סימן יא

קדימה לכהן מדין "וקדשתו"

במשנה (גיטין נט, א) "כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל". ובגמרא (שם ע"ב): מנא הני מילי וכו', ר' חייא בר אבא אמר מהכא "וקדשתו" לכל דבר שבקדושה. תנא דבי רבי ישמעאל "וקדשתו" לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון".

מוני המצוות נחלקו האם יש למנות את מצות "וקדשתו" במנין המצוות. הרמב"ם והרמב"ן (מ"ע לב) הסמ"ג (מ"ע קנו) ספר החינוך (מצוה רסט) הסמ"ק (מצוה נו) והסמ"ג (מצוה קעא) מונים זאת כמצוה. אולם הבה"ג והיראים לא מנו את "וקדשתו" כמצוה.

ובדברי הראשונים מצאנו שיטות וביאורים שונים מהי ההגדרה המדוייקת של "וקדשתו - לכל דבר שבקדושה", מה הפירוש "לכל דבר שבקדושה", מתי חל החיוב, על מי ובאיזה צורה. כמו כן ישנם לכאורה סתירות בחלק מדברי הראשונים שנראה שסותרים במקום אחד את מה שפירשו במקום אחר, כדלהלן.

א.

רש"י בגיטין (נט, א ד"ה וקדשתו) ביאר: "לפתוח ראשון, בכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה הוא ידבר בראש. ולברך ראשון, בסעודה. וליטול מנה יפה ראשון, אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשוה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה". ומבואר בדבריו שענין "וקדשתו" מתרחב לכל דבר, כמו שכותב רש"י "בכל דבר כבוד, בתורה, בישיבה, בסעודה, אם בא לחלוק". כלומר, בכל דבר שיש בו ענין של כבוד אמר הענין של "וקדשתו".

וכן מבואר בדברי התוס' רי"ד בגיטין שם: "פי' לפתוח ראשון בכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה, הוא ידבר בראש, ולברך ראשון בסעודה וליטול מנה יפה ראשון, אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שישוו החולקים בשוה אומר לו ברור וטול איזו חלק שתרצה בלא גורל, אבל ליטול בלא אמירת חברו לא דהא אמרינן בעלמא (פסחים נ, ב) כל הנוטל חלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם". ובלשון הר"ן שם: "לפתוח ראשון, בבית הכנסת, ולברך בסעודה ראשון או בכל מקום", עכ"ל. ובמש"כ "בכל מקום", בפשטות כוונתו לומר שהמושג "וקדשתו" נרחב ונוגע למכלול גדול של דינים.

אכן בנדרים (ס"ב ע"ב) שם מובא גם כן ענין זה של "וקדשתו" לכל דבר שבקדושה, כתב רש"י: "לפתוח ראשון, לקרוא בספר תורה. ולברך ראשון, בברכת המוציא ובברכת המזון. וליטול מנה יפה ראשון, כשחולק עם אחיו הכהנים בלחם הפנים". ולכאורה מצמצם רש"י מעט את הדינים הנוגעים לדיני "וקדשתו" ואין זו הגדרה מורחבת של "בכל דבר כבוד" כמו שכתב בגיטין.

הר"ן בפירושו על הרי"ף למועד קטן (כח, ב) כתב בדיוק כלשון רש"י בנדרים, ולא כדבריו בגיטין שהבאנו לעיל. ואילו הר"ן בנדרים כתב כדברי רש"י בגיטין: "וליטול מנה יפה ראשון, אם בא לחלוק דבר עם ישראל עושה ישראל ממנו שני חלקים שוים וכהן בורר אי זו מהן שירצה". ונראה שמה שלא כתב הר"ן כדבריו במועד קטן הנ"ל, הוא בגלל הערת הגאון בעל הגהות חידושי אנשי שם על הרי"ף במו"ק שכתב וז"ל: "איני יודע עם מי כהן חולק בלחם הפנים וקרבנות אלא עם כהנים חבריו", עכ"ל. והיינו, דר"ל דמה שייך לומר ענין ומצוה של "וקדשתו" של הכהן כלפי ישראל ולוי, לענין חלוקת לחם הפנים, הרי את לחם הפנים חילקו רק בין הכהנים עצמם, ולכן ביאר הר"ן בנדרים שהכוונה על כל ענין חלוקה שיעשה הכהן עם ישראל, שבזה נוטל הכהן אי זו מהן שירצה קודם.

והנה בתוס' נתבארו עניינים אחרים בגדר "וקדשתו". בגיטין (נט, ב ד"ה וליטול) כתבו התוס': "וליטול מנה יפה ראשון, כגון במעשר עני או בצדקה אם הוא עני או בחברים המסובין בסעודה. אבל במידי דשותפות לא, דאמרינן בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ, ב) דהנותן עינו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם". ומבואר בדבריהם:

א. ליטול מנה יפה ראשון קאי על "מעשר עני או צדקה אם הוא עני או בחברים המסובין בסעודה", שלא כדברי רש"י, התוס' רי"ד והר"ן שפירשו "ליטול מנה יפה ראשון" לענין חלוקת שותפות. וזהו מאחר ותוס' סוברים כי "במידי דשותפות" לא נאמר הדין "וקדשתו".

ובעצם הקושיה ששאלו התוס' מדברי הגמרא בפסחים שהנותן עינו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה, ולכן קבעו התוס' שבענייני שותפות לא נותנים לכהן חלק יפה. הנה בתוס' במועד קטן (כח, ב) גם התקשו בזה וכתבו: "וליטול מנה יפה ראשון, פי' יש לישראל ליתן לו, אבל הוא אין לו ליטול כדאמרינן פ' מקום שנהגו הנותן עיניו בחלק יפה וכו' [וזהו כדברי התוס' רי"ד שהבאנו לעיל]. מיהו נראה לי דכהן כיוון שזהו דינו, יכול לראות סימן ברכה. ואע"פ שאומרים בפ' הזרוע (חולין קלג, א) ונתן ולא שיטול מעצמו, אין זה לוקח מתנות כי אם רואה שפיר מה שהוא רוצה ואומר ליתן לו", עכ"ל. הרי שבמו"ק לא היה ניחא לתוס' לחדש כדבריהם בגיטין ש"במידי דשותפות" לא נאמר "וקדשתו", אלא חילקו בין אם הכהן נוטל חלקו ללא רשות ישראל שבזה "אינו רואה סימן ברכה", לבין אם הישראל נותן לו רשות לחלוק ראשון. ולכאורה התוס' סותרים דבריהם אם במידי דשותפות אומרים "וקדשתו", כי התוס' בגיטין סוברים שאין אומרים "וקדשתו" במידי שותפות ואילו במועד קטן התוס' כותבים שגם בשותפות נותנים לכהן חלק יפה.

וברא"ש (גיטין פרק ה סימן כ) מבואר כדברי התוס' בגיטין שבמידי דשותפות לא נאמר "וקדשתו" ומסתמך כהתוס' על הגמרא בפסחים. ובשיטת הרא"ש יש להעיר, שבנדרים (סב, ב) כתב וז"ל: "לפתוח ראשון, להיות ראש המדברים בכל קבוץ עם, לדבר ולדרוש תחילה. ולברך ראשון, בתורה ובברכת המזון, וכשיושב בסעודה יביאו לו מנה יפה תחילה". ובמש"כ בסוף דבריו: "וכשיושב בסעודה" וכו' שזהו ביאור על "וליטול מנה יפה ראשון", מבואר שלא כדבריו בגיטין הנ"ל ש"וליטול מנה יפה ראשון" היינו "מעשר עני או בצדקה המתחלקת לעניים או חברים המסובים בסעודה". וזהו תוספת ושינוי גדול מדבריו בגיטין הנ"ל.

תורת העולה מדברי הראשונים:

בדברי רש"י יש הבדל בין פירושו בגיטין שהרחיב במובן "וקדשתו" ל"כל דבר כבוד", לפירושו בנדרים שצמצמו לכמה פרטים: לקרוא בספר תורה ראשון, ולברך בברכת המוציא ובברכת המזון ראשון, וליטול מנה יפה ראשון כשחולק עם אחיו הכהנים בלחם הפנים.

בדברי הר"ן גם כן מצאנו אותו הבדל, שבמועד קטן פירש כמו רש"י בנדרים, ואילו בנדרים פירש כמו רש"י בגיטין.

בדברי התוספות יש סתירה בין פירושם בגיטין ש"במידי דשותפות" לא נאמר דין "וקדשתו", לבין מה שכתבו במועד קטן שגם במידי דשותפות" נאמר דין "וקדשתו".

ב.

לאחר שהבאנו שיטות הראשונים בביאור הענין של "וקדשתו" לכל דבר שבקדושה, במה נאמר חיוב זה ואימתי אין החיוב הזה, נברר מספר ענינים הנוגעים להלכה ולמעשה היוצאים מדברי הראשונים, כגון בית כנסת שיש בו כמה אבלים ואחד מהם כהן, והשאלה היא האם יש להקדים ש"צ כהן שהוא אבל על אבלים אחרים.

והנה נשאל בשאלה זו בשו"ת חלקת יעקב (חלק או"ח סימן כה) "בדבר שאלתו בבית המדרש שנמצאו שם כמה אבלים כולם בסוג אחד מרוצים לקהל להתפלל ואחד מהם כהן, אם יש לכהן דין קדימה ד"וקדשתו", שהוא יתפלל בלי שום גורל, והביא [השואל] דלענין מילה ראה באחרונים דאם נמצא מוהל והוא אומן יד כמו אחרים והוא כהן מחוייבים לכבדו, מכל שכן בנידון דידן".

וכוונת השואל במה אמר ש"ראה באחרונים" לדברי שו"ת מהרשד"ם (יו"ד סימן רלט) שדן האם יש להעדיף מוהל כהן על מוהל שאינו כהן מדין "וקדשתו" לכל דבר שבקדושה, וזה לשון השאלה: "איש פלוני והוא אומן מוהל בקי ומומחה לרבים לא יצא באומנותו זה מתחת ידו דבר בלתי מתוקן, ויודע כל עמו ובני עירו כי יש לו יתר שאת על שאר המוהלים בעיר, עד שכבר לימים שעברו נמנו וגמרו שאר המוהלים שבעיר למנות אותו ראש למוהלים, יורנו רבנו אם ראוי לכל אדם להקדימו באומנותו זו לכל שאר המוהלים הואיל ויש לו קדושת הגוף שהוא כהן לא-ל עליון וקרא כתיב "וקדשתו" ראשון לכל דבר שבקדושה, וגם מטעם דהוי בקי מומחה לרבים וחמירא סכנתא, ילמדנו רבנו כדת מה לעשות".

והשיב המהרשד"ם: "גם כי דין זה לא בא בפירוש בפוסקים, מ"מ אע"ג דבפירוש לא איתמר מכללא איתמר, שהרי כתב הרמב"ם וגם הרב בעל הטורים כתב וז"ל הכל כשרים למול אפילו עבד אשה או קטן וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה, ואם יש גדול שיודע למול קודם לכולם, ואם אין גדול למול ימול אחד מאלו אבל גוי לא ימול כלל ע"כ. שמעינן מינה שאפילו שעבד אשה וקטן יודעין למול מ"מ יש לנו ליתן למובחר יותר שהוא ישראל גדול. ולע"ד יש לדקדק האי דקאמר ואם יש גדול שיודע מה צ"ל שיודע, וכי עלה על הדעת גדול כל דהוא אפילו אינו יודע הא פשיטא דלא, אלא ודאי נראה דהכי קאמר אם יש גדול שיודע כמו אלו אחר שבידיעה שוים יש לנו לומר שימול הגדול לפי שיש לנו לבחור היותר ראוי כנ"ל. מכאן משמע שלעולם מי שעדיף טפי ראוי למול קודם. עוד נ"ל ראיה גדולה דאמר קרא "צדק צדק תרדוף" ואמרו חז"ל (סנהדרין לב, ב) "הלך אחר חכמים, לישיבה אחר רבי אליעזר ללוד" וכו', דהשתא במקום דליכא אלא דררא דממונא צריכים אנו לילך אחר בית דין יפה, במקום דאיכא דררא דנשמה על אחת כמה וכמה דצריכים אנו לילך אחר המוהל היותר יפה והבקי יותר וגם שהוא כהן הסברא נותנת שהדין עמו", עכ"ל המהרשד"ם.

ומבואר בדבריו חידוש גדול וחשוב, שגם בעניינים נוספים כמו מילה, נאמר דין "וקדשתו" לכל דבר שבקדושה. ובהשקפה ראשונה היה נראה להביא ראיה מדבריו לנידון השאלה אם להקדים ש"צ כהן שהוא אבל על אחרים, שכן בדברי המהרשד"ם מפורש שבכל דבר שבקדושה, וג"כ ש"צ בכלל, יש קדימות לכהן מדין "וקדשתו".

ברם החלקת יעקב מחלק בין ענין הקדמת מוהל כהן לענין הקדמת ש"צ כהן שהוא אבל על אבלים אחרים, וכותב שאין הקדמת כהן אבל בכלל "וקדשתו" מכיון שלשיטות הראשונים [תוס' והרא"ש שהבאנו לעיל] ד"במידי דשותפות" לא נאמר "וקדשתו" לענין התפילה והקדיש ששייך לכל האבלים, הכהן שותף לחבריו הישראלים שג"כ מתפלל באותו בית כנסת, ואם כן לפי שיטות אלו אין בזה קדימות מדין "וקדשתו". וז"ל: "כיון דכבר נתקבל בתפוצות ישראל שהאבל מכבד לאבותיו בתפילות וקדיש לעילוי נשמותיהן, וזה בגדר דמכבדו לאחר מיתה המבואר ביו"ד סימן ר"מ ונקרא מחוייב בדבר כיבוד זה, וממילא דינו כמבואר בתוס' גיטין (נט, ב ד"ה וליטול) דמידי דשותפות לא שייך וקדשתו, אם כן הכי נמי בנידון דידן דהתפילות והקדישים שייך לכולהו אבלים וכולם יש להם בזה זכות לקיים החוב של כיבוד אב ואם לא שייך בזה וקדשתו, שזה שייך רק לענין לנהוג בהם כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה לפתוח בתורה ראשון וליטול מנה יפה ראשון, אבל בדבר שכל אחד מחויב לעשות מצוות כיבוד אב ואם ויש להם ענין שיש לכולם זכות בכדי לקיים מצותם והם שותפים בדבר ממילא לא שייך להקדימו".

ואבי מורי שליט"א אמר הסבר מדוע לדעתו אין לתת עדיפות לכהן אבל על פני אבלים אחרים, כי לדעתו דין "וקדשתו" לא שייך בעניינים פרטיים אלא רק בעניינים הנוגעים לציבור, לכן בכל ענייני הקדיש שהם עניינים פרטיים של האבל, אין שייך דין "וקדשתו", ולכן אין לכהן האבל עדיפות על אחרים

אך לכאורה דברים אלו קשה להולמם שהרי מדברי המהרשד"ם שכתב שמוהל כהן קודם מדין "וקדשתו" נסתרת סברתו של אבי מורי שליט"א, שהרי מילה היא גם כן חיוב פרטי על האב למול את בנו, ועם כל זה כתב המהרשד"ם שענין "וקדשתו" שייך גם במקרה זה. מאידך גיסא ידועה סברתו של המלמד להועיל (יו"ד סימן צ"ח) ש"במילה עיקר המצוה יד הכל שוים בה אלא שיש מצוה על האב ביחוד שהוא בעצמו ימול", ונמצא לפי דבריו שגם מילה אינה דין פרטי אלא חיוב כללי על כל כלל ישראל למול, ולאב יש רק זכות ראשונים.

ולפי סברת אבי מורי שליט"א נוכל לדון גם בדין שמביא הרמ"א בהלכות ראש השנה (שו"ע או"ח סימן תקפא סע' א): "ויש מקומות נוהגים שהמתפלל סליחות מתפלל כל היום", במקרה שאומר הסליחות אינו אבל בעל חיוב, ובתפילת שחרית הגיע כהן שרצה להתפלל לפני העמוד, ונשאלת השאלה האם לאומר הסליחות יש דין קדימה כמבואר ברמ"א או לבעל החיוב. ולפי הסברה שחיוב האבל הוא ענין פרטי, הרי אמירת הסליחות היא ענין ציבורי, ואם כן יתכן שאין חיוב לתת לכהן להתפלל לפני העמוד.

ובני אליהו נ"י טען שאין לכהן אבל עדיפות על אבלים אחרים מדין "וקדשתו", כי רק לגבי צדקה ומעשר עני נקטו התוס' והרא"ש בגיטין את הדין של "וקדשתו", וזה מפני שיש מצוה על הישראל שיתן צדקה ומעשר עני, ואנו אומרים לו לתת את הצדקה לכהן עני, אולם לתת לכהן אבל להתפלל לפני העמוד ואמירת קדיש אין זה חובה לתת לכהן מכיון שזכות הכיבוד לא שייכת לאף אחד ואפילו לא לגבאי כי הרי הוא איננו בעלים על העמוד, ואם כן אין כאן מי שיכבד ויתן לכהן כמו לגבי צדקה ומעשר עני, ולכן לא נאמר כאן הדין של "וקדשתו".

ג.

ועוד נראה שאין לדמות את פסק המהרשד"ם שיש קדימות למוהל כהן מדין "וקדשתו" לדין כהן אבל, ונקדים לכך דברי השו"ע יו"ד (סימן רסה סע' ט) "אבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו". וכתב הגר"א בהגהותיו (אות מ) וז"ל: "שהמילה הוא דוגמת קרבן כמ"ש במדרש פ' אמור פכ"ז ושאר מקומות, ואמרינן בפ"ד דתענית (כו, א) האיך קרבנו". וכוונת הגר"א לדברי המדרש (פרשה כז אות י) "אמר ר' יצחק משפט אדם ומשפט בהמה שוים, משפט אדם "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", ומשפט בהמה "ומיום השמיני והלאה ירצה", כלומר אם הבאתה לפני קרבן ברצון ובטובה הוא קרבנו, ואם באונס ע"כ איני מעלה לך שתקריב לפני אלא אשה לה'". ומבואר שמילה נחשבת כמו קרבן, וכמו שבקרבן בהמה ממתינים עד היום השמיני ורק אז מותר להקריב, כך גם מילה נעשית רק ביום השמיני [ובפירוש עץ יוסף למדרש הוסיף: "טעם להמתנת ז' ימים לקרבן ולמילה היינו לרחמים"]. וכמו כן, כמו שקרבן מרוצה לפני ה' רק אם מקריב "ברצון ובטובה", ואם לא הרי זה "אשה", כלומר נשרף באש בחינם, כך גם את מילה צריך לעשות "ברצון ובטובה".

ומעתה מה שמבאר הגר"א את דברי המחבר שצריך אבי הבן לעמוד על המוהל על פי מה שאמרו חז"ל בתענית (כו, א) "והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו", היינו שגם במילה שהיא כקרבן אבי הבן צריך לעמוד על, כלומר ליד, הקרבן. וכן כתב גם הרמ"א בדרכי משה (יו"ד סימן רסה סע' יא) דמילה חשובה כקרבן וכקטורת ומכפרת.

ולפי זה שוב אין ראיה מדין מוהל לדין ש"צ כהן אבל, שכן יש לחלק ולומר שדוקא לגבי מילה שהיא כקרבן יש למוהל שהוא כהן עדיפות על מוהל אחר, כיון שהמילה היא כהקרבת קרבן, ועבודת הקרבנות נעשית על ידי הכהנים ולכן דוקא בענין זה יש עדיפות וקדימות למוהל שהוא כהן, אך בשאר הענינים כמו ש"צ בתפילה וכיו"ב אולי אין דין קדימה לכהן, והדמיון של דיני אבילות לדיני מילה הוא לאו בדוקא.

אכן גם בזה עדיין יש מקום עיון, על פי מה שאמרו חז"ל: "צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלוש פעמים בכל יום, לפי שחביבה תפילה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות" (מדרש תנחומא פרשת כי תבוא פרשה א). ומבואר בזה שבזמן שאין קרבנות, סדר התפילות שמתפללים לפניו הוא במקום קרבנות, כלומר כל ענייני התפילה מושווים לענייני קרבנות. ולפי זה נמצא שגם ענין הש"צ שהוא תפילה יש לו שייכות גם לכהנים. וכמו שביאר בשו"ת ארץ צבי להגאון מקוז'יגלוב (ח"א סימן לג) מדוע נוהגים בחו"ל שלא לישא כפיים אלא ביו"ט, ואין בזה ביטול מצוות עשה דאורייתא, מכיון שיש לומר שהש"צ שאומר את נוסח הברכת כהנים בתוך תפילתו, נחשב כשליח הכהנים, וכאילו הם אמרו את הברכה. וכסברתו מפורש בדברי המאירי (סוטה מ, א ד"ה כל) שכתב: "כל שאין כהן לישא את כפיו שליח ציבור אומר אחר ברכת הודאה אלקינו ואלקי אבותינו וכו' ומכאן נהגו ברוב המקומות להיות הכל עומדים בשעה זו שהרי במקום נשיאות כפים היא", עכ"ל. ומפורש בדברי המאירי כיסוד סברתו של הארץ צבי, שהש"צ הוא שלוחם של הכהנים כאשר אינם נמצאים, ולכן כשם שצריך לעמוד בשעת ברכת כהנים כך גם כאשר הש"צ אומר נשיאות כפים צריך לעמוד, שכן הש"צ הוא שלוחם של הכהנים וכאילו הכהנים עצמם עומדים עתה ונושאים כפיהם.

[ומ"מ יש להעיר מדברי המשנה ברורה (סימן קכז ס"ק י) על פסק השו"ע (שם סע' ב) "אם אין שם כהנים, אומר ש"צ אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו' ואני אברכם ואין הצבור עונין אחריו אמן אלא כן יהי רצון", והביא המשנ"ב בטעם הדבר: "דאמן לא שייך כי אם כשעונה אחר כהן המברך משא"כ הש"ץ שאינו אומר אלא דרך בקשה שיברכנו הש"י בברכה שהכהנים מברכים". ולכאורה לפי המבואר שהש"ץ נחשב כשליח הכהנים, מדוע שלא נוכל לענות אמן על ברכתו].

נמצא עולה מכל המבואר לעיל, לפי דעת החלקת יעקב אין לכהן אבל עדיפות על אבלים אחרים מכיון שבדברים של שותפות אין דין "וקדשתו", ומאחר ולכל האבלים יש חיוב כיבוד אב ואם ויש להם ענין שיש לכולם זכות בכדי לקיים מצותם, נחשבים כל האבלים שותפים. אולם לפי מה שנתבאר שיש לדמות ענין ש"ץ בתפילה לענין ברית מילה, הרי שיש לומר כפסק המהרשד"ם שיש לכהן מוהל עדיפות, וכך גם לכהן אבל תהיה עדיפות מדין "וקדשתו".

ד.

לאור המבואר יש לדון האם יש קדימות לכהן לתת לו לברך ראשון באתרוג של קהל מדין "וקדשתו". ומצאתי בקובץ "המאסף" שיצא לאור בשעתו בירושלים (שנה ששית חוברת י סימן צד) שדן בשאלה זו והביא ראיה מגמרא מפורשת במסכת סוכה (מא, ב) "מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באין בספינה ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז, נטלו רבן גמליאל ויצא בו ונתנו לרבי יהושע במתנה, נטלו רבי יהושע ויצא בו ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה". והרי ידוע רבי אלעזר בן עזריה היה כהן [שהיה דור עשירי לעזרא הסופר (מנחות נג, א) שהיה כהן (עי' עזרא ז, יא)], ומכך שלא חשש רבן גמליאל לתת את האתרוג לרבי יהושע לפני רבי אלעזר בן עזריה, מוכח שאין לכהן קדימות מדין "וקדשתו".

אולם כתב שם שאין להביא משם ראיה, ראשית, מאחר ויש לחלק ולומר שבגלל שהיה רבי יהושע זקן וחכים טפי מראב"ע וגם היה אב בית דין, לכן הקדים רבן גמליאל לתת לו לברך על האתרוג. עוד יש לחלק ולומר שבלשון הברייתא לא מוכח שבאו רבי יהושע וראב"ע ביחד לפני רבן גמליאל ורבן גמליאל העדיף להקדים ולתת את האתרוג לרבי יהושע לפני ראב"ע, ויתכן שהמעשה היה שרבן גמליאל ישב בחדרו בספינה ונכנס רבי יהושע ונתן לו התרוג, ויצא רבי יהושע ונכנס ראב"ע, ואם כן אין להוכיח מכאן שכאשר עומדים הכהן והישראל ביחד כדי ליטול ד' מינים יש להקדים כהן מדין "וקדשתו".

וגם היה מקום לחלק, שמצות "וקדשתו" היא רק בזמן שיש לכהן חלק בדבר כמו הישראל, ובדבר ששניהם שווים בו אומרים שלכהן תינתן עדיפות מדין "וקדשתו", אולם במעשה ברבן גמליאל הרי לא היתה שום זכות בדבר לא לרבי יהושע ולא לראב"ע, והכל היה תלוי ברצונו של רבן גמליאל, ואילו היה רוצה לתת רק לאחד ולא לשני היה יכול, ואם כן לא נאמר בזה דין "וקדשתו". אבל באתרוג של הקהל שיש לכהן ולישראל זכות בו, בזה נאמר דין "וקדשתו".

אלא שחילוק זה לא יתכן לפי שיטת התוס' בגיטין והרא"ש בגיטין [הובאו לעיל אות א] שפירשו "ליטול מנה יפה ראשון, כגון במעשר עני או בצדקה אם הוא עני", ובדברים אלו הרי אין לכהן המקבלם כל זכות בדבר, וברצונו של הנותן יתנו לכל מי שיחפוץ, ולמרות זאת, לפי שיטה זו, גם בזה נאמר דין וקדשתו.

והנה לפי סברת אבי מורי שליט"א שענין "וקדשתו" לא שייך בדברים פרטיים אלא רק בדברים השייכים לציבור, אם כן גם בנידון זה שהוא דבר פרטי לא יהיה לכהן קדימות ליטול את האתרוג ראשון מדין "וקדשתו". גם לפי סברת בני אליהו נ"י שדין "וקדשתו" נאמר רק בדברים שיש לכבד את הכהן, כגון צדקה ומעשר עני, לא שייך באתרוג עדיפות לכהן כי אין בזה חיוב לכבד כהן. וגם לפי מה שנתבאר שדין וקדשתו הוא רק בדברים שיש עדיפות לכהנים כגון בברית מילה או בש"צ, שרק אז יש חיוב לתת לכהן עדיפות, באתרוג לא תהיה עדיפות לכהן.

עוד יש לדון לאור המבואר, האם כאשר כמה בני אדם מבקשים לעצור טרמפ, יש קדימות לכהן מדין "וקדשתו". וראיתי בקובץ "תחומין" (כרך ז' עמ' 399) במאמרו של הרב ישראל שחור שרצה לומר שלפי דברי רש"י שפירש בגיטין: "אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשוה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה", יוצא שגם בדבר הרשות יש קדימות לכהן.

ועוד זאת ראיתי בשבט הלוי (ח"ה יו"ד סימן קמ"ז אות ה) שדן אם יש לו שתי תינוקות למול ואחד מהם כהן אם צריכים להקדימו, וכתב שאם שניהם שווים ממש ואין סיבה על פי הלכה להקדים את השני, מסברה נראה שכהן קודם "והוא גם כן בכלל לפתוח ראשון ולברך ראשון".

ולפי סברת אבי מורי שליט"א שענין "וקדשתו" לא שייך בדברים פרטיים אלא רק בדברים השייכים לציבור, אם כן גם בנידון זה שהוא דבר פרטי לא יהיה לכהן קדימות מדין "וקדשתו", ולא יהיה חיוב לקחת את הכהן ראשון בטרמפ וגם לא למול קודם תינוק כהן. גם לפי סברת בני אליהו נ"י שדין "וקדשתו" נאמר רק בדברים שיש לכבד את הכהן, כגון צדקה ומעשר עני, לא שייך בטרמפ או במילת תינוק עדיפות לכהן כי אין בזה חיוב לכבד כהן. ולפי מה שנתבאר שדין וקדשתו הוא רק בדברים שיש עדיפות לכהנים כגון בברית מילה או בש"צ, שרק אז יש חיוב לתת לכהן עדיפות, תהיה נפק"מ שלגבי מילת תינוקות יהיה לתינוק הכהן זכות קדימה, אולם בטרמפ לא תהיה עדיפות לכהן.

אכן, בכל הנושאים הנידונים: ברית מילה על ידי מוהל כהן, ש"ץ כהן אבל, באתרוג של קהל, בטרמפ ובמילת תינוק כהן, יש לכאורה לומר לפי שיטת רש"י בגיטין [שהבאנו לעיל בתחילת דברינו] וז"ל: "לפתוח ראשון, בכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה הוא ידבר בראש. ולברך ראשון, בסעודה. וליטול מנה יפה ראשון, אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשוה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה" שמשמעות דבריו היא שענין "וקדשתו" מתרחב "לכל דבר כבוד, בתורה, בישיבה, בסעודה, אם בא לחלוק". כלומר, בכל דבר שיש בו ענין של כבוד אמר הענין של "וקדשתו". נמצא לפי זה שדין "קדשתו" יהיה בכל דבר, וגם למוהל כהן, ש"ץ כהן אבל, באתרוג של קהל, בטרמפ ובמילת תינוק כהן.

[ובמאמר המוסגר אולי יש להעיר על בעל ההגדה שסיפר "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק", ובסיפור הדברים על החכמים שהיו מסובים הקדים את רבי יהושע לראב"ע. ולפי רש"י ש"וקדשתו" נאמר בכל דבר כבוד, גם כאשר מספרים מעשה על כמה חכמים, היה מקום להקדים ולהזכיר את הכהן תחילה משום כבודו מדין "וקדשתו"].

ה.

בהגדרת ענין קדימות כהן מדין "וקדשתו" מובא בשם הגרי"ד סולובייצ'יק (קובץ מסורה, חוברת טו עמ' טו) וז"ל: "ונראה לומר דשאני כיבוד אביו ורבו מכיבוד כהן, דאביו ורבו חייב לכבד הגברא של אביו ורבו, משא"כ וקדשתו אינו מדין כיבוד אלא הוא חיוב להבדיל את הכהן משאר ישראל, ועיין ברמב"ם רפ"ד מכלי המקדש וז"ל: הכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות וכו' ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהבינם לקרבן שנאמר "וקדשתו". וכן במסכת פסחים (קד, א) אחד מההבדלים שהברייתא מונה הוא בין ישראל לעמים ובין כהנים ללוים וישראלים, וממילא מצות וקדשתו אינו חיוב כיבוד אלא חיוב הבדלה גרידא, דמצוה להבדיל קדושת הכהונה מקדושת ישראל, ומשו"ה חיובו הוא רק בדבר שבקדושה, ולכן אינו חייב לקום לפניו, דקימה היא מדין כיבוד, ומצות וקדשתו אינו מדין כיבוד אלא מצות הבדלת הכהנים מישראל".

ומוסיף הגרי"ד ומבאר לפי זה, שזהו הטעם לכך שמקדימים לקרות לתורה כהן עם הארץ לפני ישראל ת"ח "דבשלמא אם המצוה של וקדשתו היתה מדין כיבוד, ודאי שהיה צריך לקרות את הת"ח ישראל בראשונה כיון שהוא מכובד יותר מכהן עם הארץ. אך כיון שכל החיוב הוא להבדיל קדושת הכהונה מקדושת ישראל, ממילא גם על הישראל ת"ח חל המצוה להבדיל את הכהנים, ועל כן כהן עם הארץ קודם לכולם, דבזה שאנו קוראים לו בראשונה זהו גופא ההבדלה בינו לשאר ישראל.

לפי דברי הגרי"ד שכל ענין מצות "וקדשתו" הוא הבדלת הכהן מישראל יוצא, שפסק המהרשד"ם שיש למוהל כהן קדימות מדין "וקדשתו" מובן רק אם יש ענין לכבד את הכהן, אולם אם דין "וקדשתו" הוא הבדלת הכהן, להבדיל שייך רק כאשר עומדים לפניך שנים ויש אפשרות לתת לשניהם, אז יש דין שצריך להבדיל ביניהם ולהעדיף את הכהן, אבל אם אין לפני שני אנשים, ורק צריך לבחור לתת דבר אחד לישראל ולא לכהן, אין בזה כל הבדלה, כי כאשר נותנים את הדבר רק לישראל, אין בזה כל הבדלה על פני השני שכלל לא נמצא כאן. [אך יתכן לומר שאולי גם בבחירה באחד ולא בשני יש דין להבדיל את הכהן מיהישראל ולבחור בו קודם].

וכמו כן לפי הגדרת הגרי"ד יוצא שבענין קדימות ש"צ כהן אבל לפני אבלים אחרים, לא נאמר דין "וקדשתו", שכן אם "וקדשתו" הוא דין "הבדלה", הרי בענין זה לא שייך להבדיל בין הכהן האבל לאבלים אחרים, כי לגבי חיוב אמירת הקדיש כולם שוים בו ואי אפשר להבדיל בין אבל זה לאבל אחר. זאת ועוד, לפי סברה זו שמצות "וקדשתו" אינה מדין כיבוד כי אם מדין הבדלה, ענין אמירת קדיש על נפטר הוא ענין של כיבוד, ובזה לא נאמר להקדים כהן לישראל.

אולם הגרי"ד בעצמו כבר התקשה ביסוד דבריו, וכתב: "אלא אכתי קשיא, דכיון דהמצוה להבדיל הכהונה ולא מדין כיבוד, האיך מועיל מחילת הכהן לכמה ראשונים". ועל זה מתרץ הגרי"ד בדוחק שזה גופא נחשב להבדלת הכהן משאר ישראל, דכאשר שואלים את רשותו עצם השאלה היא ההבדלה, וממילא לאחר שנתקיימה בזה מצות "וקדשתו" יכול הכהן למחול על כבודו.

אלא שביותר קשה על דבריו ממש"כ הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פרק ד הלכה ב) "וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה לפתוח בתורה ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון". ועוד כתב הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע מצוה לב) וז"ל: "היא שצונו לכבד זרע אהרון לפארם ולנשאם ושנשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה". הרי מפורש בדברי הרמב"ם שיש במצות "וקדשתו" דין של כיבוד ולא רק דין של הבדלה מישראל כמו שרצה לומר הגרי"ד, ודבריו צ"ע רב.

ו.

לכן נראה לומר בביאור הגדרת דין "וקדשתו" קצת אחרת מהגרי"ד. ידוע שמוזכרים בתורה ג' עניני כיבוד: כיבוד תלמיד חכם, כיבוד אב ואם וכיבוד כהן, ושונים גדרי הכיבוד בזה מזה.

בכיבוד תלמיד חכם, יסוד דין הכיבוד הוא כבוד התורה, כמאמר חז"ל (מכות כב, ב) "אמר רבא כמה טיפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה". כלומר, עיקר יסוד הכבוד שחייבים בתלמיד חכם הוא התורה שלמד, והחיוב הוא לנהוג בכבוד התורה שבו.

בכיבוד אב ואם, מהות הכבוד היא מדין כבוד שמים שהקב"ה שותף ביצירת האדם עם הוריו כדברי חז"ל (נדה ל, א) "שלושה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו, אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין, אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל". וברמב"ן על התורה בפרשת יתרו (שמות כ, יב) הרחיב בביאור ענין זה, וכתב בתוך דבריו: "כבד את אביך, הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי ה' אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון, ולכך אמר במשנה תורה (דברים ה, טז) כאשר צויתיך בכבודי כן אנכי מצוך בכבוד המשתתף עמי ביצירתך. ולא פירש הכתוב הכבוד וכו' ומפורשים הם בדברי רבותינו (קדושין לא, ב), וכבר אמרו (שם ל, ב) שהוקש כבודו לכבוד המקום".

ועוד יש דין כיבוד כהן שהוא מדין "וקדשתו". וחיוב זה נובע כדברי הב"ח (יו"ד סימן כ"ח) שהביא מדברי הרמב"ם בהלכות כלי המקדש שסובר "דעיקר המקרא אינו בא אלא למצוות עשה להבדיל בכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן, שנאמר "וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב" אלמא דעיקר המקרא נאמר להקדישו ולהכינו לקרבן".

אלא שיש הבדל מהותי בין דיני כיבוד תלמיד חכם וכיבוד אב ואם ובין דין כיבוד כהן. כי כיבוד תלמיד חכם ואביו ואמו הם דינים בגברא, כלומר דין שמחוייבים לנהוג כבוד באדם זה, באביו ובאמו וברבו. אך לעומת זה, דין "וקדשתו" שיש מצוה לכבד כהנים אינו דין בגברא שהכהן יש עליו דין שצריך לכבדו, אלא זהו דין בחפצא, כלומר יש דין לכבד את הכהונה, ואין זה דין באדם הכהן אלא בקדושת הכהונה, וזהו דין כללי ולא דין בכהן. ולפי זה אמנם אין על הכהנים רק דין להבדילם אלא גם יש דין לכבדם, אלא שגדר כיבוד הכהנים שונה מכיבוד תלמידי חכמים ואביו ואמו.

והנה מצאתי בספר המצוות לרבי סעדיה גאון עם פירוש הגרי"פ פערלא (חלק ג' פרשה מט) שהאריך בשיטת הרמב"ם במצות עשה של קידוש הכהן "וקדשתו". והביא מדברי הרמב"ם שמצווים אנו להבדיל את הכהן משאר כלל ישראל, וכתב: "מבואר להדיא מדבריו אלו דעיקר עשה זו לא מיירי אלא לענין שחייבים להבדילם ולקדשם ולהכינם לקרבן, אלא דממילא נשמע מזה ג"כ שצריך לנהוג בהן כבוד ולהקדימן לכל דבר שבקדושה". ודבריו הם כדברי הגרי"ד הנ"ל.

ועוד הביא שם הגרי"פ את דברי הרמב"ם בספר המצות שהבאנו לעיל שהזכיר ענין כיבוד לגבי כהונה [ומזה הקשנו על יסוד הגרי"ד] וכתב הגרי"פ דיותר נראה לו שלפי הרמב"ם עיקר הדין הוא דין של הבדלה "ומבואר [מדברי הרמב"ם ריש פ"ד דכלי המקדש] שחזר בו הרמב"ם ז"ל בחיבורו הגדול ממש"כ בסה"מ שם דעיקר העשה אינה אלא לענין לנהוג בהם כבוד".

אכן לפי יסוד הדברים שביארנו יש לומר, ששני הדברים אמת, ויש גם ענין של כיבוד הכהונה, והיינו כיבוד החפצא של קדושת הכהנים, ויחד עם זה יש דין הבדלת הכהן משאר כלל ישראל, וזה גופו הוא דין כיבוד הכהונה שמבדילים את הכהנים משאר העם.

וביותר נראה, שאמנם יש כאן ב' דינים: דין על כל יחיד ויחיד מישראל לכבד את הכהנים. ויש דין על כלל הציבור להבדיל את הכהנים משאר הישראלים. כלומר שני דינים אלו במצות "וקדשתו" חלוקים הם זה מזה, שהאחד הוא דין המוטל על כל יחיד והשני הוא דין על הציבור.

ונראה קצת סיוע לזה, שכן חלקו השלישי של ספר המצוות לרס"ג הוא "מצוות המוטלות על הציבור" כמו שנכתב על ידי הגרי"פ פערלא בשער הספר, וענין הבדלת הכהנים מן הישראלים נמנה בחלק זה, נמצא שחלק זה של המצוה מוטל על הציבור. אכן כמו שנתבאר, זה חלק אחד מגדר מצות "וקדשתו" אולם חלקה השני של המצוה הוא כיבוד הכהן, ודין זה מוטל על כל יחיד ויחיד.

מעתה, לאור המבואר במסקנת דברינו שדין "וקדשתו" יש בו את שני החלקים: א. לכבד את הכהן ולהקדימו לישראל. ב. דין להבדילו משאר ישראל. נמצא שמאחר ובדין "וקדשתו" לכבד את הכהן, הרי שבמקרה שהכהן מוהל, או שהש"ץ אבל הוא כהן, ולגבי נטילת אתרוג הקהל וכן כאשר נמצאים בטרמפיאדה כהן וישראל, או שיש שני תינוקות ואחד מהן כהן, נראה שיש להקדים את הכהן משום שמחוייבים לכבדו מדין "וקדשתו".