הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה

הקב"ה נוהג בחומרה עם הצדיקים הדבקים בו ומקפיד מאוד על מעשיהם.

כל אדם נתבע לפי הכרתו. כלומר, חיובי האדם והעונשים שנענש על אי קיומם הם לפי ערך הכרתו. זאת הסיבה להבדל בין דינו של הצדיק לבין שאר בני אדם. כיון שמדרגתו הרוחנית של הצדיק נעלה יותר, גם עונשיו חמורים יותר.

ההכרה הנעלה היא: "שויתי ה' לנגדי תמיד". כנגד זה ישנה מדרגה נחותה יותר של: "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". פסוק זה נאמר על אנשים "שאינם עורכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת השם". המרחק בין חיובי האדם הגדול אשר גדולת הבורא יתברך היא תמיד לנגד עיניו, לבין האנשים הפשוטים נעדרי דעת והכרה ושימת לב, הוא גדול מאוד.

באותה מידה גדול המרחק גם בעוצם החטא והפשע של האנשים משתי הדרגות הנזכרות. האדם הקטן שכל מעשיו נעשים מכח ההרגל ובלא מחשבה, גם העבירות שלו מתבצעות באופן של "עבירת אנשים מלומדה". וכמאמר הגמרא: "עובדי כוכבים ומזלות בחוץ לארץ, מעשה אבותיהם בידיהם" (חולין יג).

לא כן האדם הגדול, שכל מעשיו מכוונים וגדולת ה' תדיר לנגד עיניו. כיון שיודע הוא ומרגיש את גודל חובתו - מדקדקים עמו כחוט השערה.

דוגמא לגודל הדקדוק שמדקדק הקב"ה עם סביביו: על רדת אברהם אבינו מצרימה מפני הרעב, וכן על מה שאמר על אשתו "אחותי היא" כותב הרמב"ן: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא את אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרג. והיה לו לבטוח בה' שיציל אותו ואת אשתו וכל אשר לו, כי יש באלוקים כח לעזור ולהציל. גם ביציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב - עוון הוא אשר חטא. כי האלקים ברעב יפדנו ממוות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שמה הרשע והחטא".

על שגגה דקה מן הדקה של אברהם אבינו, נגזרה הגלות לבניו במצרים. ארבע מאות שנה השתעבדו ועונו בני ישראל תחת ידי המצרים העריצים, בגלל דבר זה. כפי גודל קדושתו של אברהם אבינו וכפי מידת קרבתו לאלקיו, כן קושי הדקדוק שדקדק עמו הקב"ה.

דוגמא נוספת: "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" (שמות ד). במי מדובר כאן? במשה אשר "בכל ביתי נאמן הוא", והולך בשליחותו של מקום להוציא את עם ישראל ממצרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה - לקבל תורת ה'. רק הוא נבחר לזה, ואם ימות משה אין אחר שימלא מקומו, ואף על פי כן, הוא נשפט משפט מוות. בעבור מה? על חטא קל - בשביל שנתעסק במלון תחילה.

דוגמא נוספת: על עינוי הגר על ידי שרה כותב הרמב"ן: "חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן. ושמע ה' אל ענייה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי".

הגר, שפחת שרה, הוציאה דיבה על שרה אמנו הצדקת, וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק "ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה" - "והיתה הגר אומרת: שרי גבירתי אין סתרה כגלויה, נראית צדקת ואינה צדקת. אילו היתה צדקת ראו כמה שנים שלא נתעברה, ואני בלילה אחד נתעברתי". נמצא אם כן, שבדין הוא שתקפיד שרה על הגר ותתבע את עלבונה. ובאמת אברהם הסכים עמה כמו שנאמר "ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך וגו'". גם מן השמים הסכימו עמה כמו שנאמר "וימצאה מלאך ה'... ויאמר לה מלאך ה' שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה". למרות כל זאת קובע הרמב"ן: "חטא חטאה אמנו בעינוי הזה". ומה העונש לחטא זה? "כי שמע ה' אל ענייה ונתן לה בן שיהיה פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי". כלומר: כל מה שזרעו של ישמעאל בכל הדורות ועד עצם היום הזה מענה את זרעו של אברהם, הכל מכח אותה תביעה דקה מן הדקה שנתבעה שרה אמנו.