כאשר זמם ולא כאשר עשה
|
|
כאשר זמם ולא כאשר עשה הוא דין בהלכות עדים זוממים הקובע כי אין מחייבים עדים זוממים במה שרצו הם לחייב את האדם שהעידו עליו, אלא אם כן הוזמו קודם ביצוע פסק הדין שנעשה על פי עדותם, אבל אם הוזמו לאחר שכבר בוצע בנידון פסק הדין, אין מקיימים בהם דין "כאשר זמם". הגמרא דורשת דין זה מדברי הפסוק (דברים יט, יט): "כאשר זמם - ולא כאשר עשה".
ענין זה מתחלק בין עדות מיתה ממון ומלקות לגבי עדות ממון כתב התו"ס ב"ק ד ב שגם אם עשה כבר מ"מ משלם ומביא לזה שתי טעמים א שממון אפשר לבטל את הדין גם אחר שנתקיים שלא כמו בדיני נפשות ב שבממון עונשין מן הדין והטעם שלא עושים ק"ו מזממה לעשייה בעדים זוממים לחייב עשה מק"ו מזמם כתוב בגמרא מכות ה ב שהוא משום שאין עונשין מן הדין ובממון עונשין מן הדין ולגבי עדות מלקות כתב הרמב"ם עדות כ ב שאע"פ שלקה כבר לוקין והצל"ח הסביר בזה שזה לא מדין כאשר זמם אלא מצד לאו דלא תענה אך ראה בחידושי ר'חיים על הרמב"ם הזה שכתב שזה משום שבמלקות לא שייך כאשר עשה סייגים נוספים בהלכה זו עיין ערוך לנר מכות ה ב שכתב שצריך שיעשה מעשה בפועל.
הרמב"ן מסביר דין זה באופן קבלי בכך שאילו היה צדיק לא היה ה' עוזבם בידם אלא היה מצילו, ואם אכן הצליחו העדים הזוממים להורגו בעורמה כנראה באמת היה חייב מיתה. מנגד, המהר"ל[1] אינו מקבל הסבר זה, שכן אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואין תפקידם של הדיינים לפעול בדין על פי מסרים הנראים מן השמים. המהר"ל עצמו מתרץ בתחילה שעדים זוממים לא עשו מעשה בידיהם, אלא שמחשבתם וזממתם להרוג את חברם היא רעה ונאמר "ובערת הרע מקרבך", ולכן כל עוד לא נהרג הנאשם ועדיין קיימת המחשבה הרעה בדעתם יש לנו להורגם כדי לבער הרע אולם לאחר שכבר נהרג שוב אין במחשבתם מחשבה רעה.
הקובץ שיעורים [2] מסביר שבעדים זוממים אין זה עונש על מעשה שעשו "אלא חיוב נפל עליהם כמו בירושה מהנידון שרצו לחייבו". כלומר, מוכח שהסיבה למה שמקיימים בעדים אינה ענישה על מעשה שעשו, שהרי הם רק דברו ולא עשו שום מעשה, ובית דין מענישים רק על מעשים. לשיטתו, עיקר החיוב איננו משום המעשה שעשו אלא הוא נובע מהציווי ובערת הרע מקרבך החל על הבית דין.
קישורים חיצוניים[עריכה]
- כאשר זמם ולא כאשר עשה שיעור מאת הרב יאיר וסרטיל