מצווה לקיים דברי המת
|
|
הגדרה[עריכה]
אדם שציווה קודם מותו למי לתת את ממונו, ומת, מצווה לעשות כפי שציווה (הסוגיות בגיטין יד: וכתובות ע.).
מקור וטעם[עריכה]
מקורו מדרבנן.
ובטעמו כתב המרדכי שהוצרכו חכמים לתקן בדברים שאין הקניין תופס בהם, ולכן באמת בדברים שקניינים מועילים בהם לא תקנו (בבא בתרא פרק מי שמת, הביאו המחנה אפרים זכייה ומתנה ל).
במהותו נחלקו רש"י ותוס' האם זו רק מצווה, אך עדיין הממון שייך ליורשים, או שהמצווה גורמת לקניין, שהממון כבר קנוי לזוכה (מחנה אפרים זכייה ומתנה כט ביאר שנחלקו בזה, וכן דן בזה קובץ שיעורים כתובות שטו).
הנכס[עריכה]
הנכסים הנקנים הם כל הנכסים.
דבר שלא בא לעולם ודבר שאין בו ממש, כתבו רוב הראשונים והאחרונים שגם בהם יש מצווה לקיים את דבריו (מחנה אפרים זכייה ומתנה ל בשם מהר"י בן לב, והביא שהוכיחו כך מהרשב"א, מהרי"ף ומהמרדכי. מגיד משנה מכירה כב-יז בדעת הרמב"ם), אמנם כנסת הגדולה (חו"מ רנב, הביאו השדי חמד ח"ה מ-ריט) כתב שלא מועיל בדבר שלא בא לעולם.
פרטי הדין[עריכה]
בשאר דברים שאינם בדיני ממונות לא אומרים מצווה לקיים דברי המת (שדי חמד ח"ה מ-ריט בשם רשב"ץ ושבות יעקב).
בסתם אדם שאינו יורשו או מקבל מתנתו, כגון הזוכה בנכסי הגר, לדעת הרמב"ן (הובא בר"ן גיטין סוף פרק ראשון) אין במקרה זה מצווה, ומהשו"ע (חו"מ רנ-כג) משמע שגם בזה יש מצווה (פרי משה קניינים ל-ג ד"ה עוד).
כשהממון לא הושלש ביד שליש נחלקו הראשונים: לתוס' (בבא בתרא קמא: וכתובות ע., וכן שו"ע חו"מ רנב-ב) לא אומרים בזה שמצווה לקיים את דברי המת, אך לרמב"ן (הובא בר"ן גיטין סוף פרק ראשון) אומרים גם במקרה זה.
כשלא אמר בלשון ציווי אלא אמר "הריני נותן לפלוני", לרמב"ן (הובא בר"ן גיטין סוף פרק ראשון) לא מועיל, אך לרשב"ם (בבא בתרא קלג: ד"ה במקלו ותרמילו) מועיל אפילו אם יש רק אומדנא שכך היה רצונו.
כאשר נדר או נשבע לתת לפלוני, לרמב"ם מצווה לקיים את דבריו (מגיד משנה מכירה כב בסופו), ולריטב"א (הובא בפרי משה קניינים ל-ג ד"ה והנה, וכן כתב הרמ"א חו"מ רנב-ב) אין בזה מצווה.