דם נידה

דם הזב מרחם האשה, כדרך הנשים. ברחם ישנם וורידי דם הגודלים ומתפתחים מידי חודש, ומקיפים את כותלי הרחם הפנימיים במעין חומות דם, ופעם בחודש בזמן הווסת, נופלות ונמסות חומות דם אלו, וזבות מן הרחם אל צוואר הרחם, ומשם אל הנרתיקה, ומן הנרתיקה אל מחוץ לגוף.

אין האשה נאסרת משום נידה, אלא כשזב דם ממקורה - מרחמה, אבל דם הזב משאר כל אבריה אינו אוסר אותה. ואפילו דם הבא מחדרי הבטן העליונים, שזב ויצא דרך חלל המקור, אינו אוסר את האשה, שאין האשה נאסרת אלא כשזב מן המקור דם המקור עצמו, שנאמר (ויקרא כ, יח): "והיא גילתה את מקור דמיה", ומכאן שאינה נאסרת אלא מדמים שבמקורה.

ואף דם המקור אינו אוסר, אלא רק בשעה שזב ויצא אל מחוץ לאבר המקור - צוואר הרחם והרחם, אבל אם רק נעקר הדם מבשר המקור, ועדיין זב בתוך חלל אבר המקור, אינו אוסר, שנאמר (שם): "והיא גילתה את מקור דמיה", כלומר שאינה נאסרת אלא כשמגלה את דמי מקורה, ואין האשה מגלה את דמי מקורה, אלא בשעה שזב הדם אל מחוץ לאבר המקור.

אמנם מיד כשיצא הדם אל מחוץ לאבר המקור, אף שלא יצא עדיין מגוף האשה, הרי היא אסורה, שכן איסור נידה תלוי ביציאת הדם מאבר המקור, ולא ביציאתו מהגוף, שנאמר (ויקרא טו, יט): "דם יהיה זובה בבשרה, שבעת ימים תהיה בנדתה", הרי שאף שעדיין זובה בבשרה, כלומר בתוך גופה, כבר נעשית נידה.

בדם נידה לא נאמר שיעור. ולכן, אשה שזב ממקורה אפילו טיפת דם, הרי היא אסורה מן התורה משום נידה.

חכמים קיבלו, שאין האשה נאסרת משום נידה אלא מדם אדום - או שחור, שדינו כדם אדום לכל דבר, כמו שאמרו: "שחור אדום הוא, אלא שלקה" - אבל אם זב ממנה דם משאר כל הצבעים, אינה נעשית נידה.

עוד קיבלו חכמים, שלא כל דם אדום אוסר, אלא דווקא ארבעה סוגי אדום מסויימים, וכן שלא כל דם שחור אוסר, אלא דווקא שחור מסוג מסויים. ואף שבמשנה נתבארו היטב סוגי דמים אלו, מכל מקום במשך הדורות נשתכחה לגמרי תורת ההבחנה בין סוגי האדום האסורים לסוגי האדום המותרים, ובין סוגי השחור המותרים לסוג השחור האסור. לכן, בזמן הזה, כל דם שיש בו נטיה לאדמומיות, או נטיה לשחרות, דינו כדם אדום או שחור האוסר את האשה משום נידה.

מן התורה אין הדם אוסר את האשה, אלא רק כשהרגישה בו בשעת יציאתו מן המקור. אבל דם שיצא ממקורה, ולא הרגישה האשה ביציאתו, אינו אוסר את האשה אלא מדרבנן.

שלשה מיני הרגשות הם, שאם הרגישה האשה באחד מהם, הרי היא אסורה מן התורה: א. כשהרגישה האשה את זיבת הדם בשעת יציאתו מן המקור; ב. כשהרגישה האשה את פתיחת המקור, בשעה שנפתח כדי לאפשר את זיבת הדם ממנו; ג. כשהרגישה הרגשות מסויימות בגופה, הנגרמות על ידי פתיחת המקור, או על ידי דחיפת הדם לצאת מן המקור, כגון צמרמורת שהאשה חשה בגופה מחמת פתיחת המקור.