לא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין

לא הכתוב המחייב את העד מלקות מחייבו תשלומים.

עדים שהעידו על אדם שהוא חייב ממון, ונמצאו זוממים, הרי הם לוקים ארבעים, משום שהעידו עדות שקר, וכן חייבים הם לשלם לאדם מה שרצו להפסידו, שלא הכתוב המחייב אותם מלקות מחייבם תשלומים, שכן חיובם במלקות הוא משום שעברו על הכתוב (שמות כ, יג): "לא תענה ברעך עד שקר", וחיובם בתשלומים הוא משום שכתוב (דברים יט, יט): "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו".

כן דעת רבי מאיר הלומד ממוציא שם רע: "מה מוציא שם רע לוקה ומשלם, אף כל לוקה ומשלם".

לעומתו סוברים חכמים, ש"כל המשלם אינו לוקה", שהואיל והתורה לימדה, שעונשו של עד זומם, לעשות לו "כאשר זמם לעשות לאחיו", וכן ריבתה התורה בפירוש עד זומם לתשלומים, שאם זמם להפסיד לחברו ממון, הרי הוא חייב בתשלומים משום "כאשר זמם", לפיכך אין לחייבו עוד מלקות משום עדות שקר, שנאמר (דברים כה, ב): "והכהו לפניו כדי רשעתו" - ודרשו: משום רשעה אחת אתה מחייבו, ולא משום שתי רשעויות.

הלכה כחכמים. ברם, במקום שאי אפשר לקיים בעדים "כאשר זמם", מודים חכמים שמלקים אותם.