דרשני:פרק הרואה כתם (דף נז:) (קונטרס)
|
פרק הרואה כתם
דף נז: הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה... על עקבה ועל ראש גדלה טמאה וכו' עי' בב"י (סעיף יא') שדייק מלשון הרשב"א בתורה"ב (קצר יז.) דכ"ש לשאר הרגל דטמאה אם נמצא עליה כתם, ע"ש, והובא ברמ"א, ע"ש. אלא דלפ"ז יל"ע מהמשך לשון המשנה דמשמע דגם בכתם שעל פרסותיה (שהן הרגל) אינה טמאה אלא אם הדם הוא בפנים ולא אם הוא בחוץ או בצדדין, וצ"ע. (ואפשר די"ל עפ"ד הב"ח שם.) אלא דבלא"ה ילה"ק כן מהא דעל עקבה דטמאה ולכאורה עקבה הוא מן הצדדין, ועי' בלשון רש"י שם, ואפשר דהך דעל הצדדין קאי רק על שוקה, וצ"ע בזה.
ראתה על בית יד של חלוקה אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה וכו' ופרש"י שפעמים שפושטתן מזרועה ונופל כנגד מטה, ע"ש. ולכאורה זהו חידוש דחיישנין לכה"ג דשמא בא הדם באותו רגע, וצ"ע. אולם כעי"ז מצינו בראשונים לקמן גבי ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה דפי' שם הר"ן דבא לכנגד מקום תורפה רק ע"י הדחק ופירשו הפוסקים דהינו ע"י שחייה, ע"ש. ושו"ר ברשב"א בתורה"ב (יז:) שפי' דכאן מיירי באמת ע"י שחייה, ע"ש וכן נקט הטור אחריו, וכ"כ בשו"ע, ע"ש, ואפשר דבאמת פליגי על רש"י בזה, ודו"ק.
אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה לכאורה יל"ע דמאי חידש שמואל בזה, ומה הוסיף על מה דתנן בסמוך דר"ע יליף דטומאת כתמים הוא רק דרבנן דאמרה תורה דם ולא כתם, ע"ש.
ולכאורה י"ל ע"פ מה דמצינו מחלוקת ראשונים אי הא דבעינן הרגשה הוא רק בכדי שנודע שהדם ממנה, או אם הוא גזה"כ דאפי' באופן דידיענן שהיא ממנה מ"מ אינה טמאה אלא בראיה עם הרגשה. דעי' בלשון הרמב"ם בפ"ט ה"א וז"ל אין האשה מתטמאה מה"ת בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה... ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור הר"ז בחזקת שבא בהרגשה, ע"ש. ומדהוצרך ליתן טעם משום הרגשה אף דידעינן בודאי שבא ממנה, מבואר דס"ל דהוי גזה"כ דבעינן הרגשה. אולם מאידך גיסא, יעויין בלשון התוס' רי"ד שכתב וז"ל דוקא אם הרגישה וידעה שיצא הדם מבשרה אז היא טמאה, אבל אם לא הרגישה שיצא מבשרה כגון זה שנמצא הדם בקרקע טהורה היא, דאימר לא בדקה יפה ובקרקע הויא האי דם מעיקרא, ע"ש.ומבואר מדבריו דהטעם דבלא הרגישה טהורה, הוא משום דמספקינן דדלמא אין הדם ממנה. וע"ע מה שהארכנו בזה בדברי הראשונים לעיל דף נב:, ואכמ"ל.
ולפ"ז לכאורה יש לבאר לפי שיטת הרמב"ם הנ"ל דזה גופא הוא שהוסיף שמואל על דרשא דר"ע, דאילו לפי דרשת ר"ע דדם ולא כתם, הו"א דמ"מ היכא דידעינן בודאי שבא מגופה שפיר קרינן ביה דם וטמאה אע"ג דלא הרגישה, ועל זה אתא שמואל לחדש ולמימר דמקרא דבבשרה ילפינן דבעינן שתרגיש בבשרה לעיכובא, ודו"ק. ושו"ר בסדרי טהרה ס"ק צג' בא"ד (בד"ה וטרם אכלה וכו', ע"ש) שכבר עמד בכל זה, (וע"ש מה שהביא משו"ת מהר"ם לובלין) וכתב דתלוי במחלוקת ר' ירמיה ור' אשי בדסמוך בדעת שמואל, ע"ש. ומ"מ מצינו בפוסקים שכתבו חילוק להלכה בין כתם שידעינן בודאי שהוא ממנה ורק דלא הרגישה, לבין היכא דבאמת מספקא לן אם הוא ממנה, עי' שו"ת רעק"א מהדו"ק סי' פא' באריכות לענין תלייה במכה ועוד דינים.
בבשרה עד שתרגיש בבשרה בביאור ענין הרגשה מהו, נמצאו כמה שיטות. דיעויין בלשון הרמב"ם בפ"ה מאיסו"ב הי"ז דמשמע מדבריו דהרגשה הוא שמרגישה שנזדעזע גופה, וכן למד מדבריו החוו"ד בריש סי' קצ', ע"ש.
עוד איכא מין הרגשה אחרת והוא כשמרגישה בפתיחת פי המקור וכדיליף בחוו"ד שם מלשון המחבר שם, וכן נר' מבואר מדברי התרוה"ד בסי' רמו', ע"ש.וע"ע בלשון התוס' לעיל דף ג. בד"ה מרגשת בעצמה וז"ל פי' כשנעקר דם מן המקור וכו', ועי' בשו"ת חת"ס סי' קס"ז שהבין דכוונתו הוא כדעה זו, (אולם יש מקום לפרש דברי התוס' גם עפ"ד החוו"ד דבסמוך, ודו"ק.) וכ"כ לדקדק מלשון התוס' בדף ד. בד"ה והא אשה מכוסה היא, ע"ש.
ויש עוד מין הרגשה אחרת, והוא מה שחידש הנוב"י (מהדו"ק סי' נה') דגם זיבת דבר לח חשוב הרגשה, ומדבריו משמע דאפי' אם לא הרגישה אלא כשזבה בתוך הפרוזדור ג"כ חשיב הרגשה. ועי' בדברי החת"ס הנ"ל שהאריך לדחות דברי הנוב"י. וע"ע בדברי החוו"ד הנ"ל שג"כ הביא הך הרגשה של זיבת דבר לח, אלא דכתב שם דנר' דהיינו דוקא אם מרגישה כשזבה מן המקור דחשוב הרגשה וטמאה, ואם לא הרגישה בשעה שנפל הדם מן המקור לפרוזדור לא מהני מה שהרגישה בה אח"כ בפרוזדור, כיון שרחמנא טיהריה לדם שבא בלא הרגשה מאין יתחיל הטומאה בפרודור, וע"ש בדבריו שמכח זה דחה דברי הנוב"י.
ובישוב דברי הנוב"י אפשר די"ל ע"פ מה דנראה מדבריו שם דהא דיליף דהרגשה בפרוזדור מהני לטמאה הוא משום דבבשרה דילפינן מינה שמטמאה בפנים כבחוץ קאי על בשר הפרוזדור, וא"כ אפש"ל דס"ל דבאמת מה דהדם יצא לבשר הפרוזדור הוא עיקר המטמאה, וא"כ שפיר אפש"ל דגם הרגשה התם מהני לטמאה, וצ"ע בזה.
והנה בהך הרגשה של זיבת דבר לח, יל"ע באופן שהיא שופעת דם לכמה ימים והוי כולה חדא ראיה ארוכה, האם בעינן שתהא מרגשת בהזיבה במשך שעת כל הראיה, או האם די במה שהרגישה בהזיבת דבר לח לאיזה זמן דעכשיו דיינינן לכל הראיה כראיה שבא עם הרגשה. ואת"ל דסגי במה שהיא מרגשת בהזיבה של מקצת הראיה, יל"ע אם בעינן שיהא דוקא בתחילת הראיה, או האם סגי כשמרגשת גם באמצע. וצ"ע בכל זה לעת עתה, ולא מצאתי דבר מפורש בנידון זה.
ובעיקר הענין של הרגשה מה היא, עי' בכל דברי האחרונים הנ"ל שהאריכו מאוד, וע"ע בבינת אדם סי' ז' (אות ז') מה שכתב בזה.
האי בבשרה מיבעי ליה שמטמאה בפנים כבחוץ וכו' ופרש"י (לעיל דף כא:) מאחר שיצא מן המקור לפרוזדור והעמידו כותליה מיד היא טמאה, משא"כ בזב ובעל קרי דאין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ, עכ"ל. ויל"ע אם נתחדש רק שהטומאה חל כבר בפנים, או דגם נאמר בזה דע"י יציאתה לחוץ בפועל אינו מטמא בכלל. ועי' בפת"ת בסי' קפג' (אות ב') בשם המעיל צדקה ושו"ת ברית אברהם, וע"ע בשו"ת רעק"א בסי' עב' בא"ד.
וע"ע בסד"ט סי' קפח' (ס"ק ד') בדברי השואל דקאי שם לגבי ההיתר של הר"ש מקוצי (הובא ברא"ש פ"ג סי' ב', ע"ש) שמטהר כל דם נדה שבא שלא כדרך ראיה, והשואל שם נקט דאם הדם ירד מהמקור לפרוזדור שלא כדרך ראיה אולם אח"כ יצא הדם לחוץ כדרך ראיה שהיא טמאה, ע"ש בדבריו, ומבואר דנקט דגם היציאה לחוץ חשוב ראיה, וע"ע בדברי הריטב"א לעיל דף כא: לגבי ראיה בשפופרת ובמאירי שם, ואכמ"ל בזה.
ואכתי מיבעי ליה בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה, תרתי ש"מ ברשב"א הביא בשם רבו דהיינו דדרשא דעד שתרגיש בבשרה ודרשא דולא בשפיר שקולות הן. ועוד הביא די"מ (וכ"כ בחי' הר"ן) דולא בשפיר היינו מטעם דאינה מרגשת ביציאת הדם. והביא בשם רבו שהק' על פי' זו דבסוגיא לעיל (דף כא:) מבואר דהטעם לטהר ברואה בחתיכה הוא משום דאינו דרך ראיה, ומשמע דאי הוי דרך ראיה היתה טמאה אע"ג שאינה מרגשת, ע"ש.
ואפשר די"ל בישוב דברי הי"מ ע"פ פי' הרמב"ן בהסוגיא שם דמפרש דלפי שיטת החכמים שם אמרינן דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה, ולכך אי הוי דם נדה הוי טמאה וכסברת ר' יוחנן לעיל שם. ועי' בריטב"א שם שמפרש יותר דלכך ל"ח חציצה, ובריטב"א לעיל שם מבאר יותר דהוי כאילו החתיכה עצמה היא דם, ע"ש. ולפ"ז אפש"ל דס"ל להי"מ דאה"נ אם איתא דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה הו"ל כאלו הרגישה בדם עצמה ושפיר טמאה, ודו"ק.
ושמעתי אחרים שמיישבים דברי הי"מ באו"א, והוא ע"פ חידוש האחרונים דמה דילפינן מקרא דבעינן הרגשה היינו מטעם דרק בהכי חשיבא דרך ראיה של האשה, וא"כ שפיר אפש"ל דדא ודא אחת היא, ושו"ר שכ"כ בחי' חת"ס לעיל דף כב. ע"ש בד"ה אמנם. (ולכאורה הא דמחמירים היום לדון לראיות שלנו כטומאה דאורייתא אף דע"פ רוב אין לנשי דידן הני הרגשות הנ"ל, הוא ע"פ ביאור זו דהדין דבעי הרגשה הוא רק שתהא דרך ראיה, והיום הוי דרך ראיה בלי הרגשה, ואכתי צ"ע בזה. וע"ע בערוך השלחן סי' קפג' סעיף סב' מה שכתב בענין ראיות בזה"ז.)
ת"ש האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם, ר"מ אומר אם עומדת טמאה... לעולם דארגשה ואימור הרגשת מ"ר הוי וכו' וכה"ג מסקינן בסמוך גם על הא דלקמן (דף נח:) דעד שהיה נתון תחת הכר ועל הא דלעיל (דף יד.) דנמצא על שלו וכו', ע"ש.
ועי' ברש"י בסמוך בד"ה דארגישה שפי' דעגול להכי טהור לעולם דאימור הרגשת עד הואי וכו', ומבואר מדבריו דמפרש תי' הגמ' דאיירי כשהיא אומרת שהרגישה, ואנן הוא דאמרינן דאפשר שטעתה ובאמת הרגשת עד הויא, והיא חשבה שהרגשת דם נדה היא, ולכאורה ה"נ יש לפרש לישנא דהגמ' דהכא.ולפ"ז לכאורה יוצא לדינא, דבאופן דאינה אומרת שהרגישה באמת הדרינן להסברא שאמרנו לעיל דאי בדלא ארגשה באמת היא טהורה לשמואל, ואפי' בעומדת ולכאורה ה"נ לענין משוך ולענין נמצא על שלה וכו', ודו"ק.
ולפי מהלך זה צ"ל דמאי דמטהרינן ביושבת ועגול וכו' היינו מטעם דאיכא הוכחה קצת שאינה מגופה וכמו שפרש"י לגבי יושבת שאין דרך דם נדה לצאת עם מ"ר, וגבי עגול פי' שאין דרך קינוח להיות עגול. אלא דא"כ צ"ע מהא דנמצא על שלה לאח"ז, דהתם לכאורה ליכא סיבא למימר שאינה מגופה, וצ"ע.
שו"ר בהפוסקים שכבר האריכו בענין זה, עי' בכו"פ בריש סי' קפג' שבאמת נסתפק בביאור הגמ' דידן אי מיירי באומרת שהרגישה או לא, (ע"ש מה שהביא משו"ת שב יעקב בסי' לו') וע"ש שכתב לדקדק מדברי התרוה"ד (ח"ב סי' מז') דאפי' בלי הרגשה הוי עכ"פ ספק דאורייתא, וכ"כ לדקדק גם מדברי הרמב"ם בריש פ"ט, ע"ש. וע"ש שנר' מדבריו דנקט דלשיטתם צריך לפרש הגמ' דידן כאידך פירושא שהביא בתח"ד שם, דלעולם מיירי כשהיא חושבת שלא הרגישה, אולם אנן אמרינן שבאמת הרגישה וטעתה דכסבורה דהרגשת מ"ר הוי, ע"ש בדבריו. (אולם מאידך גיסא, יעויין בתרוה"ד בסי' רמו' בסו"ד שנר' דמפרש הגמ' דמיירי בדאמרה שהרגישה ואנן אמרינן דהרגשת שמש היתה, וכאידך פירושא דלעיל, ושו"ר בשו"ע הגר"ז ריש סי' קפג' שבאמת הביא דשיטת התרוה"ד הוא כתוס' ולא כהרמב"ם, ע"ש.)
אולם עי' בב"י בסי' קצא' (בד"ה בראש פרק הרואה) שמפרש לסוגיין כפשוטו, והביא שכן מבואר מדברי הרמב"ם (פ"ה הי"ח) שפסק דאשה שראתה דם בשעת הטלת מ"ר טהורה בין עומדת בין יושבת (וכדעת ר' יוסי בסוגיא ר"פ האשה), והוסיף דאפי' אם הרגישה בשעת הטלת מ"ר, אמרינן שטעתה והרגשת מ"ר הוי, ע"ש בדבריו. (והיינו דאף דהתם פוסק כר"י, מ"מ מבואר דמוקים לפלוגתייהו בהכי, ובע"כ דגם סוגיין דקאי לר"מ ממירי בהכי, דדוחק לומר דס"ל דפשטות המחלוקת מיירי בתרוייהו, ופשוט.)
אלא דלפ"ז צ"ע דא"כ דהרמב"ם מפרש לסוגיין באומרת דארגשה, א"כ מנין לו באמת דהיכא שבדקה בעד דאמרינן דארגשה וטעתה, אם לא דיליף מסוגיא דידן. ולכאורה צ"ל דידע כן מסברא דנפשיה דרוב דמים באים בהרגשה, וצ"ע. וליכא להקשות דא"כ מנין לה להגמ' לאוקמא בדארגשה ולמימר דטעתה וכו', דלמא לעולם איירי בדלא ארגשה, ועומדת טמאה מכח חזקה הנ"ל, די"ל דהוי ס"ל דבנדו"ד (ועכ"פ לגבי מ"ר) לא שייכא הך דינא של הרמב"ם, דא"א כן אלא היכא דידעינן בודאי שהוא מגופה, ועי' מה שכתבתי עוד מזה בסמוך להדעה דבאמת מפרש הכי סוגיית הגמ'.
שו"ר בהרשב"א בתורה"ב (משה"ב דף יח: והו"ד בסדרי טהרה סי' קפג' ס"ק ב' בתח"ד, ע"ש) דמשמע מדבריו שבאמת מפרש הגמ' כמו שכתב הכו"פ בדעת הרמב"ם דמיירי בדלא הרגישה ואנן אמרינן דהרגישה וטעתה וסברה דהרגשת עד הויא, ע"ש בדבריו.
והנה אם נפרש כן דברי הגמ', אז הוי מוכח לכאורה דמהני הך סברא בתורת ודאי דאמרינן דודאי הרגישה וטעתה, שהרי בסוגיין מפרשים הכי המשנה של נמצא על שלה אתיום דחייב חטאת, ובע"כ דבתורת ודאי הוא, וכעי"ז הוכיח בשו"ת רעק"א בסי' סב' בא"ד מגמ' לעיל דף יב., ע"ש בדבריו. אולם מאידך גיסא יעויין בלשון הכו"פ הנ"ל דמשמע דס"ל דהוי רק ספק דאורייתא, וצ"ע. וע"ע בסד"ט בסי' קפג' דבתח"ד הביא בדעת הרמב"ם דהוי ודאי טמאה דאורייתא, אולם בהמשך דבריו כתב שהוא רק ספק דאורייתא, ומצרף לה לס"ס, ע"ש בדבריו, וצ"ע בזה. (אולם מעיקר מאי דמצרף לה לס"ס ליכא להוכיח שאינה ודאי טמאה, וכמו שמצינו ברעק"א בשו"ת הנ"ל לענין הך חזקה של הרמב"ם, וע"ש שמדמה לה לענין רואה בשעת הטלת מי רגלים לדעת ר"מ, ע"ש, וע"ע בחי' רעק"א ע"ד רש"י לעיל דף יד. לענין ס"ס בעד שאינו בדוק וטחתו ביריכה, ואכמ"ל.)
אלא דאכתי צריך לבאר לפי מהלך זו דמפרש לסוגיא דידן ע"פ שיטת הרמב"ם, שהרי מפשטות לשון הרמב"ם שם משמע דאין אומרים הך חזקת דם בא בהרגשה אלא במקום דידעינן בודאי שבא ממנה, וכן מבואר ממה שכתבו הפוסקים (עי' בסד"ט וברעק"א שהבאנו לעיל) דהיכא דאיכא עוד מקום לתלות תלינן ודיינינן ליה כספק ספיקא, ע"ש בדבריהם, וא"כ בשלמא בהא דעד בדיקה ושמש י"ל דחשוב כודאי ממנה כיון דחזקת דמים מן המקור, אולם בהא דר"מ דמטמא ברואה בשעת הטלת מי רגלים משום דחיישינן דלמא הדור מי רגלים למקור, לכאורה זה אינו אלא בתורת ספק וכדמשמע בסוגיא בריש פרק האשה שם. אלא דצ"ל בזה כמו שכתב בשו"ת רעק"א הנ"ל ע"פ הסוגיא בדף יד. דודאי לר"מ הויא ודאי טמאה, ומ"מ בצירוף ספק אחר דיינינן לה כס"ס, וצ"ע בזה, וע"ע מה שכתבנו בזה לקמן בר"פ האשה. (ומזה קשיא באמת ע"ד הר"ן בהסוגיא שם, דר"מ אזיל לטעמיה דחושש למיעוטא, והאחרונים כבר עמדו ע"ז, וצ"ע.)
והנה להך דעה נמצא דבכל ראיית דם שבשעת בדיקת עד באמת איכא עכ"פ חשש דאורייתא דדלמא ארגשה וכסבורה שהרגשת עד הוי, וה"נ בראתה בשעת תשמיש ובשעת הטלת מי רגלים, וכן מסיק להלכה בכו"פ שם, וכן הביא בשו"ת רעק"א הנ"ל בא"ד (בד"ה עכ"פ) שהוא דעת רוב הראשונים, ע"ש. אלא דיל"ע לפ"ד אם הך חומרא הוא בבדיקת עד דוקא, או גם בקינוח שאינה נכנסת בעומק, ועי' בלשון הרמב"ם בפ"ד הי"ח שהביא הך מתניתין דעד שהיה נתון תחת הכר, דמיירי בקינוח, ע"ש, ובדברי רש"י בסוגיין איכא קצת סתירה בזה, וצ"ע.
שםוהנה עי' בחוו"ד בסי' קצ' (ס"ק א' בא"ד) שהק' על שיטת הרמב"ם דאמרינן חזקת הדם שבא שהרגשה וודאי הרגישה וסברה שהרגשת שמש היתה, דא"כ גבי הא דנמצא על שלה לאח"ז דאמרינן דשניהם טמאים מספק נימא דודאי בא הדם בשעת תשמיש, ולכך לא הרגישה דקא סברה דהרגשת שמש הוי. וע"ש שתי' דאה"נ, ומ"מ מאידך גיסא יש חזקה דמעיקרא דטהורה והדם בא מאוחר יותר ואחר תשמיש, ע"ש.
ולכאורה יל"ע דנראה שהחוו"ד סתר עצמו בזה, שהרי יעויין לעיל בסי' קפז' בס"ק א' בא"ד שהק' החוו"ד על מה חייבין אשם תלוי בנמצא לאח"ז, דלמה לא אמרינן דנוקמה על חזקה דגופה ונימא דאחר תשמיש היה, ותי' שם עפ"ד התוס' לקמן דף ס: (בד"ה אימא) דרוב פעמים בא הדם בשעת תשמיש, וכתב החוו"ד דה"נ בשיעורא דלאח"ז איכא הך רובא ולכך מוקמינן הרוב נגד החזקה והוי כפלגא ופלגא, ע"ש בדבריו. ולפ"ז ילע"ק בדבריו דהכא, שכתב דלא אזלינן בתר הרוב דמים באים בהרגשה מחמת החזקה דמעיקרא. ואפשר די"ל דאה"נ ולא כתב כן אלא בדעת החולקים על הרמב"ם, אבל לפי הרמב"ם ודעימיה י"ל דהא דלא אזלינן בתר החזקה דמעיקרא הוא מחמת הך רוב דמים שבאים בהרגשה, ועדיין צ"ע בזה.
אי דארגישה לאח"ז אמאי פטור מקרבן וכו' עי' בשו"ת תרוה"ד (סי' רמו') שהוכיח מכאן דהרגשה הוי סברא דאורייתא דאמרינן דאם הרגישה ודאי שראתה, וכתב שם דאפי' אם בדקה ונמצאת טהורה טמאה, וכמו בווסתות למ"ד דווסתות דאורייתא ע"ש בדבריו, והביאו בב"י ריש סי' קצ', וכ"פ בשו"ע שם. ולכאורה יש לתמוה על דבריו, דמאי ראיה מכאן, הא שאני הכא דמיירי שנמצא הדם על העד שלה, אלא דמסופקין אם היתה הדם כבר בשעת תשמיש או שבא אח"כ, ובזה הוא דאמרינן דאם הרגישה בשעת תשמיש אז בודאי אז הוא שבא הדם, אבל היכא דלא מצאה דם בכלל, מה"ת לטמאה מכח הרגשה.
ועי' בדרכי משה סי' קפח' ס"ק ב' שכבר עמד ע"ז, אלא שנר' דלהלכה לא הקיל נגדו דבדבריו בסי' קפח' ציין לסי' קצ' דשם הביא המחבר דברי התרוה"ד וכנ"ל, והרמ"א שם לא השיג עליו כלום. ובישוב קושית הרמ"א, עי' בסדרי טהרה סי' קצ' ס"ק ג' (בד"ה ועתה חל עלינו וכו') שכתב דעיקר הוכחת התרוה"ד הוא מגמ' לקמן דמקשינן על שמואל ממתניתין דכתם שנמצא כנגד בית התורפה טמאה ואע"ג דלא הרגישה, ע"ש, וק' דמה"ת דמיירי בלי הרגשה, א"ו מוכח כדברי התרוה"ד דאי הוי מיירי בהרגישה, אז אפי' שלא כנגד בית התורפה היתה טמאה, ע"ש בדבריו.
אבע"א מחגור ולמטה כגון שעברה בשוק של טבחים, על בשרה מגופה אתאי דאי מעלמא אתאי על חלוקה מיבעי ליה וכו' והקשו בתוס' דמ"ש מהא דלקמן דלבשה ג' חלוקות דתולה אפי' בתחתון ולא אמרינן אם איתא דמעלמא אתא וכו', וע"ש שתירצו דשאני התם דפעמים שהיא מגלה חלוקה העליון ואתי על התחתון אבל אין דרך לגלות בשרה, עכ"ל. ועי' ברשב"א שדחה תי' התוס' שהרי אפשר שניתז בין רגליה על בשרה, ולכך תי' באו"א דשאני הכא דרגלים לדבר כיון שנמצא על גופה ומגופה קא חזיא חזקה מגופה אתא וכו', ע"ש בדבריו.
ונר' פשוט דודאי סברת הרשב"א דבכתם שעל בשרה לא תלינן משום דאיכא רגלים לדבר, היינו רק בצירוף סברת הגמ' דטעמא משום הוכחה דאם איתא וכו'. ולכאורה אפשר לבאר דבריו בשני אופנים. או דס"ל דבודאי יש כאן מקום תלייה ורק דכיון דאיכא ריעותא בהתלייה דאם איתא דמעלמא וכו', לכן לא תלינן עליו במקום דאיכא רגלים לדבר דמגופה אתיא, וזהו דקאמר הגמ' כאן אם איתא וכו', ודוקא התם גבי ג' חלוקות דליכא רגלים לדבר, אז הוא דתלינן על הך תלייה אף דאית ביה ריעותא.
ועוד אפשר דיש לפרש בדבריו דס"ל דלעולם לא אמרינן הך רגלים לדבר דמגופה אתיא אלא בצירוף ההוכחה דאם איתא דמעלמא אתא וכו' אבל בלאו אותה הוכחה לא הוי אמרינן רגלים לדבר מחמת זה לבד דנמצא הכתם על בשרה. ובאמת דמדברי הרשב"א לעיל בחי' משמע קצת כדרך זו שכתב שם וז"ל על בשרה טמא דאם איתא וכו' ונ"ל לפרש דה"ק אף על חלוקה איבעי ליה אישתכוחי, אלא כיון שנמצא על בשרה בלבד, חזקה מגופה אתיא, ע"כ. ומשמע קצת דכל החזקה דמגופה אתיא הוא מכח הוכחה זו דאם איתא דמעלמא וכו', ודו"ק.
ונר' דעפ"ז יש לבאר דברי החוו"ד בסי' קצ' ס"ק ו', דקאי שם ע"ד המחבר שהביא שיטת הרמב"ם דבכתם שעל בשרה לא תלינן במאכולת, וכ' החוו"ד דה"ה בכתם שעל חלוקה ועל בשרה דלא תלינן במאכולת. וביאר שם משום דהטעם דלא תלינן בכתם שעל בשרה כתב הרשב"א משום דאיכא רגלים לדבר דמגופה אתיא, א"כ מה בכך שנמצא גם על חלוקה, ע"ש. (וע"ע בדברי החוו"ד לקמן בס"ק כב' שהוכיח עוד דטעמיה של הרמב"ם הוא כסברת הרשב"א מסוגיא דלעיל דף יד., ע"ש בדבריו.) ועי' בהגהות רעק"א שם שתמה על דבריו דהרי אדרבה מדברי הרשב"א מבואר להדיא דליכא רגלים לדבר אלא כשהוא על בשרה לחוד, והיכא דהוא על בשרה ועל חלוקה ס"ל דבאמת תלינן, ע"ש.
אולם ע"פ הנ"ל אפשר ליישב דעת החוו"ד דס"ל דהא דכתב הרשב"א דכשהכתם הוא על בשרה ועל חלוקה תלינן, אין זה משום דבכה"ג ליכא עוד רגלים לדבר בכלל, אלא הטעם הוא משום דבכה"ג ליכא עוד ריעותא בהתלייה, ועל תלייה אלימתא תלינן אף במקום דאיכא רגלים לדבר. וזהו שכתב החוו"ד דגבי מאכולת לא תלינן משום דאיכא רגלים לדבר, דהרי מאכולת נמי לא הוי תלייה אלימתא וכמו שכתב הכ"מ בביאור שיטת הרמב"ם דבבשרה לא תלינן במאכולת משום חזקת הגוף בדוק הוא אצל מאכולת. וס"ל להחוו"ד דאין הביאור בזה דליכא תלייה כלל, אלא דהוי תלייה גרועה, ובמקום רגלים לדבר לא תלינן עלה.
ונראה דכן מבואר להדיא בדברי רבינו שמחה המובא בהגה"מ שם שכתב כשיטת הרמב"ם דבכתם שעל בשרה לא תלינן במאכולת, וז"ל שאפי' פחות מכעין חרדל טמאה שכל הגוף כבדוק הוא אצל דם מאכולת ובשרה אמרינן התם ספק טמא ספק טהור טמא, ע"כ. ובפשטות דבריו צ"ב דפתח בחד טעמא וסיים בטעמא אחרינא, אבל לפי הנ"ל א"ש דיל"פ כוונתו דמאכולת הוי תלייה חלשה ולכך לא תלינן ביה היכא דנמצא על בשרה דחמור טפי וכמבואר בברייתא דידן, ודו"ק. עכ"פ לפ"ז מובן היטב דברי החוו"ד דס"ל דלעולם גם כשהכתם הוא גם על בגדה איכא רגלים לדבר ולכך לא תלינן בה בתלייה דאית בה ריעותא, וכנ"ל.
ולפי הנ"ל באמת צ"ע בקושית רעק"א דמהיכי תיתי לו דכשהוא על בשרה ליכא רגלים לדבר, דלמא הא דתלינן כשהוא על שניהם הוא משום דתו ליכא ריעותא בהתלייה, ועל תלייה אלימתא תלינן אפי' במקום רגלים לדבר.ושמעתי לבאר בדעת רעק"א דס"ל דאפי' על תלייה אלימתא לא תלינן במקום רגלים לדבר, ובע"כ דכשהוא גם על בגדה ליכא רגלים לדבר.
אולם נר' ברור שא"א לומר כן שהרי יעויין ברעק"א שהק' ע"ד הט"ז (בס"ק יד') דמשמע מדבריו דבכתם על ידיה לא תלינן בעברה בשוק, והק' רעק"א דכל הטעם דבכתם שעל בשרה לא תלינן בשוק הוא רק משום הוכחה דאם איתא דמעלמא אתא וכו', וזה לא שייכא בידה שאינו מכוסה בבגד, ע"ש, ומבואר להדיא דאפי' בכתם שעל בשרה תלינן אי ליכא הוכחה נגד התלייה, וצ"ע.
ומחמת חומר הקושיא אפשר דיל"פ קושית רעק"א, דהבין בסברת החוו"ד דס"ל דבזה לחוד שנמצא הכתם על בשרה איכא רגלים לדבר, וזהו דמקשה דחזינן מהרשב"א דליכא רגלים לדבר אלא כשנמצא על בשרה לחוד והיינו דמפרשדבריו דבעינן ההוכחה דמגופה אתיא כדי לומר רגלים לדבר (וכן משמע קצת בלשונו בחי' הנ"ל, ע"ש) וזהו דמקשה על החוו"ד דהכא דליכא הוכחה דמגופה אתיא אלא כשנמצא על בשרה לחוד דהטעם דאין תולין במאכולת הוא משום חזקת הגוף בדוק הוא אצל מאכולת וזה לא שייכא אלא כשהוא על על בשרה לחוד, אבל כשהוא גם על בגדיה לא שייכא הך הוכחה, ודו"ק.
ודרך אגב, בעיקר מאי דנקט רעק"א דהרמב"ם ס"ל כדעת הרשב"א בביאור דברי הברייתא דבכתם שעל בשרה לא תלינן משום דאיכא רגלים לדבר, ודלא כשיטת התוס' בזה (וכן משמע מדברי המ"מ, ע"ש), יש לסייע ליה מדברי הרמב"ם בסמוך (בה"ט) שפסק דבכתם שצורתו משונה וכגון עגול וכו' שהיא טמאה, וכ' הטעם משום דכל ספק שבאותן מקומות אזלינן לחומרא וטמאה, ע"ש, ומשמע דמפרש כן הסוגיא בסמוך במאי דהוי אתינן למיפשט לחומרא מברייתא דידן דעל בשרה ספק טמא, והיינו כדברי הרשב"א בסוגיא שם ודלא כמו שהביא מדברי התוס' שם דמיתורא דברייתא ילפינן לה, ואזלי לשיטתייהו דהכא, ודו"ק.
ובעיקר המחלוקת החוו"ד ורעק"א בשיטת הרמב"ם בכתם שנמצא על בשרה ועל חלוקה, עי' במה שהביא החוו"ד כדבריו מדברי הט"ז לקמן בס"ק כד', ע"ש, ועי' בחי' רעק"א לקמן שם שבאמת מקשה על הט"ז דבנמצא גם על בגדה גם הרמב"ם מודה דתלינן במאכולת.
שם והנה נחלקו הראשונים מה הדין באופן דנמצא הכתם גם על בשרה וגם על בגדה, דהרשב"א כתב דתלינן לקולא, אולם הרא"ה בבדה"ב (יז:) כתב דאין תולין וטמאה. ועי' בר"ן שהביא שני הדעות בזה והכריע דהכל כפי רוב הדמים והתקרבותו, ע"ש בדבריו.
והנה יל"ע בביאור שיטת הרא"ה, ועי' במשמה"ב שם במה שהק' עליו ונר' דג"כ נסתפק בסברת הרא"ה. דע"ש שמתחילה הק' דאי סברת הרא"ה הוא משום דכיון שנמצא גם על בשרה איכא רגלים לדבר וס"ל דהאי טעמא שייכא גם כשהכתם הוא גם על בגדה, א"כ ק' דהו"ל להגמ' למימר האי טעמא ולמה תלה הגמ' הא דטמאה בהא דלא נמצא על חלוקה, ואח"כ הק' עליו עוד וז"ל ועוד איזה סברא היא לומר לגמ' דאי מעלמא אתא לא איבעי ליה לאשכוחי אלא על חלוקה לבד, וכי דם הניחז אינו ניתז לעולם על בשרה אלא על חלוקה לבד וכו', ע"ש בדבריו. ונר' דכוונתו בהך קושיא למימר דאת"ל דבאמת סברת הרא"ה אינו מכח הרגלים לדבר אלא דמפרש סברת הגמ' דכל היכא דנמצא גם על בשרה הוי ריעותא בהצד דאתא מעלמא, וע"ז הק' הרשב"א דזה ודאי אינו מסתברא דפשוט דדם הניתז יכול להיות ניתז גם על בשרה.
ודרך אגב, יש לדקדק דהרשב"א דחה צד זו מכח דשייכא שיהא ניתז גם על בשרה ולא רק משום דשייכא שיהא נבלע דרך בגדה לבשרה. ונר' דבזה פליג על הר"ן שהכריע דדוקא בדמים מרובים תלינן בשוק כשנמצא גם על בשרה, אבל בדם מועט פסק כהרא"ה דטמאה, ע"ש. ולכאורה הביאור בזה הוא דס"ל להר"ן כסברת הרא"ה דלא תלינן בניתז על בשרה משום דלא שכיח, (וכן מבואר מדבריו בסמוך בסוגיא דלבשה ג' חלוקות לקמן דף נח: שפי' החילוק שבין שני הסוגיות כדברי התוס' דבשרה אינה עשויה להתגלות, ע"ש) ולכן בדם מועט באמת הוי הוכחה דאתיא מגופה, ורק בדם מרובה תלינן בשוק משום דאמרינן דנבלע דרך הבגד עד הבשר. אבל הרשב"א דס"ל דשייכא ניתז ס"ל דגם בדם מועט מצינן לתלות בשוק דלא הוי הוכחה דאתיא מגופה במאי דנמצא גם על בשרה דאפשר דניתז על בשרה, ודו"ק. (ולכאורה היינו כשיטתו לעיל דאפשר שיהא ניתז ורק דלא סמכינן עלה לומר דמשו"ה יהיה רק על בשרה, אבל מאידך גיסא לא הוי קושיא במאי דנמצא גם על בשרה, ודו"ק.)
עכ"פ נר' דהרשב"א באמת היה נסתפק בסברת הרא"ה ולכך הק' עליו מכל צד וכנ"ל. אולם מה שהק' בהמשך דבריו שם מהמשך המשנה דתולין בכל דבר וכו' ומשמע דקאי על כל הרישא דהיינו גם באופן שנמצא על בשרה, לכאורה תמוה דהרי זה ק' גם לדעת הרשב"א עצמו והרשב"א כבר עמד על זה בחי' וכ' דצ"ל דקאי רק על הציור דנמצא על חלוקה, ע"ש, וא"כ תמוה היכי פריך כן ע"ד הרא"ה. ואפשר די"ל בדוחק דמ"מ לדברי הרשב"א עדיפא דמ"מ גם יש אופן של נמצא על בשרה דקאי עלה דהיינו באופן שנמצא על בשרה ועל חלוקה משא"כ לפי הרא"ה דלא מצי קאי על נמצא על בשרה בכלל, אולם זה דוחק גדול ואכתי צ"ע.
אולם אפשר דיש לחדש דרך שלישית בסברת שיטת הרא"ה. והוא בהקדם מה דיש לברר במאי דלכאורה איכא סתירה מפורשת בדברי הגמ' בין רישא לסיפא, דמתחילה אמרינן דעל בשרה טמא משום דאיכא ריעותא בהצד דאתיא מעלמא דאם איתא דמעלמא אתא וכו' ומשמע דבלי הך ריעותא שפיר תלינן בשוק, והדר אמרינן דעל חלוקה טהור משום דאיכא ריעותא בהצד דאתיא מגופה, ומשמע דבלאו האי ריעותא לא תלינן בשוק אף דליכא ריעותא בהתלייה, וק' רישא לסיפא. ועי' בתוס' הרא"ש לעיל דף יד. (בד"ה ולעת זקנותו) דבאמת דייק מדברי הגמ' כאן דהיכא דאיתא לתרוויהו הוי ספק, ע"ש. אולם הרשב"א לפי דרכו נקט דהרישא עיקר דרק היכא דאיכא ריעותא בהתלייה לא תלינן, ובפירוש דברי הסיפא כתב דמילתא בעלמא קאמר (ובלשונו בתורה"ב מפורש טפי) דאע"ג דאישתכח אף על בשרה ליכא הוכחה דמגופא אתיא אא"כ אישתכח על בשרה לחוד, ע"ש.
אולם אפשר דיש לומר דהרא"ה פי' הגמ' לאידך גיסא, ונקט דאדרבה לישנא דסיפא עיקר דכשהכתם על בגדה תלינן משום דאם איתא דמגופה אתיא על בשרה מיבעי ליה אשתכוחי, והיינו דרק משום דאיכא ריעותא על הצד דאתיא מגופה. ולמד מזה דלעולם אין תולין כתם על דם מבחוץ אא"כ איכא ריעותא על הצד דאתא מגופה, אבל בלא"ה ההנחה ראשונה הוא דכל כתם הנמצא בה אתיא מגופה. ולכן היכא דנמצא על תרוויהו כיון דעכ"פ ליכא ריעותא בהצד דאתיא מגופה לא תלינן בכלל. (ואע"ג דתלינן במכה אף דנמצא על בשרה, צ"ל דשאני מכה דג"כ הויא מגופה ואינו דומה לתלייה בדם דמעלמא אתא, ודו"ק.)
ואפשר דעפ"ז י"ל גם קושית רעק"א על הט"ז (בס"ק יד') שהבאנו לעיל. דע"ש ברעק"א שדייק מהט"ז דמשמע דס"ל דבכתם שעל ידה לא תלינן בשוק, והק' רעק"א דהרי בסוגיין מבואר דהא דאין תולין כשהכתם הוא על בשרה היינו רק משום דאיכא ריעותא דאם איתא וכו', וזה לא שייכא ביד שהיא מגולה, ע"ש. אולם לפי הנ"ל אפשר די"ל דהט"ז פירש הגמ' על הדרך שכתבנו בדעת הרא"ה וס"ל דלישנא דסיפא עיקר וכל דליכא ריעותא על הצד דאתיא מגופה לא תלינן למימר דמעלמא אתא וכנ"ל, ודו"ק.
(אלא דצ"ע שהרי הט"ז הביא דין זה מהטור בשם הרשב"א, ובדעת הרשב"א עצמו א"א לומר כדברינו דהרי חזינן דס"ל דתולין היכא שהכתם נמצא על שניהם, וצ"ע, ובלא"ה אפשר דיש ט"ס בדברי הט"ז, ועי' בחוו"ד שם משכ' בזה, וצ"ע.)
ונר' דעיקר הדברים שכתבנו דאפשר לפרש דלישנא דסיפא עיקר מוכח גם בדעת הרשב"א עצמו. דהרי יעויין עוד בדברי הרשב"א שמפרש הל"ב דמוקמא לברייתא דמיירי בנזדקרה, דמיירי בלי עוברת בשוק, והא דתלינן הוא רק בנמצא על חלוקה לחוד דבכה"ג מוכח ודאי דלא אתא מגופה כיון דשותת ויורד א"א שלא יגע בבשרה, ע"ש, וכבר כתב סברא זו לעיל בביאור דעת הראב"ד, ע"ש, וכ"כ הראב"ד בעצמו בבעל הנפש, ע"ש. ולכאורה ילה"ק ע"ד הרשב"א דלפ"ד ק' מאי קאמר בגמ' דעל בשרה מגופה אתיא דאי מעלמא אתא וכו', וק' דל"ל ה"ט כיון דמיירי בנזדקרה הוי למעלה מחגורה כלמטה ואין תולין כל שלא עברה בשוק, וצ"ע. (ועי' בסדרי טהרה ס"ק לג' בא"ד שכבר עמד ע"ז.) אולם לפ"ד אפשר די"ל דאה"נ, והרשב"א יפרש דלל"ב באמת לישנא דסיפא עיקר דהיינו דקאמר דעל חלוקה טהור דאם איתא דמגופה אתיא וכו' דהיינו ההוכחה הנ"ל דבע"כודאי לאו מגופה אתיא, ולישנא דרישא אינו אלא אגב הסיפא, ודו"ק.
על חלוקה מעלמא אתא דאי מגופה אתא על בשרה מיבעי ליה אשתכוחי הנה יעויין בלשון הטור (סעיף יב') וז"ל נמצא הכתם על חלוקה למטה מן החגור אם לא עברה בשוק של טבחים טמאה אפי' נמצא לצד חוץ, עברה בשוק של טבחים טהורה אפי' נמצא לצד פנים ועל בשרה, ע"ש. ועי' בב"י וז"ל ונר' שטעמו משום דליכא למימר אי מעלמא אתא לצד חוץ הו"ל לאשתכוחי, משום דאפשר שיהא ניתז מבין רגליה וכמו שכתב הרשב"א גבי על בשרה טמא, ע"כ.
ולכאורה דבריו צ"ב טובא דהרי אדרבה התם חזינן דאעפ"כ טמאה ולא תלינן בניתז, וא"כ מ"ש הא דהכא דתלינן ביה. ויש שר"ל בביאור דברי הב"י דס"ל דשאני היכא דאתא גם על חלוקה דתו ליכא רגלים לדבר דמגופה אתיא, ולכך סמכינן על הך תלייה אף דאית בה ריעותא. אולם לכאורה זה סתום מאוד בדברי הב"י והעיקר חסר מן הספר, ואדרבה מלשונו הוי משמע יותר דהמעליותא בגוונא זו הוא משום דתו ליכא למימר הריעותא דאם איתא דמעלמא אתא וכו', וצ"ע.
ואפשר די"ל מהלך חדש בביאור דברי הב"י, דס"ל בדעת הרשב"א דהתלייה דניתז באמת הוא תלייה שסומכין עליו (וכדמשמע קצת מדבריו במשמה"ב שהבאנו לעיל) ורק דס"ל דגם בניתז אינו מסתברא דיהיה ניתז על בשרה לחוד, אבל היכא דניתז גם על בגדה שפיר תלינן עלה, וצ"ע בזה. (אלא דמלשון הרשב"א בחי' אינו משמע כן כ"כ, ועוד דלפ"ז צ"ע באופן שנמצא על צד פנים של חלוקה לחוד ולא על בשרה.)
אולם לולי דברי הב"י היה נר' דאפשר להסביר דברי הטור באו"א, והוא ע"פ משכ' הב"ח שם דדייק הטור מלישנא דגמ' דסתים דעל בגדה טהור בעברה בשוק של טבחים, ומשמע דאין חילוק כלל בין צד חוץ לצד פנים דאפשר דנתקפל הצד פנים לחוץ וכו', ע"ש בדבריו.ומדבריו משמע דמפרש בדעת הטור דדם על צד פנים הוי ממש כעל צד חוץ, וכל שהוא על בגדה תלינן דליכא למימר אם איתא דמעלמא וכו', ודו"ק. שו"ר במחצית השקל (ע"ד הש"ך בס"ק כד' דקאי על הך דינא דפסק בשו"ע דגם בנמצא בצד פנים תלינן) שכתב הטעם דתלינן גם בנמצא לצד פנים וז"ל דהא עכ"פ נמצא על חלוקה ג"כ ומה שלא נמצא רק לצד פנים הלא בגדיה חוזרין הנה והנה, ע"ש, ולכאורה היינו ממש כדברינו בביאור דהך דינא דהוי כמו על בגדה ממש, ודו"ק.
ולכאורה יש נפ"מ בזה דלפי דברינו הרי שייכא הך דינא גם לשיטת התוס' בסוגיין דס"ל דניתז לא שכיח, משא"כ לפי ביאור הב"י לא שייכא הך דינא אלא לשיטת הרשב"א.
ואבע"א מחגור ולמעלה כגון דאזדקרה וכו' ובפרש"י, ובפשטות מבואר דמפרש דגם לל"ב התלייה הוא רק מכח דעברה בשוק של טבחים, וכן מדוייק מדברי הרמב"ם בהכ"א, ועי' במ"מ שם. (אולם עי' מה שכתבנו בזה לקמן בסו"ד.)אולם יעויין ברשב"א דפי' דלל"ב מיירי בלי עוברת בשוק ולכך לא תלינן אלא היכא דנמצא על בגדה לחוד דבכה"ג ודאי לא אתא מגופה דכיון דהדם שותת ויורד א"א שלא יגע בבשרה, ע"ש. ועוד כתב הרשב"א שם פי' אחר דאפש"ל דגם לל"ב תלינן דאתא מעלמא אא"כ נמצא על בשרה לחוד. ולכאורה הביאור בצד זו הוא דהא דנזדקרה אינו עושה למעלה מחגורה כלמטה ממש, ולעולם כל דנמצא למעלה נקטינן ותלינן דמעלמא אתא, ורק היכא דנמצא על בשרה לחוד דהוי ריעותא במאי דאתא מעלמא, בזה היכא דנזדקרה אמרינן דמגופה אתא ולא דמי למן הסתם דליכא למימר הכי בכלל. באופן דעיקר החילוק שבין פי' הראשון לפי' השני של הרשב"א הוא אם נזדקרה גורמת שתיחשב למעלה כלמטה ממש או לא, ודו"ק.
ועי' ברשב"א דלפי' השני א"ש טפי לישנא דגמ' דלהך פירושא הל"ק והל"ב שווין דלתרוויהו הא דאמרינן על בשרה טמא היינו דוקא בנמצא על בשרה לבד, ע"ש. ויש להוסיף דא"ש נמי גם פי' סברת הגמ', דלפי' זו שני הלשונות שווין דעיקר הסברא הוא מאי דנקט דטעמא דעל בשרה טמא הוא משום דאם איתא דמעלמא וכו', ומאי דמסיק על בגדה וכו' היינו רק מילתא בעלמא דקאמר וכמו שכתב הרשב"א, אולם לפי' ראשון כל סברת הגמ' משתנה דלל"ב העיקר הוא לישנא דסיפא דעל בגדה טהור משום דאם איתא וכו' ולישנא דרישא ל"ד וכמו שכתבנו לעיל, ודו"ק. אולם למעשה הרשב"א מסיק כפי' ראשון, ע"ש בדבריו.
וע"ע בר"ן שהביא בשם יש מי שפירש, שפירש כפי' שני של הרשב"א דנזדקרה אינו עושה למעלה כלמטה ממש דאע"ג דחדא זימנא מזדקרה אין הדבר קרוב דבההיא שעתא חזאי, ע"ש, ויל"ע לפי דבריו מהו הדין לפי הל"ב בנמצא על שניהם, אי ס"ל כל"ק בהך מלתא או לא, וצ"ע.
והנה ע"ע ברשב"א בשם הראב"ד דפסק דבעברה בשוק של טבחים תולין אפי' בנמצא על בשרה לחוד, וביאר שם דס"ל דל"ב חולק על הל"ק וס"ל דבעברה בשוק תלינן בכל אופן, וע"ש שדחה שיטה זו, ועי' בהל' נדה להרמב"ן דנר' דאיכא סתירה בדעתו בזה, וצ"ע. ועי' בלשון רש"י בד"ה דאזדקרה ואע"ג דעברה וכו' ואפשר דאתא רק לאפוקי מדעת הראב"ד, ואינו מוכח דהאוקימתא הוא רק בכה"ג ודלא כמו שכתבנו לעיל, ושו"ר בסד"ט ס"ק לג' בא"ד שכבר עמד ע"ז, ע"ש.
קתני מיהת על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא ואע"ג דלא הרגישה והקשו בתוס' דמאי קושיא ה"נ אימור דארגשה ולאו אדעתא כדאמר לעיל וכו', ע"ש בדבריהם. ואע"ג שכתבו התוס' לעיל דבכתם שעל בשרה לא חיישינן לארגשה ולאו אדעתא כיון דאינו נשאר שם אלא זמן קצר, אפשר לומר דלכך דקדקו התוס' להקשות דנימא כן דומיא דלעיל, דהרי מסתברא דהברייתא שחלק בין בשרה לחלוקה מיירי בחד גוונא, וא"כ אחר שכבר אמרינן דהא דעל חלוקה דטמא (היכא דרוב ימיה טמאין) היינו משום חשש דארגשה ולאו אדעתא, ובע"כ דמיירי בזמן ארוך וכמו שכתבו התוס' לעיל ע"ש וז"ל ומשני דמשמן כחוק הוי וכו', ע"ש, וא"כ ה"נ נוקמא להא דעל בשרה בדכוותה ומיירי באופן שקיים זמן ארוך וממילא שפיר שייכא למיחש ביה לארגשה ולאו אדעתא, ודו"ק. (והיינו דומיא דמה שכתבו התוס' לעיל שם לבאר סברת המקשן לעיל דס"ל דעל חלוקה מיירי בדומה לעל בשרה דהיינו בזמן קצר, וה"נ מקשה מכח השוואה זו אלא להיפוך, ודו"ק.) וע"ז תי' התוס' דיל"פ תי' הגמ' לעיל דלעולם איירי בזמן קצר ושאני היכא דרוב ימיה טמאין, והיינו כדברי התוס' לעיל בא"נ וכו', ע"ש, וא"כ שוב ליכא למימר דבעל בשרה הוי טעמא משום דלמא ארגשה ולאו אדעתא, ודו"ק.
ועוד תנן הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה, ואע"ג דלא הרגישה ילע"ק מהיכן פשיטא ליה להגמ' דמיירי בלי הרגשה, ובפשטות י"ל דדייק כן מלישנא דהרואה כתם.אולם אפשר דיש להוסיף דס"ל להגמ' דאי הוי מיירי בהרגשה הוי טמאה אפי' בנמצאת שלא כנגד בית התורפה, וצ"ע בזה. שו"ר בסדרי טהרה סי' קצ' ס"ק ג' (בד"ה ועתה חל וכו') שכבר עמד ע"ז, והביא ראיה מכאן לשיטת התרוה"ד דכל שהרגישה טמאה שחזקה שיצא דם, ע"ש.
א"ר ירמיה מדפתי מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן ופרש"י דהיינו מחמת חשש דלמא ארגשה ולאו אדעתא. אולם בתוס' פירשו דאפי' מוחזק לן שלא הרגישה טמאה הואיל וראתה דם נדה, ע"ש. ועי' בדברי רש"י לקמן דף נט. (בד"ה לא להקל) דמדבריו משמע יותר כפי' התוס' דהכא, וצ"ע.
ובעיקר הדין שתיקנו לטמא כתמים מדרבנן, עי' בכסף משנה בריש פ"ט מאיסו"ב שהק' דס"ס הוא ספק מגופה או מעלמא, ואת"ל מעלמא דלמא מן החדר ולא מן המקור. וע"ש שכתב שני תירוצים בזה, או שהחמירו באיסור נדה, או דנקטו דמגופה אתא כיון דאין לה על מה לתלות, ע"ש. (עי' במה שכתבנו לקמן דף נט: על דברי הש"ך בביאור דברי רש"י על המשנה שם.) ובעיקר קושיתו, עי' בט"ז (בס"ק ב') שתי' באו"א, דכיון דרוב דמים מן המקור לא מספקינן דלמא מן החדר, ע"ש. ועי' בתורת השלמים שם (ס"ק א' בא"ד) שהכ"מ לא תי' הכי משום דס"ל דכיון דלא הרגישה, איתרע לה הרוב דמים מן המקור, ע"ש.
והנה עי' בחוו"ד שם (ס"ק ב') שהק' ע"ד הט"ז דכל קושיתו אינו מובנת, דספק מעלמא ל"ח ספק וכדאמרינן (לעיל דף ג.) כיון דבשוק של טבחים לא עברה האי דם ודאי מגופה אתיא, ע"ש. ולכאורה סברא זו מבואר בדברי התוס' לקמן דף סב. (בד"ה הטבילו בא"ד) ע"ש, ואפשר דלזה כיוון הכס"מ בתי' השני (וכן הבין בכו"פ שם, ע"ש), אמנם אפשר לחלק, ודו"ק. וע"ע בחוו"ד שכתב עוד דגם הספק דלמא מן החדר ל"ח ספק כיון דחזקת דמים מן המקור, ע"ש, והיינו כדברי הט"ז. אלא דמאי דתמה החוו"ד על הט"ז בלשון דקושייתו אינו מובנת וכו', לא זכיתי להבין בכלל, דהרי בסך הכל לא הביא אלא כעין תי' הכ"מ ותי' הט"ז עצמו, וצ"ע.
אלא דבעיקר דברי הכ"מ והט"ז ילע"ק, דתרוויהו לא כתבו אלא על חד מן הספקות שאינן שוות וסגי בזה שלא תיחשב ס"ס, ויל"ע ממה דהבאנו מדברי האחרונים (עי' כו"פ וחי' רעק"א שם) בהסוגיא בדף יד. שאפי' היכא דאיכא רוב וכדומה המכריע בחד ספק, מ"מ בהצטרף עמו עוד ספק הו"ל ס"ס, וצ"ע דמ"ש בהא דהכא. (אולם כד נצטרף שני הסברות א"ש, ופשוט.)
דף נח. דתנן ר' נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים וכתבו בתוס' הטעם דכיון דדבר שהכתם בו טהור, גם על האשה לא גזרו טומאה, וההיא משתיתא דבסמוך נהי דלא מקבלה טומאה, מ"מ מקבל טומאה בנגעים, ע"כ. ודבריהם צ"ב, דמתח"ד משמע קצת דסברתו הוא כמו סברא דתרתי דסתרי לטמא האשה ולא הדבר שהדם עליו, (אף דודאי צ"ע דהרי מאי דהחפץ אינו טמא הוא משום דין עצמי שאינו מקבל טומאה, וצ"ע)אלא דלפ"ז צ"ב בהמשך דבריהם דמאי מהניא זה שמקבלת טומאת נגעים, וצ"ע.
והנה בעיקר יסוד התוס' דמהניא מה דמקבל טומאת נגעים שיהא ביה טומאת כתמים, כן נראה לפרש גם לדברי רש"י בסמוך שפי' דמשתיתא היינו השתי, ע"ש, וכ"כ הרמב"ן לקמן דף ס:, ע"ש, ולכאורה לדבריהם חשוב דבר שמקבל טומאה משום שהוא מקבל טומאת נגעים וכדתנן בנגעים (פי"א מ"ח, ע"ש), וכ"כ הרא"ש להדיא לפי שיטתם, ע"ש, אלא דגם לדידהו צ"ע כנ"ל דמאי מהניא מה דמקבל טומאת נגעים לענין שיהא בה דין טומאת כתמים, וצ"ע.
שו"ר בכו"פ (בס"ק ט') שכבר עמד ע"ז, וע"ש שתי' די"ל דבעצם כל זמן שמוצאים מראה אדום יש להסתפק בה משום נגע ורק מצינן לטהרנה מתורת נגע ע"י שנימא שהוא דם מן האשה, וא"כ ממילא מוכרח לטמאה מדיני כתמים. אלא דע"ש דמסיק דתי' זו הוא דחוק, ולכך השמיט הרמ"א שיטה זו, וכמו שנבאר בסמוך. ועוד כתב דגם תי' זה לא שייכא אלא לענין נגעים שבבגדים, ולא בנגעי בתים, ולכאורה כוונתו ע"פ מה שכתב לעיל שם דבנגעים שבבגדים בעינן מבורר ולכך ליכא נגעים בבגדים צבעונים (וכדאיתא בתו"כ) משא"כ בנגעי בתים דאתיין גם על בתים צבועים וכמו שהביא שם, ודו"ק.
ועי' ברשב"א לעיל (בד"ה אמר שמואל בא"ד) שהביא טעם אחר בסברת ר' נחמיה דדבר שאינו מקב"ט אינו מצוי שתשב עליו, ע"ש, ועוד הביא בשם רבו (ר' יונה) פי' אחר שלא גזרו אלא על דם שנמצא בדבר שראוי לטמאו מחמת דם דאישתכח ביה ואגב הכי מטמאין גם האשה, ע"ש בדבריו, ולפירושו לכאורה ודאי ק' מהא דמשתיתא, וצ"ע. ואפשר דר' יונה מפרש הא דמשתיתא כהראשונים (עי' רשב"א ור"ן בדף ס:) דמפרשים דמשתיתא היינו הכלי של האריגה עצמה, והוא מקבל טומאת כלים, ע"ש בדבריהם, ודו"ק.
וע"ע בר"ן שכתב על דרך ר' יונה וז"ל וה״ט משום דבדבר המקבל טומאה כיון שמה שנמצא עליו הכתם טמא גזור בה רבנן כדי שלא יבואו לטהר הבגד, אבל כשנמצא בדבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו על האשה כלל, ע"ש. ומבואר מדבריו דכל הדין טומאת כתמים הוא רק כדי שלא יבואו לטמא הדבר שהכתם נמצא עליו, וזהו פי' מחודש, ועי' בשו"ת נוב"י בסי' נב' (כבר הבאנו לעיל) שג"כ פי' עד"ז, וע"ש משכ' ליישב לפ"ד הא דמשתיתא. אולם עי' בדברי החוו"ד בס"ק ח' שהאריך להקשות ע"ד הנוב"י, ע"ש.
עכ"פ לפ"ד הרשב"א והר"ן אפשר לומר דפליגי על התוס' וס"ל דבאמת לא מהני מה דמקבלת טומאת נגעים ובעינן שיוכל לקבל טומאה ע"י הדם נדה, ופשוט. אולם יל"ע ממה שכתב הרשב"א בעצמו בתורה"ב הקצר דף כג. דדבר שמקבל טומאת מדרס מקבלת כתמים, וכ"כ רש"י על המשנה לקמן דף נט: דספסל שמקבלת טומאת מושב מקבלת כתמים, ע"ש.
והנה עי' בש"ך בס"ק טז' שהביא דברי התוס' דכל שמקבל טומאת נגעים מקבל טומאת כתמים, ועי' בתורת השלמים (לבעל המנח"י) שם בס"ק יג' שכתב דלפ"ז אפשר דבבית שמקבלת נגעים מקבלת טומאת כתמים. אולם עי' בכו"פ הנ"ל שחולק על דבריו דאפי' לסברת התוס' הנ"ל אין זה אלא בנגעי בגדים ולא בנגעי בתים (וכמו שביארנו בדבריו לעיל) ועוד דיש בה כמה פרטי דינים, ועוד דאין נגעים נוהגים אלא בא"י, ע"ש בדבריו, והו"ד בסד"ט בס"ק יט', ע"ש.
אולם מאידך גיסא, יעויין בחוו"ד בס"ק ח' בסו"ד דנקט בפשיטות דלדעת התוס' אם היתה ישנה על הכותל מקבל טומאת כתמים, ע"ש. ושו"ר בשו"ע הרב (בס"ק כב') שנקט דגם הרמ"א שסתם בסעיף י' שם דאין בית הכסא מקבל כתמים, היינו רק בחו"ל, אבל בא"י יש להחמיר, והו"ד בפרי דעה בפתיחה (סוף שער רביעי) אלא דע"ש שכתב דהיינו דוקא בבית שקירותיו נעשין מעצים עפר ואבנים שמקבלת נגעים. ולפ"ז לכאורה יש להקל בבנינים שלנו דכמדומה שאין נעשין מעצים בכלל, ויל"ע בזה. (אולם יש לציין דבדברי הכו"פ הנ"ל מבואר דנקט דהרמ"א ל"ל שיטת התוס' בכלל, ודו"ק.)
אלא דאכתי ילע"ק למה לא דנו הפוסקים בכלל מכח מה דמפורש במתניתין דאיצטבא של בית המרחץ הוי דבר שאינו מקבל טומאה, ובשלמא הא דספסל של אבנים י"ל דמיירי בדאינו מחובר לבנין, אבל הא דאיצטבא לכאורה פשיטא שהוא מחובר והיו כחלק של הבנין עצמה, וצ"ע. שו"ר בחת"ס בסוגיין שבאמת העיר מהא דספסל של אבנים, וע"ש מה שדחק לתרץ, אבל בהא דאיצטבא לכאורה ודאי קשיא. ואפשר דיש ליישב דאיצטבא אינה נעשית אלא מעפר ואבנים (וכמו פרש"י בסוכה דף ד.)וכיון דאינה נעשית מעצים לכך אין בה נגעים וכנ"ל, ומ"מ אכתי צ"ע מה דלא מצינו מי שהעיר בזה.
והנה מידי דברי בענין זה, יש לציין מה שראיתי דבר חדש בהסד"ט בס"ק צג' בסו"ד (בד"ה מזה יצא לנו וכו') שחידש דאם הדבר שהכתם עליו אינו מקבל טומאה, אבל אותו דבר מונח על גבי דבר המקבל טומאה ונטמא משום משא, אז גם האשה טמאה, ע"ש בדבריו מה שביאר בזה, ולכאורה דבריו מסתברא מאוד. ולפ"ד יוצא דבכל בדיקה או קינוח לא מהני אם הנייר אינו מקבל טומאה כיון שהאשה עצמה נטמאה במשא, ודו"ק. אולם יש לציין דמדברי החת"ס (בסי' פא') נראה דלא ס"ל כן, ע"ש, ודו"ק, ולענין דינא צ"ע.
ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום, והתניא היתה לה מכה בצוארה וכו' והקשו בתוס' וז"ל וק' דמאי פריך דודאי להקל לא מחזקינן אבל להחמיר כי הכא מחמרינן דהכי אמר לקמן אין שונין בטהרות להקל אבל לחומרא שונין, וי"ל כיון דכתמים דרבנן אי איתא דתלינן להחמיר להקל נמי היה לנו לתלות בדבר הרגיל קצת אבל לענין ממקום למקום שאין רגילות כ"כ אמרינן לקמן בסמוך דאפי' בכתמים שונין לחומרא ולא להקל, ע"כ.
וביאור דבריהם דגם המקשן היה מודה דאפשר לדמות דין מחזיקין ממקום למקום לדין שונין דחזינן ביה דכח דחומרא עדיפא מכח דקולא אפי' בכתמים, אלא דס"ל דמ"מ הא מיהת דאי מחזיקין ממקום למקום לחומרא, א"כ גם לקולא במקום דרגיל קצת יש לנו לתלות, ומדחזינן דאפי' במקום דרגיל קצת אין מחזיקין ממל"מ לקולא הרי דלא מחזיקין ממל"מ בכלל ואפי' לחומרא, ופשוט. ולפ"ז למסקנא דמסקינן כסברת המקשן דלא מחזיקינן ממל"מ, צ"ל דשונין שאני מדין מחזיקינן ממל"מ, דהרי חזינן בסמוך בהא דר' אמי דאפי' בכתמים שונין לחומרא, ודו"ק. אלא דיל"ע במה שראיתי במהרש"א כאן שנקט דהך ציור של היה מתעטף בטליתו וכו' לפ"ד התוס' לעיל (דף ה:) הוי נמי ציור של מחזיקין ממל"מ, ע"ש בדבריו, ולכאורה א"א לומר כן אם לא דנימא דלענין שאר טומאות מחזיקין, וצ"ע בזה. (שוב הראוני בערל"נ שכבר עמד ע"ז.)
והנה במה שהביאו התוס' מהא דלקמן דגם לענין כתמים שונין לחומרא (כדר' אמי) ולא לקולא, יל"ע לפ"ד הרשב"א בתורה"ב (יז:) וכ"כ בחי' הר"ן דהגמ' כאן מקשה בדרך ק"ו דאי אין מחזיקין ממל"מ לקולא כ"ש לחומרא, ע"ש, הרי מבואר דס"ל דלגבי כתמים כח דהיתירא עדיפא, ולדידיהו יל"ע ממסקנתהגמ' דבסמוך לענין שונין. ולכאורה צ"ל לדידיהו דלעולם בכתמים שונין גם לקולא ורק בשאר טומאות אין שונין לקולא וכמו בההיא דמתעטף בטליתו, ומעיקרא דהוי מקשה מינה צ"ל דהיינו משום דהוי ס"ל דמאי דאמרינן דאין שונין היינו אפי' לחומרא, ולכך שפיר הק' על ר' אמי דכ"ש דבכתמים אין שונין לחומרא, אבל למסקנא דמוקמינן ברייתא דאין שונין דמיירי דוקא לקולא, י"ל דדוקא לענין שאר טומאות מיתנייא אבל בכתמים לעולם שונין ואפי' לקולא ודלא כמסקת התוס', ודו"ק.
נמצא על קשרי אצבעותיה טמאה וכו' עי' ברשב"א דלמסקנא דאין מחזיקין ממל"מ וטעמא דטמאה משום עבידא ידא דנגעה, היינו דוקא בגוונא שבדקה עצמה, ע"ש. אולם עי' במ"מ שדייק מהא דהרמב"ם הביא הך דינא בסתם דמשמע דבכל אופן טמאה, ופי' די"ל דאפשר דנגע ידה במקום בגוף שהדם בא לשם, ובשעת נגיעתה אפשר שניתז הדם עליה, ע"ש, ולפי' צ"ל דזה גופא הוא כוונת הגמ' דעבידא ידא דנגעה, ודוחק. וע"ע בב"י שהביא דברי המ"מ, אולם עי' בלשונו בשו"ע ושמא נגע באותו מקום וכו' וצ"ע, ועי' ש"ך שם שכבר עמד ע"ז, וע"ע בפת"ת שם.
בעי ר' ירמיה כשיר מהו כשורה מהו טיפין טיפין מהו... ת"ש על בשרה ספק טמא וכו' ופרש"י מי מספקינן בדם הנדה או לאו, ע"כ. וע"פ פשטות יל"פ כוונתו דמספקא לן כיון שצורתו משונה נר' דאינו בא מגופה. והנה יעויין בתוס' בשם הר"י שפי' דכשורה היינו טיפין טיפין בצורת רצועה וטיפין טיפין היינו מעורבין, ושוב הקשו התוס' מברייתא דלקמן (דף נט.) דטיפין טיפין אינן מצטרפין, ותירצו דהתם מיירי כשהוא על בגד והכא מיירי כשהוא על בשרה דיש יותר לתלות בדם מאכולת כשהוא על הבגד מעל בשרה, ע"כ. והנה בפשטות יל"פ דבריהם דכוונתם להקשות דאפי' אם השינוי צורה אינו הוכחה דלאו מגופה אתיא, מ"מ היא טהורה כיון דהטיפין אינן מצטרפין לשיעור טומאה, וע"ז תירצו דשאני על בשרה דמצטרפין, ולכן מיבעיא לן הכא אי בהך צורה מיהת טהורה מטעם שינוי צורה, ודו"ק.
אולם יעויין ברשב"א דנר' דהבין דבריהם באו"א, דע"ש בדבריו דנר' דהבין בכוונת התוס' דמפרשי דהבעיא של ר' ירמיה הוא בזה גופה אי בבשרה טיפין טיפין מצטרפין לשיעורא או לא, ע"ש. אלא דלכאורה א"א לפרש כן בדעת התוס' דהרי התוס' פירשו דגם כשורה מיירי בטיפין וכנ"ל, וא"כ בע"כ דכבר איפשט לן דמצד הטיפין הווין מצטרפין. ויש לדחות דהתם מיירי בטיפין שיש בכל א' שיעור טומאה, וטיפין טיפין מיירי כשאין בכל א' כשיעור והספק הוא מצד מצטרפין, ודו"ק. אלא דבאמת אינו נר' כן בלשון התוס' דא"כ למה הוצרכו לכתוב דהכא מיירי כשאינו לא כשיר ולא כשורה, והרי אפי' בנעשית כשורה מיבעיא לן דהספק הוא מצד צירוף וכנ"ל, וצ"ע. ועוד נראה דבלא"ה לכאורה כל המהלך הזו תמוה, דהרי ר' ירמיה נקט לספק דטיפין טיפין באמצע שורה של איבעיות שהן מצד שינוי צורה שהרי גם הבעיא דלאחריה של לרוחב ירכה ג"כ הוא משום שינוי צורה, וצ"ע.
שו"ר ברא"ה בבדה"ב שבאמת פי' דהאיבעיא של הגמ' הוא מצד מצטרפין (וכ"כ בחי' הר"ן) והרשב"א במשה"ב שם הק' עליו דליכא למימר כן דהרי כולהו מצד שינוי צורה מיבעיא להו, ע"ש בדבריו. ואפשר די"ל דגם הרשב"א לא למד באמת דכוונת דברי התוס' לפרש הגמ' דמיבעיא לן סתם אי טיפין מצטרפין כשהן על הבשר, אלא דפירשו ספיקת הגמ' דמי אמרינן דבכה"ג אינן מצטרפין, והיינו דאפשר דבעלמא הוי פשיטא לן דטיפין מצטרפין כשהן על הבשר (כיון דליכא לתלות בה כ"כ במאכולת) והכא מיבעיא לן היכא דיש בהו שינוי צורה דמראה דאינן מגופה, אי גם בכה"ג מצטרפין, או דלמא בכה"ג תלינן במאכולת ואינן מצטרפין וכמו כשהן על בגדה, וע"ז הק' הרשב"א דמ"מ כיון דאכתי לא איירי בדין שיעור כתם לא הו"ל לאתויי לה הכא עד לקמן דמיירי בשיעורא דכתם, ודו"ק.
ולפ"ז מדוייק מאוד הא דלא הק' ע"ד התוס' מאינך בעיות דר' ירמיה וכמו שהק' על הרא"ה, דהרי לפי' התוס' ליכא להקשות כן, דהרי מ"מ גם בעיא זו הוא מכח השנוי צורה וכנ"ל, ודו"ק. אולם לפ"ז צ"ל דשינוי צורה זו אינו חזק כ"כ כמו אינך דכשיר ולרוחב ירכה דמיבעיא לן דאפשר דטהורה אפי' בלי הצירוף דתליה במאכלות, אולם האיבעיא דכשורה גם מיירי בטיפין, ואפשר לפרש על דרך הנ"ל. ואפשר להוסיף דהוא בדרך את"ל, דאת"ל דכשורה מצטרף כיון דאינו שינוי כ"כ וכעין מה שפי' רש"י בסמוך דרצועה הוא אורחיה, מ"מ יש להסתפק בשינוי צורה דמעורבין, דאפשר דבצירוף הוכחה זו תלינן במאכולת ואין מצטרפין, ודו"ק. שו"ר בטור שנקט דכל האיבעיות מיירי בטיפין, ולדידיה בודאי א"ש כדברינו דספיקת הגמ' הוא בדרך את"ל בשינוי צורה בצירוף עם התליה במאכולת, ודו"ק.
ולפ"ד אפשר דיש לבאר דברי הראב"ד (פ"ט ה"ו) שלכאורה נראים תמוהים. דע"ש שהק' ע"ד הרמב"ם דפסק דכתם שעל בשרה א"צ שיעור וטמא בכ"ש דלא תלינן במאכולת בכתם שעל בשרה, והק' עליו הראב"ד מהא דסוגיין דבעי ר' ירמים אי טיפין מצטרפין, הרי להדיא דגם על בשרה בעינן שיעור, ע"ש. והיינו דמפרש דהאיבעיא של הגמ' הוא מצד דין מצטרפין, אלא דזה תמוה דהאיך הק' כן על שיטת הרמב"ם, דהרי הרמב"ם בעצמו פי' הגמ' באו"א שמיבעיא לן מצד שינוי צורה וכמבואר בלשונו בסמוך בה"ט שכ' וז"ל הכתם הנמצא על בשרה שהיה ארוך כרצועה או עגול או שהיה טפין טפין...הואיל והוא כנגד בית התורפה הר"ז טמאה ואין אומרים אילו נטף מן הגוף לא היה כזה, שכל דם הנמצא במקומות אלו מחמירים בו ואע"פ שהוא ספק, עכ"ל. הרי מבואר להדיא מדבריו דפי' דספיקת הגמ' הוא מצד דהצורה מוכיח שאינו מגופה, וא"כ האיך הק' עליו הראב"ד מהך סוגיא, וצ"ע.
אולם לפ"ד אפשר די"ל דהראב"ד לעולם ידע דהרמב"ם מפרש הגמ' מדין שינוי צורה, אלא דס"ל דודאי אין זה סיבא מספקת בפנ"ע לטהרה, ובע"כ דספיקת הגמ' הוא אי גם במקום דאיכא שינוי צורה מצטרפין לגריס או לא וכדפירשנו לעיל, וא"כ הא מיהת מבואר בגמ' דגם בבשרה בעינן שיעורא, ודו"ק.
אח"כ הראוני שעיקר הדרך שכתבנו לפרש ספיקת הגמ' דהוא מצד צירוף של שינוי צורה ותליה במאכולת, דבמקום שינוי צורה דמוכיח שאינה מגופה, תו לא מצטרפין והוי כמו על בגדה דתלינן במאכולת, כבר מפורש להדיא בס' האשכול, דע"ש בדבריו (בהל' נדה סי' מא' אות יג' בסו"ד) וז"ל א"ו בבשרה נמי בעינן גריס ועוד וה"נ בגריס ועוד מבע"ל כיון שהצורה משונה מסדר נטיפת דם מאותו מקום שהוא כשיר כשורה וטיפין טיפין דבבגד ודאי לא מצטרפי, אי נימא בבשרה כה"ג לא מצטרפי, עכ"ל, והיינו להדיא כדברינו.
שם הנה בעיקר דברי התוס', לולי דברי הרשב"א היה אפש"ל דגם התוס' מפרשי דספיקת הגמ' הוא מצד שינוי צורה לחוד, והא דלא תירצו דהכא מיירי בדיש בכל טיפה שיעור טומאה (דמזה דקדק הרשב"א וכמובן) וכמו שכתב הרשב"א בעצמו, י"ל דס"ל דבכה"ג לא שייכא לטהר ע"י שינוי צורה. ואפשר דיש לומר הביאור בזה דהיכא דאיכא שיעור דם במקום אחד, לא מהני שאר הדם להוכיח עליו דכולה לאו מגופה היא, ורק היכא דצריך לכל הטיפין להצטרף בכדי לומר דכולה ממנה היא אז הוא דאמרינן דהיכא שהוא בצורה משונה כזה אינו נראה שמגופה היא, ויל"ע בזה.
והנה אי נימא דגם לתוס' ספיקת הגמ' הוא מצד שינוי צורה, ודאי דיל"פ דהאיבעיות הוא בדרך את"ל וכמו שכתבנו לעיל, וכוונת ר' ירמיה דאת"ל דכשורה ל"ח שינוי כערבוביא מאי. (וכן מבואר מדברי הרשב"א בשם ר' יונה בסו"ד דאפי' כשנופל טיפין טיפין אין לה להגיע בהרבה מקומות, ורק בבגד אפשר להגיע כן כיון שמתנועע, ודו"ק.) ולפ"ז אפשר דיש לבאר קשר והמשך דברי התוס' שמתחילה הביאו פי' הר"י בסוגיין והדר כתבו והא דאמרינן לקמן טיפין טיפין אין מצטרפין וכו' דכפי הנראה אין קשר בין זה לזה.
אולם לפי הנ"ל אפשר דיל"פ כוונתם דלולי דברי הר"י היה אפשר לפרש דטיפין טיפין דהכא מיירי כשנפלו במקום אחד וכרצועה, ואילו ברייתא דלקמן מיירי בסתם טיפין טיפין שנפלו כערבוביא והתם פשיטא לן דאינן מצטרפין דהוי שינוי גמור, דאפי' כשנופל טיפין טיפין מ"מ אין לו להגיע בהרבה מקומות וכדברי הרשב"א הנ"ל, ודו"ק. שו"ר שנקודה זו שכתבנו דטיפין בערבוביא ג"כ חשוב משונה, כן משמע גם בב"י בשם הרא"ש, ע"ש בדבריו. (ואף שהרא"ש עצמו לא כתב כן מפורש, מ"מ מסתברא שכך כוונתו, ועי' מעדני יו"ט אות י', ודו"ק.)
וכן נראה מדברי הרמ"א (שו"ת סי' צז' בא"ד) שכתב דאף דלגבי מאכולת אמרינן דלא שכיח שיתרמי שנים בהדי הדדי (ולכך לא תלינן כתם יותר מכגריס בשני מאכולות), מ"מ היכא דחיישינן שהדם בא מגופה מסתברא דאדרבה כל הטיפות נופלות במקום אחד, ע"ש.
והנה עי' ברא"ש שמבאר ספיקת הגמ' מצד שינוי צורה, ומ"מ כתב דהחילוק שבין סוגין לברייתא דבסמוך הוא דהכא מיירי בבשרה והתם מיירי בבגדה. ולכאורה זהו ראיה למה שכתבנו בדעת התוס', ודלא כמו שנקט הרשב"א בדבריהם, דאי סוגיין הוא מכח שינוי צורה למה לא תי' דהתם מיירי בדיש בכל א' שיעור, א"ו דס"ל דאילו היה בו שיעור לא הוי שייכא לטהרה מדין שינוי צורה ורק משום דלית בו שיעור הוא דמספקינן לה, ודו"ק. אולם לפי מה שראיתי בב"י שדקדק מלשון הרא"ש דס"ל כשיטת הרמב"ם דבכתם שעל בשרה א"צ שיעור ואפי' בכ"ש טמאה, יש להוכיח לאידך גיסא דאע"ג דכל טיפה בפנ"ע הוא שיעור לטומאה, מ"מ מיבע"ל דשמא כיון דצורתו משונה אמרינן דלאו ממנה הוא וטהורה, ודו"ק.
והנה בעיקר דברי הרמב"ם דבכתם שעל בשרה טמאה אפי' בכ"ש, עי' בביאור הגר"א ס"ק טז' שכתב שמקורו הוא מסוגיין, דמבעי"ל בטיפין טיפין וע"פ פשטות גם בעיא זו הוא משום שינוי צורה (וכן פי' הרמב"ם בה"ט) ומשמע דבלא"ה היה טמא, ע"ש בדבריו, והיינו דמפרש דמיירי דאין שיעור בכל אחד, וצ"ל דס"ל דלשון טיפין אינו משמע כן, ודו"ק. וצ"ל דס"ל דליכא סברא לומר דבבשר היו מצטרפין. ולפ"ד מוכח כהרשב"א דגם בשיעור טומאה שייכא שינוי צורה לטהר, ודו"ק.
ת"ר ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה... אם מגיע כנגד בית התורפה של ארוכה שתיהן טמאות וכו' וכ' הר"ן וז"ל כלומר אע"פ שאינו מגיע שם אלא ע"י הדחק, והיינו דנקט ארוכה וקצרה, עכ"ל. ועי' בסדרי טהרה (בסוף ס"ק פח') שהביא חידוש זה של הר"ן דאע"ג דמצוי טפי שיהא מן הקטנה, מ"מ כיון דאפשר דבא משניהם דגם מן הארוכה אפשר שבא ע"י שחייה, לכן שניהם טמאות, ע"ש. אולם יעויין בחי' חת"ס שג"כ הביא דברי הר"ן האלו, אלא דנר' דהוי גריס בדבריו אע"פ שמגיע שם ע"י הדחק, ופי' דקאי על הא דאמרינן ואם לאו ארוכה טהורה וקצרה טמאה, ופי' דמיירי אפי' אם מגיע לארוכה ע"י הדחק מ"מ תלינן בקטנה כיון שמגיע לה בקל, ודו"ק. ולפ"ד יוצא דין הפוך לגמרי מדברי הסד"ט, וצ"ע בזה. (ועי' מה שכתבנו עוד בזה לקמן דף ס: ע"ד הרשב"א שם.)
אמנם בעיקר הדין דלגבי חלוקה מחמירים עד מקום חגורה דהיינו למעלה מכנגד בית התורפה משום שאפשר שבא לשם ע"י שחייה, נר' דבזה מודו תרוויהו, ועי' בסד"ט למעלה שם בשם הראב"ד ובשם התויו"ט בדעת הרשב"א בתורה"ב, ודו"ק.
תניא אידך בדקה חלוקה והשאילתו לחבירתה...א"ר ששת ולענין דינא תנן וכו' ופרש"י משום דחבירתה מצי לטעון לא מיהמנית לי דאת בדקתיה, ע"ש. משמע דמיירי כשהשניה טוענת שהראשונה לא בדקה כלל.אולם עי' ברשב"א שפי' דטוענת דאינה סומכת על בדיקה שלה. ועי' עוד שכתב דלפ"ז נר' דדוקא בבודקת לעצמה מצי למימר כן אבל כשבודקת בעדים לא מצי לטעון כן. אולם בהמשך דבריו הביא מר' יונה דגם בבודקת בעדים פטורה שמא לא בדקה יפה, ע"ש. והנה לפי ר' יונה מבואר דבאמת אנו מסתפקין דדילמא לא בדקה יפה, וצ"ל דאפ"ה לענין טהרה דידה סמכינן על בדיקתה, ועי' בחי' חת"ס שכבר עמד ע"ז. וע"ע בתוס' מה שכתבו בענין זה, וע"ע מה שכתבנו על קושית הגמ' דבסמוך ושייכא לכאן.
והנה בעיקר דברי הגמ' דהכא דהביא הך ברייתא בלשון ותניא אידך, משמע דברייתא זו הוא דלא כהברייתא המובאת לעיל, וי"ל ע"פ דברי הר"ן שהבאנו לעיל דמפרש ברייתא דלעיל דשתיהן טמאות דר"ל דאף דיש לתלות יותר בקטנה מ"מ שתיהן טמאות (עכ"פ לדברי הסד"ט שהבאנו שם) והכא לא אמרינן כן אלא תלינן באחרונה דמסתברא טפי והראשונה טהורה כיון שבדקה, ודו"ק.
דף נח: מ"ש מהא דתניא שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד ואין בו אלא כסלע דם... שתיהן טמאות וכו' והקשו כל הראשונים דמאי קושיא, הרי שאני התם דאין לתלות בזו יותר מבזו.ולכאורה יש לדקדק מדברי רש"י דנזהר מזה, דע"ש וז"ל שתיהן טמאות ולא תלינן אחד מן הכתמים בצפור ואע"ג דאיכא למיתלי וכו', וממה שכתב ואע"ג דאיכא למיתלי צ"ל דכוונתו דאפשר דהוי בכל אחד ספק תלייה וכל אחת לא תהיו טמאים אלא מספק, ומלישנא דברייתא דשתיהן טמאות משמע דלא תלינן כלל, וא"כ ה"נ נימא דראשונה ג"כ טמאה ולא נתלה בשניה ואע"ג דבדקה. ובביאור סברת ס"ד של הגמ' דלא תלינן בכלל, אפשר די"ל דהוי ס"ל דלעולם לא מקילים לתלות בכתמים אלא במקום דליכא ודאי דם טמא לפנינו, אבל בגוונא דידן דאיכא ודאי טומאה לפנינו וכל הספק הוא של מי הוא, בכה"ג לא מקילים לתלות, ודו"ק. וע"ז תי' הגמ' דשאני התם דאיכא סלע יתירה, ופרש"י ומאי חזית וכו' והיינו דלתי' הגמ' אמרינן דהא דשניהם טמאות היינו באמת רק משום דליכא למיתלי בזו יותר מבזו.
והנה בתוס' פירשו סברת ס"ד של הגמ' באו"א, וז"ל ואומר ר"ת דברייתא איירי שנתעסקה בצפור זו אחר זו ואם היתה נשאלת הראשונה היינו מטהרין אותה הואיל ונתעסקה, ובשביל חבירתה אנו מטמאין הראשונה שהיא טהורה גמורה, גם למעלה אע"פ שהראשונה בדוקה נטמאנה הואיל ושניה תולה בה לענין דינא, עכ"ל. וביאור דבריו דבאמת גם בהא דנתעסקו בצפור יש סברא להקל בראשונה יותר שהרי אם היתה נשאלת ראשונה היינו מטהרים אותה, ואפ"ה כיון דלמעשה יש כאן גם שניה ועכשיו יש ספק בהתלייה דהרי אין אנו יכולים לתלות לשניהם, ממילא שניהם טמאים, וא"כ ה"נ אף דאיכא סברא להקל לראשונה מ"מ כיון דאיכא שניה ולא מצינן לתלות לשניהם, היה צריך להיות ששניהם טמאים. וזה שהוסיפו הואיל ושניה תולה בה לענין דינא, היינו להוכיח דה"נ מה שבדקה הראשונה אינו גורם שננקוט בודאי שמשניה היא דאכתי ספק הוא.
אלא דלכאורה צ"ע בזה דהרי לפ"ד התוס' בע"א הוי משמע דהא דשניה פטורה לענין דינא היינו רק מכח סברא דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ולא מצד חסרון של הבירור של בדיקת הראשונה, וצ"ע. ואפשר די"ל דזה תלוי באמת בשני התירוצים שם, דלתי' ראשון אפשר די"ל דהא דהשניה פטורה באמת הוא מכח מה דהספק נולד ברשות השניה וסברת כאן נמצא כאן היה הוא אצלה, וזהו דין הכרעה שנקטינן שהדם ממנה הוא.
ושו"ר שכן מפורש יותר בדברי הרשב"א בכתובות (דף עו. בד"ה ר' אשי בא"ד) שהביא מהלך התוס' דהכא דלעולם בין בטהרות ובין בממנות אמרינן כאן נמצאו כאן היו, ושאני הכא דחלוק ברשות משאילה קאי וכיון שכן לעין דינא מציא אמרה לה שניה ברשותך אתיליד ריעותא וכו', ע"ש בדבריו. ומבואר דהא דפטורה לענין דינא הוא משום דברשות הראשונה נולד הריעותא, וא"כ י"ל דמצד זה הוי ס"ד דגם לענין טומאה נימא דהראשונה טמאה כיון דנולד הריעותא אצלה, וע"ז מתרץ הגמ' דלענין טומאה סמכינן על בדיקה דידה, ודו"ק.
וע"ע בדברי הרשב"א בסוגיין דג"כ הביא תי' התוס' בתירוצו השני שם, ובתי' הראשון שם כתב בסתם דהוי ס"ד דה"נ תהיה הראשונה טמאה כיון שאין הדבר ברור ממש דאין הדם ממנה, ע"ש. ותי' זו לכאורה א"ש אפי' לפי מה שהביא לעיל בשם רבו ר' יונה דהא דהשניה פטורה הוא משום דמספקינן שמא לא בדקה יפה, ואפי' היכא דאיכא עדים שבדקה, ודו"ק.
עכ"פ יוצא לן ב' מהלכים בסברת השו"ט של הגמ', דלפרש"י השו"ט הוא בביאור הטעם דגבי נתעסקו בצפור שניהם טמאות, ואילו לפי' תוס' והרשב"א לכאורה עיקר תי' הגמ' הוא במה דמשאלת חלוקה טהורה דמסקינן דבדיקת הראשונה עושה לה חזקת טהרה, וכ"כ בתוס' הרא"ש ע"ש, ודו"ק.
והנה לכאורה לכל הפירושים צ"ב לשון תי' הגמ' דשאני הכא דאיכא סלע יתרה, דלכאורה אין זה החידוש של תי' הגמ', וצ"ע. ומדברי הגמ' היה משמע לכאורה דנתחדשה סברא אחרת דהא דלא תלינן בהא דנתעסקו בצפור הוא משום דכיון דודאי איכא דם לפינו חוץ מדם של התלייה, בכה"ג תו לא תלינן כלל בדם הצפור, ודוגמא לזה מצינו בסוגיא דפסחים דף י. גבי הניח ט' ומצא י', ע"ש, ודו"ק.
והנה בעיקר הברייתא דשתי נשים עי' בכו"פ דדייק מינה דשיעור גריס הוא פחות מחצי סלע, ועי' בחת"ס שדחה דבריו.
ת"ר לבשה ג' חלקות הבדוקות לה אם יכולה לתלות תולה ואפי' בתחתון, אין יכולה לתלות אינה תולה ואפי' בעליון וכו' ומפרש הגמ' דאינה יכולה לתלות היינו היכא דלא עברה בשוק של טבחים. והא דאין תולין אפי' בעליון ולא אמרינן אם איתא דמגופה אתיא על התחתון מיבעי ליה אשתכוחי, צ"ל משום דעביד דנתקפל התחתונות ע"י הילוכה וכעין שאומרים לתלות בתחתון, ודו"ק. וע"ע בב"י שהבאנו דמפרש כעין זה לענין נמצא על צד חוץ של חלוקה דטמאה, וכ' הב"י משום דעביד הבגד להתקפל לצד פנים, אבל לכאורה לא סגי בזה להא דהכא, ודו"ק.
ותולה בבנה או בבעלה ופרש"י אם יש בהם מכה. ויש לדקדק דאכתי לא אשמעינן מתניתין התליה של מכה, ועוד דאדרבה אם תולה אפי' במכה של בנה ובעלה כ"ש שתולה במכה דידה, ול"ל למיתנייא אח"כ, וצ"ע. והיה אפש"ל דאה"נ ובמכה דידה נתחדשה קולא טפי דתולה בה אפי' יבשה כיון שיכול להתגלע ואפשר דבבנה ובעלה א"א כן. שו"ר בשו"ת חת"ס בסי' קפו' (הובא בפת"ת ס"ק לב') שכתב שבאמת ממשמעות המשנה הוי אפשר לומר כן, אלא דברשב"א בתורה"ב (כא:) מפורש דאפי' בבנה ובעלה תולה במכה יבשה שלהן, ע"ש, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, וצ"ע. והנה עי' בטור (סעיף יט') שהביא (בשם הרשב"א) הך דין דתולה בבנה או בעלה אפי' לענין נתעסקה בכתמים, ע"ש, ולדבריו ל"ק כ"כ קושיא ראשונה הנ"ל דעכ"פ דין נסעסקה בכתמים כבר שמעינן לה. ויל"ע אם רש"י לא פי' כן משום דפליג עליה לדינא, וצ"ע.
והנה בעיקר הדין דתולה בבנה או בעלה, ע"ע בטור בשם הרמב"ן דתולין דוקא באופן שמצינו דם עליהם, ע"ש. וצ"ע אם כוונתו דבעי לבדוק בהו או דמסתמא תלינן דיש בהו דם כיון דנתעסקו בדם, ומהו הדין אם לא בדקו, וצ"ע. ועוד ילע"ק למה לא אמרינן דין זה לעיל לגבי ראש גודלה דהוי בעי למימר דטמאה משום דזימנין דנגע בעקבה, והתם נמי נבדוק אם יש דם בעקבה, א"ו סמכינן דכל הדם בא על הגודל, וא"כ ה"נ נימא כן, וצ"ע בכל זה.
ישבה אין לא ישבה לא וכו' ספק עברה ספק לא עברה טמאה ועי' ברשב"א בתורה"ב (כב:) דהנ"מ בעיר שדרך הטבחים ליישב במקום אחד ידוע, אבל בעיר שפעמים שוחטין כאן ופעמים כאן תולה, דאפשר ששחטו במקום שעברה ולאו אדעתה והרי זה כעיר שיש בה חזירים דאמר רנב"י דארוקרת כעיר שיש בה חזירים דמיא, פי' מפני שהטבחים מצויין בכל רחובות העיר ושמא בשוק זה שעברה נשחטה שם בהמה ולאו אדעתא, ע"ש בדבריו. אלא דיעויין ברש"י בסמוך שם שפי' דדוקרת היינו שיש בה טבחים הרבה ואשפות ושקצים מצויין שם, ע"ש, ומשמע דאין הכוונה דתולין הכתמים בניתז מדם השחיטה אלא על השקצים וכעין שפי' לגבי חזירים, ולפ"ד יל"ע דאפשר דאין זה אלא במקום שיש בה טבחים הרבה ממש, ולא די במה שהטבחים מסתובבים ממקום למקום, וצ"ע.
והנה בעיקר הדין של הגמ' דבספק עברה אינה תולה, בפשטות יל"פ הטעם דאין תולין אלא במקום שיש כאן תליה לפנינו, אבל אין תולין בדבר שאינו לפנינו, ולכן כל שלא ידעינן שעברה בשוק של טבחים א"א לתלות בו, ודו"ק. אולם ראיתי באו"ז שפי' הטעם באו"א, דבספק עברה אין תולין משום דהוי ס"ס, ספק עברה ספק לא עברה, ואת"ל עברה שמא ניתז עליה שמא לא ניתז עליה, ע"ש בדבריו. ונר' דיש לבאר מה דהוצרך לפרש כן עפ"ד לעיל שם שכתב לבאר עיקר הדין דתלינן בכתמים דהוא משום שחכמים רק גזרו על כתמים שהם ודאי מגופה אבל כל שיש בו ספק שמא אינו מגופה לא גזרו עליה, ע"ש בדבריו. ולפ"ז י"ל דלא שייכא למימר דרק תלינן בתליה שלפנינו ולא בתליה שאינו לפנינו שהרי מ"מ מידי ספק לא יצא, ולכך הוצרך לפרש דבספק עברה ל"ח כ"כ ספק משום דיש ס"ס לומר שהוא ממנה, ודו"ק.
והנה מדברי הרשב"א הנ"ל לגבי עיר ששוחטין בה בכל מקום, לכאורה נר' יותר כמו שפירשנו, שהטעם שאין תולין בספק עברה הוא משום שאין תולין בתליה שאינו לפנינו, וא"כ י"ל דע"י שעוברים בכל מקום הו"ל כאילו יש כאן תליה לפנינו בכל מקום, אבל לשיטת האו"ז לכאורה לא סגי בזה דהרי אכתי מתורת ס"ס לא נפיק, ודו"ק.
והנה שמעתי מקשים על יסוד האו"ז דבס"ס לא תלינן, מהא שכתב הראב"ד בבעה"נ לגבי הא דאמרינן לקמן דף נט. גבי נתעסקה בכתמים דאם נתעסקה במועט אין תולה בו כתם מרובה, וכתב הראב"ד דאם אינה יודעת שיעור שנתעסקה בו תולה בו, דספק כתמים להקל, ע"ש, וכ"כ הרשב"א בתורה"ב (כב.) וכך פסק הרמ"א בסעיף כז', ע"ש, ושמעתי מקשים דהתם נמי דהוי ס"ס, דעיקר התליה במאי דנתעסקה ג"כ אינו אלא בתורת ספק, וא"כ לדברי האו"ז יל"ע אם בכה"ג מצינן לתלות בו, ונר' דיש לחלק.
אבל נראין דברי ר' חנינא ב"א.. שהיה אומר עד כמה היא תולה עד כגריס וכו' ופרש"י עד כגריס ואפי' לא הרגה, ויתר מכגריס לא ואפי' הרגה וכו' ומבואר להדיא דאפי' בהרגה מאכולת אין תולין בה יתר מכגריס, ומשמע דהיינו אפי' באופן דיש לתלות בה יותר, וצ"ע בזה. שו"ר בראב"ד בבעה"נ שג"כ כתב כן ונתן טעם לדבר בתרי אנפי. דבתחילת דבריו כתב משום דלא יכלא למיקם עלה דמילתא לטפויי בשיעורא, ובהמשך דבריו כתב עוד טעם דקים להו לרבנן דלא אפשר במאכולת במקום אחד יותר מכגריס, ע"ש. וטעם הראשון נראה דהוי ע"ד לא פלוג. וע"ע במאירי כאן שהביא עוד דעות בזה. ויל"ע אי קאי באופן שהיא אומרת שהרגה מאכולת גדולה או בציור שהרגה שני מאכולות דהיינו הציור דפליגי בה תוס' והרא"ש וכבסמוך, ומדברי הראב"ד משמע יותר כצד א', וצ"ע.
שם וכתבו בתוס' דמיהו היכא דהרגה הרבה מאכולת או פשפש תולה כפי מה שהרגה מידי דהוי אשוק של טבחים, עכ"ל. ועי' ברא"ש דמודה ליה לענין הרגה פשפש ופליג עליה לענין הרגה כמה מאכולת ונתן לטעם לדבר דלא פלוג רבנן, ע"ש בדבריו. ולכאורה כוונתו דתיקנו דאין לתלות כתם במאכולת אא"כ הוי פחות מכגריס, ועי' מה שכתבנו לקמן גבי מאכולת רצופה בה לפי דברי הרא"ש, ודו"ק.
והנה בהא דהרגה פשפש, עי' ברא"ש שהוסיף דה"ה אם אינה יודעת שהרגה אלא שהריחה ריחו, והו"ד בטור, וכ"פ בשו"ע בסעיף ז', ועי' בביאור הגר"א שזהו ע"פ הגמ' בסמוך דאמרינן ברית כריתה לו שכל המוללו מריח בו, ע"ש. והיינו דס"ל להרא"ש דמשו"ה הוי ריחו כהוכחה שהרגו, והוא חידוש קצת. אולם כיוצא בזה מצינו בדברי המ"מ (הכ"ג) בטעם הראשונים דס"ל דאפי' במקום שהפשפש מצוי אין תולין בו, וכ' המ"מ דס"ל דכיון דאמרינן דכל ההורגו מריח בו, לכן לא אמרינן שהרגה ולאו אדעתה דאם איתא דהרגה, ודאי היתה מריח בה, ע"ש בדבריו. אלא דלפ"ד הרא"ש ילע"ק למה לא אמרינן דהא דברית כרותה וכו' נאמרה לגבי כתתמים וכנ"ל, וכדאמרינן שם לגבי ארכו כרחבו, וי"ל.
ת"ר פשפש זה ארכו כרחבו...לענין כתמים ופרש"י דאי הוי כתם ארכו כרחבו, אפי' יותר מכגריס תלינן בפשפש, עכ"ל. ובפשטות היינו דמפרש לה דקאי אליבא דר' חנינא ב"א, וקאמר דמודה היכא דאיכא הוכחה מצד הכתם דתלינן בפשפש. אולם ראיתי בס' האשכול (סי' מא' אות יד') דמפרש לה דקאי אליבא דרבנן וקאמר דאע"ג דס"ל דמן הסתם תלינן בפשפש היינו רק אם הכתם הוא ארכו כרחבו, ע"ש בדבריו.
והנה יעויין ברשב"א שהביא בשם התוס' (ליתא לפנינו) שפירשו דאתא למימר דלא תלינן בפשפש אא"כ הכתם הוא ארכו כרחבו, ומבואר שם בדבריו דהבין בדבריהם דמיירי במקום שהרחש מצוי ואעפ"כ אין תולין בו אא"כ הכתם הוא ארכו ורחבו. וע"ש ברשב"א הק' עליהם דאינו כן דכל שהרחש מצוי תלינן בו בכל אופן ואין תנאי בצורת הכתם, ע"ש בדבריו.
אולם עי' בר"ן שג"כ הביא דברי התוס' הנ"ל אלא דנר' מדבריו דהבין דבריהם באו"א. דע"ש שהק' על דבריהם וז"ל אבל אחרים אומרים דלר' חנינא אין תולין בפשפש וכי אמרינן ארכו כרחבו כדי לצייר רחש זה בלבד הוא דקאמרינן דלרבנן משערין בו בכל המקומות ולר"ח ג"כ במקום שהוא מצוי וכו', ע"ש. ומבואר מדבריו דהבין בכוונת התוס' דס"ל דלר' חנינא תלינן בפשפש אפי' במקום שאינו מצוי, ולכאורה הכוונה הוא דס"ל דכל שצורת הכתם מוכיחה דמפשפש הוא, תלינן בפשפש ואע"פ שאינו מצוי. וע"ז הוא דפליג וקאמר דלר"ח אין תולין בפשפש כלל אא"כ הוא מצוי, וארכו כרחבו היינו רק לצייר צורת הפשפש עצמו כדי שנדע אם מצוי הוא באותו מקום, ודו"ק. ולפ"ד נר' דהבנת הר"ן בשיטת התוס' הוא על דרך דברי רש"י דלפנינו, ופשוט.
והנה לפ"ד רש"י פשוט דאין מקור לשיטת הרשב"א דבכל מקום שהרחש מצוי תלינן בו אפי' לר' חנינא. וברא"ש באמת לא הביא הך דין דהיכא דהפשפש מצוי תולה בו, ורק הביא דהיכא שהרגה או מריח בו דתלינן בו, ע"ש. וכ"כ הטור (סעיף ז'), ועי' בב"י שם שר"ל דהיכא שהוא מצוי לגמרי לכ"ע תלינן בו, אולם ע"ע שם בסו"ד בשם המ"מ, ודו"ק. ועי' בש"ך ס"ק יא' שפסק כהרשב"א דבמצוי תלינן בו, ע"ש בדבריו. אולם במאי דמסיק שם מטעם דבכתמים שומעין להקל, עי' בחי' רעק"א שם שמעורר דנפיק מינא נמי חומרא לענין הא דלקמן דתולין בכתם למעלה, ע"ש, אולם לכאורה נראה דל"ק דמ"מ פשוט דצד זה נחשב הקולא וכמבואר בסוגיא דבסמוך דלפי ר' חסדא הוי עד ועד בכלל לקולא והוי קשיא ליה מהכלל דאמרינן עד ועד בכלל לחומרא, ע"ש. (ואי הוי חשוב חומרא וקולא, לא הוי ק"ל מהך כללא וכמבואר בתוס' לעיל דף כד. בד"ה עד הארכובה וכפי שביאר דבריהם במהר"ם שם, ע"ש, ופשוט.)
דף נט. היו עליה טיפי דמים למטה וטיפי דמים למעלה תולה בעליון עד כגריס וכו' ובפרש"י, ועי' בתוס' מה שהקשו עליו (וקושיא ג' לכאורה הוא אותו קושיא של קשיא א', ועי' ברשב"א בשאמת לא הביאו) ופירשו באו"א דר"ל דתולה בכתם שלמעלה מחגורה, והיננו דכשם שהכתם שלמעלה תלינן בעלמא ה"נ תלינן הכתם שלמטה. וס"ד של הגמ' דשיעור דעד כגריס קאי על הכתם שלמטה, ומבואר דמ"מ בעי לתלות בעליון והוי ראיה לר"ה, ע"ש בדבריו.
ועי' במהרש"א שכבר נתעורר בדבריהם דא"כ מה סברת הס"ד דאין תולין בעליון אא"כ הוא עד כגריס דלר"ה מה לי גריס ומה לי גריס ועוד, וע"ש שמסיק דיש ליישב. ולכאורה צ"ל בזה דמבואר דגם לר"ה איכא חילוק בינייהו, דגם כשהוא כגריס אכתי איכא מקום לתלותו במאכולת דודאי לאו במציאות פליג על ר"ח אלא דס"ל דלא הקילו כ"כ לתלות אפי' כתם גדול כזה במאכולת, וא"כ היכא דיש לצרף לה תליה דמעלמא, בכה"ג שפיר מודה דטהורה, ודו"ק.
שם בעיקר דינא של התוס' דתולין כתם שלמטה מחגורה על כתם שלמעלה ממנה, עי' ברשב"א שהביא שכן מפורש בתוספתא, וכ"ה ברא"ש, ע"ש, וכך פסק הטור והמחבר בסעיף יז', ע"ש.
והנה בהא דאמרינן דאם איןבעליון כגריס ועוד, אז לא תלינן בו כתם שלמטה שאין רגלים לדבר שבא הדם מעלמא כיון דיש לתלות העליון במאכולת, עי' בחי' רעק"א בשו"ע שם שכתב שזהו גם לדעת הרמב"ם שהביא המחבר לעיל בסעיף ו' (בשם י"א, ע"ש) דבכתם שעל בשרה לא תלינן במאכולת, דשאני הכא דכיון דנימא דלאו מגופה הוא שוב י"ל דדם כינה הוא ואין ראיה דנתעסקה, ע"ש.
ונר' בביאור דבריו דהא דס"ל להרמב"ם דבכתם שעל בשרה לא תלינן במאכולת היינו רק במקום דאפשר לומר דמגופה אתיא, אבל בכתם שלמעלה מחגורה דליכא למימר דמגופה אתיא שפיר תלינן במאכולת. (וכ"כ המהר"ם לעיל דף יד. על דברי התוס' בד"ה ולמחר מצאה עליה דם, ע"ש.) אולם מאידך גיסא, יעויין בחוו"ד (ס"ק יב') דנוטה דלדעת הרמב"ם יהיה קולא בכה"ג, דכיון דס"ל דעל בשרה לא תלינן במאכולת, א"כ אם הכתם העליון הוא על בשרה תלינן בו אפי' אם הוא פחות מכגריס ועוד, ע"ש בדבריו.
ואפשר דיש לבאר המחלוקת ע"פ מה שהבאנו לעיל ב' מהלכים בביאור סברת הרמב"ם דאין תולין כתם שעל בשרה במאכולת, דע"ש בכ"מ שהוא מטעם דהגוף בחזקת בדוק אצל מאכולת, אולם י"א שהוא משום דבכתם שעל בשרה איכא רגלים לדבר דמגופה אתיא וכסברת הרשב"א ברש פירקין. ולפ"ז י"ל דנפ"מ בכה"ג שהכתם הוא למעלה מחגורה דהתם ליכא למימר דמגופה אתיא, וא"כ שפיר מצינן לתלות במאכולת, אבל אי נימא דהטעם דלא תלינן במאכולת הוא משום דחזקת הגוף בדוק אצל מאכולת לכאורה זה שייכא גם למעלה מחגורה, ופשוט.
אלא דשו"ר בחוו"ד לקמן בס"ק כב' שכתב להדיא דסברת הרמב"ם הוא מטעם דבבשרה איכא רגלים לדבר דמגופה הוא וכסברת הרשב"א הנ"ל, ועוד כתב שם דלפ"ז לא שייכא אלא כשנמצא הכתם כנגד בית התורפה, ע"ש, ולפ"ז יש לתמוה בדברי החוו"ד שנר' דסתר עצמו בזה, דהכא נקט דאפי' למעלה מחגורה לא תלינן במאכולת לפי הרמב"ם, וצע"ג.
איתמר נמצא עליה כגריס ועוד ואותו עוד רצופה בו מאכולת ר' חנינא אמר טמאה ור' ינאי אמר טהורה וכו' ובהמשך הגמ' אמרינן דטעמיה דר' ינאי דמטהר הוא משום דבאותו עוד דרצופה בו מאכולת מוכחא מילתא דדם מאכולת הוא, וממילא פש ליה רק כגריס וכיון דבעלמא תלינן ה"נ תלינן, ע"ש. ויל"ע במאי פליג ר' חנינא על סברת ר' ינאי, האם הוא מוכח לומר שחולק על עיקר הסברא דמוכחא מילתא או לא.
ואפשר דיש לבאר פלוגתייהו באו"א, והוא דפליגי בעיקר הטעם דלא תלינן כתם יותר מכגריס בב' מאכולות. די"ל דר' ינאי סובר שהוא מטעם דכתם אחד דלא תלינן בב' תליות, ולכן ס"ל דהכא דמוכחא מילתא דהאי ועוד הוא מהמאכולת שרצופה בו אין זה חשוב תלייה בכלל (וכלשון הרשב"א בתורה"ב דהוי כשור שחוט לפניך, ע"ש) וא"כ ליכא אלא תלייה אחד שהוא בהך גריס שנשאר דתלינן במאכולת ושפיר תלינן בו וכמו בעלמא. אולם בסברת ר' חנינא י"ל דס"ל דהא דבעלמא אין תולין בב' מאכולות, הוא משום דלא שכיחא שיתרמי ב' מאכולות בהדי הדדי, וא"כ ה"נ לא אהני לן מאי דאחד מהן רצופה לפנינו, דמ"מ לא שכיחא שיהיה כאן עוד מאכולת אחרת עמה, ודו"ק.ושו"ר בדברי הדרישה (אות יד', ע"ש בא"ד) שמשמע מדבריו שמפרש מחלוקת ר' ינאי ור' חנינא כדברינו, ע"ש, ודו"ק.
ועוד יש לבאר סברת ר' חנינא (על דרך זה) ע"פ דברי החוו"ד (בס"ק ז') דהטעם דלא תלינן בב' מאכולות אפי' היכא דהרגה אחד מהם, הוא משום דהא דתלינן במאכולת הוא רק משום דקים להו לחז"ל דאיכא מאכולת התם, וא"כ אפשר שאותה שהרגה היא המאכולת דהוי קים להו לחז"ל, ע"ש בדבריו. ועפ"ד לכאורה יש לבאר גם הא דידן דמאכולת רצופה בו, דא"א לתלות במאכולת אחרת דאפשר דהך דרצופה בו היא אותה דהוי קים להו לחז"ל, ודו"ק.
אח"כ ראיתי ברש"ש לעיל דף נב: (ע"ד התוס' בד"ה שלש) שכתב דאפשר לומר דגם ר' ינאי מודה בהך טעמא ומ"מ ס"ל דאף דבכה"ג ליכא לתלות במאכולת שניה, מ"מ טהורה דלא תיקנו חכמים כתמים בפחות מכגריס אפי' היכא דא"א לתלות במאכולת, ע"ש בדבריו. ובעיקר יסוד דבריו, עי' במה שהארכנו בפלוגתא דרבוותא בענין זה בסוגיא דבגדי צבעונין לקמן (דף סא:), ואכ"מ.
עכ"פ לפי דברינו יש לבאר בפשיטות ספיקת ר' ירמיה דבסמוך דאפשר דמודה ר' חנינא לגבי נתעסקה בכגריס וכו', דבפשטות צ"ב דהרי לכאורה מאכולת רצופה הוא יותר מוכחא מילתא מנתעסקה בכתמים, וא"כ כ"ש דלר"ח לא תלינן בו, וצ"ע. (ועי' ברשב"א בתורה"ב משכתב בזה דמאכולת אפשר דנפל מעלמא, ולכאורה כוונתו הוא ע"פ הגמ' לעיל דף יד. דאמרינן שם דלמ"ד דאותא מקום בדוק הוא אצל מאכולת, הא מאכולת מעלמא אתאי וכו', ע"ש.) אולם לפי הנ"ל ניחא בפשיטות דר' ירמיה מספקא לן דאפשר דטעמיה דר"ח הוא משום דב' מאכולות לא שכיחי בהדי הדדי וכנ"ל, וא"כ בנתעסקה בכתמים דלא שייכא האי טעמא אפשר דמודה דתלינן, ודו"ק. ועי' מה שכתבנו עוד בזה בסמוך על בעיא דר' ירמיה.
שם עי' ברשב"א בתורה"ב (כב.) וברא"ש שפסקו כר' ינאי דבשל סופרים הלך אחר המיקל, וברא"ש הוסיף דכ"ש בכתמים, ע"ש, ועי' מעדני יו"ט שם. וע"ע ברשב"א שהביא מהרמב"ם (פ"ט הכ"ג) שפסק כר' חנינא להחמיר, וכתב שם הרשב"א דאינו נר' כדבריו. אלא דהרשב"א הק' על עצמו דלכאורה פשטות הסוגיא מורה כר' חנינא מברייתא דמייתי בסמוך דדייקינן מינה דבנתעסקה בכגריס ועוד דלא תלינן, ודחה הרשב"א די"ל דס"ל לר' ינאי דמאכולת עדיפא דהוי כשור שחוט לפניך משא"כ בנסעסקה. וע"ש שהוסיף להוכיח כן מדלא מייתינן תיובתא אדר' ינאי מהברייתא, ובע"כ דאיכא למימר דס"ל לר' ינאי דמאכולת רצופה בו עדיפא, ע"ש בדבריו.
אלא דלענ"ד כל דבריו תמוהים מתחילתן ועד סופן, דהרי ר' ירמיה להדיא נסתפק גם לר' ינאי דאפשר דמודה בנתעסקה, ומה לו לגנוב ולמימר כאילו מסברא דנפשיה ולדחות דאפשר דמודה ר' ינאי בנתעסקה וכו', ועוד דקארי ליה מאי קארי ליה, ועוד צ"ע במשכ' בסו"ד דכ"ש לדברי הרמב"ם עצמו שפסק לקולא בבעיא דר' ירמיה וכו', ע"ש, ותמוה דאדרבה הרי לפ"ד הרמב"ם שפסק לקולא בע"כ מוקמינן לברייתא בנמצא עליו כשני גרסין ועוד (וכדמסיק בעצמו שם) וא"כ ודאי דאין להוכיח מברייתא כסברת ר' חנינא בכלל, ועכ"פ דברי הרשב"א תמוהים טובא, וצע"ג לפרשם.
ועי' במ"מ שהביא מקור לדברי הרמב"ם באו"א, דס"ל דסתימת לישנא דמתניתן דתולה בו עד כגריס משמע דבכל אופן אינו תולה ביותר מכגריס, וא"כ גם במאכולת רצופה בו לא תלינן ביותר מכגריס, ע"ש בדבריו. ויש להעיר דלפ"ד הרמב"ם עצמו שפסק בסמוך (הכ"ו) בבעיא דר' ירמיה לקולא, דבנתעסקה בכגריס ונמצא כב' גריסין דתולה, לכאורה מוכח דמתניתן לאו בכל אופן איירי. ויש לדחות דפסיק ותני דאין לתלות ביותר מכגריס לא איירי אלא בתלייה דמאכולת, אבל היכא דתלינן מקצתה בתלייה אחרת, אינו מוכח מינה דלא תלינן בה ביותר מכגריס, ודו"ק.
שם עי' ברא"ש דהא דקט בסוגיין דמיירי בכתם שהוא כגריס ועוד לכאורה ל"ד נקט, וה"ה אם היה הכתם כב' גריסין והמאכולת רצופה בגריס אחד ממנה. וכך כתב גם בהא דבסמוך דנתעסקה בכגריס וכו', ע"ש. ויש לדקדק בלשונו שכתב כן בלשון יראה לי וכו' דלכאורה פשיטא הוא ומה המקום להסתפק בה בכלל, וצ"ע.
שו"ר בט"ז (ס"ק יח') שדייק מדברי הטור שמתחילה הביא שיטת הרשב"א דבנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עלה כגריס ועוד דתולין, ושוב הביא מהרמב"ן דה"ה בנתעסקה בכגריס ונמצא כב' גריסין (לפי גי' שם) דתולין, וביאר הט"ז דהוצרך לזה דס"ד דדוקא בנמצא בכגריס ועוד תלינן הועוד בהעסק כיון דלא בעינן למימר שבא כל הדם של העסק לכאן, משא"כ בנמצא ב' גריסין דבעינן למימר שבא כל הדם לכאן אפשר דבכה"ג לא תלינן, קמ"ל, ע"ש בדבריו. ולא זכיתי להבין דבריו בכלל דהרי גם בהציור הראשון בפשטות מיירי אפי' בשלא נתעסקה אלא בפחות מכגריס, בעינן למימר שכל הדם בא לכאן, ומ"מ פשיטא דתלינן, וצ"ע בזה. ועכ"פ לפ"ד לכאורה יש לבאר דברי הרא"ש הנ"ל, דלכך נקט לה בלשון יראה לי, ודו"ק.
והנה בעיקר דברי הטור בשם הרמב"ן, יעויין בב"י שם שגרס בדבריו דאם נתעסקה בפחות מכגריס דתלינן בו עד ב' גריסין, והוא לכאורה תמוה, דהרי לעולם אין תולין כתם אחד במאכולת ביותר מכגריס. וע' בב"י שם שביאר דס"ל להרמב"ן דבכה"ג דליכא אלא ב' גריסים בין הכל, סמכינן על סברת הגמ' דבסמוך דשדיהגריס דנתעסקה בה בי מצעי ונשאר כתם פחות מכגריס בכל צד ושפיר תלינן לתרוויהו במאכולות, ודוקא היכא דאיכא שני גריסין ועוד הוא דמסקינן בסמוך דלא תלינן בהכי, ע"ש בדבריו.
ודבריו צ"ב טובא, דמהיכי תיתי דכתם של ב' גריסים הוי קל טפי דנימא דבכה"ג תלינן בהכי. ואפשר די"ל דחשוב קל כיון דבעצם הוי שייכא לתלות בו בב' מאכולות אלא דלא עבדינן הכי משום דלא שכיחא דמתרמי אהדדי. ואפשר דיש להביא קצת סמך ודוגמא לזה משיטת רבנן לעיל דף נב: דהיכא דאיכא ג' שיעורין של גריס ועוד, בעינן להחמיר ולדונו כג' ראיות נפרדות, ע"ש, ואכתי צ"ע בזה. (וע"ע בכו"פ משכ' בביאור דעת הב"י, וע"ע בלבוש שביאר דברי הרמב"ן באו"א, וגם דבריו צ"ב טובא.)
בעי ר' ירמיה נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד... תיבעי לר' ינאי וכו' לכאורה יש לבאר סברת הגמ' דאפשר דר' ינאי מודה לגבי נתעסקה בכגריס דלא תלינן, דהוא משום דהא דתלינן במאכולת רצופה הוא משום דל"ח תלייה אלא הוי מוכחא מילתא דמהתם אתיא וכשור שחוט לפניך וכסברת הרשב"א שהבאנו לעיל, ואפשר דנתעסקה שאני דל"ח מוכחא כ"כ והוי כמו תלייה דעלמא, ובכה"ג אפשר דמודה ר' ינאי דלא תלינן.
ובסברת הגמ' דנסתפק במילתא דאפשר דגם בכה"ג ס"ל לר' ינאי דתלינן, יל"ע אי טעמיה הוא משום דס"ל דבאמת בכל תליות דעלמא תלינן כתם אחד אפי' בב' תליות ודוקא בתלייה דמאכולת לא עבדינן הכי (מטעם דלא שכיחא, או כסברת החוו"ד, וכמו שהבאנו לעיל), או דאפשר לומר דגם לפי הך צד, לא בכל תלייה ס"ל דמצינן לתלות כתם אחד בב' תליות, אלא דוקא בתלייה דמתעסקה וכדומה דהוי תלייה אלימתא (אף דלא הוי מוכחא מילתא וכמו מאכולת רצופה) וכדמבואר מדברי הרשב"א בתורה"ב (טז.) דתלייה דנתעסקה חשיבא דיש כאן דבר ידוע לפנינו לתלות בו, משא"כ בתליות של עיר שיש בה חזירים וכדומה דאין לנו דבר ידוע לפנינו לתלות בו אלא דדבר דמסתברא הוא, ע"ש בדבריו, וא"כ יל"ע אי גם בכה"ג תלינן בב' תליות לפי הך צד של הגמ', וצ"ע.
ת"ש נתעסקה... במועט אין תולה בו מרבה, היכי דמי לאו כה"ג, לא כגון... מהו דתימא וכו' עי' בדברי הרמב"ם בפ"ט הכ"ו דפסק בהך מילתא לקולא דבנתעסקה בכגריס ונמצא כב' גריסין תלינן. והרשב"א בתורה"ב (כב.) הביא דבריו ופליג עליה וס"ל דנקטינן לחומרא כפשטא דברייתא ולא סמכינן על שינויא דחיקא, (אולם בתוה"ב הקצר שם פסק כהרמב"ם, ע"ש.) וכ"כ הרא"ש דהך שינויא דחיקא הוא, דמילתא דפשיטא הוא דלא שדינן דם צפור בי מצעי ולא הוי צריך למתנייה, ע"ש בדבריו. אולם מאידך גיסא י"ל בדעת הרמב"ם דס"ל דסברת הגמ' באמת אינה רחוקה כ"כ, וכדחזינן דהב"י ביאר בהכי סברת הרמב"ן שהביא הטור דהיכא דנתעסקה פחות מכגריס ונמצא כב' גריסין טהורה (ועי' בב"ח שם שבאמת הביא כן מדברי הרמב"ם) וכמו שהבאנו לעיל.
ואפשר דיש לבאר הנידון בזה, דתלוי ביסוד הדין דתלינן בכתמים, אם הוא קולא דרבנן דאף דתיקנו שמעיקר הדין כל כתם טמאה, מ"מ הקילו במקום שיש על מה לתלות שאינה ממנה, או דנימא להיפוך דכל דאיכא תליה ואינו ברור שהוא ממנה, אין על זה כל הדין טומאת כתמים בכלל ומעולם לא תיקנו לטמאה בכתם כזו. ועי' במה שהבאנו לעיל לגבי ספק עברה בשם האו"ז דלא תיקנו טומאת כתמים אלא היכא שהוא ודאי ממנה וכל היכא דאיכא תלייה הוי רק ספק ולא תיקנו על זה בכלל, ע"ש בדבריו, והיינו כצד שני הנ"ל. (ועי' בחי' רעק"א בסעיף כג' שנסתפק אם אפשר לתלות מן הסתם אפי' היכא דאפשר לברורי, ע"ש, ואפשר דתלוי בב' צדדים הנ"ל. וע"ע מה שכתבנו ע"ד לקמן דף סא:, וע"ע בפלוגתא דר' חניניא ב"א ורבנן לעיל דף נב:, ודו"ק.)
ואפשר דבזה פליגי הרא"ש והרמב"ם, דהרא"ש ס"ל דמעיקר הדין תיקנו בכל כתמים לטמאה ורק היכא דאיכא תלייה הקילו, ולכן כל היכא דליכא ודאי תלייה, מספק לא אמרינן דאפשר לדון באופן שיתחדש שיהיה שייכא ביה תלייה, ולכך לא אמרינן דאפשר דדם העסק הוא באמצע ועל ידי כן נמצא דליכא אלא ב' כתמים בפחות מכגריס בכל דם ואפשר לתלות בהו.אולם בדעת הרמב"ם י"ל דס"ל כצד שני הנ"ל דכל דשייכא ביה תלייה לא תיקנו בו טומאת כתמים בכלל, וא"כ ה"נ כיון דעכ"פ שייכא ביה תלייה ואינו ודאי מגופה, לית ביה דין טומאת כתמים בכלל, ודו"ק.
שם לעיל הבאנו שיטת הרמב"ם שפסק להקל בבעיא דר' ירמיה דבנתעסקה בכגריס ונמצא כב' גריסין תלינן וטהורה, וכן פסק המחבר בסעיף וכו', ע"ש בדבריו. והנה עי' בחוו"ד (בס"ק ז') דקאי על מה שכתב המחבר בסעיף ז' דבהרגה פשפש תולה בה עד בתורמוס, והק' החוו"ד דנימא שתולה בו עד כתורמוס וגריס, דהגריס הנשאר יש לתלות במאכולת וכמו שפסק המחבר לענין נתעסקה בכגריס וה"נ כיון שהרגה פשפש הו"ל ממש כמו נתעסקה בדמים. וע"ש משכתב ליישב דכיון דבמקום דשכיחא פשפש לא תלינן בו ביותר מכתורמוס דלא פלוג רבנן, ה"נ במקום שהרגה פשפש הוי נמי כוותה, ע"ש, ונר' קצת דוחק.
וע"ע בסדרי טהרה (ס"ק טו') דבאמת נסתפק בזה, אי לדידן תלינן בכה"ג ונשאר בצ"ע למעשה, והו"ד בפת"ת ס"ק טו', ע"ש, וצ"ב באמת בצדדי הספק שלו. ואפשר די"ל דספיקתו הוא דאפשר דלא תלינן אלא בכגון נתעסקה דהוי תלייה ודאית לפנינו, משא"כ בהרגה אפשר דל"ח תלייה ודאית כ"כ, ועי' בתוס' לעיל (בד"ה ובדבריו) דמדמה הרגה לעברה בשוק של טבחים ואפשר דגם זה לא הוי כמו נתעסקה ממש, וצ"ע. (אולם ברא"ש לעיל שם מדמה הרגה פשפש לנתעסקה בכתמים, ע"ש.)
והנה עי' בדברי המחבר לקמן סעיף כט' וז"ל הרגה פשפש שאנו תולין בו עד בתורמוס, חזר כתורמוס לשיעור הגריס לכל הדינים שאמרנו, ע"כ. ובפשטות היה אפשר להביא קצת סיוע מדבריו ליסוד החוו"ד הנ"ל דאפי' היכא דהרגה הפשפש, מ"מ יש בה תורת שיעור וכמו במקום שהפשפש מצוי ותלינן בו, וממילא אפשר לומר דגם בהרגה הוי שייכא סברת לא פלוג, ודו"ק. (אלא דבאמת צ"ע בדברי המחבר בזה, שהרי הרשב"א בתורה"ב שהוא מקור דברי המחבר באמת קאי באופן דתלינן בפשפש משום דמצוי הוא באותו מקום, ולא באופן שהרגה, וצ"ע.)
וע"ע בדברי הרא"ש שהבאנו לעיל דס"ל דבהרגה הרבה מאכולת ג"כ אמרינן לא פלוג, ע"ש, ומבואר דלא דיינינן ליה כמו נתעסקה, אלא דהכא איכא חידוש טפי שעשו לא פלוג ולא תלינן בפשפש ומאכולת, ודו"ק. וע"ע בדברי השו"ע הגר"ז בסעיף כט' שם, מה שכתב בביאור דברי המחבר.
אמר רבא נמצא עליה מין אחד תולה בו כמה מינין ופרש"י נמצא עליה מין אחד מדבר הדומה לכתם כגון קילור או שרף ואח"כ מצאה על חלוקה כתם אפי' אין מראיתו דומה לאותו המין תולה בו, עכ"ל. ובתוס' הביאו פירושו והוסיפו שמיירי כשאינה מכרת אם דם היא, ע"ש.
ולכאורה י"ל בביאור כוונתם דס"ל דלפרש"י בעינן לאוקמא בציור שנסתפקת אם הכתם הוא ממיני הדם בכלל דאפשר דהוי קילור או שרף וככתם האחר שיש בה, אבל אם היה ברור לה שהוא דם והספק הוא רק אם היא ממנה או מן השוק, לא תלינן בשרף או קילור. וצ"ל דאף דפרש"י בסמוך דהא דבנדו"ד תלינן בהכתם האחר הוא משום דאמרינן דכי היכי דניתז עליה האי מין בדלא ידעה, ה"נ הוי מינא אחרינא ולא ידעה, וא"כ לכאורה זה הוי שייכא בכל אופן ואפי' אם יודעת בודאי שהוא דם, מ"מ י"ל דדייקו כן מדברי רש"י עצמו שפי' דמיירי כשהמראה האחר הוא מדבר הדומה להכתם כגון קילור או שרף ולא בכל לכלוך דעלמא, ומבואר דדוקא באופן שהוא דומה להכתם של הספק הוא דתלינן, וא"כ ה"נ צ"ל שדומה לו בזה שהכתם דומה לקילור וכדומה, ודו"ק.
והתוס' בעצמם שפירשו בשם הר"י דמיירי כשכתם האחד למעלה מחגורה, היינו משום שרצו לפרש דמיירי כששני הכתמים הוא ממין הדם, ואפשר דס"ל בזה יותר משיטת רש"י, וס"ל דדוקא בכה"ג תלינן כתם אחד על השני דהוי דומה טפי דשניהם ממיני הדם. אולם רש"י לא היה אפשר לו לפרש כפי' התוס', לפי פירושו בהברייתא דלעיל דהיו עליה כמה טיפים למטה וכו' דהרי לפירושו לא נתחדש הדין דיכול לתלות בכתם שלמעלה מחגורה, ודו"ק.
אלא דבעיקר הדין באמת צ"ע דאם סברא של התלייה הוא משום דאמרינן כי היכי וכו' וכדברי רש"י דבסמוך, א"כ למה באמת לא אמרינן כן בכל לכלוך הנמצא על בגדה ולאו אדעתא, ועי' ברא"ש בשם הר"ח שבאמת דחה מחמת זה לישנא זו של הגמ', וצ"ע. (וע"ע ברש"ש מה שכתב ע"ד רש"י.)
מיתיבי נתעסקה באדום אין תולה בו שחור, נתעסקה שאני ופרש"י דכיון דנתעסקה במין אדום היכי תלינן ביה כתם שחור, אבל נמצא עליה מין אדום תולה בו כתם שחור דאמרינן כי היכי וכו', ע"ש. ולפ"ד לכאורה י"ל דאם נתעסקה ואח"כ נמצא עליה, שפיר תלינן דמ"מ שייכא לומר ביה כי היכי וכו'. אולם עי' ברא"ש שמבואר מדבריו דפי' הגמ' דנתעסקה שאני ר"ל דכל היכא דנתעסקה לא תלינן בכלל, דאמרינן דהכתם בא מאותו עסק ולא מעלמא ולאו אדעתא, ואפשר דגם רש"י מודו לזה, וצ"ע. וע"ע ברשב"א בתורה"ב (כב.) דפי' הגמ' דנתעסקה שאני באו"א, דר"ל דמיירי באופן דלאחר שנתעסקה בדקה ומצאה בו כתם זו ובכה"ג ודאי לא תלינן בו כתם אחר, ע"ש.
ת"ש כתם ארוך מצטרף... מני אי ר' אלעזר בר"צ ל"ל צירוף האמר משוך כ"ש טמא וכו' היינו דמעיקרא הוי ס"ל דר' אלעזר בר"צ קאי גם על כתמים ואפ"ה אמר דבמשוך כ"ש טמא, ומסיק דקאי רק על עד בדיקה אבל בכתם לעולם בעי שיעור גריס ואפי' אם הוא משוך.ועי' ברשב"א ובתוס' הרא"ש שכתבו דאפי' למאי דמסקינן בסמוך דבאמת פליגי רבנן על ר"א בר"צ מ"מ לא הדרינן ממאי דאמרינן השתא דכתמים לעולם בעי שיעור גריס ואפי' במשוך, דהויא חומרא גדולה אי נימא דס"ל דגם בכתם א"צ שיעור במשוך, ע"ש בדבריהם.
ויש להוסיף בביאור הדברים דלפי הס"ד הוי ס"ל דמאי דהוי משוך הוי הוכחה שהוא מגופה וזהו שדקדק רש"י לפרש שם דכיון דאמר משוך מגופה אתי וכו', אולם למסקנא דמיירי ר"א בר"צ רק בעד בדיקה, י"ל דעיקר מימרא דידיה אינו דמשוך הוי ראיה שהוא מגופה, אלא דאדרבה עגול הוי הוכחה שאינה מגופה, וזהו שדקדק רש"י לומר כן בריש פירקין דעגול טהורה דאין זה דם בדיקה דדרך קינוח להיות משוך, ע"ש, באופן דדברי רש"י דהתם קאי למסקנת הסוגיא דידן, ודו"ק.
שו"ר בחי' רעק"א לעיל על המשנה שעמד על סתירה בדברי הרשב"א בזה, האם צריכים ההוכחה של משוך כדי להחמיר ולטמאה, או להיפוך דצריכים ההוכחה של עגול כדי להקל ולטהרה, וע"ש דנפ"מ בספק משוך ספק עגול, ומסיק כצד ב', ע"ש. אולם עי' בלשון הר"ן לעיל בריש פירקין, ומדבריו משמע יותר כצד א' דבעינן ההוכחה של משוך כדי להחמיר, ועי' בסד"ט בס"ק סז' בא"ד (בד"ה והר"ן בחדושיו וכו') שכבר עמד על זה, וע"ע בבינת אדם (כלל ז' ס"ק יב') שדייק כן מלשון הגמ' לעיל שם משוך ודאי מגופה אתא עגול טהור, ומשמע דבעינן ההוכחה של משוך, ודו"ק.
שם עי' ברא"ש דהא דמסקינן עגול טהור היינו רק עד שיהא בו כגריס ועוד, אבל ביותר מזה טמאה. ומבואר מדבריו דהא דעגול טהור היינו רק בצירוף של תלייה במאכולת אבל לא דהוי הוכחה בפנ"ע דאינו מגופה. ולכאורה צ"ל דאף דבשאר בדיקות דעלמא לא שייכא תלייה במאכולת והכא מיירי בבדיקה וכמו שאמרנו לעיל, צ"ל דשאני הכא שהניחו תחת הכר ולכן שייכא ביה הך תלייה וכמו בכתמים. אולם מאידך גיסא יש בה גם החומרא של בדיקה שמשוך טמאה בכ"ש מאי דלא אמרינן כן בשאר כתמים.
ובאמת ילע"ק בגדר הך דינא, אם הוא בעצם נידון כבדיקה ורק דיש בה קולא דתלייה במאכולת וכמו בכתמים, או להיפוך דבעצם דיינינן ליה ככתם ורק דיש בה חומרא דבמשוך טמא בכ"ש, ועי' בב"י (סעיף לה') באורך, וע"ע בלשון הש"ך בס"ק מב', וצ"ע לעת עתה, ועי' מה שכתבנו עוד בזה בסוגיא דטחתו בירכה (דף יד.), ואכ"מ.