מילתא דבדיחותא

מילתא דבדיחותא (מארמית)- דברי בדיחה (הומור).

מקור[עריכה]

ישנם מן האמוראים שהיו משתמשים ב"בדיחות" בתחילת שיעור הלכתי, כדי לעורר את הקהל. בתלמוד בבלי, שבת, ל ב ובבבלי פסחים קיז א מובא: "כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא" (האמורא רבה, לפני שפתח להם לחכמים אמר מלתא דבדיחותא ובידח את החכמים, לבסוף ישב באימה והתחיל בשיעור), ופירש רש"י את סיבת הנהגה זו: "נפתח לבם מחמת השמחה" (רש"י, שבת, ל ב).

מובא במנהגי מהרי"ל: "אמר שמעידין על רבנו תם כשהיה רוצה ללמוד תמצית מהלכה חמורה היה נותן לפניו תל של זהובים לשמוח בהן ונתרחב לבו ולמד בכח".

הסבר[עריכה]

החתם סופר מסביר כי האדם צריך לשמוח על כך שנפלה בחיקו הזכות ללמוד תורה, אך לאחר שהתחיל ללמוד, צריך הוא ללמוד באימה וביראה: "והעניין כי צריך האדם לשמוח בעצמו על שזכה לעסוק בתורה, והיינו ברכת התורה תחילה, אבל לא שיהיה העסק בתורה עצמו לשמוח ליבו, כי אדרבא צריך למיתב באימתא," (לשבת באימה) {"ומכל מקום על ידי זה זוכה לכוון ההלכה אל האמת, וממילא נעשה לו מר למתוק, אבל לעולם לא תהיה שמחתו על ידי ההלכה עצמה."

בעל הספר יקוו המים כותב כי אין זו מעלה בלימוד אלא רק אמצעי: "והנה בלימוד לשמה באהבת הקב"ה ותורתו אין צריך לזה, והכא כאן חשש שיש בהם אשר לא הגיעו למעלה זו".

לעומתו, סובר המאירי בספרו בית הבחירה כי ישנה מעלה במילתא דבדיחותא והיא חלק מתכלית הלימוד: "אף על פי שראוי לאדם לעמוד נכנע ושפל רוח ראוי לו להעמיד עצמו בשמחה לקיים מצותיו ולמה שיגיעהו מן השלמות שאין השכינה שורה מתוך עצבות שהעצבון מטמטם את הלב וסותם שבילי ההכנה ולא מתוך עצלות שקידה והתבוננות אלא מתוך שמחת הלב ליושר המזגים ואף דרך החכמים היה בישיבתם לפתוח במילי דבדיחותא."

סוג ה"בדיחותא"[עריכה]

פירוש לסוג ה"מילתא דבדיחותא" הביא הפני יהושע‏^[1], שאין הכוונה לבדיחה, שאין זה מן הראוי לספר בדיחות בבית המדרש המביאות לידי קלות ראש, אלא הכוונה היא דבר חידוש (מלשון 'חידות', בארמית ת' וש' מתחלפות), דבר מחודד ויפה, או דברי אגדה המושכים את הלב וזה מה שהביא אותם לשמחה של מצווה ופתיחות הלב: "אלא על כרחך צריכין אנו לפרש דהאי מילתא דבדיחותא צריך להיות בענין שמחה של מצוה דעליה קאי, ואם כן יתכן לפרש באחד משני דרכים, או שנאמר דהאי מילי דבדיחותא היינו גם-כן בדברי תורה שהיא שמחה של מצוה שמשמח הלב,... או שנאמר דהני מילי דבדיחותא שהיא שמחה של מצוה, היינו במילי דאגדתא שמשמח לבו של אדם, שאגדה מושכת לבו של אדם לדברי תורה."

לעומתו סובר בעל התניא‏^[2] כי גם שמחה שאיננה מצווה באופן ישיר אלא מועילה למצווה גם היא מעולה ויפה: "...ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחינת ומדרגת הקדושה דהיינו כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה כגון דרך משל האוכל בשרא שמינא דתורא" (בשר שמן של פרה) "ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו כדאמר רבא חמרא וריחא פקחין" (יין וריח פקחוני) "או בשביל כדי לקיים מצות ענג שבת ויום טוב אזי נתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן. וכן האומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה וכמו שעשה רבא לתלמידיו שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחלה ובדחי רבנן."

ואולם השימוש ב"בדיחות" מוגבל ויכול להביא לידי איסורים שונים כגון: ליצנות, ביטול תורה, לשון הרע, מלבין פני חבירו ברבים, ועוד^[3].

ראו גם[עריכה]

• ליצנות

קישורים חיצוניים[עריכה]

*מה מקומם של הצחוק וההומור? מתוך אתר ישיבה

הערות שוליים