דרשני:מתנות לאביונים (Zvi Ryzman)

מתנות לאביונים

א. במסכת מגילה (ז, ב) מסופר על אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין שהיו "מחלפי סעודתייהו להדדי" בפורים. בביאור המעשה נחלקו הראשונים.

רש"י פירש: "זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשניה [בשנה הבאה] סועד חברו עמו". וביאר הב"ח (סי' תרצה ס"ק ו) את כוונתו: "דכיון דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו, אם כן אם יסעוד אחד עם חברו ורעהו, הרי הם בשמחה ובטוב לב משתה יחד, ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות. והוא הדין בשנה שניה וכן בכל שנה, ועיקרו אתא לאשמועינן האי דינא דבסועד אצל רעהו פטורים שניהם מחיוב משלוח מנות. ולפי זה אין צריך לפרש כלל שהיו עניים, אלא אפילו בעשירים כן הדין".

אולם הר"ן פירש את המעשה באופן אחר: "לא היה לאחד מהם כדי שיוכל לשלוח לחברו ולהשאיר לעצמו, ולפיכך היו שולחים כל אחד סעודתם זה לזה, כדי לאכול סעודת פורים ולקיים משלוח מנות". וכפירושו נקטו להלכה הרמב"ם (הלכות מגילה פ"ב הט"ו) הטור והשו"ע (או"ח סי' תרצה סע' ד) וז"ל: "וכל המרבה לשלוח לרעים משובח. ואם אין לו מחליף עם חברו, זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו".

ומבואר בדבריהם, כי ממעשה "החלפת הסעודות" בין אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין, נלמדים הלכות משלוח מנות. לדעת הר"ן, הרמב"ם, הטור והשו"ע, ניתן לקיים משלוח מנות גם על ידי החלפת מנות הסעודה איש עם רעהו. ובפשטות, נחלקו בגדר דין משלוח מנות, האם צריך לקבל מנות, או שיש רק דין לשלוח. לפי רש"י, יסוד המצוה לקבל מנות מחברו, ולפיכך כאשר מחליפים את הסעודות האחד עם השני, אין זה נחשב לקבלת משלוח מנות, ולא יוצאים בזה ידי חובה. כי לפי רש"י רק אחד קיים את המצוה, אחרת מדוע לא החליפו זה עם זה, ומדוע המתין לשנה הבאה. אולם לדעת הר"ן הרמב"ם, הטור והשו"ע, היות ויסוד המצוה הוא לשלוח מנות, להרבות את האחוה והרעות, דין זה מתקיים גם בהחלפת הסעודות.

קיום מצות מתנות לאביונים על ידי החלפת מנות

ב. ואילו לדעת הראב"ן בספר המנהיג (הלכות פורים סימן כה) ממעשה החלפת הסעודות המובא בגמרא, נלמדים הן הלכוץ משלו מנות והן הלכות מתנות לאביונים, כדבריו: "אביי ורבא מחלפי סעודתייהו להדדי, שלא היו עשירים, והיה כל אחד ואחד שולח לחברו שתי מנות שתיקן כל אחד בביתו, הרי שהיו מקיימים מנות בכל שנה איש לרעהו ומתנות לאביונים".

גם מדברי הרא"ש (מגילה פ"א סימן ז) שכתב: "שתי מנות לאדם אחד, ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם. אביי בר אבין ורב חיננא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי", משמע שיש ללמוד ממעשה החלפת הסעודות הוראה הן לדיני משלוח מנות והן לדיני מתנות לאביונים. והדברים מפורשים בקיצור פסקי הרא"ש (שם) שנכתבו על ידי בנו של הרא"ש, רבנו יעקב בעל הטורים: "ואם החליף סעודתו בשל חברו יצא מידי מתנות". וכן נקט לדינא המשנה ברורה (סי' תרצד ס"ק ב) "אם החליף סעודתו בשל חברו יצא ידי מתנות, ועל כן עני המתפרנס מן הצדקה יתן שתי מתנות לשני אביונים ויחזרו הם ויתנו לו". ובשער הציון (ס"ק א) כתב מקור לדבריו: "גמרא והובא בפסקי הרא"ש [ומכאן תימה על מה שכתב רבי יעקב חיים סופר, ראש ישיבת כף החיים בירושלים, בספרו טוב להודות, כי בודאי נפלה טעות הדפוס בדברי קיצור פסקי הרא"ש, וצריך לומר "יצא מידי [משלוח] מנות", ונעלמו ממנו דברי השער הציון, וצ"ע].

ולמדנו מדבריהם ב' חידושים בהלכות מתנות לאביונים:

[א] גם עני מחוייב במצות מתנות לאביונים.

[ב] ניתן לקיים מצות מתנות לאביונים על ידי החלפת מנות בין איש לרעהו.

גדר חיוב מתנות לאביונים - מהלכות צדקה או מכלל חיוב שמחת בפורים

ג. בדברי הב"ח (או"ח סי' תרצד סע' א) מצאנו את ההסבר לחיוב עני במתנות לאביונים.

הב"ח דייק מלשון הטור (שם) "חייב כל אדם ליתן מתנות לעניים, כלומר, כל אדם, אפילו עני המקבל צדקה חייב לתת ממה שנתנו לו לשאר אביונים בפורים". וכתב הב"ח בטעם הדבר: "דאין דין מתנות לאביונים בפורים כדין שאר צדקה, דהכשר מצות פורים הוא לתת מתנות לאביונים, וכדין ארבע כוסות בפסח [שגם עני המחזר על הפתחים חייב], ואפילו משלוח מנות חייבים בו העניים, אע"פ שלא יספיק להם בסעודתם לאכול עצמם ולשלוח גם לאחרים, וכדמשמע מרב חנינא ואביי. אם כן הוא הדין למתנות לאביונים בפורים, אבל שאר צדקה דכל השנה אין עני המקבל צדקה חייב בה, אלא פעם אחת בשנה יתן דבר מועט לצדקה, כדי לקיים מצות צדקה". וכן נקט להלכה הט"ז (סי' תרצד ס"ק א) כדבריו: "כתב מו"ח ז"ל, אפילו אני המתפרנס מהצדקה, כמו בד' כוסות של פסח. מה שאין כן בשאר צדקה שאינו חייב רק פעם אחת בשנה כדי לקיים מצות צדקה".

וביאור דבריהם, דהנה יש לדון בגדר מצות מתנות לאביונים, האם החיוב הוא מהלכות צדקה, שתיקנו לקיים ביום הפורים את מצות הצדקה, כדי שיהיו כל צרכי הפורים מצויים לעניים. או שהחיוב אינו קשור כלל להלכות צדקה, אלא הוא נובע מכלל החיוב להרבות בשמחה בפורים, לתת מתנות לאביונים, כדי לשמחם ביום הפורים.

ונראה כי נחלקו בזה רבותינו הראשונים. הרמב"ם (הלכות מגילה פ"ב הי"ז) כתב: "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה". ומשמע מדבריו, שטעם הענין להרבות במתנות לאביונים נובע מחיוב השמחה בפורים, המפורש בדברי המגילה (אסתר ט, כב) "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים". וכדי שגם האביונים יהיו בשמחה בימי הפורים, חייבו לתת להם מתנות.

והדברים מפורשים בביאורו של הריטב"א (מגילה ז, ב) לדברי הירושלמי (מגילה פ"א ה"ד) "כל הפושט יד נותנים לו", שהסיבה לכך היא לפי "שאין נתינה זו מדין צדקה גרידתא, אלא מדין שמחה, שהרי אף לעשירים יש לשלוח מנות, ולפיכך נהגו ליתן מעות פורים לגויים ואפילו עשירים". ומפורש בדבריהם, כי גדר מצות מתנות לאביונים אינו מדין צדקה, אלא מדין השמחה בפורים.

ומעתה מבוארים דברי הב"ח והט"ז שגם עניים מחוייבים במתנות לאביונים, שהרי ב"שאר צדקה דכל השנה אין עני המקבל צדקה חייב בה", אלא זהו מכלל חיוב השמחה בפורים, שגם עניים אינם פטורים ממנו [וכעין שמחוייבים העניים בארבע כוסות בפסח]. ואם כן מוכח "דאין דין מתנות לאביונים בפורים כדין שאר צדקה".

ד. ברם בתרגום נאמר (אסתר ט, כב) "ומתנות לאביונים - ומעהא דצדקה". ופשטות כוונתו, שגדר מצות מתנות לאביונים הוא נתינת מעות צדקה לעניים, ככל חיובי הצדקה, שתיקנו באופן מיוחד לקיים ביום הפורים את מצות הצדקה, כדי שיהיו כל צרכי הפורים מצויים לעניים.

וכן נראה מדברי שבלי הלקט שכתב (ענין פורים, סי' רב) "מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל, במעות פורים אין קצבה, כל מה שירצה האיש ליתן יתן, מפני שהוא צדקה, וצדקה כל אחד ואחד לפי עינו הטובה יתן".

וכן מבואר במש"כ השערי תשובה (סי' תרצה ס"ק ט) בביאור דברי הרמ"א (שם סע' ד) "ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות כאיש. ואשה תשלח לאשה ואיש לאיש, אבל לא בהיפך, שלא יבוא איש לשלוח לאלמנה ויבואו לידי ספק קידושין, אבל במתנות לאביונים אין לחוש". וביאר השערי תשובה: "היינו בסתמא שרינן שישלח לה [במתנות לאביונים] בתורת צדקה, ואין לחוש שיבוא לידי ספק קידושין כמו דחיישינן במנות". ומבואר בדבריו שהחילוק בין משלוח מנות למתנות לאביונים הוא, שחיוב משלוח המנות הוא משום שמחת הפורים, ועל כן כאשר איש שולח לאשה מנות, יש לחשוש שעשה כן על מנת לקדש אותה. מה שאין כן במתנות לאביונים, היות וברור למעלה מכל ספק שכל מטרת הנתינה אינה אלא לצדקה, אין בכך חשש קידושין, ומותר לאיש לתת מתנות לאביונים לאשה.

ויש להוסיף ולדייק בדעת מרן השו"ע, שהפריד בין דיני מתנות לאביונים, שנכתבו בסימן מיוחד (תרצד), להלכות משלוח מנות, שנכללו ב"דיני סעודת פורים (סימן תרצה סע' ד), כי לדעתו גדר מצות מתנות לאביונים אינו שייך לדיני שמחת הפורים, שמקומם נקבע בדיני סעודת הפורים ומשלוח המנות, אלא זהו דין בהלכות צדקה, ועל כן קבעם בסימן מיוחד בפני עצמו, ולא כללם עם שאר דיני שמחת הפורים.

וכן נראה לדייק מדברי הרמ"א (שם סע' א) שהוסיף על דברי השו"ע חייב כל אדם ליתן לפחות שתי מתנות לשני עניים", וכתב הרמ"א: "יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר". ולכאורה יש לתמוה, מדוע לא כתב הרמ"א את דיני נתינת מחצית השקל שזמן מנהג נתינתם בערב פורים, בדיני תענית אסתר (סי' תרפו), אלא כתבם בתוך דיני מתנות לאביונים. ויתכן שרצה להשמיענו בזה, שכשם שנתינת מחצית השקל היא מדיני צדקה, כך גם חיוב מתנות לאביונים הוא מהלכות צדקה, ולא מדיני שמחת הפורים.

ובספר הררי קדם (סימן רו) הביא הגרי"ד סולובייצ'יק בשם זקנו הגר"ח מבריסק שאמר כי "מתנות לאביונים הוא חיוב מסויים ליתן צדקה ביום הפורים". והוסיף והסתפק: "וצ"ע דאם יש בזה קיום מצות צדקה, בודאי כל המוסיף מקיים בכל פרוטה ממצות צדקה נוספת. ומדברי הרמב"ם (הלכות מגילה פ"ב הי"ז) "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו", נראה שאין בזה קיום מצוה בפני עצמה, אלא שהוא רק משובח".

ה. והנה בדברי הב"ח והט"ז נתבאר, שהטעם לכך שגם עניים מחוייבים במתנות לאביונים, הוא בגלל שחיוב זה הוא מכלל חיוב השמחה בפורים, שגם עניים מחוייבים בו היות ו"שאר צדקה דכל השנה אין עני המקבל צדקה חייב בה, אלא פעם אחת בשנה יתן דבר מועט לצדקה, כדי לקיים מצות צדקה".

ברם הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה (סימן קצא) כתב בטעם הדבר ששני עניים שנתנו מתנות לאביונים האחד לשני, יצאו ידי חובה, מטעם אחר, שהרי הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"ו הי"ד) פסק על פי דברי הירושלמי "ב' עניים שקיבלו שדה באריסות, זה מפריש מעשר עני מחלקו ונותן לחברו, וכן חברו מפריש מחלקו ונותן לו". וכיוצא בזה פסק השו"ע בהלכות צדקה (יו"ד סי' רנא סע' יב) "שני עניים שחייבים ליתן צדקה, יכול כל אחד מהם ליתן צדקה שלו לחברו", ונקט הבן איש חי "והוא הדין בתנות לאביונים, דמהני לעשות כן".

ומפורש בדבריו, שגם אם חיוב מתנות לאביונים הוא מהלכות צדקה, יוצאים האביונים ידי חובת המצוה, כאשר מחליפים את המתנות איש עם רעהו, מכיון שגם בהלכות צדקה ומעשר עני, יוצאים ידי חובת קיום המצוה על ידי החלפת מתנות [או מעות] האחד עם השני.

נמצאנו למדים, שהן לפי הב"ח והט"ז והן לפי הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה, גם עניים מחוייבים במשלוח מנות. אלא שנחלקו בטעם הדבר. לדעת הב"ח, החיוב נובע מדין השמחה בפורים, כי מהלכות צדקה עני אינו מחוייב לתת לחברו צדקה בפורים. אבל לדעת הבן איש חי, גם מהלכות צדקה "שני עניים שחייבים ליתן צדקה, יכול כל אחד מהם ליתן צדקה שלו לחברו".

ו. לעומתם, כתב הפרי חדש (סי' תרצד ס"ק א) וז"ל: "יש מי שכתב שעני המתפרנס מן הצדקה שחייב גם הוא במתנות לאביונים, ואין לזה טעם, אלא מסתברא ודאי דפטירי". ואילו בדין משלוח מנות, כתב הפרי חדש (סי' תרצה ס"ק ד) "עני המתפרנס מן הצדקה מסתברא דגם הוא מיחייב במצות משלוח מנות, וכדמוכח מההיא דפ"ק דמגילה דמחלפי סעודייתהו להדדי". ותמה עליו הפרי מגדים (משבצות זהב סי' תרצד ס"ק א) "עי' פרי חדש בסי' תרצ"ה כתב דעני חייב במשלוח מנות, וכאן כתב דפטור ממתנות לאביונים, וצ"ע דהכל היו בכלל הנס, כאשה".

וכוונתו להקשות, מדוע לדעת הפרי חדש, נפטרו עניים מחיוב מתנות לאביונים, והרי לכאורה כשם שנשים הפטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמן, מחוייבות במצוות הפורים בגלל ש"אף הם היו באותו הנס", כך גם עניים, אפילו אם נאמר שיש לפטור אותם מחיוב מתנות לאביונים בגלל שהם פטורים מחיוב צדקה, מכל מקום יש לחייבם בגלל ש"אף הם היו באותו הנס".

ונראה כי הפרי חדש סבר, כי חלוקים מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים במהותם. ובעוד שמצות משלוח מנות היא משום שמחת הפורים, ולכן גם עניים מחוייבים בה, לעומת זאת מצות מתנות לאביונים אינה משום שמחת הפורים, אלא מהלכות צדקה. ולכן לדעת הפרי חדש, מכיון שמהלכות צדקה עני אינו מחוייב לתת לחברו צדקה בפורים, יש לפטור את העניים מחובת מתנות לאביונים בפורים.

[ומידידי ד"ר שמואל יהודה ליבוביץ הי"ו שמעתי, כי רבי יצחק זילברשטיין, רבה של רמת אלחנן בבני ברק, הביא ראיה להלכה שעניים יוצאים ידי חובת מתנות לאביונים בהחלפת מעותיהם זה עם זה, מדברי המשנה בנזיר (פ"ה מ"ה) "הריני נזיר ועלי לגלח נזיר, ושמע חברו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר [ואני במקומו של נזיר אחר להביא קרבנותיו ביום תגלחתו, רש"י בנזיר (יא, ב) ד"ה אמר] אם היו פקחים, מגלחים זה את זה [מביא זה קרבנותיו של זה וזה קרבנותיו של זה, ויהיו פטורים מלהביא קרבן אחר, רש"י שם ד"ה אם]. ויש ללמוד מדברי המשנה, שאפשר לצאת ידי חובת קרבן הנזיר גם בהחלפת הקרבנות, ולכן מסברא יש לומר שגם בחיוב מתנות לאביונים יוצאים ידי חובת המצוה בהחלפה בין איש לרעהו. ברם לענ"ד צ"ע מנין לו להשוות דיני קרבנות למצוות מתנות לאביונים, שמא הלכה זו מתייחסת אך ורק לקרבנות, וצ"ע].

• • •

ונראה לדון בכמה נפק"מ למעשה בדיני מתנות לאביונים, התלויים בגדר המצוה, האם יסודה בדיני שמחת הפורים, או מהלכות צדקה, כדלהן.

[א] שיעור החיוב

המשנה ברורה (סי' תרצד ס"ק ב) הביא בשם חידושי ריטב"א כי שיעור הנתינה הוא "אפילו שתי פרוטות, דשוה פרוטה חשובה מתנה, אבל לא בפחות". והוסיף מדברי הפמ"ג שכתב "דלכתחילה צריך ליתן לאביון דבר הראוי ליהנות ממנו בפורים מאכל או מעות שיוכל להוציא בפורים".

ובספר מעדני יום טוב (מועדים ח"ז סימן פז) כתב: "וצריך לומר דבפרוטה גם כן שייך שמחה לעני, אבל בזמן הזה שעינינו רואות שפרוטה ששוויו בערך חמש אגורות (השנה שנת תשס"ו) אינו מביא שום שמחה לעני, לכאורה גם הריטב"א יודה דבעי יותר מזה". והביא מדברי הגרי"ש אלישיב (שבות יצחק פורים פ"ח הערה ב) "דגם בזמן המשנה ברורה היה שייך לקנות בפרוטה יותר משיעור כל דהו, אבל בזמנינו אין ערך לפרוטה בכלל, ואין יוצאים ידי חובה בזה. ולכן יש ליתן שיעור מתנה יותר משוה פרוטה. וכיון דלכתחילה יתן שיעור מתנות לאביונים שגם משמחו, אם כן יתן השיעור שיש בה כדי לשמח את העני והוא בערך חמישים ש"ח לכל עני".

ומשמע מדברים אלו, כי גדר מצות מתנות לאביונים אינו מהלכות צדקה, אלא מכלל שמחת הפורים, שכן כדי לקיים מצות צדקה די בפרוטה, ואם אנו רואים שצריך שיעור שיש בו כדי לשמח את העני, הרי זה רק משום שגדר מצות מתנות לאביונים הוא מדיני שמחת הפורים, וכמו שביאר בשו"ת בית אבי (ח"ד סימן מ) "מרובה מידת מתנות לאביונים ממצות צדקה, דהרי מתנות לאביונים להרבה פוסקים מחוייבים גם עניים, וגם יש דינים מיוחדים במתנות לאביונים דלכתחילה צריך ליתן לאביון דבר הראוי ליהנות ממנו בפורים מאכל או מעות שיוכל להוציאו בפורים. ובשערי תשובה (סי' תרצד ס"ק א) הביא בשם מחזיק ברכה, שכתב דאם נותן מעות צריך שיעור שיקנה ג' ביצים. אבל במצות צדקה אין שיעור".

[ב] מתנות לאביונים ממעות מעשר

כתב המגן אברהם (ריש סי' תרצד) בשם השל"ה: "חייב כל אדם ליתן לפחות ב' מתנות לב' עניים, משלו, ולא משל מעות מעשר". ובטעם הדבר, כתב בספר שערים המצויינים בהלכה (סי' קמב ס"ק ז) על פי דברי הגמרא במסכת ביצה (יט, ב) "כל דבר שבחובה, אינה באה אלא מן החולין".

וגם מדין זה נשמע, כי גדר מצות מתנות לאביונים אינו מהלכות צדקה, אלא מכלל שמחת הפורים. שכן אם החיוב נובע מדיני צדקה, לכאורה אין כל מניעה לתת את המתנות לאביונים ממעות מעשר. ורק אם נאמר שגדר החיוב הוא מצוה מחודשת משום שמחת פורים, הרי זה "דבר שבחובה", שאינו בא ממעות מעשר אלא "מן החולין".

[ג] מחילת חוב

בספר הליכות שלמה (מועדים ח"ב פרק יט סעי' כד) מובא בשם הגרש"ז אויערבך: "אין אדם יוצא ידי חובת מתנות לאביונים במחילת חוב שיש לו על העני". וטעם הדבר (שם הערה לז) "דמלוה להוצאה ניתנה, ולכך דיינינן ליה כאין המעות בעין, ואין כאן נתינה לענין זה. ותו, דהמצוה ליתן לו מעות שיוכל להשתמש בהם כרצונו, ולא כשנותן לו למטרה מסויימת בלבד. ומשום כך הוא הדין בנותן מעות בעין לאביון, אלא שמתנה עמו שיפרע בהם חובו, או מסרם לחנווני לפרוע בכך בסתר חובותיו של האביון, וכן כל כיוצא בזה, דאינו יוצא בזה מצות מתנות לאביונים, כי המצוה היא ליתנם לו שיעשה בהם כרצונו".

ומשמע מהלכה זו כי גדר מצות מתנות לאביונים אינו מהלכות צדקה, אלא מכלל שמחת הפורים. משום שאם החיוב הוא מדיני צדקה, מדוע שלא יוכל לצאת ידי חובת מתנות לאביונים במחילת חוב, והרי במחילת חוב ודאי מקיים מצות צדקה. משמע איפוא, כי חיוב מתנות לאביונים נובע מחמת המצוה להרבות בשמחה בפורים, ובשל כך יש לומר, שנתינה שיש בה ריבוי שמחה הוא רק כשנותן לאביון מעות שיכול להשתמש בהם כרצונו, ולא כשהנתינה היא באופן של מחילת חוב.

[ד] מתנה על מנת להחזיר

הביאור הלכה (סי' תרצד סע' א ד"ה ליתן) הסתפק בנדון "מתנה לאביון אי מהני על מנת להחזיר". והוסיף: "ומשלוח מנות לא מהני [במתנה על מנת להחזיר], כי מצוה מאכל ומשקה שישמחו בפורים.

והנה אם גדר מצות מתנות לאביונים הוא מהלכות צדקה, פשיטא שאין מקיימים מצות צדקה במתנה על מנת להחזיר. ורק אם גדר החיוב הוא משום מצות השמחה בפורים, שפיר יש מקום להסתפק, שמא יש שמחה בעצם הנתינה, ואפילו שזו מתנה על מנת להחזיר.

[ה] כאשר העני אינו יודע ממי קיבל את המתנות

בשו"ת בית אבי (בהמשך דבריו המובאים לעיל) הביא בשם רבי יוסף ענגיל "שכתב לחדש בספרו גליוני הש"ס (שבת י, ב) דבמתנות לאביונים, כיון דכתיב לשון מתנה, צריך המקבל לידע מי הוא הנותן, ואינו יוצא ידי חובה כשאין העני יודע ממי נוטלה. ומקורו מדברי המהר"ל מפראג בספרו גור אריה (שבת י, ב), שמחלק בין שם מתנה לשם צדקה, שמתנה הוא ענין נתינה וקבלה שנותן מהנותן להמקבל, ולכן צריך המקבל לידע מי הוא הנותן, כדי שתהיה נתינה וקבלה, דנתינה בלי קבלה גם הנתינה איננה נתינה שלימה. מה שאין כאן בצדקה דאינה נתינה ומתנה, רק לפרנס העני, לכן אין צריך להודיעו".

ונראה כי לדעת רבי יוסף ענגיל שהאביון צריך לדעת ממי קיבל את המתנות, ודאי שחיוב מתנות לאביונים אינו מהלכות צדקה, שהרי בהלכות צדקה, "מתן בסתר" היא הנתינה המעולה ביותר, כמפורש בדברי הרמב"ם בסוף הלכות מתנות עניים, שכתב "שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו", ולאחר שהביא את המעלה העליונה "להחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול", כתב: "פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה".

אלא שאם נאמר שגדר חיוב מתנות לאביונים הוא משום שמחת הפורים, יש לתמוה על דברי רבי יוסף ענגיל, מדוע אין יוצאים ידי חובת המצוה גם כשאין העני יודע ממי קיבל את המתנות, סוף כל סוף הרי הנתינה גרמה לו שמחה, וכפי שאכן תמה הבית אבי: "אבל תכלית מצות מתנות לאביונים הוא לשמח לב העניים, כמפורש בדברי הרמב"ם [לעיל אות ג], ולכן לפי זה זיל בתר טעמא, מתנות לאביונים הוא לשמח לב העניים, ובכל אופן של נתינה, מטרת המצוה נתמלאה [אפילו כשאין העני יודע ממי קיבל את המתנות], ולכן צ"ע בדברי הגאון ר"י ענגיל הנ"ל".

[ו] נתן לעני אך העני לא הסכים לקבל

בדיני משלוח מנות, פסק הרמ"א (סי' תרצה סע' ד) "ואם שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם, או מוחל לו, יצא". וכתב המשנה ברורה (ס"ק כג) "מוחל לו, רוצה לומר שאומר הריני כאילו התקבלתי".

ויש לדון האם יוצא ידי חובת מצות מתנות לאביונים, כאשר רצה ליתן מתנות לאביון, והלה לא הסכים לקבלם ממנו.

ונראה כי דין זה תלוי בגדר חיוב מתנות לאביונים. אם חיוב מתנות לאביונים הוא מהלכות צדקה, אין כל ספק שאם האביון לא קיבל לידיו את המתנות, לא נתקיימה המצוה, שהרי קיום מצות הצדקה הוא רק כשהעני מקבל לידיו את כספי הצדקה. אולם אם גדר החיוב הוא משום מצות השמחה בפורים, יתכן שכשם שמצות משלוח מנות יוצא ידי חובה כאשר שלח לרעהו והלה לא רצה לקבל, בגלל שסוף כל סוף עצם משלוח כבר גרם לריבוי השמחה, כך גם יוצא ידי חובת מצות מתנות לאביונים, אשר כאמור, תכליתה להרבות בשמחת העניים, גם כאשר האביון לא קיבל את המתנות לידיו בפועל, שכן כבר בעצם הרצון לתת לו את המתנות, נגרמה לו שמחה בפורים.

[ז] קיום מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים בנתינה אחת

רבי עקיבא אייגר הביא בגליון השו"ע (סי' תרצה ס"ק ב) את דברי הטורי אבן (מגילה ז, א) שהסתפק "אם שלח שתי מנות לאיש עני, אם יוכל לחשבם לתרתי, לקיום משלוח מנות, דגם העני בכלל איש לרעהו, ולקיום מתנות לאביונים, ואם נותן עוד מתנה לעני אחד, יצא".

ומסתבר כי ספק זה יתכן רק אם נאמר שגדר חיוב מתנות לאביונים הוא משום שמחת הפורים, ויש איפוא מקום לומר, שמכיון והן חיוב משלוח מנות והן חיוב מתנות לאביונים יסודם אחד - מצות שמחת הפורים, שפיר יכול במשלוח שתי מנות לעני, לצאת ידי חובת שניהם. אולם אם גדר מצות מתנות לאביונים הוא מהלכות צדקה, מהיכי תיתי שיכול לצאת ידי חובת שני חיובים שונים בנתינה אחת [ואף שמצינו ברכה אחת על שני חיובים שונים, אך כאן יש חיוב "נתינה", דהיינו נתינה אחת, ולכן לא ניתן לקיים בה שני חיובים שונים].

[ח] כוונה בקיום מצות מתנות לאביונים

כתב המגן אברהם (סי' תרצב ס"ק א) בשם השל"ה: "ויכוון בברכת שהחיינו גם כן על משלוח מנות וסעודת פורים, שהם גם כן מצוות", ובמשנה ברורה (שם) הביא דבריהם. ומדוייק בזה, שמצות מתנות לאביונים אינה נכללת בכוונה שצריך לכוון בברכת שהחיינו ביום הפורים.

אולם הפרי מגדים (אשל אברהם שם) כתב: "ויכוון להוציא משלוח מנות ומתנות לאביונים בברכת שהחיינו". וכן מבואר בדברי המשנה ברורה (סי' תרצה ס"ק ד) שכתב: "ועיין בפמ"ג שכתב דענין סעודת פורים ומתנות לאביונים ומשלוח מנות אפשר דצריך כונה על זה לשם מצוה". ומבוארת בזה מחלוקת הפוסקים, האם צריך כוונה במצות מתנות לאביונים. לדעת המג"א והשל"ה, אין צריך לכוון בקיום מצוה זו, אך לדעת הפמ"ג צריך לכוון, וצ"ב במה נחלקו [והמשנ"ב לכאורה סתר משנתו, שהביא מחד גיסא את דברי המג"א בשם השל"ה, ומשמע שאין צריך לכוון בקיום מצות מתנות לאביונים, ומאידך הביא את דברי הפמ"ג שכן צריך לכוון, וצ"ע].

ונראה על פי המבואר בספר אהבת צדקה (פרק א סע' טז) שכתב בשם הנודע ביהודה והקובץ שיעורים כי "מצות צדקה אינה צריכה כוונה. ולכן, הנותן צדקה יוצא ידי חובתו גם אם לא התכוון לשם מצות צדקה, כיון שיש תוצאה ותועלת בעשייתו". ולפי זה, אם גדר מצות מתנות לאביונים הוא מהלכות צדקה, אין צורך לכוון בשעת קיום מצות מתנות לאביונים, כי מצות צדקה אינה צריכה כוונה.

אולם אם גדר חיוב מתנות לאביונים הוא משום שמחת הפורים, נראה שצריך לכוון בקיום המצוה, כמו שכתב בספר מעדני יום טוב (בהמשך דבריו המובאים לעיל) "דאע"פ דהמשנ"ב (סי' ס' ס"ק י) כתב בשם החיי אדם, דגם במצוה דאורייתא דהכוונה לעיכובא, מכל מקום אם מוכח לפי הענין שעשייתו היא כדי לצאת, אע"פ שלא כוון בפירוש, בכל זאת יצא. שאני הכא בהני תלת מצוות היום [סעודת פורים, משלוח מנות ומתנות לאביונים] דרגיל לקיימם, ואפילו מתנות לאביונים הרי רגיל ליתן צדקה, ולכן לפי מש"כ דמצוה זו אינה רק משום צדקה אלא גם משום שמחת היום, לכתחילה יש לכוון בה לקיים מצות מתנות לאביונים, שהיא מצות צדקה ושמחת היום".

[ט] מתנות לאביונים קטנים

כתב הבן איש חי (שנה ראשונה, פרשת תצוה אות טז) "ומשלוח מנות צריך לשלוח לגדול, אבל מתנות לאביונים אפילו נתן לקטן יצא ידי חובתו". ובכף החיים (סי' תרצד אות יב) הביא דבריו והוסיף: "והיינו בקטן שמבין שנותנים לו מעות פורים".

וכתב ידידי רבי נתן זוכובסקי בספרו דביר הקודש (מועדים, פורים סימן ו) "אם מתנות לאביונים מדין צדקה, אז בודאי דאפשר לצאת כשנותנים לקטנים, וגם כשאינם מבינים, דזה מעות פורים. דהרי החיוב הוא צדקה רק נקבע לחובה בפורים, ואם כן כל שנותן לקטן מהני. אבל להני דס"ל דהוא דין בפני עצמו מהכשר מצות פורים, אם יש לומר דבעינן שהקטן ישמח על ידי זה, וכן יש לומר דבעינן שיבין דזה מעות פורים, ואז מתקיים הדין דלהרבות בשמחה בפורים. אבל במשלוח מנות יש לומר דאף דאיכא שמחה, הרי כתיב איש לרעהו, וא"כ יש לומר ככף החיים דכל שאינו איש לרעהו, ליכא ריבוי שמחה, ולכן כששולח לקטנים אינו יוצא ידי חובה".

[י] נתנו עבורו מתנות לאביונים - האם יצא ידי חובה

הערוך השולחן (סי' תרצו סע' ג) כתב: "יראה לי דלצאת לדרך מביתו בפורים אינו נכון, דעיקר שמחה היא עם בני ביתו כדכתיב ושמחת אתה וביתך במעשר שני, וברגלים כתיב ושמחת אתה ובנך ובתך, אם לא שהנסיעה נחוצה היא לו, ומצוה להיות פורים בביתו עם אשתו וזרעו. וגם הנוסע בדרך והוא מוכרח לעמוד באיזה מקום לקריאת המגילה, יראה לעמוד גם איזה שעות ולקיים סעודת פורים ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, ואינו מועיל מה שבביתו נותנים בשבילו, ואפשר דבמתנות לאביונים יצא, אבל בשילוח מנות שלא בפניו ודאי דלאו כלום הוא".

וכתב בספר דביר הקודש (בהמשך דבריו המובאים לעיל) שחילוקו של הערוך השלחן בין משלוח מנות למתנות לאביונים, מובן רק "אם נאמר דחיוב מתנות לאביונים הוא מדין צדקה, אם כן יש לומר דבמשלוח מנות שזה להרבות שמחה ורעות, בעינן שהנותן ישתתף בזה. אבל במתנות לאביונים, דהעיקר שהשני יקבל, לא בעינן שיהא בביתו. אבל לדעת הריטב"א וכן נתבאר בדעת הב"ח והפמ"ג, דגם מתנות לאביונים הוי מצוה מיוחדת של פורים וגדרה להרבות השמחה, אם כן יש לומר דכמו דבמשלוח מנות אינו יוצא, הוא הדין במתנות לאביונים, דבתרוייהו הגדר להרבות שמחה, ואם יש סברא דכל זה רק כשהוא בביתו כמו שנקט הערוך השולחן, הוא הדין במתנות לאביונים".

[יא] סדרי קדימויות לאלו אביונים עדיף לתת

במצות צדקה מצינו סדרי קדימויות, כמבואר בשולחן ערוך בהלכות צדקה (יו"ד סי' רנא סע' ג) "הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה וכן הנותן מתנות לאביו והם צריכים להם הרי זה בכלל צדקה אינו בנו ולא אביו אלא "קרובו צריך להקדימו לכל אדם, ואחיו מאביו קודם לאחיו מאמו, ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, ויושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ". וכמו כן אשה קודמת לאיש, וכהן ללוי, לוי לישראל, וממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ (שו"ע שם סע' ח-ט).

ועל פי זה כתב בשו"ת משנת יוסף (ח"ט סימן קפא) נפק"מ אם גדר מתנות לאביונים הוא מהלכות צדקה או מדיני שמחת הפורים, שהרי סדרי הקדימויות נאמרו בהלכות צדקה, אבל "אם מתנות לאביונים הוא חיוב בפני עצמו [מדין שמחת הפורים, ולא משום הלכות צדקה] אם כן אין בו דיני קדימה דצדקה".

[יב] שינוי מעות מתנות לאביונים למטרות צדקה אחרות

במסכת בבא מציעא (עח, ב) אמרו: "מגבת פורים לפורים", ופירש רש"י: "מעות שגובין הגבאים מבני העיר לחלק לעניים לסעודת פורים, כולה יתנוה לעניים דפורים". והקשו התוספות (שם ד"ה מגבת) "ואם תאמר דאמרינן בערכין (ו, ב) מעות של צדקה מותר לשנותן בכל מה שירצה, ואפילו באו לידי גבאי". ותירצו: "ויש לומר דדווקא בפורים אמרינן הכא דאין לשנות". וחילוק זה נקבע להלכה בשו"ע (או"ח סי' תרצד סע' ב) "אין משנים מעות פורים לצדקה אחרת". ואילו בהלכות צדקה (שו"ע יו"ד סי' רנט ס"א) נפסק: "האומר סלע זו לצדקה, או שאומר הרי עלי סלע לצדקה, והפרישו, עד שלא בא ליד הגבאי יכול לשנותו, בין ללוותו לעצמו בין להלוותו לחבירו ויפרע אחר תחתיו".

ומוכח איפוא גם מהלכה זו, שחיוב מתנות לאביונים אינו מהלכות צדקה, אלא זהו חיוב בפני עצמו משום שמחת הפורים, ולכן אסור לשנות ממעות הפורים לנתינה אחרת, בניגוד לכל צדקה, שיש אופנים שמותר לשנות בנתינתה.

זאת ועוד, בהגהות אשרי (מגילה פרק א סע' ז) כתב: "מעות שחשב בלבו לחלקם ביום פורים, אינו רשאי לשנותם אלא אותם מעות עצמן חייב לחלק". וכתב המשנה ברורה (סיק תרצד ס"ק ו) "והטעם דס"ל דצדקה יש לו דין הקדש, וחייב לקיים מחשבתו אף שלא הוציא בשפתיו".

אולם בהלכות צדקה, אמנם נקבע להלכה ברמ"א (יו"ד סי' רנח סע' יג) "אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב לקיים מחשבתו. ואין צריך אמירה אלא, דאם אמר היו כופין אותו לקיים". אך בשו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב סימן קט) ובשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סימן פב) נקטו שגם אם מחשבה מחייבת בצדקה, זוהי רק התחייבות שיש לקיים מדין נדר, אך אין הממון נעשה ממון עניים, ונחשב כשייך לעני מסויים. ונפקא מינה, שאם מת לאחר שנדר במחשבה להקדש או לצדקה, אין יורשיו צריכים לקיים מחשבתו מכיון שבמחשבה גרידא אין זה כ"מסירה".

ולכאורה משמע מדברי ההגהות אשר"י שאת המעות שחשב בלבו לחלקם ביום פורים "אינו רשאי לשנותם אלא אותם מעות עצמן חייב לחלק", שהתחייבות לתת מעות הפורים [מתנות לאביונים] חמורה יותר מכל התחייבות לצדקה במחשבה, והמעות נחשבים כמסורים לידי העניים, וכממונם. וההסבר לכך, כי גדר חיוב מתנות לאביונים אינו מהלכות צדקה, אלא מדיני שמחת הפורים, ועל כן כבר במחשבה נעשה כממון האביונים [אולם לא ברור האם נעשה כממון של עני מסויים, או של העננים בכלל, וצ"ע].

לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂן וִיקָר