דרשני:טענו חיטים והודה לו בשעורים

במאמר זה נבאר את דין טענו חטין והודה לו בשעורין פטור המובא במשנה בשבועות.

מבוא

במשנה בשבועות מובא כי טענו חיטין והודה לו בשעורים- פטור. המקרה המדובר הוא באדם שבא לבית דין וטוען שחברו חייב לו כך וכך חיטים. חברו לא מסכים, וטוען שהוא חייב לו דווקא שעורים.

מסברא היינו מדמים מקרה זה למודה במקצת. שכמו שבמודה במקצת אדם כפר בחלק מהחוב והודה בשאר החוב, ולכן חושדים בו שהוא עשה זאת כדי להשתמט, ומחייבים אותו שבועה, כך גם אצלנו - אפשר לומר שכשהודה בשעורים, כביכול הודה בחלק מהתביעה וכפר בחלקה האחר (שהרי הודה על עצם התביעה, שיש לו חוב לתובע, אך כפר בתוכן התביעה), וגם פה יתחייב שבועה מחשש שמא הוא משתמט. אבל המשנה אומרת שפטור משבועה! וצריך להבין למה הוא פטור משבועה, הרי לכאורה הוא כמודה במקצת, ולמה שלא יתחייב שבועה? יש שני צדדים בהם ניתן להבין למה יהיה פטור משבועה, מצד התובע ומצד הנתבע.

• מצד התובע - שהרי התובע תבע רק חיטים ולא תבע שעורים ואם כך יוצא שהנתבע כפר בכל טענת התובע, ולכן פטור משבועה, ולא רואים את המקרה כאילו הנתבע הודה בעצם הכפירה, אלא כאילו הודה בחוב אחר, וכפר בכל טענת התובע.
• מצד הנתבע - הנתבע כפר בכל וכשהודה בשעורים אין זה הודאה במקצת שנחייב אותו עליה שבועה, כי הוא יוכל לטעון שהוא התכוון להגחיך את טענת המלווה, ולא התכוון ברצינות שהוא חייב לתובע שעורים, ובעצם לא הודה בכלום.

הגמרא בב"ק : מתקדמת עוד צעד ואומרת שהנתבע יהיה פטור לא רק משבועה, אלא גם מהשעורים.
" אמר רבה בר נתן: טענו חטין והודה לו בשעורין פטור. מאי קמ"ל? תנינא: טענו חטין והודה לו בשעורין - פטור! אי מהתם הוה אמינא פטור מדמי חטין וחייב בדמי שעורין, קמ"ל דפטור לגמרי".
מדובר במקרה שהתובע טען לחיטים, הנתבע הודה בשעורים, וכמו שאמרנו - הוא פטור משבועה. אך לאחר מכן התובע חזר ותבע את השעורים שהודה בהם הנתבע, ורבה בר נתן אומר שהוא לא זוכה בשעורים. צריך להבין למה הנתבע יהיה פטור אף מדמי שעורים. הרי הנתבע הודה שהוא חייב לתובע שעורים, אז למה שלא ישלם אותם? אפשר להסביר בכמה אופנים: בהסתכלות מצד הנתבע, יוכל הנתבע לטעון שאמר שחייב שעורים על דרך הצחוק, ועשה זאת כדי להראות כביכול עד כמה טענת התובע מגוחכת. ואם כן, לא נחייב אותו שעורים כאשר התובע תובע ממנו את השעורים והוא טוען "משטה הייתי בך". ואף על פי שהדיון הוא בבית דין, אפשר לומר שאנשים לא מדייקים במקרים כאלו וטוענים טענות גוזמא בעלמא כדי לדחות את טענות התובע מכל וכל. ההסתכלות המרכזית בסוגיה היא מצד התובע. כשמסתכלים מצד התובע אפשר להסביר בשני אופנים למה פטור הנתבע מתשלום השעורים. אופן אחד להסביר הוא שכאשר התובע תבע רק חיטים אנו שומעים ממנו שהוא מחל על החוב של השעורים. אופן שני שבו ניתן להסביר הוא שכאשר התובע תבע רק חיטים אנו שומעים ממנו שהוא הודה שאין לנתבע שום חוב אחר כלפיו, ולכן לא יכול לתבוע את השעורים לאחר מכן.

שיטות הראשונים

רש"י על הגמרא בב"ק ל"ה אומר:
" פטור - אף מדמי שעורין דהא אמר ליה תובע "לאו שעורין יהבי לך" ואחולי מחיל גביה"
רש"י מסביר שסיבת הפטור היא שכאשר התובע תבע חיטים, הוא בעצם הודה לנתבע שאין הוא חייב לו שעורים ("דהא אמר ליה תובע 'לאו שעורין יהבי לך' " = לא הבאתי לך שעורים, מודה התובע שלא נתן לנתבע שעורים), ולכן לא נוציא מהנתבע שעורים אם יבוא התובע אח"כ ויתבעם. ומה שהזכיר רש"י לשון מחילה, זאת בגלל שלשון הודאה לא לגמרי מתאימה לסיטואציה, שהרי הודאה זה הסכמה לטענה כלשהי, וכאן התובע לא מסכים לטענת הנתבע אלא להיפך, טוען כנגדו שאין הוא חייב לו שעורים. ולכן כתב כאן לשון מחילה, כדי להדגיש את אי הסכמתו של התובע לדברי הנתבע לעניין השעורים .

נראה שגם תוס' סובר כמו רש"י, שסיבת הפטור על השעורים היא שהתובע הודה שאין הנתבע חייב לו שעורים. תוס' כותב "דסברא הוא שהוא פטור כיון שהודה לו שאין חייב לו שעורין ומחל לו". יש מהראשונים שהבינו שסיבת הפטור היא שכאשר התובע תבע רק חיטים, רואים שלא אכפת לו משאר החובות שיש לו אצל הנתבע, והוא מחל עליהם. אפשר להסביר זאת גם ברש"י, שכתב "ואחולי מחיל גביה", אולם נראה יותר לומר ברש"י כמו שהסברנו למעלה שמדובר בהודאה. הרא"ש בב"ק מבין שרש"י פוטר מדין מחילה, ומקשה על סברא זו. שהרי אנשים כן מחלקים לעיתים את תביעותיהם, ולא מוחלים על שאר התביעות כאשר הם תובעים תביעה אחת מתביעותיהם, ולכן כאשר אדם תובע חיטים, אין זה אומר שהוא מחל על השעורים ! לכן מסביר הרא"ש שהגמרא דיברה על מקרה שההלוואות של החיטים והשעורים היו באותו יום ובאותה שעה, ובמקרה כזה באמת אין דרך בני אדם לתבוע את תביעותיהם בנפרד, ואם תבע התובע רק חיטים - כנראה שמחל על השעורים. אבל נשארנו בקושיה על רש"י ותוס' משאלת הרא"ש, שהרי הם לא אמרו שמדובר דווקא במקרה שהלוואות השעורים והחיטים היו באותו יום ובאותה שעה! ניתן לומר שסברתם של רש"י ותוס' היא שאדם לא תובע את תביעותיו בנפרד כי הוא חושש שעקב כך שלא תבע את כל תביעותיו יחד, יחשדו בו שהוא משקר. הרא"ש הסביר שהגמרא דיברה במקרה שאדם הלווה שתי הלוואות באותה שעה, שעורים וחיטים, ואם תבע רק את החיטים כנראה שמחל על השעורים, שאין דרך אדם לחלק תביעותיו במקרה כזה. אבל קשה על הסבר זה, שהרי יכול להיות מקרה שבו יש מועדי פרעון שונים לכל הלוואה, ואז יש סברה שכשאדם תובע רק תביעה אחת, אין הוא מוחל על החוב השני, ובמקרה כזה אדם כן יכול לחלק תביעותיו. ניתן לענות על קושיה זו שגם במקרה כזה אין דרך אדם לחלק תביעותיו, כי הוא חושש שיחשדו בו שהוא משקר, שיטענו כנגדו למה הוא לא תבע את שתי התביעות ביחד, והוא חושש להפסיד עקב כך את התביעה השנייה, ולכן לא מחלק תביעותיו, ואם תבע רק חיטים - משמע שמחל על השעורים.

הים של שלמה מקשה על הרא"ש שהסביר שרבה בר נתן דיבר על מקרה שבו ההלוואות היו באותו זמן. שהרי הגמרא הייתה צריכה לומר לנו שמדובר רק באופן הזה, ולהעמיד שמדובר באופן שההלוואות היו באותה שעה בלי שהגמרא כתבה כך בפירוש זה חידוש גדול מדי. לכן מסביר הים של שלמה שהגמרא אכן אמרה שפטור מדמי שעורים אף אם ההלוואות היו באותו זמן, אבל דווקא באופן שלאחר שהנתבע טען שחייב שעורים - התובע טען כנגדו שחייב לו דווקא חיטים, או שלא חייב לו שעורים, ואם כן יש כאן הודאה של התובע שאין הנתבע חייב לו שעורים, ולכן לא יוכל התובע לחזור ולתבען לאחר מכן. אבל במקרה שהתובע שתק, וההלוואות היו בנפרד, מסכים הים של שלמה עם דברי הרא"ש שאין הוא מוחל בטענתו על השעורים, אך טוען הים של שלמה שלא על מקרה זה דיברה הגמרא. ניתן להסתפק בשיטת הרא"ש על הפטור מדמי שעורים האם הוא משום מחילה או משום הודאה. השו"ע מביא את המקרה שלנו, שטענו חיטים והודה לו בשעורים ופטור אף מדמי שעורים, ואומר שיש מסבירים שהפטור לשעורים הוא כי הודה התובע שאין חייב לו שעורים, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי. הרמ"א שם אומר שאפילו אם הנתבע יודע בנפשו שחייב לתובע שעורים, אין הוא חייב לשלמם - כי נחשב שהתובע מחל על השעורים. הש"ך מביא את הסמ"ע שאומר שסברת הראש היא כמו סברת הרמ"א, שטעמו הוא משום מחילה על השעורים. אך הש"ך בעצמו חולק על הסמ"ע וסובר שהרא"ש פוטר משום הודאה ולא משום מחילה.

סיכום

לסיכום יש מחלוקת בדברי הרא"ש האם הוא סובר שפטור על השעורים משום מחילה או משום הודאה. התומים מביא את הש"ך, שבמקום אחר אמר שפטור אמנם מדמי שעורים, אך חייב בדיני שמים - שאם לא ישלם את השעורים יקרא גזלן. ומקשה התומים, לשיטת הש"ך שהפטור הוא משום הודאה, אם הוא חייב בדיני שמים, למה שבית דין יפטרו אותו? הרי אם הנתבע בעצמו יודע שחייב לתובע שעורים והודאת התובע נאמרה בשטות, וכל עוד לא ישלם הנתבע את השעורים הוי כגזלן, למה שבי"ד יפטרו אותו מדמי שעורים? ולכן מסביר התומים שמדובר כאן ביסוד של מחילה, ושפטור אף מדיני שמים.