעות ידיים ורגליים הוא מעשרים וארבעה ראשי איברים שעבד יוצא לחפשי[69], ואין מטמאים משום מחיה[70].

עדים - אם העדים המעידים על חייבי מיתות בית דין הם גידמים, הרי הוא פטור[71], מפני שכתוב בתורה 'יד העדים תהיה בו'[72], ואפילו לא נקטעה אלא כף ידם בלבד[73]. ויש מי שכתב, שמכל מקום מאריכים מאסרו בלחם צר ומים לחץ עד שתבקע כריסו[74]. אבל אם היו העדים גידמים מתחילתם, אינו נפטר, וייהרג ביד אחרים[75].

סנהדרין - זקני בית דין, חברי הסנהדרין, פסולים אם הם גידמים[76].

סוטה שהיא גידמת, או אם בעלה גידם, אינה ראויה לשתות מים המאררים[77]. ויש מי שכתב, שאם בשעת הקרבת המנחה לא היתה גידמת, ואחר כך קודם השתיה נעשתה גידמת, משקים אותה[78].

נזיר, אף על פי שאין לו כפיים, יכול להקריב קרבנו[79].

בן סורר ומורה - היה אביו גידם, או אמו גידמת, אינו נעשה בן סורר ומורה[80].

מצורע, שאין לו בוהן יד או בוהן רגל ימנית, אין לו טהרה עולמית; ר' אליעזר אומר, נותן הוא על מקומן; ר' שמעון אומר, אם נתן על של שמאל יצא[81]. והלכה היא שאין לו טהרה עולמית[82].

ערכין - המעריך אדם, גם אם הוא גידם, נותן כפי שניו, כערך הקצוב בתורה[83].

עבודת כהן במקדש - כהן שחסרה אצבע מידו, הרי זה מום, ופסול לעבודה[84].

תנופה וסמיכה בקרבנות - גידם פטור מתנופת הקרבנות, אך חייב בסמיכה בכל כוחו באותה יד שיש לו[85].

הערות שוליים

  1. ראה בבלי מנחות לז א.
  2. ראה תוספתא בכורות ה ב.
  3. ראה בבלי ערכין יט ב, בהגדרת יד. וראה ב"ח או"ח סי' כז; ביאור הגר"א שם סק"ו.
  4. ראה ע' חגר.
  5. ראה רש"י ברכות נח ב ד"ה קיטע.
  6. בבלי חולין עט א.
  7. תנחומא, שמות יט ח.
  8. מדרש תהילים קלז ד; ילקוט שמעוני תהילים קלז.
  9. ירושלמי תענית ד ח; איכה רבה ב ה.
  10. בבלי תענית כא א. וראה עוד בשבת נג ב, תיאור של אשה גידמת.
  11. ראה בספר Preuss J, Biblical and Talmudic Medicine (trans. by F. Rosner), pp. 233-234.
  12. שופטים א ו-ז. וראה באריכות בתו"ש מילואים לכרך יז, סי' יא, ובהערה 6 שם.
  13. שמו"ב ד יב.
  14. בבלי פסחים נז א; כריתות כח א.
  15. דברים כה יב.
  16. ספרי שם, וברש"י על הפסוק.
  17. הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה.
  18. שמות כא כד.
  19. דברים יט כא.
  20. ב"ק פג ב; רמב"ם חובל ומזיק א ב-ו. ויש להעיר, שבתרגום יונתן דייק לתרגם "דמי עינא חולף עינא וכו'", אך בקצתה את כפה תרגם "ותקטעון ית פסת ידה", וי"ל.
  21. בבלי מנחות לז א; מכילתא שמות יג טז.
  22. ראה אנציקלופדיה תלמודית, ע' גדם. וראה בתו"ש שמות פי"ג, אות קא ואות רו.
  23. תוס' מנחות לז א ד"ה קבורת; שו"ת חות יאיר סי' קסז; שו"ת צמח צדק החדש חאו"ח סי' ז; מחצית השקל, או"ח סי' כז סק"ג; באוה"ל סי' כז, ד"ה בלא, שכן דעת הב"ח ואליהו רבה ובאור הגר"א; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' ג אות א.
  24. מג"א סי' כז סק"ג.
  25. אור זרוע ח"א סי' תקעז (וראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' ג אות א, מה שכתב בטעם האור זרוע). וראה במלבי"ם, ארצות החיים סי' כז, שכן משמע דעת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, שלא הביאו כלל דין גידם.
  26. מ"ב סי' כז סק"ה.
  27. שו"ת רמ"א סי' קכב; שו"ת פנים מאירות ח"ג סי' יא; באור הגר"א, או"ח סי' כז סק"ז.
  28. שו"ת שבות יעקב ח"א סי' ג.
  29. הליכות שלמה ח"א פ"ד סי"א, וראה בהערות שם. וראה עוד שו"ת צמח צדק החדש חאו"ח סי' ה; שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' טז.
  30. שו"ת שבות יעקב שם; שו"ת שאגת אריה סי' לז; שו"ת צמח צדק החדש חאו"ח סי' ו-ז; מ"ב סי' כז סק"ו, ושעה"צ סק"ז; כף החיים סי' כז סק"ו. ודלא כשו"ת בשמים ראש סי' ק. וראה עוד באמרי בינה חאו"ח סי' י.
  31. שו"ת שבות יעקב, שם; שו"ת תורה לשמה סי' ט.
  32. שו"ת תורה לשמה שם; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' קג.
  33. שו"ת בשמים ראש, שם.
  34. מ"ב סי' כז סק"ו, ובשער הציון שם. וראה עוד בשו"ת תשורת שי ח"א סי' תריח, וח"ב סי' כד.
  35. פמ"ג או"ח סי' תרנא בא"א סק"י; מ"ב סי' כז סקכ"ג ובבאוה"ל, ד"ה ואיטר יד; צפנת פענח על הרמב"ם תפילין ד ג; ס' חיי עולם על או"ח סי' כז סק"ג. וראה עוד בס' פתחי עולם על או"ח סי' כז סק"ד; שו"ת עולת יצחק (ציוני) סי' א; שו"ת ארץ צבי סי' ח-ט; שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' יז אות ב. וראה עוד בדיני גידם בתפילין בשו"ת בית יעקב סי' קמט; שו"ת פנים מאירות ח"ג סי' יא; שו"ת יהודה יעלה סי' יח; שו"ת שפת הים סי' יד.
  36. שו"ת רדב"ז סי' ב' אלפים קיז; שו"ת בית מרדכי סי' יב.
  37. שו"ת אבני נזר חאו"ח סי' לא. וראה עוד בנשמת אברהם חאו"ח סי' קכח סק"ג.
  38. שו"ת יביע אומר ח"ח חאו"ח סי' יג. וראה שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' א.
  39. בבלי ברכות נח ב; רמב"ם ברכות י יב; טושו"ע או"ח רכה ט. וראה במ"ב שם סקכ"ה, והגהות הגרע"א שם.
  40. שו"ע שם.
  41. רמ"א שם.
  42. מ"ב שם סק"ל.
  43. חיי אדם סג א.
  44. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' רכה סק"א.
  45. שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' ה.
  46. שמירת שבת כהלכתה פי"ח סט"ו, על פי שו"ע או"ח שא טו, ובמ"ב שם סקנ"ו; שו"ת באר משה ח"א סי' יז, שביד מלאכותית מותר אפילו לשיטות האוסרים ברגל מלאכותית. וראה עוד בע' אברים ורקמות, הע' 72-71.
  47. ביאוה"ל סי' תעב ס"ג ד"ה ואין.
  48. חזון עובדיה ח"א סי' טו. וראה בנשמת אברהם חאו"ח סי' תעב סק"א.
  49. מג"א סי' תרנא סק"י, ובפמ"ג בא"א שם.
  50. שע"ת או"ח סי' תרנא סקי"א; ברכ"י שם סק"ה.
  51. מ"ב שם סקכ"ג; א"ר שם סקי"ג; חיי אדם קמח ח; כף החיים שם, סקמ"ג.
  52. שו"ע או"ח תרנא ד. וראה במ"ב שם, סקכ"א.
  53. ברכ"י שם סק"ה; בכורי יעקב שם, סקי"ח; שו"ת בנין ציון ח"ב סי' קח.
  54. פמ"ג בא"א שם סק"י; מ"ב שם סקכ"ב. וראה עוד בשו"ת הלכות קטנות ח"א סי' עז; שערי תשובה או"ח סי' תרנא סקי"ד; ס' מקראי קודש, סוכות, ח"ב סי' יא.
  55. מג"א סי' לט סק"ה.
  56. שו"ת רמ"ע מפאנו סי' לח.
  57. שו"ת עמק יהושע (הרב י. ממן) ח"ג סי' כג.
  58. שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' ה.
  59. נשמת אברהם חאהע"ז סי' לא סק"א.
  60. בבלי כתובות עב ב; רמב"ם אישות ז ז; טושו"ע אבהע"ז לט ד.
  61. בבלי כתובות עז א, מחלוקת; רמב"ם אישות כה יא. וראה במ"מ ובהגמ"י שם; טושו"ע אבהע"ז קנד ד.
  62. שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' ה.
  63. ראה בשד"ח, מע' כ"ף כלל פז, ד"ה שוב. וראה עוד בנשמת אברהם חאהע"ז סי' קלח סק"א.
  64. בבלי יבמות קה א; ירושלמי יבמות יב ו; רמב"ם יבום ד יח; טושו"ע אבהע"ז קסט לא. וראה בבראשית רבה פא ב, ובכנה"ג סי' קסט הגב"י אות לו, בשם הגאונים. והבה"ג בהל' חליצה כתב, שגידמת איננה חולצת, והוא נגד הגמ' והפוסקים - ראה אנציקלופדיה תלמודית ע' גדם הערה 70, וע' חליצה הערה 272.
  65. שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' סא.
  66. ב"ק פג ב; רמב"ם חובל ומזיק ב ב; טושו"ע חו"מ תכ ד.
  67. ב"ק צב א; רמב"ם חובל ומזיק ה יא; טושו"ע חו"מ תכא יב.
  68. רמ"א שם.
  69. בבלי קידושין כה א; רמב"ם עבדים ה ה; טושו"ע יו"ד רסז כז. וראה ברמב"ם שם שלא גרס "ראשי" אצבעות.
  70. משנה נגעים ו ז; רמב"ם טומאת צרעת ג ח, וכאן גרס גם הרמב"ם "ראשי" אצבעות.
  71. בבלי סנהדרין מה ב; רמב"ם סנהדרין יד ה. וראה בתוס' בבלי יבמות קד ב ד"ה דאמר, שדין זה לא לכל השיטות נאמר.
  72. דברים יז ז.
  73. שו"ת חות יאיר סי' קסז.
  74. מאירי סנהדרין שם.
  75. סנהדרין שם; רמב"ם שם. וראה ברבנו יונה סנהדרין שם, מחלוקת אם דין זה הוא דווקא אם היו גידמים קודם שראו העדות, או גם לאחר שראו אבל קודם שהעידו. וראה עוד ברמ"ה סנהדרין שם; שו"ת צמח צדק החדש חאו"ח סי' ז.
  76. ירושלמי סנהדרין ח ה. ולא הוזכר דין זה במפורש בש"ס בבלי או ברמב"ם, אלא באופן כללי, שבעלי מומים פסולים לסנהדרין - ראה בבלי סנהדרין לו ב; בבלי יבמות קא ב; רמב"ם סנהדרין ב ו. וראה בתו"ת דברים פכ"א אות טז.
  77. סוטה כז א-ב; רמב"ם סוטה ב ב-ג. וראה בירושלמי בבלי סוטה ג א, שגידמת שותה ושני כהנים מניפים על ידה, ובתוס' בבלי סוטה יט א, ד"ה וכהן, הסבירו המחלוקת בין שני התלמודים במחלוקת הכללית אם צריך קרא כדכתיב.
  78. מנ"ח מ' שסו.
  79. בבלי נזיר מו ב, מחלוקת, וראה בירושלמי בבלי נזיר ו ט. ולהלכה נפסק ברמב"ם נזירות ח ה, שאין התנופה מעכבת בנזיר, בין יש לו כפיים ובין אין לו כפיים. וראה באור שמח נזירות ד ח.
  80. בבלי סנהדרין עא א; רמב"ם ממרים ז י. וראה במאירי סנהדרין שם, שהלימוד מהפסוק הוא אסמכתא, והטעם משום שאכזריות מצויה בבעלי מומים.
  81. משנה נגעים יד ט; בבלי סנהדרין מה ב.
  82. רמב"ם מחוסרי כפרה ה א.
  83. רמב"ם ערכין א ח.
  84. רמב"ם ביאת מקדש ח יא. וראה בכס"מ שם, שכתב שפשוט הוא, ולא הראה מקורו בש"ס, וראה בתו"ת ויקרא פכ"א אות קל. ולענ"ד מקורו הברור הוא בתוספתא בבלי בכורות ה ב. וקצת פלא שגידם לא נמנה בפירוש בין מומי כהן.
  85. שפת אמת, בבלי מנחות צג ב.